פרש - רא"ל בני גנץ - הרמטכ"ל ה 20 של צה"ל

סקירה קצרה על האיש שיהיה, אולי (אם לא יטורפד המינוי) הרמטכ"ל ה20 של צה"ל.
"התגייסתי בשנת 1978 לגדוד 50, שאז נקרא "נח"ל מוצנח" והיה חלק מהצנחנים, ולאחר מכן הפך לגדוד 101. הטירונות עצמה לא הפחידה אותי יותר מדי, ידעתי שיטרטרו אותי, וכך באמת היה, ואני צחקתי מכל העניין. אבל שנה לאחר הגיוס עברתי לאימון המתקדם ופגשתי את המפקד שלי- אורי ארליך, ושם ראיתי מודל פיקוד אחר. היו בו כל- כך הרבה דברים יפים, והוא היה כל- כך בוגר. אפשר להגיד שהוא ממש יצק את האופן שבו התנהגתי כחייל. אני חושב שמה שהיה מאוד חשוב אצל אורי, זה שהוא היה גם בן אדם וגם מפקד, ולא טרח להסתיר את זה. יש כמובן מפקדים אחרים שהם בסדר, אבל הם עושים פוזות, והוא לא עשה פוזות. עם אורי היו לי המון אירועים מבצעיים חשובים ומשמעותיים, אבל יש אחד שאני זוכר במיוחד. זהו מבצע "איש דמים"- שהיה הפשיטה המוסקת הראשונה לדרום לבנון, עוד בטרם ימי של"ג. זה התרחש באזור גשר קסאמייה, גשר בגזרה המערבית של הליטאני. אורי היה מפקד הצוות ואני הייתי סגנו. הגעתי לעמדה וחיפיתי עליו כשהתקרב לבית. מחוץ לבית זיהינו מחבלים ופתחנו באש. אורי התקרב לבית במהירות, והיה צריך להניח מטענים כדי לפוצץ את הבית שהיה ידוע כבית מחבלים. התחלנו לשמוע פיצוצים בתוך הבית וקולות של בכי, שלא ידענו לזהות אותם. החלטנו שבגלל שאיננו יודעים את הבכי, מנתקים מגע ולא משאירים את המטענים בתוך הבית. אמרתי לאורי בקשר "תזכור את שלכת", כי במבצע שלכת, שהיה כאשר הייתי חייל, נהרגו שני מ"פים מגדוד 50, כשבית נפל עליהם. אמרתי לו שהבית תיכף יתפוצץ על יושביו ועליו, ואורי ניתק מגע. התרחקנו לא הרבה והבית עף באוויר. מסתבר שזה היה בונקר או משהו. אורי כיום סמח"ט של חטיבת מילואים בפיקוד, וכן, הוא גם יכול להיות כפוף אליי מדי פעם, זה לא נורא." (בני גנץ מספר לכתבת ליאת שלזינגר, על תחנות חשובות בחייו. מתוך עיתון "במחנה")

"גנץ למד בפנימיית כפר הירוק, ואת שירותו הצבאי החל בשנת 1977, אז התגייס כלוחם לחטיבת הצנחנים. גנץ עבר בכל תפקידי הפיקוד הזוטרים בחטיבה ובגיל 28 מונה למפקד גדוד 890. הוא בלט בשדה הקרב והיה אחד מהקצינים הבודדים בצה"ל שסיים קורס של הכוחות המיוחדים של צבא ארה"ב ועבר בהצלחה את סדנת ההישרדות של יחידת העלית "הכומתות הירוקות" הנחשבת לאחת הקשוחות בצבא האמריקאי. ."(הרמטכ"ל גנץ: הלוחם שהפסיד וחזר מנצח\ מאת אמיר בוחבוט- nrg)

"רגע לפני שפרש מצה"ל, זכה גנץ לערב הוקרה מחטיבת הצנחנים. סגן הרמטכ"ל הגיע לבסיס האימונים בשומריה, שם השתתף בחניכת חורשת המח"טים - חורשת עצים על–שם מפקדי החטיבה לדורותיה. עם קצת עזרה מהטרקטור, הובל עץ הזית של גנץ אל הבור שנחפר מבעוד מועד, ואחרי עשרות יישורים ורוורסים, מוקם הגזע היטב באדמה. "נו, אפשר להתחיל לעבוד?" קרא האלוף - ויישר את הקרקע דקות ארוכות. אחרי כמה דקות הנוכחים החלו לאבד את הסבלנות. "יאללה, עזוב את זה, יישרו את זה עוד חמש עשרה פעם מחר", אמר המח"ט הנוכחי, אל"ם אהרון חליוה. אבל גנץ לא ויתר. הוא הידק את רגבי האדמה שוב ושוב, עד שהיה מרוצה מהתוצאה. "זהו, זה יספיק לנו", חייך לבסוף. "מזל שאני עם נעליים גבוהות". חבריו של גנץ ידעו לספר שההתעכבות הזאת לא הייתה מקרית. סגן הרמטכ"ל היוצא הוא אדום בנשמה, עד לפרט האחרון, ולא שוכח באיזו חטיבה שירת מאז היה טוראי ועד שהתמנה למפקדה (למעט גיחה קלה לתפקיד מפקד שלדג). "אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר", הוא אומר. "זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס".מהצנחנים, המשיך גנץ כתא"ל לתפקיד מפקד יחידת הקישור ללבנון ומפקד אוגדת איו"ש. כאלוף, שימש מפקד פיקוד הצפון, מפקד זרוע היבשה ונספח צה"ל בארצות הברית - עד שהתיישב בלשכת סגן הרמטכ"ל בקומה הארבע עשרה של הקריה. "לפני שנהייתי אלוף לא עשיתי שום תפקיד מטה, אפילו קמב"ץ גדוד לא הייתי", הוא אומר בחיוך. "שטח - זה כל הרקורד שלי. אבל כשאני חושב על זה, שום דבר לא היה באותה עוצמה כמו התקופה שלי כמג"ד. זאת הייתה תקופה מדהימה, ואם הייתי יותר צעיר, הייתי מאוד שמח לחזור אליה. אני חושב שהשירות שלי כאיש יחידות שדה עם בגדי עבודה, נעליים גבוהות ונשק מוצלב או בתלה כתף - זה השירות היותר דומיננטי שלי. הוא גם זה שזכור לי יותר כשירות משמעותי"."
(מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, עיתון "במחנה" בתאריך 2011\01\06)

"מכיר את הצבא מכל הכיוונים "
"הקצין הבכיר הוסיף כי ניסיונו הרב של גנץ יסייע לו לאחד את הצבא אחרי הסערה שעבר וגם להוביל את המפקדים קדימה. גנץ עצמו אמר לפני הפרישה כי בעימות הבא יש להגיע להישג משמעותי יותר ממה שהיינו רגילים במלחמות עבר. המשימה המרכזית הראשונה שלו תהיה לעצב את תכנית החומש הבאה של צה"ל, שתמחיש כיצד ייראה צה"ל בשנים הבאות. מבחינתו יש שלושה מאפיינים למצב הנוכחי: "יציבות, רגישות ונפיצות - והכל יכול להתרחש". כששאלו את גנץ רגע לפני הפרישה מצה"ל בסוף נובמבר 2010, מה התחנות המרכזיות בשירותו, הוא לא נקב באירועים או בתפקידים דרמטיים או יוקרתיים. מבחינתו, השיא האישי נרשם כאשר היה מג"ד צעיר בגדוד 890 של הצחנים ב-1987, בעת "מבצע שלמה" להעלאת יהודי אתיופיה, עת היה מפקד יחידת שלדג, שהייתה אחראית על האבטחה, והאירוע האחרון - הביקור שערך במחנה הריכוז ברגן בלזן. "הרשימה הזאת מאוד מאפיינת את בני. צניעות, חוסר יהירות, ללא אבק כוכבים. הוא מכיר את הצבא מכל הכיוונים ומכל הזירות", סיכם קצין ששירת תחתיו."

"ציון הדרך הבא היה מג"ד 890, הזירה העיקרית היתה דרום לבנון, שבה חווה ארבע היתקלויות."
(מתוך הכתבה "אלוף עצבות" מאת אביחי בקר, עיתון "הארץ" 2002\04\26)
בספר "חופשת קיץ" מתוארת תקופתו של גנץ כמג"ד:
"עוברים את הכניסה למצפה עדי, ושוב הזכרונות מכים בי: בגזרה הזאת ישבתי כמפקד מחלקה בציפורן במשך ארבעה חודשי קו בלתי- נשכחים תחת פיקודו של בני גנץ. בני, שהיה המג"ד שלי באותה תקופה, הוא אחד המפקדים שהשפיעו עליי לעומק בשירותי הצבאי. שקט, שקול, חכם ומתפקד בצורה מדהימה תחת אש......תחילת חודש פברואר. לילה נוסף יורד על רכס רמים. והלילה, כמו בלילה שלפניו וכמו בעשרות הלילות שמלאו מאז שעלינו לקו, אני שוב יוצא למשמרת הבט"שיות. בקשר נשמעים הקולות הרגילים של החמ"ל. מאחור קנקן עם קפה שחור ושלוש שקיות עם המעדן דל הקלוריות האולטימטיבי- לחם מטוגן בשמן ומצופה בסוכר. אני עייף מאוד אחרי רצף מארבים שביצעתי בשבוע האחרון. האחרון שבהם היה למפגש ואדיות עמוק בתוך הסלוקי, שנקרא חלת פארתה. אני אוהב את המארבים הללו. נותנים לקצין בן עשרים ואחת להוביל שניים- עשר חיילים בלילה להליכה של עשרה קילומטרים לגבול רצועת הביטחון. סומכים עליך. וכשאתה מרגיש שסומכים עליך, אתה עושה הכול כדי לא לאכזב. החל מלהכין את הציוד ואת הכוח, דרך להגיע במדויק לנקודה, והחשוב מכל- לא להירדם. לכל אחד שיטות משלו לשמור על ערנות. אני הגעתי למסקנה שהדבר היעיל ביותר הוא ללעוס שורשים של צמח האקסוס, או הסוס כפי שהוא נקרא בערבית. לשורשים הנ"ל טעם מר- מתוק שמטפס לך עד לתאי המוח וגורם לכאב ראש קל שמקשה עליך להירדם. הדבר קריטי בשעות האחרונות טרם זריחה, שבהן העייפות מגיעה לשיאים חדשים. אנשים נרדמים תוך כדי אכילה, שיחה חרישית, דיבור בקשר. קצת לפני הדמדומים מתארגנים מחדש על הציוד. הבגדים החמים נארזים בתיקי הגב כדי שלא יסרבלו את התנועה בחזרה. מוודאים שדבר לא נשאר בנקודת המארב. רוצים להתחיל ללכת כדי להתחמם. האור מוצא אותנו עוברים בין בתי הכפרים מרכבה וחולה. אותם כפרים שאליהם אני עתיד לשוב בעוד עשרים שנה. בשנים שיחלפו יסורסו סמכויות הקצינים הזוטרים מסיבות שונות ומשונות, שהמשותף לכולן הוא שאין בינן לבין שיקולים צבאיים טהורים דבר וחצי דבר. כשלמדתי באוניברסיטה, נדהמתי לשמוע מחברים שהשתחררו מספר שנים אחריי שלאותה נקודת מארב נשלחות רק יחידות מיוחדות לאחר נוהל קרב של מספר שבועות. הבט"שית ממשיכה בנסיעה המונוטונית שלה. דורבן ענק חוצה את הכביש ומפיג קצת את השעמום. המצח שלי נתקל בקת העץ של המאג. מקלל, אבל מבין את הרמז ויורד מהבט"שית. מתחיל ללכת לפני הבט"שית כדי להחזיר לעצמי את הערנות. לא נדיר היה לראות סיורים שחולפים זה על פני זה כשהחיילים והמפקדים הולכים ברגל לצד הבט"שית כדי לא להירדם תוך כדי נסיעה. והיו גם נהגים שנרדמו. אחד מהם הגיע למצב כזה שאחד החיילים החליף אותו ונהג במקומו בחזרה למוצב, כשהוא מודרך תוך כדי נסיעה מתי ואיך להחליף הילוכים... מקץ קילומטר של הליכה חוזרים אלי חושיי ואני מטפס שוב למושב שליד הנהג. באינטואיציה לא ברורה אני מחליט לנסוע לגזרה הדרומית יותר. מדובר במותניים הרחבים יחסית של הגזרה, מקום שבו יש התרעות שווא רבות. קצת חושש להפקיר את אזור קיבוץ מנרה, אבל מחליט בכל זאת לנסוע לכיוון. מודיע לחמ"ל ומתחיל להתקדם, כשמשמאלי פרושים מטעי התפוחים ומאחוריהם קיבוץ יפתח ומושב רמות נפתלי. ביפתח גר ניר, אחד המ"כים שלי לשעבר, שדאג לקרוע לי את הצורה באחד המקומות היחידים שבהם היה לי קר יותר מאשר כאן: בית- הספר למ"כים אשר בירוחם. הסיבה לכך היא פשוטה. לא רק שזכיתי לבלות בו את מיטב חודשי החורף, אלא שברוב שלבי שהותנו בו נאלצנו, עקב ביצועינו הירודים לדעת ניר וחבר מרעיו, לשמור כשרק חולצה לגופנו. אני זוכר עד היום איך היינו מסתכלים בבעתה על השקיעה המדברית המדהימה ביודענו שבעוד חצי שעה יצנח עלינו הקור מפרק העצמות. את הרהורי הנוסטלגיה שלי מפר דיווח החמ"ל על התרעת גדר בקו דיווח 240. הסיור שלי קרוב מאוד לנקודה, כך שאין צורך כרגע בהגעת הסיור השני המרוחק יחסית. ארבע הדקות מההתרעה ואנחנו נכנסים לקו הדיווח. מודיע בקשר על הגעה לנקודה ומתחיל לנסוע לאורך קטע הגדר. השטח מישורי ונמוך יותר וניתן לצפות בבירור ולמרחוק בתוואי הגדר שמתפתל בצמוד לכביש. נראה תקין בינתיים. מסתובב ומבקש מהנהג לנסוע לאט יותר. צרור ארוך נורה מהמאג בצד שלי שפונה לגדר. שלומי, החייל שיושב על המאג, סוחט את ההדק עד הסוף. "מחבל!" הוא צועק. ואז אני רואה אותו: חמישה- עשר מטר, מעט ימינה מאתנו, שוכב מחבל בתוך פרצה קטנה בגדר ומרסס לנו את הצורה בצרורות ארוכים. כל אנשי הבט"שית פותחים באש לכיוונו. מכת האש מאלצת אותו לזחול בחזרה לשטח לבנון. לפחות הוא לא עבר את הגדר, מבזיקה בי לרגע המחשבה. המחבל תופס שוב עמדה וממטיר על הבט"שית אש כבדה. הקליעים הפוגעים בה מתיזים ניצוצות. "לפרוק!" אני צועק, "להתכונן להסתערות!" מחליפים מחסניות. פיצוץ חזק נשמע מאחורינו. יש עוד מישהו שיורה עלינו? אי- אפשר להתעסק בזה כרגע. חייבים לדפוק את המחבל הזה עכשיו. ואז, כמו בחלום מסויט, מגיע הסיור השני מהכיוון המנוגד לנו. מוסקוביץ' חייל מהפלוגה ששימש כמפקד הסיור עקב מחסור באנשי סגל, שמע את מכת האש, וביוזמה ואומץ לב נוסע במלוא המהירות לנקודה. המחבל מזהה את הרכב המגיע, מדלג לכיוונו ופותח לעברו באש ממרחק מטרים ספורים. הבט"שית נעצרת. אני רואה את הפגיעות ברכב. מתרחש שם קרב ממרחק של חצי מטר. גומא את עשרים המטרים לבט"שית בריצה מטורפת. הגשש פצוע, שרוע על המושב הסמוך לנהג. מוסקוביץ' כורע לצד הרכב ומשיב באש. בחלקה האחורי של הבט"שית יש פצועים נוספים. מטלטל את הנהג וצורח לו לנסוע לאחור. הוא מתעשת ונוסע ברוורס פראי. המחבל נעלם... לא. הנה הוא שוב משתמש בתעלה בתור מחסה, רק הקנה בולט החוצה. "פחימה, תרים תאורה!" תוך חמש שניות התאורה באוויר, ועכשיו רואים אותו בבירור. זורק רימון ופקודת הסתערות שנייה תוך שבועיים. מסתערים עד גדר המערכת שכרגע מפרידה בינינו לבין המחבל. התאורה כבתה. לא רואים כלום, איפה החרייאת הזה? צריך לאתר אותו לפני שיחדש עלינו את הירי בעודנו עומדים חשופים בצמוד לגדר. כורע ליד הגדר, לוקח את הרימונים מהחיילים שלצדי וזורק אותם לתוך התעלה בשטח לבנון שבה שכב המחבל. הצעקות הנשמעות מבהירות לי שהוא נפגע. אני מתפנה לבחון את הפרצה. אין לי גשש אתי וגשש הסיור השני פצוע, כך אין מי שיכול לפענח את העקבות. לאור העובדה שרק מספר קטן של חוטי תייל נחתכו, אני מעריך שהמחבל היה הראשון בחוליה ולא הספיק להרחיב את הפרצה ולעבור. חייבים לזחול פנימה דרך הפרצה לשטח לבנון. בני המג"ד מגיע ואני מעדכן אותו בהתרחשויות. "ממליץ להיכנס פנימה ולרדוף אחריהם," אני דוחק בו. בני, כמו תמיד, שקול, רגוע ולא מושפע מהלחץ שלי. "חכה, נבדוק קודם שאין מחבלים בפנים." "חבל על הזמן, הם יברחו," אני אומר לו. בני לא מתרגש. "סבלנות, נוודא שהם לא בפנים." איזה בפנים? אני חושב לעצמי ובטוח שבני טועה, אבל לא מוסיף. שני גששים מגיעים ובוחנים את העקבות, מתייעצים ביניהם ומתחילים לנוע לכיוון הנגדי. שוב אני רוצה למחות, אבל הם מתרחקים ואני מזדרז לנסות להדביק אותם. כשאני מגיע אליהם, קופצת לפתע משום מקום דמות ענקית בידיים מורמות. מחבל נוסף! כמעט יורים בו, אבל רק כמעט. מסתכל עליו, בחור ענק, כמעט מטר ותשעים, עם בנדנה אדומה על הראש. איך לעזאזל עבר הענק הזה דרך הפרצה? ושוב אני יכול רק להעריך את בני המג"ד. נכנס לאירוע ותוך שתי דקות מקבל את כל ההחלטות הנכונות, וזאת למרות הלחץ שהפעלתי עליו. איזה מזל שהוא לא שמע בקולי, אני חושב. אין ספק שהוא עוד יגיע רחוק. מתברר שהמחבל שנשבה היה יכול לירות בנו בגב כשביצענו את ההסתערות, אבל הוא לא עשה כן כנראה עקב האש המסיבית שירינו לכל הכיוונים בשלב הראשון. הגששים מתחקים אותו, ומתברר שהחוליה מונה שלושה מחבלים. שניים הספיקו לחדור, ובשלישי, שעמו ניהלנו את הקרב, נתקלנו בדיוק כשניסה להשתחל דרך הגדר. הגשש ים נותנים למחבל מגפון ופוקדים עליו לקרוא למחבל הנוסף שחדר, להיכנע. הוא כורז לו, אבל גם מסביר להם שאין מצב שאותו מחבל ייכנע, כיון שאחיו נהרג בהפצצת צה"ל בעין חילווה במלחמת לבנון הראשונה. אין ברירה, צריך ללכת על העקבות ולחפש אותו. הבעיה היא שהשטח טרשי והגששים מאבדים את העקבות. הוא יכול להיות מאחורי כל שיח. מחדדים את העיניים ומקווים להיות הראשונים ללחוץ על ההדק. אין מצב לבצע ירי מונע עקב ריבוי הכוחות. ג'יפ ואגוניר ענק עוצר לידנו. מפקד האוגדה, תת- אלוף יורם יאיר (יה- יה), יורד ממנו באדישות. הוא חוגר עליו את האפוד וחובש את הקסדה. "בואו נדפוק את המחבל הזה," הוא מסנן לעברנו ומתחיל לצעוד קדימה. אני נזכר בסיפורים על יה- יה ממלחמת לבנון הראשונה. איך בשלבים הכי קשים הוא צעד כמפקד חטיבת הצנחנים קדימה, התעלם מהכדורים השורקים והוביל את הכוחות. מדהים איזו אדישות וקור רוח, אני מציין לעצמי. הוא אפילו לא טורח לחכות לנו ומתחיל להתקדם. עוברות כשעתיים, ויש כאלה המטילים ספק בגרסת השבוי. סרקנו כל שיח מאה פעם, איפה הוא יכול להיות? אני מנסה בינתיים להתעדכן במצב הפצועים, אבל לא מקבל תשובות. קרני אור ראשונות סודקות את מעטה החושך. כל פלוגות הגדוד וכוחות נוספים משתתפים בסריקות. בין הכוחות במחלקת הסיור של הפלוגה המסייעת נמצא גבי בשארי. אחיו אבשלום הוא חייל בפלוגה, ואילו גבי היה אתי במסלול כחייל באותה פלוגה. לא פעם היה תופס אותי ומבקש שאשים עין על אחיו. "אל תדאג," הייתי אומר לו, "כשאני באזור אתה יכול להיות רגוע." הראות הופכת להיות ברורה יותר, אין ספק שבאור יום יהיה קל יותר למצוא את המחבל האחרון. פיצוץ וצרור יריות. מישהו נתקל! רצים לנקודה, גופתו של המחבל האחרון מוטלת סמוך לאחד מצירי העפר. המחבל, שהסתתר באחד השיחים, זרק רימון על אחד מהג'יפים של מחלקת הסיור. הרימון נחת על ברכי הנהג, יוגב, והוא, בתושייה מופלאה- זרק אותו בחזרה! הכוח הסמוך הסתער על המחבל והרג אותו. המ"פ קורא לי הצדה. "יש הרוג ושני פצועים." אני תולה בו עיניים שואלות. "אלי שפר הרוג. אבשלום בשארי והגשש פצועים קשה מאוד." אני מרגיש שאני חייב לשבת. מסדר לעצמי את הראש כמה דקות. ואז אוסף את החיילים ומודיע להם. לא יכול להפסיק לחשוב על גבי בשארי. אני מודה לאלוהים שלא אני צריך לבשר את הבשורה הנוראה. התחושות קשות מאוד. אנחנו עושים את דרכנו בחזרה למקום שבו השארנו את הבט"שית. תוך כדי הליכה אני שם לב ששלומי, שהיה צמוד אליי במשך כל זמן הסריקות בלילה, צולע קצת. "עיקמת את הקרסול?" אני שואל אותו. "לא ממש," הוא עונה לי ומסתכל עליי במבט מוזר. אני מתקרב אליו, מסתכל על הרגל שלו ולא מאמין. חור כניסה של כדור באמצע הירך. הבן- אדם הלך אתי לילה שלם עם כדור ברגל! שלומי מפונה לתאג"ד. הוא עתיד לחזור במהרה לפלוגה, אבל הכדור נשאר נעוץ ברגלו עד עצם היום הזה. כשאני מגיע לבט"שית אני מבין שכבר לא נוכל לנסוע בה. הצמיגים שלה מנוקבים בכדורים, ובכלל היא נראית כמו מסננת אחת גדולה. אני ניגש לגדר ומקווה לאתר את גופת המחבל השלישי שנשאר בשטח לבנון. בצד השני הצמחייה סבוכה ולא ניתן לראות דבר. מבקש אישור לחצות את הגדר עם חמישה חיילים ולוודא שלא שלא הצליח להימלט. בועט בקרקע בזעם ובתסכול- אין אישור לחצות את הגדר. אבשלום בשארי ואלי שפר מובאים למנוחות. לבי לחיילי שזו להם ההלוויה השנייה בתוך שבועיים. ממרומי עשרים ואחת שנותיי וחמש ההלוויות שבהן נכחתי מיום גיוסי, אני יכול רק להתפלל עבורם שהלוויות אלה תהיינה האחרונות שלהם לפחות בשנים הקרובות. קשה להם. חלקם עומדים בצד ובוכים בכי חרישי. לימים יתפתח ויכוח מעל דפי העיתונים האם מותר או אסור לצנחנים לבכות על קברי חבריהם. בעוד הרמטכ"ל דן שומרון הביע מורת רוח על כך, אלוף פיקוד צפון יוסי פלד, שתחתיו פעלנו, הביע תמיכה ללא סייג. ואשר לי, זר לא יבין את יחסי הרעות הנצרבים בין הלוחמים. אותה רעות שמניעה אותך לקום ולהסתער יחד ולא לאכזב את החברים, קורעת את לבך בנפול חברך. בתום ההלוויות אנחנו עולים על האוטובוסים שלוקחים אותנו בחזרה צפונה. אין הפוגה, אין זמן לחשוב. לפנינו לילה נוסף של מארבים וסיורים לאורך הגדר. בתדריך שלפני היציאה מגיע נציג ממודיעין החטיבה ומעדכן אותי שהמחבל השלישי שנשאר בשטח לבנון ולא הספיק לחדור הצליח למלט את עצמו, נפטר מפצעיו בבית חולים בצידון. קשה לי לקרוא בשם לתחושה שעוברת בי לאור הידיעה הזו. לא שמחה, לא סיפוק, רק הקלה למחשבה שכדורינו השיגו אותו, והוא, שפגע בחייליי, לא שרד את הקרב." (מתוך הספר "חופשת קיץ" מאת יוסי ברגר, שבשירות בסדיר היה לוחם וקצין בגדוד 890, על חוויותיו כסמג"ד מילואים בחטיבת הצנחנים "הצפונית" במלחמת לבנון השנייה)

בשנת- 1991 הועלו ארצה יהודי אתיופיה במסגרת "מבצע שלמה". סגן הרמטכ"ל בני גנץ, שפיקד אז על יחידת "שלדג" שאיבטחה את שדה התעופה ממנו המריאו המטוסים לישראל אמר כי- "לא ידענו איך לגרום לכך שמשפחות לא תיפרדנה, הגענו וראינו אנשים עם פתקים ממוספרים על המצח. אתה בא ממשפחה של ניצולי שואה ורואה את זה ואתה מזדעזע. אתה חושב "אין דרך טובה יותר לעשות את זה?", אבל לא דיברנו את השפה והיה לנו חשוב לא להפריד משפחות. מישהו הכין אותם ואמר לנו 'מאחד עד שבע זו משפחה אחת." עוד סיפר האלוף ש- "כמפקד היחידה עסקתי בתחילת המבצע בהיבטים המבצעיים, בפרטים הטכניים של עוד כלי- רכב ועוד כח אדם ובטיסות ואבטחה ורק תוך כדי המבצע, הבנתי את גודל העשייה והמשמעות המיוחדת להיות שותף לארוע בסדר גודל כזה. זו היא אבן דרך בשירות שלי, המקפלת בתוכה את הערכים הציוניים שלנו ואת משמעות הקיום שלנו במדינה." (מתוך הכתבה "פרידה מסגן הרמטכ"ל" "אתר חיל- האוויר" 2010\11\22) בכתבה בתוכנית "עובדה" בה צפיתי, הביט גנץ, מתוך הרכב, על מתגייסי מחזור נובמבר 2010 לצנחנים, עימם שוחח קודם לכן, ואמר לאילנה דיין- " פשוט גאווה החבר'ה האלה. אני יודע שחלקם הרי לא יחזרו אפילו. " הדרך שבה הסתיימה כתבה היה בדיוק בהקשר לנושא הזה. בנאום הפרישה שלו מצה"ל אמר גנץ, בקול חנוק מהתרגשות- "מה יקרה אחרי הצהריים? אסע מכאן ואתייצב אל מול קיר שמות חברי, אלה שאינם עוד ובחסרונם נותרו נוכחים תמיד. הצדעה אחרונה ותקווה גדולה שהייתי ראוי לדרכם של אלו שנתנו הכל." ואכן הכתבה מסיימת בל- נוף באנדרטה המוכרת. כשנשאל גנץ, בכתבה, רגע לפני הטקס האחרון באנדרטה, בו נפרד גנץ ממשפחות אלו שנפלו תחת פיקודו, מי הולך איתו כעת? הוא ענה " החבר הכי טוב שלי. אומי גולדברג ז"ל. היינו Buddies (חברים קרובים) בבה"ד 1. היינו מד"כים ביחד. והוא נהרג בעין זחלתא ואני המשכתי את הצבא. הוא היה מספר לי על האהבות שלו, אני מספר לו על האהבות שלי. חברים. עשינו קרחת אחד לשני." וכששאלה אילנה דיין אם- "היו דברים שפתחת איתו, שלא פתחת עם אף אחד אחר?" ענה גנץ- " רק איתו. ו... וזה הלך."

כתבתם של יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "מסיבת גנץ", "במחנה" , 06.01.2011
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)
מסיבת גנץ\ מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ

האלוף בני גנץ מביט בביטחון על הצבא שהשאיר מאחוריו: הוא לא מודאג מהסרבנות, לא מהיחסים עם האמריקאים, ומאמין שצה"ל מוכן לכל איום. יש רק דבר אחד שגורם לשלוות הנפש שלו להתערער - וזהו מסמך הרפז. "מדובר באירוע עצוב, לא ראוי ולא רצוי", מצהיר סגן הרמטכ"ל היוצא - ובאותה נשימה מבהיר שפוליטיקאי הוא כבר לא יהיה. ריאיון פרידה
ביום שמש חורפי אחד, בחודש שעבר, נדחסו לארגזי קרטון כל החפצים שהקיפו את האלוף בני גנץ בלשכתו במשך שנה וחצי. פסלון האופנוע שהיה מוצב על השידה נעלם, הצילום ממחנה הריכוז ברגן–בלזן - זכר לגבורתה של אמו - הוסר מהקיר, וגם התמונה הממוסגרת שהוצבה מאחורי כיסאו שבה הביתה. לא הופיע בה ציור נוף פסטורלי או תיעוד מטיול הרפתקני, רק כוס יין אדום. "כוס היין היא הסמל של המשפחה שלנו", מסביר סגן הרמטכ"ל היוצא. "התמונה הזו צולמה ליד מיטתה של אמי ז"ל בעת שעברה ניתוח קשה לפני הרבה שנים. היא הניחה את כוס היין קרוב אליה, וכשהרופא שאל אותה מה זה, היא ענתה 'אני עדיין בחיים, אז אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה ולא על הריקה'. מאז זאת נשארה השקפת העולם המשפחתית שלנו. אני מסתכל בסיפוק רב על כמעט 34 שנים בצה"ל, ויוצא עכשיו לדרך חדשה". הדרך החדשה הזאת עוד לא סלולה לגמרי. היא כוללת טיול קצר של אחרי צבא לדרום אפריקה, שנערך בימים אלה, אבל אחריו - כמעט הכול פתוח. "באופן עקרוני, מעכשיו אני רואה את עתידי באפיקים לגמרי אזרחיים", אומר גנץ. "לא פוליטיקה, למשל. אני מקווה שזה יצליח. אני מתכנן גם טיול אופנועים. זאת אהבה ישנה שהייתה לא ממומשת עד שנסעתי לארצות הברית, כנספח, ושם מימשתי את העניין. קניתי אז אופנוע, שכבר הספקתי למכור, ועכשיו אני מתייחס לתחביב הזה בכבוד והדר הראויים לו. אני מתעסק רק עם אופנועים רציניים שמתאימים לאנשים רציניים, אני לא עושה השכבות".

לא לעצום עיניים
אבל רגע לפני שהוא יוצא אל הדרכים כדי לשחק עם הרוח - בזהירות, בזהירות - מסכם גנץ את שנות שירותו בלא מעט אירועי פרידה. האחרון שבטקסים הוא אירוע הפרידה הרשמי מצה"ל שנערך בשבוע שעבר, ואליו הוא כבר הגיע ללא מדים. השנה האחרונה הייתה מבחינת גנץ, גם אם לא במילים המוקפדות שלו, מעולה ומגעילה, כמאמר החיקוי של אברי גלעד ב"ארץ נהדרת". מעולה, כי זו הייתה אחת השנים השקטות ביותר מבחינה ביטחונית שידעה ישראל: אפילו קסאמים נחתו פה במשורה. מגעילה, כי היא הציפה על פני השטח מעידות מוסריות: החל מפרשיות צ'יקו תמיר ועימאד פארס, דרך חקירות חיילים על פעילותם ב"עופרת יצוקה" ועד למסמך הרפז. גנץ נחשב למפקד שדה קר רוח, שקשה מאוד להוציאו משלוותו, אבל כשפוגעים בצבא הוא מרגיש זאת היטב ולא מהסס לומר את שעל ליבו. זמן קצר לאחר שנחשף המסמך המזויף, בישר שר הביטחון לגנץ כי הוא לא יתמנה לרמטכ"ל. אבל גם עכשיו, כשהוא יכול להביט מבחוץ על המתרחש בתוך המערכת, סגן הרמטכ"ל היוצא לא מרשה לעצמו להמעיט בערך הפרשה. "אני חושב שזה אירוע עצוב, לא ראוי ולא רצוי", הוא אומר. "את מה שהיה לי להגיד אמרתי לשר הביטחון, לרמטכ"ל, ובעתיד אומר אולי גם למבקר המדינה. אני מאלה שבפורומים אחרים מאוד דרשו שהעניין הזה יובהר - לא בשבילי, אלא בשביל הארגון. הרי אני סיימתי כאן את שירותי, אני לא מתחיל אותו".
איך הפרשה הזאת משליכה על צה"ל כולו?
"צריך לשים את זה בפרופורציות, הפרשה לא מעידה על הצבא. בזמן שאנחנו מדברים פה, חיילים בעשרות גזרות בט"ש עושים את המשימות שלהם ולא זוכרים אפילו שהיה כזה אירוע. הם מסתכלים צפונה ורואים את חיזבאללה, מגינים על מתיישבים באיו"ש ומנסים למנוע חדירת מסתננים מסיני - ולא יודעים אפילו שיש פרשה כזאת שנקראת פרשת המסמך. ראו את זה בספוט מסוים, ואני לא חושב שצריך לקחת את זה כיותר מזה". גנץ הוא מסוג הקצינים האלה, שמחוברים למתרחש ביחידות. בזמן שירותו, הקפיד סגן הרמטכ"ל היוצא להיפגש עם חניכי פו"ם ומב"ל - מפקדי העתיד של צה"ל - ושמע מהם על תחושותיהם. הוא גם מכיר את החששות העולים מצד לוחמים בשטח לקראת יציאה למבצעים, כשמעליהם מרחף איום ההעמדה לדין לפי החוק הבין–לאומי. מכיר, אבל קובע שאסור לתת למשפטיזציה לשתק את הלחימה. "אני לא חושב שהמגמה הזו צריכה למנוע מהחיילים להילחם ולבצע את המשימות שלהם", אומר גנץ. "אלו חלק מהמגבלות והקשיים שהם צריכים להתמודד איתם, אבל העובדה היא שהחיילים האלה יכולים להיהרג בכל אחת מהפעילויות, והם עדיין יוצאים אליהן. אני יודע שגם הלוחמים לא רוצים לירות בחפים מפשע או להפעיל כוח בצורה בלתי פרופורציונלית".
הדרך המשפטית היא בהכרח הדרך הנכונה עבור צה"ל לטפל במקרים כאלו?
"אחרי שהפרקליט הצבאי הראשי בודק ומחליט בחרדת קודש שקיימת עילה להגיש כתבי אישום, צריך לטפל בדברים החמורים ברמה המשפטית. אבל כשאפשר, עדיף לגמור את הדברים בראייה פיקודית, ולא משפטית. זה נכון, אגב, גם לגבי פרשות מוסריות שלא קשורות ללחימה, כמו של צ'יקו ועימאד".
אפשר לומר שאחד מהתמריצים לחקור את מה שנעשה בעזה הוא מסע הדה–לגיטימציה שמתנהל נגד ישראל בעולם?
"לא. אנחנו מטפלים בפן הערכי לא מכיוון שהעולם דורש את זה מאיתנו, אלא מכיוון שאנחנו דורשים זאת מעצמנו. אם חייל פוגע בחף מפשע שלא לצורך, אני מטפל בכך גם בגלל הקורבן וגם בגלל שבסופו של דבר גם אנחנו ניפגע מהחריגות האלו, כי הנורמות והחוסן הערכי שלנו ייפגעו. עובדה שאל מול המקרים שמצוינים בדוח גולדסטון, יש תחקירים שצה"ל ערך וגולדסטון בכלל לא הזכיר. בהקשר הזה, אפשר לציין בחיוב את חטיבת הצנחנים בפיקודו של הרצי (הלוי), שגמרה לערוך את כל התחקירים שלה מיד אחרי הלחימה ולא השאירה אפילו סעיף אחד פתוח. בשביל מה הרצי עשה את זה, בשביל להציל את הפלסטינים? הוא עשה את זה בשביל החטיבה, החיילים והמפקדים שלה, ובשביל הדרך שלה". האלוף גנץ לא מתכוון לתת לחקירות לבלבל את הלוחמים. הסיבה פשוטה: בכירים במערכת הביטחון כבר הצהירו שהמלחמה הבאה בלבנון עומדת להיות קשה בהרבה לשני הצדדים - ומבחינת האלוף אסור שהחיילים ירגישו שמעל כל קרב שלהם עומד פרקליט עם זכוכית מגדלת. "כפי שמוטלת על צה"ל חובה מוסרית להימנע ככל שניתן מפגיעה באזרחים שאינם מעורבים בלחימה, כך מוטלת עליו חובה מוסרית לא פחות גדולה להגן על אזרחיו", קובע גנץ. "מדינת ישראל תצטרך להילחם חזרה בכל הכוח בצפון, ותשתדל לעשות את כל מה שהיא יכולה כדי למנוע פגיעה בבלתי מעורבים, אבל זה עלול לקרות - וכדאי שהצד השני יהיה מודע לכך".
כמי ששירת כנספח צה"ל בוושינגטון, אתה יודע לומר אם היחס לו זוכה ישראל בעולם משפיע גם על יחסינו עם ארצות הברית?
"מבלי להיכנס לפוליטיקה, אני יכול לומר שהיחסים הביטחוניים שלנו עם ארצות הברית מוצקים מאוד. יש לי קשר רב שנים עם חברינו מהצבא האמריקאי, ואני יודע שהם מאוד מעריכים את צה"ל. גם אם יש ויכוח בין המדינות, מבחינת המקצוע הצבאי קיימים שיתוף פעולה והערכה גדולה".

ראשון בין שווים
רגע לפני שפרש מצה"ל, זכה גנץ לערב הוקרה מחטיבת הצנחנים. סגן הרמטכ"ל הגיע לבסיס האימונים בשומריה, שם השתתף בחניכת חורשת המח"טים - חורשת עצים על–שם מפקדי החטיבה לדורותיה. עם קצת עזרה מהטרקטור, הובל עץ הזית של גנץ אל הבור שנחפר מבעוד מועד, ואחרי עשרות יישורים ורוורסים, מוקם הגזע היטב באדמה. "נו, אפשר להתחיל לעבוד?" קרא האלוף - ויישר את הקרקע דקות ארוכות. אחרי כמה דקות הנוכחים החלו לאבד את הסבלנות. "יאללה, עזוב את זה, יישרו את זה עוד 15 פעם מחר", אמר המח"ט הנוכחי, אל"ם אהרון חליוה. אבל גנץ לא ויתר. הוא הידק את רגבי האדמה שוב ושוב, עד שהיה מרוצה מהתוצאה. "זהו, זה יספיק לנו", חייך לבסוף. "מזל שאני עם נעליים גבוהות". חבריו של גנץ ידעו לספר שההתעכבות הזאת לא הייתה מקרית. סגן הרמטכ"ל היוצא הוא אדום בנשמה, עד לפרט האחרון, ולא שוכח באיזו חטיבה שירת מאז היה טוראי ועד שהתמנה למפקדה (למעט גיחה קלה לתפקיד מפקד שלדג). "אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר", הוא אומר. "זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס". מהצנחנים, המשיך גנץ כתא"ל לתפקיד מפקד יחידת הקישור ללבנון ומפקד אוגדת איו"ש. כאלוף, שימש מפקד פיקוד הצפון, מפקד זרוע היבשה ונספח צה"ל בארצות הברית - עד שהתיישב בלשכת סגן הרמטכ"ל בקומה ה–14 של הקריה. "לפני שנהייתי אלוף לא עשיתי שום תפקיד מטה, אפילו קמב"ץ גדוד לא הייתי", הוא אומר בחיוך. "שטח - זה כל הרקורד שלי. אבל כשאני חושב על זה, שום דבר לא היה באותה עוצמה כמו התקופה שלי כמג"ד. זאת הייתה תקופה מדהימה, ואם הייתי יותר צעיר, הייתי מאוד שמח לחזור אליה. אני חושב שהשירות שלי כאיש יחידות שדה עם בגדי עבודה, נעליים גבוהות ונשק מוצלב או בתלה כתף - זה השירות היותר דומיננטי שלי. הוא גם זה שזכור לי יותר כשירות משמעותי".
במהלך השירות הארוך הזה ראה גנץ גם את צה"ל משנה את פניו. הוא הבחין כיצד הצבא נפרד אט–אט מתפקידו כ"צבא של כולם" והופך למקצועי יותר, מפולג יותר, דתי הרבה יותר. היום, כשאחוז המפקדים חובשי הכיפה ביחידות השדה עולה באופן קבוע, נדרש סגן הרמטכ"ל היוצא גם לקולות מבית המזהירים מפני התחזקות הגורמים הדתיים בצבא, והיטשטשות הגבול הדק שבין הרב לרב–סרן. אבל גנץ, עם פני הפוקר שלו, מסרב להתרגש. "צה"ל תמיד היווה השתקפות של החברה עצמה, ובכל פעם הייתה איזושהי קבוצה אחרת שלקחה על עצמה יותר מרכזיות", הוא אומר. "פעם זה היה הקיבוצים וההתיישבות העובדת, והיום מדובר בציבור הדתי–הלאומי. אני לא מציע לעשות מזה משהו שזה לא. הוריי עלו מאירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, ובעיני ההתיישבות הוותיקה נחשבו עולים חדשים. כשהתמניתי למח"ט הצנחנים, אבא שלי התקשר לאריק נחמקין, חבר שלו מנהלל, שהיה שר בממשלת ישראל ואיש פלמ"ח וצנחנים ידוע. הוא אמר לו: 'אריק, אתה רואה, גם בן של עולה חדש יכול להיות מח"ט הצנחנים'".
אתה לא חושש שעם הזמן תהיה סמכות אחרת בצה"ל חוץ מסמכות המפקדים?
"ביום שלחיילים תהיה סמכות שהיא לא המפקדים שלהם, זאת תהיה תחילת ערעור יכולתו של הצבא, ואני שמח שעד היום עמדנו במבחן. נכון שפה ושם פוגשים אירועים שהם סירוב פקודה או משהו בדרך לזה. להגיד שזה לא קיים זה להגיד שאתה עוצם את העיניים. מצד שני, לא יהיה נכון להגזים. במהלך השנים שמעתי כל מיני רבנים אזרחיים שהיה להם מה להגיד - ושמחתי לשמוע אותם - אבל את ההחלטות שלי כמפקד לקחתי לבד".
איך צה"ל ייראה לדעתך בעוד 20 שנה מבחינת ההרכב האנושי שלו?
"העמדה שלנו היא שצריך להיות שירות חובה במדינת ישראל. אפשר לקרוא לזה שירות ממלכתי או לאומי, אבל כולם צריכים לשרת. הצבא, מתוקף העובדה שאנחנו חיים במציאות אזורית ביטחונית לא פשוטה, יצטרך להיות ראשון מבין שווים. לכן אני חושב שצריך להמשיך ולחפש כל דרך אפשרית כדי לצמצם את ההשתמטות ולהקטין את הנשר. זה נכון ברמת הצרכים שלנו, וזה נכון ברמת העיקרון".

לא משהו שנסע לידי
גנץ הגיע ללשכת סגן הרמטכ"ל בתקופה בה העיסוק במעגלים המקיפים את ליבת הלוחמה, כלומר אלו שתחת סמכותו, הפכו למשמעותיים. כמי שנכנס לתפקיד וצלל אל תוך צה"ל של אחרי מלחמת לבנון השנייה, הוא נדרש לדאוג מקרוב לכשירות הצבא, ולקדם תהליכים ארוכי טווח אשר יבנו את חוסנו גם לשנים הבאות. אחד ההישגים הגדולים בהם מתגאה גנץ הוא "נאמנותה" של המערכת הצבאית ל"תפן" - התוכנית הרב שנתית (תר"ש), שנכנסת כרגע לשנתה הרביעית. מדי חמש שנים נחתמת תוכנית כזאת, אשר מיועדת להתוות את דרכו העתידית של צה"ל, תוך איזון בין הצרכים הרבים למשאבים המוגבלים, אך גנץ קובע כי הישארותה בשטח אינה מובנת מאליה. "זה מאוד נדיר", הוא אומר. "ברוב המקרים, מאבק על משאבים, ולעתים סיטואציות של לחימה, גרמו לנו לנסח מחדש את ההחלטות שלנו בקצבים יותר מהירים משלוש–ארבע שנים". תוכנית התר"ש הנוכחית, מספר גנץ, מבוססת על לא מעט לקחי עבר. "הפעם, לצד העובדה שהיו לנו לא מעט פרויקטים של התעצמות ובניין כוח, לא ויתרנו גם על מיומנות המערכים והאימונים שלהם", הוא אומר. "לא שיעבדנו את הכשירות והמוכנות השוטפת בשביל לאפשר התעצמות".
ומה לגבי הצטיידות?
"אנחנו הולכים להצטייד במטוסי קרב מתקדמים ובנגמ"שי נמ"ר. רמות המלאי השתפרו משמעותית, ונכנסו פרויקטים כמו 'כיפת ברזל' ומכ"מים חדשים. בכלי טיס בלתי מאוישים אנחנו מעצמה עולמית, ויש פה הרבה מאוד עשייה בהרבה תחומים שונים".
איפה אנחנו עומדים מבחינת רמת האימונים?
"הייתי רוצה שיתאמנו יותר, אבל יש מגבלה כמותית מסוימת, שהיא גם שאלה תקציבית וגם פונקציה של עומס והתייחסות לחוק המילואים. המילואימניקים אמנם לא מתאמנים כמו הסדירים, אבל אני חושב שהמצב הוא הרבה יותר טוב עכשיו לעומת העבר".
כסגן הרמטכ"ל, עד כמה היית מעורב ביחס לאיומים במעגל השלישי?
"זה תבע חלק גדול מהזמן שלי, אבל לא אפרט יותר מזה".
ואתה מוכן לבשר לאומה שצה"ל מוכן גם מול האיום הזה?
"אני חושב שאנחנו צריכים להיות מוכנים להתמודד עם כל האיומים בכל קשת הטווחים".
ובפועל, אנחנו מסוגלים להתמודד עם האיום?
"אני חושב שמדינת ישראל התקדמה מאוד ביכולותיה בשנים האחרונות. אנחנו במקום טוב מאוד ואני מקווה שהיכולות הללו לעולם לא יעמדו במבחן".
("במחנה", 06.01.2011)

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.17 שניות עם 10 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה