ראשי       משחקים       מבזקים       צור קשר     ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● הצטרפו אל העמוד שלנו בפייסבוק ●●● עקבו אחרינו! ●●●  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שם משתמש
סיסמא
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 03-07-2011, 12:57
צלמית המשתמש של האזרח
  משתמש זכר האזרח האזרח אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 01.08.05
הודעות: 8,666
35 שנה אחרי אנטבה: הקרב נפתח מחדש

מוקי בצר, סגן מפקד המבצע, יגיש בשבוע הבא לועדת שרים מיוחדת ספר חדש שכתב, ובו גרסה על המבצע, השונה לחלוטין מגרסת בני משפחת נתניהו. "יוני ז"ל קיבל ממני תיק מבצע מוכן, וכמעט גרם לכישלון החילוץ בגלל ירי מוקדם שביצע". האח עדו נתניהו: "נגיב אחרי שנקרא".

http://www.israeldefense.co.il/?Cat...3&ArticleID=562

האם מתחילה מהומה נוספת בקשר למבצע "יונתן"
_____________________________________
"אני מסיים למעלה מ-43 שנים בשירות המדינה. נפלה בחלקי הזכות לעמוד בראש המוסד. זו חבורה מעולה וייחודית של נשים וגברים, החדורים בתחושת שליחות ועושים לילות וימים שלא על מנת לקבל פרס. הם פועלים ללא סיוע של מטוסים או שריון, וללא אפשרות חילוץ, כשהמגן היחיד שלהם הוא חריפות השכל, הכיסוי האישי ואומץ הלב. אין להם אפילו אפשרות לספר לבן הזוג על מעשיהם - רק הבדידות היא בן הזוג הקבוע שלהם".
(מאיר דגן בדברי פרידה מהמוסד)


תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #5  
ישן 04-07-2011, 13:43
צלמית המשתמש של רועי AZ
  רועי AZ רועי AZ אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 26.01.05
הודעות: 12,541
היו כ"כ הרבה דברים פעוטים בעלי פוטנציאל עצום לסיכון המבצע
בתגובה להודעה מספר 2 שנכתבה על ידי MS_Rogue שמתחילה ב "זו לא הפעם הראשונה שמוקי בצר..."

ציטוט:
במקור נכתב על ידי MS_Rogue
זו לא הפעם הראשונה שמוקי בצר טוען שהירי המוקדם גרם לסיכון המבצע... הוא טוען זאת כבר שנים


וכולם בלי יוצא מן הכלל פעלו תחת לחץ עצום - כך שאמירה כזו היא די בעייתית ומיותרת.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #7  
ישן 05-07-2011, 09:00
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 1,488
בתגובה להודעה מספר 6 שנכתבה על ידי קגנס שמתחילה ב "בכל הנוגע לירי המוקדם, זאת לאו דווקא טענה של בצר בלבד"

לעניין הזקיפים האוגנדים- בספר "מכתבי יוני" (וחלקים מזה מופעים גם בספרים אחרים כמו "הקרב האחרון של יוני" ובאתר האינטרנט לזכר יוני נתניהו ) מופיעה עדות לגבי הירי על הזקיפים האוגנדים.

"בתרגיל המודל יוני אמר: 'סביר להניח שיעמדו שם אנשים שיעצרו אותנו', ו[כך] תרגלנו את [זה]', מספר בוכריס, החייל הצעיר ביותר בכוח. 'כשהגענו לשדה-התעופה באנטבה ונסענו, ראיתי את שני האנשים האלה מחכים לנו, והיה ברור לי שהמבצע הזה מצליח.' 'אנחנו [בג'יפ האחורי] ראינו את זה כמו בסרט,' מספר אמיר. 'ראינו את המרצדס נוסע... ראינו חייל אוגנדי מצד ימין וחייל מצד שמאל... [עומדים] על שפת המסלול משני הצדדים, [על יד] אורות המסלול, ואנחנו נוסעים באמצע... זה היה בערך 200 מטר מהבניין.' השומר השמאלי נעלם. 'פתאום זה שמצד ימין התקרב...אל המרצדס ועשה מין תנועה מאיימת עם הרובה...ההרגשה שלי הייתה שהוא הולך לירות...לי היה ברור לגמרי שצריך 'להשכיב' אותו.' '[השומר האוגנדי] צעק משהו,' מספר רני, אחד מן הקצינים שישב בג'יפ הראשון, 'ואחר-כך הוא נכנס למין תנוחת-ירי...הרים את הנשק לכתף... הייתי בטוח שהוא הולך לירות'. 'אילו היה השומר פותח [ראשון] באש, היה תוקע את כל העסק," מסביר עמיצור, אחד מקציני היחידה שנהג במרצדס. "יוני אמר לי: 'תיסע קצת לאט, נתקרב לאוגנדים'. [הוא אמר את זה] כדי שלא להפחיד את האוגנדים...כאילו אנחנו הולכים [להזדהות לפניהם]'. האקדחים המושתקים היו מוכנים בעוד מועד. כשהחייל האוגנדי, שאיים עליהם ברובהו, היה מרוחק מהם רק מטרים ספורים, ירו בו יוני וגיורא, שישב מאחורי יוני. האוגנדי נרתע לאחור והתנדנד. כנראה נפגע, אך למרות פגיעתו, לא נוטרל לחלוטין. באותו שלב נשמעו קולות של ירי רועש, שאי אפשר לקבוע מה היה מקורו. אחדים סבורים שירי זה בא מאחד משני השומרים האוגנדיים. לעומת זה, טוענים אחדים מנוסעי המרצדס (והג'יפים) שהירי בא מאנשי הג'יפים, ואילו אדם אחד או שניים בג'יפים סבורים, שבא דווקא מן המרצדס. בכל אופן, ברגע שנשמע הירי הרועש, ירו מהלנד-רוברים באופן חופשי על שני השומרים האוגנדים (השומר השמאלי נראה עכשיו מחדש) וחיסלו אותם. 'אתה לא משאיר מאחוריך אדם עם נשק...שישתמש בו ברגע שיראה מה אתה הולך לעשות,' מסביר יפתח, סגן מפקד היחידה."

בצר מנגד טוען כבר זמן רב, וניתן לראות זאת ע"פ עדותו בכתבה :

"ואז מתחולל האירוע המשמעותי במבצע. בצר מספר: 'אנחנו מבחינים בשני חיילים אוגנדים, עומדים ומדברים אחד עם השני. ואז אחד עוזב - והשני מבחין בנו, מרים את הנשק, מכוון וצועק 'אדוונס', כלומר תתקדמו אלי. יוני נבהל ואומר לאחד הקצינים: תחסל אותו. אני אומר ליוני: עזוב, זה תרגולת. אני יודע את זה בין היתר בגלל הרקע שלי באוגנדה. כשגרתי שם, שמרו על הבית שלי שני חיילים. שניהם הכירו אותי ולמרות זאת כשהייתי מגיע הם היו מרימים את הנשק וצועקים 'אדוונס'. חזרתי ואמרתי: יוני עזוב, זו תרגולת. יוני היסס רגע. ואז אמר לעמיצור - שבור ימינה, מתקרבים אליו. הכל היה עניין של עשירית שניה. ואז הוא וגיורא זוסמן יורים על האוגנדי הזה - בניגוד לכל מה שתוכנן. האוגנדי נפצע ומתרומם, מישהו מהלנדרובר מזהה מה קורה ופותח עליו באש רועשת עם קלצ'ניקוב. וזה הרגע הכי מחריד במבצע, כי ברור לכולנו שעקרון ההפתעה נשמט בשניה זו מהידיים, והסכנה שאסון מעלות יחזור הייתה מוחשית. כל אחד הבין שיכול לקרות אסון''. מרגע שההפתעה נעלמה, נפתחת אש מכל הכיוונים. במקום שמפקדי החוליות יגיעו לפתחים שנקבעו בתוכנית, כולם נעים אחרי בצר ונוצר 'פקק' של לוחמים שאיבדו את החוליות שלהם. מספר אליק רון: 'היתה אנדרלמוסיה שלמה, אני מבין שאנחנו יורדים מהרכב, לא לפי התכנון. היינו צריכים לחלוף ליד מגדל הפיקוח עם הרכב, אבל יצא שכוח גדול רץ מתחת למגדל הפיקוח - ומשם נורית האש. אני רץ צמוד ליוני ופתאום רואה שהוא נפגע. אני זוכר שאמרתי לדוד חסין: טפל בו טוב, שלא ייעלם. ואז אני רץ פנימה למוקי להגיד לו שיוני נפגע. שם, בינתיים, כמעט מסתיים הקרב. אני יוצא חזרה החוצה ושוב אש מטורפת מכיוון מגדל הפיקוח - ואני אומר לעצמי אליק, אתה הולך לחטוף'. על אף חילופי האש מצליח הכוח בפיקודו של בצר לפרוץ לטרמינל ולשחרר את בני הערובה. החוטפים, שלא חשבו בכלל על האפשרות שמדובר בחיילי צה"ל אלא העריכו שמדובר בסיכסוך כלשהו בין החיילים האוגנדים, מופתעים ונהרגים."


אפשר לקבל את פרשנותו של תא"ל במיל' יפתח רייכר עתיר המופיע לעיל, או את פרשנותו של א"מ מוקי בצר לאירוע ההוא. שתיהן נשמעות הגיוניות וכל מי שיפעל ע"פ אחת מהן, לדידי, לא יעשה משהו שלא ניתן להבין אותו ולהסכים איתו. זה נראה לי טפל ומיותר להתעסק בזה. כפי שאמר דן שומרון בראיון שהעליתי עימו " אין טעם לדבר היום על מי ירה לאן. הפוליטיקה של קבלת ההחלטות היא הנושא המעניין."
ולדידי, גם גבורתם של אלו שנשאו את נטל המבצע על כתפיהם, החל מן הדרג המחליט עבור לדרג הפיקודי הבכיר וזה שבשטח (בראש ובראשונה שומרון ואחריו נתניהו וילנאי ושגיא) וכלה בדרג הלוחם (ובמיוחד בצר ואנשיו).

אמר מתן וילנאי על מוקי בצר בראיון כי: "כשיוני נהרג, המבצע היה עלול להיכשל בקלות. המבצע הצליח הודות למוקי בצר (סגן מפקד סיירת מטכ"ל, מ"ש) ולאנשים שלו שרצו פנימה. בשניות האלה נקבע אם המבצע הצליח או נכשל."

אל" בצר עצמו אמר בראיון כי: "אף אחד בעולם, לא בארץ ולא בצה"ל, ידע שיש צוות תכנון כבר מיום שני של רבי סרנים שמתכננים את המבצע הזה. זה היה סודי אפילו ביחידה. אני הייתי בצוות הזה. המודיעין הכי טוב היה שהחוטפים עשו סלקציה בין יהודים ללא יהודים, ממש כמו בשואה. יוני, באותו זמן של התכנון, היה בסיני לקראת תרגיל מבצעי, יצא ביום ראשון וחזר אלינו ביום חמישי. המבצע הזה, הניצחון, נזקף לזכותם של כמה אנשים. אחד רבין ופרס, שנית זה דן שומרון, שלוש זה יוני. מאחר והמבצע הצליח אז זה נזקף לזכותם של ארבעתם. נוהל הקרב היה בניגוד לכל הנהלים. פרס רצה לקדם את המבצע לכן הוא זימן אליו את קותי אדם, הרמטכ"ל מוטה גור ואת יאנוש בן גל. אנחנו באותו זמן הצגנו את המבצע בפני דן שומרון ומשם הלכנו לשר הביטחון. המפנה הגדול של המבצע שייך לדן."

ההיסטוריון אביגדור שחן שכתב את הספר "מבצע כדור הרעם- הוא מבצע אנטבה" מתאר בראיון את תרומתו של יוני לשלב ההכנות: "יוני נתניהו הכין את תוכנית הפריצה הספציפית לתוך בניני שדה התעופה ועשה זאת יוצא מהכלל."

רוצה לומר שוב תהילה יש מספיק לכולם בין אם זה למי שהחליט (פרס ורבין), למי שהוביל ופיקד (דן שומרון ויוני נתניהו), ולמי שנשא את המבצע על כתפיו ברגע הקריטי (מוקי בצר ולוחמיו.) אבל מה שבאת חשוב בעיני הוא המשפט שאמר דן שומרון לגבי הזיכרון הכי חזק שלו ממבצע אנטבה: "כשהחטופים עולים למטוס הפינוי, נתמכים, כל אחד בודק את המשפחה שלו, שכולם נמצאים. זה היה רגע חזק שאי אפשר לשכוח." זאת המהות של המבצע. הלכו להציל יהודים מפני שהם יהודים והצליחו. עיסוק בכל השאר ומאבק על קרדיט רק מקטין מגודל ההישג חסר התקדים הזה.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 05-07-2011 בשעה 09:15.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #9  
ישן 06-07-2011, 13:23
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 1,488
בתגובה להודעה מספר 7 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "לעניין הזקיפים האוגנדים- בספר..."

ולעניין הטענה השנייה שעליה התווכחים ביניהם אל"מ בצר ומשפחת נתניהו שהיא- עצירתו כביכול של בצר במהלך ריצת האמוק אל היעד (שגרמה לעצרת הכוח כולו), מעשה שחייב את יוני לנוע קדימה ואולי אף חשף אותו יותר מדי וגרם למותו.

בספר "מכתבי יוני" (וחלקים מזה מופיעים באתר האינטרנט לזכר יוני נתניהו ) מופיעה עדות לגבי התנועה לטרמינל מרגע הפריקה מן המרצדס המפורסמת:
"'כשירדנו מהרכב, ראיתי את יוני פותח זווית...כדי להיות במקום יותר ראשי [שמאפשר שליטה בכוח]', מספר רני, 'ואנחנו הלכנו לפינה של הבניין.' 'ראיתי את [האיש המוביל] רץ ויורה, לא כל כך ראיתי על מה, ואז הוא ניצמד לבניין משמאל ונעצר שמה,' מספר עמוס. 'יוני היה קצת מאחוריו. האנשים לא הבינו מה קרה שם, למה [האיש המוביל] נעצר. ואז רוב האנשים נצמדו מאחורי [האיש המוביל]. יוני צעק לרוץ קדימה... ידענו שזה עניין של שניות, עד שהם [המחבלים] מתאוששים.' 'באותו זמן יוני עמד מחוץ ל'מסדרון' [כלומר, לצידנו..]. וצעק כל הזמן אל [האיש המוביל] 'קדימה! קדימה!', מספר אלכס. העצירה בהסתערות הייתה יכולה להיות הרסנית אילו נמשכה פרק זמן ארוך יותר מכפי שנמשכה. כל עיכוב של שניה הגביר את הסיכוי שהמחבלים יתחילו לחסל את החטופים. כשיוני ראה שהאיש המוביל אינו שועה לצעקותיו, הוא פרץ קדימה, ובכך סימן לאנשיו שימשיכו את ההסתערות. 'יוני צעק 'לרוץ קדימה', ואני זוכר את יוני גם כן רץ קדימה...עובר את [האיש המוביל]. מי שבא ראשון מאחורי הפינה היה יוני', מספר עמוס, שמוסיף ומסביר, '... בשביל לתת לאנשים [שהיו אמורים להיכנס לחדרים] לרוץ, יוני הלך יותר הצידה, יותר ימינה... אחרי זה אמיר ואמנון עברו אותו...' העצירה נמשכה שניות אחדות, עד שכלל הכוח המשיך בהסתערות. אמיר כבר הגיע מאחור, לאחר שירד מן הג'יפ שלו יחסית באיחור. הוא המשיך בריצתו, כשהוא עובר את יוני, ובכך נעשה הראשון בחזית המסתערים. האנשים רצו עכשיו חשופים מול חזית הטרמינל, שהייתה מורכבת ברובה מזכוכית, בעוד המחבלים ממוקמים מאחורי קיר זה. 'באיזה שהוא שלב [כשרצנו מול הפתחים] אני חושב שהשגתי את יוני,' ממשיך ומספר עמוס,' ואני זוכר שאני הייתי מקביל ליוני בריצה...בשלב הזה, תוך כדי הריצה [לאורך הבניין], ראיתי את יוני נופל...זה היה כשאמיר היה בדלת, [עומד] להיכנס פנימה. אני חושב שאז יוני נפגע... היה אז ירי, וכבר התחילו לירות פנימה [דרך קיר הזכוכית], וגם ירינו בדיוק על הכושי [בחוץ]'. אני הסתכלתי [שמאלה] לכיוון הפתחים, כי רציתי לראות לאן אני צריך להיכנס,' מספר שלמה. '...ואז ראיתי את יוני, ואני חושב ש[אז] יוני נפגע, כי ראיתי את יוני עושה מין תנועה של חצי סיבוב והפנים שלו קצת מתעוותות...הוא ירד קצת... [עם] ברכיים מקופלות.' מישהו צעק שיוני נפגע, אבל אנשי הכוח המשיכו במשימותיהם, על פי הוראותיו של יוני בזמן התדריכים, שלא לטפל בפצועים עד שכל החטופים ישוחררו. כל אחד מהם ידע שגורם הזמן הוא קריטי, שכן תוך שניות עלולים המחבלים להבין כל צרכם מה שמתרחש ולרסס באש אוטומטית את החטופים המצופפים יחד. '[כשהייתי] בערך במרחק של עשרה מטר מהדלת [כלומר, מחוץ לטרמינל] פתאום ראיתי את הזכוכית נשברת והבנתי שמישהו יורה עלי [מתוך האולם]', מספר אמיר. 'בלי לחשוב פעמיים יריתי בו דרך השמשה וראיתי שהוא נפגע.' לאחר שחיסל את המחבל - שהספיק לרוקן יותר מחצי מחסנית קלצ'ניקוב ביריותיו אל הכוח - פרץ אמיר לאולם הגדול, שבו הוחזקו החטופים. שם גילה, שהוא החייל הראשון בפנים. מיד בעקבותיו נכנס מפקדו אמנון, שזיהה מיד שני מחבלים כורעים, גבר ואישה, המכוונים את רובי הקלצ'ניקוב שלהם אל אמיר כדי לירות בו. בו ברגע, ירה בהם אמנון והרגם. אחר-כך פרצו לאולם, דרך אותו פתח, מוקי ועמוס, כנראה יחד. עמוס סרק את החדר, כשהוא מחפש עוד מחבלים. 'כשאני נכנסתי, דבר ראשון ראיתי את אמנון,' מספר עמוס. 'הסתכלתי שמאלה וראיתי שני מחבלים שוכבים שמה [פגועים]. וראיתי חדר מואר לגמרי עם כל בני-הערובה שוכבים. אבל אחרי כמה זמן...התרומם פתאום מחבל משמאל, עם נשק, ויריתי עליו... כדור ראשון פגע בנשק שלו... עבר דרך גליל הגזים ונכנס לחזה [שלו]. יריתי [בו] שלושה כדורים'."

לעומת זאת בספרים "הקרב האחרון של יוני" מאת עידו נתניהו ובספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר ובספר של ד"ר שחן "מבצע כדור הרעם הוא מבצע אנטבה" (שנחשב על ידי מוקי בצר עצמו ומתן וילנאי דן שומרון אורי שגיא אפרים סנה אמנון בירן ויהושע שני. וילנאי אף אמר בכנס לזכר רא"ל שומרון כי: "עלתה כאן הערב פעולת אנטבה. אביגדור שחן, היסטוריון של חיל האוויר, כתב את הספר היחיד והאמיתי שנכתב על אנטבה." ) מופיעה תיאור אירועים מעט שונה (אבל אחיד במהותו). כל כך מועט השוני שנדמה כי הריב הוא סמנטי וקטנוני. להלן הקטע מספרו של ד"ר שחן ובו מופיעה עדותו של בצר על הריצה ליעד (עמוד 248 בספר):

"מספר הלוחם סמ"ר אמיר: 'כלי- הרכב עצרו לפני המקום שחשבתי שיעצרו. משקפצנו מהם במהומת היריות, החלו כושים לצלוף עלינו. השבנו אש עזה לעבר כל יורה ורצנו קדימה'. 'אנחנו, גוש של כעשרים וחמישה לוחמים, רצים ללא סדר לעבר הבניין, הנמצא במרחק של כארבעים מטר מאיתנו', מתאר מוקי בצר, 'הלוחמים איבדו את מפקדי חוליותיהם ואת חבריהם לחוליה. היריות באגפים נמשכות, ולפתע פותח חייל אוגנדי באש החולפת מעל ראשינו. זיהיתי את פלג גופו העליון, שחשף מאחורי חלון בתחתית מגדל הפיקוח. תוך כדי ריצה הרמתי את הקלשניקוב למצב של יישור מקורב, כשאני מעביר את הנצרה למצב אוטומטי, וסחטתי צרור ארוך לעברו. האוגנדי נפגע וצנח לאחור'. מוסיף גיורא: 'מוקי רץ ראשון, ואנחנו אחריו. לפתע נורה צרור. מוקי השיב באש לעבר היורה, וזה נעלם מאחורי המחסה שלו'. מוקי המשיך בצמוד לקיר. 'עוד מעט ואני כבר בפתח בניין הטרמינל', הוא מספר, 'אך לפתע יוצא מחבל במהירות מתוך מתוך האולם ותופס מחסה מאחורי מעקה הביטחון שמתחחת ל'אפריון' הכניסה לאולם, והוא מנסה להגביה את נשקו. אני יורה בו את שארית המחסנית, מחטיא, והוא מזנק חזרה פנימה לאולם. בתוך כך נתרוקנה לי המחסנית, ונעצרתי להחליפה כשלושה מטר מהפתח שאליו נועדתי לפרוץ'. 'מוקי ירה צרור ארוך ועצר', מוסיף שלמה, 'והכוח עצר אחריו. שמעתי את יוני קורא: 'קדימה, מוקי! קדימה, בצר!' תוך כדי ריצה ירינו, כמה חיילים, על אוגנדי חמוש, שהופיע פתאום מימיננו. הוא התרומם ונפל. המשכנו לרוץ, ולפתע עצרנו בפינת הבניין', מתאר עמוס ג', 'שאלתי: 'למה מחכים?' דומני ששמעתי את קולו של יוני צועק משהו, אך לא שמעתי בבירור מה.זה נשמע כאילו קרא 'קדימה!'או 'אמנון, קדימה!' המשכנו לרוץ, ואז הבחנתי במישהו מימיני, במקביל אלי, במרחק של ארבעה- חמישה צעדים ממני, נופל. המשכתי לרוץ אחרי מוקי'."

כלומר בניגוד לטענה שמופיעה בקטע מ"מכתבי יוני" ומקורות אחרים שפירסם עידו נתניהו (הספר "סיירת מטכ"ל באנטבה") בצר מזוהה כאיש שרץ קדימה ראשון ושנאלץ לעצור כדי שלא לפרוץ לאולם ללא כדור בקנה (מעשה שעד כמה שאני זוכר עולה בקנה אחד עם תורת הלחימה). וכאן באמת, כנראה משום שחשב שכל עיכוב הוא הרה אסון, עקף אותו נתניהו ומשך לעבר היעד. שוב, לדידי, זה בסדר וזה בסדר. אני לא באמת מבין על מה הויכוח. אמר פעם אמר פעם האלוף יוחאי בן נון, מי שהקים את שייטת 13 והיה באי אלו רגעים קשים בשדה הקרב, כי: "מפקד במושגים שלנו הוא הראשון לחובות ואחרון לזכויות. הוא נקרא לניקיון כפיים ולדוגמא אישית. אנו מצפים מהקצין להיות הראשון לשאת בעול, להסתער על מכשול ולצאת קדימה ברגע קשה." זה רגע קשה ויוני נע קדימה (לאו דווקא בניגוד לבצר, אלא איתו ולפניו)


להלן הקטע מספרו של ד"ר שחן ובו מופיעה עדותו של בצר על הפריצה ליעד (עמודים 249-250 בספר) שגם הוא תואם עם שני הספרים האחרים ("הקרב האחרון של יוני" מאת עידו נתניהו ובספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר):

"'אמיר נכנס לפני לאולם. הבחנתי שאני שאינו יודע שאני אחריו', ממשיך ומספר מפקדו אמנון, ' ומשפרצתי לאולם, מחבל ומחבלת כרעו ברך משמאלי בצד הדלת וכיוונו נשקם לגבו של אמיר. יריתי בשניהם והרחקתי מהם את כלי- הירי, שאם יתאוששו שלא ייטלוהו ויירו בנו. בתוך כך פרצו לאולם מוקי בצר, ואחריו עמוס ג' ואילן ב''. 'עוד אני מנסה לזהות בתוך קיר הזכוכית הארוך את הפתח הראשון, שאינו קיים', מספר מוקי בצר, 'חלפו על פני אמיר ואמנון. קראתי את המצב החדש שנוצר ורצתי קדימה לעבר הפתח השני'. משפרץ מוקי לאולם, שכבו בני- הערובה על הרצפה. בתוך כך הבחין משמאלו במחבל ומחבלת הירויים. הוא ירה בכל אחד מהם ירייה, כדי לוודא שלא יגיבו במטען כלשהו וסרק במבטו את השוכבים. 'בעוד אמיר ואני בתנועה לאמצע האולם', מתאר אמנון, קפץ מחבל מאחורי עמוד והרים את נשקו לעבר העומדים בפתח; אך מוקי ועמוס ג' הקדימוהו וירו בו'. 'לפתע התרומם משמאלי מחבל. יריתי בו כדור בודד בחזה, והוא נפל לאחור', ממשיך מוקי; ועמוס ג' מתאר את חלקו שלו בפגיעה: 'מוקי ואני עומדים שנינו בקו ישר, ולפתע, בצד שמאל, מתרומם מחבל. יריתי בו צרור מהקלשניקוב והמחבל התמוטט'. עם הריגתו של מחבל רביעי זה באולם החטופים הוכרע, למעשה, הקרב על חילוץ החטופים. אחרי מכת- האש הראשונה משכו הלוחמים- כפי שהורו להם בתדרוכים- את כובעיהם הלבנים, הקשורים בגומיות המוסתרים מתחת לצווארוניהם, על ראשיהם כדי שלא יטעו בזהות ויפגעו זה בזה."


לאחר מכן, כפי שהעיד בראיון נטל בצר פיקוד (מעשה לא מובן מאליו) והשלים את המשימה: "אחרי שיוני נהרג, במשך שעה שהיינו על הקרקע אני ניהלתי גם את הקרב שהיה וגם את השיתוק של מגדל הפיקוח והפגיעה במיגים. דן שומרון הגיע אליי בדקות הראשונות כשעדיין ירו ממגדל הפיקוח, הוא היה אמיץ לב, קר רוח, וקיבל דיווח ממני שיוני נפגע. הוא אמר: 'אוקיי, תתחיל לארגן את כולם החוצה ואני מארגן את המטוס', שהיה כמו בי"ח נייד. העלינו את יוני ראשון, הוא היה פצוע קשה. הסיכוי להצילו היה מאוד קלוש. הוצאנו את בני הערובה, חטפנו אש, החזרתי אותם פנימה. אחר כך שוב יצאנו עם 104 בני ערובה, קלטו אותם במטוס וטסנו לניירובי ואז לארץ"

כלומר בצר קרא את השטח ואת פני הקרב ושינה את מיקומו בכדי להיות במקום המכריע, מתוקף היותו מפקד כוח הפריצה וסגנו של יוני. משנכנס לאולם היה בין אלו שהרגו את אחד המחבלים והכריעו את המבצע לכף ההצלחה (לא לבד וכמובן שלמפקדו, נתניהו, גם אם נפצע אנושות במהלך התנועה ליעד יש חלק מלא בכך בהובלתו את ההסתערות). לא ברור לי למה מתעקשת משפחת נתניהו לפרסם גירסה סותרת לכך (ולמה בצר מתנגח איתה על הנושא, דבר שמקטין את קומתו המרשימה) ולמה בגרסאות מאוחרות של הטקסט שמופיע ב"מכתבי יוני" ובספר "סיירת מטכ"ל באנטבה" הוא השמיט את חלקו של מוקי בטיהור האולם.
אמר פעם ואמר האלוף ישראל טל, בתדריך שנתן לאוגדת הפלדה בטרם מלחמת ששת הימים כי:
"עכשיו כשהתכנית ברורה לכולנו וכל המהלכים הרשומים פה על המפה ידועים, אני רוצה לומר לכם עוד כמה מילים. כאשר יתחולל הקרב, שום דבר לא יקרה בשטח כפי שהוא מסומן כאן על המרשם הזה. הקווים והצירים במציאות יהיו אחרים לגמרי. אבל זה אינו צריך לרפות את ידיו של אף אחד, מכיוון שהקרב אף פעם אינו מתפתח לפי החיצים על המפה. אבל דבר אחד צריך להתרחש בדיוק לפי המרשם - העיקרון והתפיסה המונחים ביסוד הקווים האלה: כולם יסתערו, כולם יחדרו כמה שאפשר יותר לעומק, מבלי לשים לב לאגפים ולעורף. אם העיקרון הזה יישמר, נישאר נאמנים לתכנית הזו עד הסוף ופירושו שהקרב מתקבל אמנם כמו שתכננו אותו. לכן, כל מי שיאבד את הקשר, וכל מי שלא יראה את כוחותינו, חייב להמשיך ולהסתער תוך ידיעה שגם היתר עושים כמוהו."

בקרב התוכניות משתנות, ומהר, ומה שחשוב הוא התנועה קדימה והחתירה למגע, שמגולמים גם בפועלו של יוני ז"ל וגם במעשיו של בצר. רוצה לומר שוב תהילה יש מספיק לכולם בין אם זה למי שהחליט (פרס ורבין), למי שהוביל ופיקד (דן שומרון ויוני נתניהו), ולמי שנשא את המבצע על כתפיו ברגע הקריטי (מוקי בצר ולוחמיו.) אבל מה שבאת חשוב בעיני הוא המשפט שאמר דן שומרון לגבי הזיכרון הכי חזק שלו ממבצע אנטבה: "כשהחטופים עולים למטוס הפינוי, נתמכים, כל אחד בודק את המשפחה שלו, שכולם נמצאים. זה היה רגע חזק שאי אפשר לשכוח." זאת המהות של המבצע. הלכו להציל יהודים מפני שהם יהודים והצליחו. עיסוק בכל השאר ומאבק על קרדיט רק מקטין מגודל ההישג חסר התקדים הזה.

אגב באשר לבני הערובה שנהרגו. האחת נהרגה מאש מחבלים ובאשר לאחרים, כל מי שהתאמן פעם על לוחמה במבנה עם ידידים ויריבים (ולי יצא פעם או פעמיים) יודע כשקופצים ידידים ומתרוממים (ולא נשמעים לקריאות "כולם לשכב") אזי באנדרלין והלחץ של מצב קרבי הם עלולים להיפגע. זה עצוב ומצער אבל זה חלק מהסיכונים שבלוחמה בטרור בפרט ובכלל, ובחילוץ בני ערובה.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 06-07-2011 בשעה 13:31.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #11  
ישן 04-07-2011, 12:07
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 1,488
מוקי בצר: דן שומרון היה גיבור מבצע אנטבה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "35 שנה אחרי אנטבה: הקרב נפתח מחדש"

מוקי בצר: דן שומרון היה גיבור מבצע אנטבה\ מאת אחיקם משה דוד
סגנו של יוני נתניהו למעריב: "הסילופים המכוונים והרצון לדחוק את דן הצידה ע"י אלו שניכסו לעצמם את המבצע פגעו בו מאוד". הראיון היומי
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=875

| 4/7/2011 7:48
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #12  
ישן 04-07-2011, 13:46
צלמית המשתמש של האזרח
  משתמש זכר האזרח האזרח אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 01.08.05
הודעות: 8,666
דן שומרון ז"ל
בתגובה להודעה מספר 11 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "מוקי בצר: דן שומרון היה גיבור מבצע אנטבה"

אם אני זוכר אז דן שומרון ז"ל היה בחפ"ק קדמי (ז"א בבואינג הפיקוד אי שם באוויר)
אך אי אפשר לסמוך על הזכרון שלי, אולי אני טועה...

נ.ב.
מכר שלי היה במטוס המוביל, אולי אשאל אותו אם יש צורך...
_____________________________________
"אני מסיים למעלה מ-43 שנים בשירות המדינה. נפלה בחלקי הזכות לעמוד בראש המוסד. זו חבורה מעולה וייחודית של נשים וגברים, החדורים בתחושת שליחות ועושים לילות וימים שלא על מנת לקבל פרס. הם פועלים ללא סיוע של מטוסים או שריון, וללא אפשרות חילוץ, כשהמגן היחיד שלהם הוא חריפות השכל, הכיסוי האישי ואומץ הלב. אין להם אפילו אפשרות לספר לבן הזוג על מעשיהם - רק הבדידות היא בן הזוג הקבוע שלהם".
(מאיר דגן בדברי פרידה מהמוסד)


תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #13  
ישן 04-07-2011, 13:57
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 1,488
בתגובה להודעה מספר 12 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "דן שומרון ז"ל"

מדברי מוקי בצר בראיון : "אחרי שיוני נהרג, במשך שעה שהיינו על הקרקע אני ניהלתי גם את הקרב שהיה וגם את השיתוק של מגדל הפיקוח והפגיעה במיגים. דן שומרון הגיע אליי בדקות הראשונות כשעדיין ירו ממגדל הפיקוח, הוא היה אמיץ לב, קר רוח, וקיבל דיווח ממני שיוני נפגע. הוא אמר: 'אוקיי, תתחיל לארגן את כולם החוצה ואני מארגן את המטוס', שהיה כמו בי"ח נייד. העלינו את יוני ראשון, הוא היה פצוע קשה. הסיכוי להצילו היה מאוד קלוש. הוצאנו את בני הערובה, חטפנו אש, החזרתי אותם פנימה. אחר כך שוב יצאנו עם 104 בני ערובה, קלטו אותם במטוס וטסנו לניירובי ואז לארץ."
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #15  
ישן 06-07-2011, 13:49
צלמית המשתמש של האזרח
  משתמש זכר האזרח האזרח אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 01.08.05
הודעות: 8,666
אם אתה אומר...
בתגובה להודעה מספר 14 שנכתבה על ידי בני לפיד שמתחילה ב "אתה טועה, דן שומרון ז"ל..."

מה שאני זוכר שדן שומרון ז"ל היה צרוד, מה זה צרוד. או מהתרגשות או מאיזה מיקרוב שחטף.
בקושי אפשר היה להבין אותו, הוא פשוט לחש בקשר. חבל, היה גיבור גדול איש צנוע וענו.
כיום אין אנשים כאלה. לכל אחד צמודה היום סוללה של עו"ד, יחצני"ם וכתבים. עוד נתגעגיע לימים ההם.
_____________________________________
"אני מסיים למעלה מ-43 שנים בשירות המדינה. נפלה בחלקי הזכות לעמוד בראש המוסד. זו חבורה מעולה וייחודית של נשים וגברים, החדורים בתחושת שליחות ועושים לילות וימים שלא על מנת לקבל פרס. הם פועלים ללא סיוע של מטוסים או שריון, וללא אפשרות חילוץ, כשהמגן היחיד שלהם הוא חריפות השכל, הכיסוי האישי ואומץ הלב. אין להם אפילו אפשרות לספר לבן הזוג על מעשיהם - רק הבדידות היא בן הזוג הקבוע שלהם".
(מאיר דגן בדברי פרידה מהמוסד)


תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #16  
ישן 27-07-2011, 23:01
צלמית המשתמש של האזרח
  משתמש זכר האזרח האזרח אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 01.08.05
הודעות: 8,666
האלוף יקותיאל אדם, ראש אגם הוא היה בתוך המטוס הפיקוד....
בתגובה להודעה מספר 12 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "דן שומרון ז"ל"

האלוף יקותיאל אדם הזדהה ברשת כ-200 ודיבר עם דן שומרון שהיה בש"ת אנטבה ואני החלפתי את היוצרות....
למעשה האלוף יקותיאל אדם הוא זה שתיכנן והיה כל הזמן מאחורי המבצע. מה לעשות הוא היה איש עניו וצנוע וכך הלכה התהילה לאבות אחרים בצדק ואולי לא כל כך...
_____________________________________
"אני מסיים למעלה מ-43 שנים בשירות המדינה. נפלה בחלקי הזכות לעמוד בראש המוסד. זו חבורה מעולה וייחודית של נשים וגברים, החדורים בתחושת שליחות ועושים לילות וימים שלא על מנת לקבל פרס. הם פועלים ללא סיוע של מטוסים או שריון, וללא אפשרות חילוץ, כשהמגן היחיד שלהם הוא חריפות השכל, הכיסוי האישי ואומץ הלב. אין להם אפילו אפשרות לספר לבן הזוג על מעשיהם - רק הבדידות היא בן הזוג הקבוע שלהם".
(מאיר דגן בדברי פרידה מהמוסד)


תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #17  
ישן 04-07-2011, 20:43
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 1,488
בתגובה להודעה מספר 11 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "מוקי בצר: דן שומרון היה גיבור מבצע אנטבה"

השחקן הראשי\ מאת טלי ליפקין- שחק


"את דמותו בסרט ההוליוודי על חילוץ בני הערובה מאנטבה גילם צ'רלס ברונסון. אבל מפקד מבצע יונתן, הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון, אומר כי מעולם לא חש בנוח עם התהילה. שלושים שנה אחרי הוא משחזר כיצד שכנע את שר הביטחון לעשות את הבלתי אפשרי. מספר על סוכן המוסד שביים נחיתת אונס באוגנדה. ומגלה כי שמו המקורי של המבצע היה אמור להיות 'גל עפר'. הוא נמע מלעסוק בנסיבות מותו של יוני נתניהו ז"ל: 'אין טעם לדבר היום על מי ירה לאן'.
בתחילת החודש הבא, כשימלאו שלושים שנה למבצע 'כדור הרעם', ששמו שנה בדיעבד ל'מבצע יונתן', אמור הרמטכ"ל בדימוס רב- אלוף דן שומרון לחזור לאנטבה. שומרון, אז תת- אלוף, קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי, מתכנן המבצע ומי שעמד בראשו, אמור לשוב לטרמינל באנטבה עם בכירים נוספים שהיו מעורבים במבצע החילוץ. המסע הוא פרויקט טלוויזיוני ביוזמתם של יהורם גאון, שגילם את יוני נתניהו באחד הסרטים שנעשו בעקבות המבצע רב ההשראה ההוא לחילוץ החטופים, וחברת ההפקות קסטינה. שלושים שנה עברו, ומציאות ובדיה, עובדות ומיתוסים, ממשיכים להתערבב אלה באלה. שלושים שנה עברו, ומטעני הרגש עוד מרבים להכביד על הנפשות שפעלו אז, בשבוע שחלוף מיום ראשון עשרים ושבעה ביוני 1976, כאשר שני גרמנים ושני פלשתינים חטפו את מטוס אייר- פראנס בטיסה 139 מתל- אביב לפריז דרך אתונה, ועד למבצע שהביא בארבעה מטוסי הרקולס ולמרחק של שלושת אלפים שמונה מאות קילומטר את הכוחות ששִחררו כמאה חטופים ישראלים ויהודים. הם מרבים להכביד על הנפשות שפעלו מאז כדי לשמר את העובדות או לשנות אותן, לרומם גיבורים או להשכיח אחרים. מרבים להכביד ומסרבים לשכוך. שבים וצפים שוב ושוב לקראת יום השנה, ועוד יותר בשנה הזאת, למרות הזמן הרב שעבר. בבית קפה תל- אביבי, שאליו התקשה לנווט האיש שהוביל לפני שלושים שנה מערך מורכב של כוחות , בחסות החשכה ולטריטוריה עוינת ('מרכז תל- אביב זה ממש לא האזור שלי'), אנחנו נפגשים כשמטעני הרגש מחממים מנועים להמראה הבאה, לעת פסטיבל השלושים המתקרב. אתה מצטרף לטיסה לאנטבה, אני שואלת את דן שומרון, כבר בן שישים ושמונה, שיבה זרקה בבלוריתו, שהיתה לסמל דמותו שהונצחה בסרטים שנעשו בעקבות המבצע. 'ניסע, נראה את המקום, הרי הייתי שם רק בחושך. אף פעם לא ראיתי את המקום באור יום, וזה בהחלט מסקרן אותי', הוא משיב, כתמיד בחיוך דק, מבויש במקצת, זהיר ביותר להלך בלי לדרוך על מוקשי האגו הפזורים בשדה הזה שקוראים לו מבצע אנטבה. 'המחשב הוציא את השם 'גל עפר', ואני אמרתי שזה לא שם מתאים למבצע כזה. הרצנו את המחשב פעם ועוד פעם, עד שהגענו ל'כדור הרעם'. אמרתי: זה שם מתאים, וכך נבחר השם'. לא יעברו ימים רבים עד שיופעל לחץ אמוציונלי שאינו בר הכנעה להסב את שם המבצע ל'מבצע יונתן' על שמו של סגן- אלוף יוני נתניהו מפקד סיירת מטכ"ל שהיתה בכוח הפורץ. לא רק שינוי סמנטי אלא תחילתו של מהלך מהותי רב שכבות וזרמים במאבק שלא נגמר מאז על העובדות ועל התהילה.
רגע לפני הכניעה
אז, כשהממשלה בראשות יצחק רבין, עם שמעון פרס כשר ביטחון ומוטה גור כרמטכ"ל, התלבטה אם להיענות לדרישות החוטפים ולהיכנע לטרור, לא חשב שומרון על מקומו בהיסטוריה. הוא התחיל, בעודו באימונים בסיני, להפעיל את המטה שלו לתכנן פעולת חילוץ. היום הוא מתנער מהעיסוק בשאלה מי עשה מה, למי מגיע איזה קרדיט בדיוק. הוא מסרב אפילו לשחזר איתי את נסיבות מותו של יוני נתניהו ולגעת בטענה, שכבר עוררה מלחמת גרסאות ארוכה ונוקבת, שלפיה בניגוד להנחיות של מפקד המבצע שומרון פתחו אנשיו של יוני באש בשעה שנהגו במרצדס השחורה, שנראתה כמו מכוניתו של שליט אוגנדה אידי אמין, על שומר שכיוון נשק ודרש זיהוי בכניסה לטרמינל, והציתו בכך קרב יריות שהביא למותו של מפקד הסיירת ולחידוד חושיהם של החוטפים באולם. 'אין טעם לדבר היום על מי ירה לאן', אומר שומרון. 'הפוליטיקה של קבלת ההחלטות היא הנושא המעניין. רבין ביקש בישיבת הממשלה להציג תוכנית מבצעית. הרמטכ"ל אמר שאין תוכנית מבצעית, והממשלה החליטה על כניעה. יצא לי לדבר על זה עם רבין הרבה פעמים בהמשך, הוא הבהיר שזה לא היה ניסיון למשוך זמן, אלא הכרה אמיתית שאם אין דרך לחלץ את החטופים, אם אין לנו תשובה מבצעית טובה הוא לא מוכן שיהרגו אותם אחד- אחד שם. היתה לו בעניין הזה החלטה עקרונית.' החלטה עקרונית ולגמרי לא פשוטה. חטיפת מטוס אייר- פראנס ותביעת החוטפים לשחרור אסירים פלשתינים באו בתקופה קשה למלחמה בטרור, שפעל אז בשיטה של חטיפת בני ערובה. נפשה של מערכת הביטחון הישראלית היתה מצולקת מהפיגוע במעלות שנתיים קודם לכן, שהסתיים בעשרים ושבעה הרוגים, ובהשתלטות על המחבלים במלון סבוי בתל- אביב, אשר גבתה מחיר יקר. שאלת הכניעה לטרור מול מחיר העמידה מולה התחדדה מאוד. 'היינו עסוקים באותם ימים בניסיון לשכנע את העולם שלא נכנעים לטרור. כניעה היתה מראה לעולם שגם אנחנו נכנעים, ועד אז לא נכנענו אף פעם. כולל במעלות עם עשרים ושבעה הרוגים. ומעבר לעניין הבינלאומי, היה ההיבט הלאומי שלנו. היתה שם סלקציה, השאירו בטרמינל רק את היהודים ואיימו להרוג אותם אחד- אחד. לא ישראלים. יהודים. לא ייתכן שעכשיו, כשיש צה"ל, יש זרוע ארוכה, אנחנו נשב מהצד כשיהרגו יהודים רק מפני שהם יהודים'. להפרדת היהודים היה גם יתרון. האחרים שוחררו ביום השלישי לחטיפה, הוחזרו לפריז ועברו שם תחקור של גורמים ישראלים לאיסוף מודיעין לקראת מבצע. 'הם היו די ממבולבלים והתקשו למסור פרטים בעלי ערך. פתאום נכנס אל המתחקר הישראלי בחור שסיפר שהיה סגן- אלוף בצבא הצרפתי, ואמר: 'אני יודע מה אתה מחפש. בוא אני אתן לך את כל מה שאני יכול'. הוא צייר לו את הטרמינל וזה היה המודיעין הכי טוב שהיה לנו על הטרמינל. הוא גם ניסה להגיד מה ראה בחוץ, אבל זה היה מינימלי'. המידע שהביא החטוף הצרפתי היה רב ערך. נוספו לו תמונות שצילם סוכן מוסד שביים ביום רביעי נחיתת אונס עם מטוס קל בשדה התעופה של אוגנדה כדי לצלם את האזור. את התמונות קיבלו דן שומרון ואנשיו ממש ברגע האחרון, וכמעט במקרה. 'כשכבר היינו במטוס לפני ההמראה לשארם, הופיע רכב עם נהג שבידיו תיק מסמכים ושואל איפה חקה (ראש המוסד דאז יצחק חופי- טל"ש). חקה בישיבת ממשלה בירושלים, אנחנו עונים לו, והוא מתכוון להיכנס בחזרה לאוטו. קצין המודיעין שלי, בחור ערני ביותר, אמנון בירן, קופץ עליו וממש תולש לו מהידיים את החומר. 'זה לא בשבילכם, זה לחקה', הבחור זועק, ואנחנו עונים לו: 'זה בדיוק בשבילנו'. עלינו בחזרה למטוס, פתחנו את המעטפה ושם היו תצלומים טובים של האזור'. פרטים על הטרמינל היו גם בידי סולל בונה, שהקימה את המבנה הישן של הטרמינל בימים של שיתוף פעולה פורה בין ישראל לאוגנדה. אלה, כמו גם זיכרונות של לוחמים ישראלים, ביניהם סגן מפקד סיירת מטכ"ל מוקי בצר, שאימנו את חיילי אוגנדה בימי תור הזהב של היחסים, הצליחו לבנות בסיס מודיעיני לא רע לתכנון המבצע. לא רע, אבל לא מספיק טוב, כי המבצע הראשוני שדובר בו היה מופרך, יעיד דן שומרון. 'ביום רביעי היה ברור שיש אופציה אמיתית ללכת על מבצע. טסתי למעלה ולא קיבלתי שום הוראות. עדכנו אותי שיש תוכנית מסוימת להצניח שניים עשר לוחמים באגם ויקטוריה ומשם הלוחמים יעלו על סירות, יגיעו עד הטרמינל, ייכנסו ויחסלו את המחבלים, ואז נראה מה יקרה. אני מסתכל על המודיעין ולא מבין את זה. יש שם שתי נקודות ללא תשובות: האחת היא רעיון ההתגנבות דרך הביצות. הרי אם מישהו מתגלה יש המון זמן להספיק להרוג את כל החטופים, ואז נתקעים של השניים עשר האלה. ודבר שני הוא שאלת הפינוי. איך ייעשה פינוי כשאידי אמין לא משתף איתנו פעולה ויש שם לוחמים אוגנדים סביב הטרמינל? זאת נראתה לי תוכנית נפל, שאני לא יודע מי עשה אותה. לימים נודע לי דבר מעניין: התוכנית הזאת לא היתה מקובלת על ראש הממשלה. הוא קרא לה 'תוכנית מפרץ החזירים', וגם הרמטכ"ל לא חשב שהיא טובה. אבל פה נכנסת הפוליטיקה: מי יהיה זה שיגיד שאין לנו תוכנית צבאית ולכן אנחנו נכנעים? ראש הממשלה או הרמטכ"ל ולכן משכו את זה. ככה אנחנו מגיעים למצב שביום חמישי אחרי הצהריים האולטימטום מסתיים, אבל עוד אין פעולה מתוכננת. ממשלת ישראל העבירה הודעה על נכונות למשא ומתן, האולטימאטום נדחה ליום ראשון בשעה עשר בגלל איזה כנס של מנהיגי אפריקה במאוריציוס, שאידי אמין רצה להשתתף בו. ברווח הזמן הזה שר הביטחון שמעון פרס לחץ על הרמטכ"ל, על סגנו ועל קציני מטה שישב איתם שיבואו עם תוכנית'.
מחבלים עם אצבע על ההדק
עם עיניים תכולות רכות וטון דיבור רך בהתאם, דן שומרון, הצנחן יליד קיבוץ אשדות- יעקב, החליט להריץ תוכנית משלו. ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו. חניכי הדור ההוא ידעו תמיד שעובדות כדאי לקבוע בשטח. 'אני נכנס לתוכנית, וההנחיה שלי היא שאנחנו צריכים להכין תוכנית אמיתית שצריכה להיות מוכנה לביצוע בזמן קצר מאוד. לכן התחלנו עם הנחת עבודה שיש חדר או אולם שבו החטופים, ומסביבם מחבלים עם אצבע על ההדק. בנינו על ארבעה הרקולסים שבהם נגיע עם הכוחות, כשהמטרה היא להתקרב לטרמינל ולהיות הראשונים שלוחצים על ההדק. ההפתעה היא הנקודה הראשונה. אנחנו צריכים ליצור הפתעה מנטלית, במובן שגם אם הם יראו משהו, הם לא יפרשו את זה כפשיטה. ההפתעה תיתן את הזמן להגיע ולהתחיל לבצע'. התכונן הורכב מפרטי הפרטיםשל לוגיסטיקה מורכבת, כוחות רפואה (בראשות אלוף- משנה ד"ר אפרים סנה) וקשר, חפ"קים אוויריים וגיבוי תחזוקה. אבל מתוך ים הפרטים זוכרים הכל את המרצדס השחורה, החיקוי המושלם למכוניתו של אידי אמין. תחילתה של המרצדס בכלל במכלית. מכלית תדלוק שעליה, סבר דן שומרון, לא ימהרו לירות מחשש לדליקה. התכנון היה לצבוע אותה בצבעים של הצבא האוגנדי ולהושיב בתוכה את הכוח הפושט. 'אבל מוקי בצר, שהכיר אותם כי הדריך שם, ושסמכתי עליו מאוד בכל, אמר שאם ניקח מרצדס שחורה עם דגלי הנשיאות של אידי אמין, אף חייל אוגנדי לא יעז לירות. היות שגם חששתי שאין לנו זמן להכין מכלית, החלטתי שהמרצדס תהיה הכלי'. על הדף שהביא איתו דן שומרון לפגישה שלנו השבוע, רשומות נקודות להדגשה. בצד אלמנט 'ההפתעה המנטלית' כתוב 'הפינוי'. 'אנחנו חייבים לפנות בעצמנו את החטופים ואת הכוח הפושט. עלינו להשתלט על נטרמינל הישן ועל החדש, שזה מרחב גדול, וצריך לראות איך לעשות את זה. הבעיה היא איך להגיע ולהיות ראשונים ללחוץ על ההדק. אני התלבטתי איזו יחידה מתאימה לזה. אמנם סיירת מטכ"ל מורכבת מהאנשים הטובים ביותר, אבל נוהל העבודה שלהם הוא הכנות של שבועות וחודשים ופחות עבודות בקצב כזה מהיר, כשאין את כל הפרטים וצריך לאלתר. אבל מוקי בצר עבד על זה כבר שבוע שלם מאז החטיפה, ואמרתי שאני מוכן לקחת אותם למשימה כי אני סומך על מוקי בצר. עוד ייעדתי כוח של מתן (וילנאי, אז מפקד חטיבת הצנחנים 35- טל"ש) להשתלט על הטרמינל החדש ולאבטח את המסלולים, כי מספיק צרור על מטוס כדי שאי אפשר יהיה להמריא. הפקדתי כוח אבטחה צמוד בפיקודו של שאול מופז, שהיה אז רב- סרן, ועבורו הבאנו פעם ראשונה שריוניות קלות עם עוצמת אש גדולה כי המרחבים היו גדולים. כוח נוסף של גולני, בפיקוד המח"ט אורי שגיא, שימש כעתודה לכל האגפים ולפינוי החטופים'. ביום חמישי, בארבע אחרי הצהריים, התקשר ראש אג"ם האלוף יקותיאל אדם ז"ל ושאל אם יש תוכנית. שומרון השיב בחיוב. 'בוא בשש להציג לשר הביטחון', אמר קותי לשומרון. 'לא הצגתי לא לרמטכ"ל ולא לאף אחד. ישר הלכתי לפרס. קבענו שבלילה שבין שבת לראשון מבצעים. אחרי שאני מציג פרס שואל את כל אחד מהנוכחים: מה הסיכויים שאתה נותן לתוכנית הזאת? כמה הרוגים אתה חושב שיהיו? האם אתה ממליץ על ביצוע? רובם לא רצו לענות. קותי נתן לזה חמישים אחוז סיכוי. מפקד חיל האוויר בני פלד הציע להצניח חטיבה שלמה, ואני עניתי שעד שהצנחן הראשון יגיע לארץ כל החטופים יהיו הרוגים. כשפרס פנה למוטה, הוא השיב לו: 'אני אענה לך בארבע עיניים', ואני יודע שהוא חשש מאוד, עם זיכרון הפיגוע במעלות. אני מבין אותו. פרס ראה שהם לא כל כך איתו והוא רצה תמיכה, אז הוא ביקש שאציג שוב ואגיד מה אני חושב. שלוש פעמים בדיון הזה, ביום חמישי, הצגתי והסברתי למה אפשר. בסוף אמרתי: 'אם את המטוס הראשון ננחית כמו שאני מאמין שנצליח, בחסות מטוס תובלה בריטי שניכנס בעקבותיו, אני נותן מאה אחוז הצלחה. הוא שאל כמה נפגעים יהיו, ואני אמרתי שהיות ויירו שם, אז יכול להיות שיהיו שלושה- ארבעה- חמישה הרוגים. לא טעיתי'.
בן כמה היית אז?
'בן שלושים ושמונה'.
אתה מבין את כובד האחריות שלקחת על עצמך?
'מיקי בר- זוהר, שכתב עכשיו את הביוגרפיה של פרס, אמר לי: 'המבצע היה רק בגללך',ץ אז זה כמובן מרחיק לכת בעיניי, אבל נכון שיש עניין של תזמון והייתי שם ברגע המתאים. ידעתי שמה שזמין ומוכן הוא מה שיהיה. את יודעת כמה פעמים מוטה שאל אותי אם אני בטוח? בטיסה של שבע וחצי שעות לאנטבה אני כל הזמן שמעתי את הקול הזה ששאל אותי: 'אתה בטוח? אתה בטוח?', אבל אני רציתי מאוד שזה יתבצע והאמנתי שאני נותן לכל שאלה תשובה סבירה. לא של מאה אחוז ביטחון, אבל תשובה שמאפשרת את הביצוע'. אחרי הדיון ביום חמישי לפנות ערב, הדרך היתה פתוחה להריץ את הכוחות, לאסוף אותם, לסכור את פיותיהם כדי שמצג השווא של נכונות למשא ומתן לא ישתבש, ולהביא את התוכנית לאישור הממשלה כולה. לבקשת דן שומרון הובהר כי הוא מפקד המבצע והוסכם שהוא יבחר את היחידות המשתתפות. 'אני מיד מתחיל להוריד פקודות לכוחות, כשסיפור הכיסוי של הריכוז של הכוחות היה פעולה בלבנון. היה לנו יום אחד להשלים את ההכנות ודרשתי מכל המטה הכללי להתגייס ולסייע. אני מוכרח להגיד שבתוכנית הזאת היו דברים שלא היו סגורים עד הסוף, סגרנו תוך כדי היום של ההכנות. גם יצאנו עם ההרקולסים בשבת לשארם בזמן שהממשלה עוד ישבה, לפני שהתקבל אישור. כשהגענו לאופירה עוד לא היה אישור, אבל היינו חייבים להגיע בזמן להידבק למטוס הבריטי לנחיתה שקטה על המסלול, ואז סיכמתי עם פרויקה (תת- אלוף אפרים פורן, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה- טל"ש) שאנחנו יוצאים לדרך ושיש לנו ארבע- חמש שעות טיסה עד לנקודת האל- חזור, כך שאם הממשלה לא תאשר, נוכל לשוב עקבותינו. אני מודה שהחלטה כזאת היתה מצערת אותי מאוד. אבל אחרי כמה דקות פרויקה נתן לי אישור לסיכום הזה והבנתי מכך שראש הממשלה בעצם נחוש לבצע'.
לא שכח את גולני
בתפר שבין השלישי לרביעי ביולי 1976 נחת ההרקולס הראשון, נצמד למטוס תובלה בריטי שהחליק על המסלול וסימן את הדרך לשלושת ההרקולסים האחרים. 'אני בהרקולס הראשון, שומע את המטוס הבריטי מתקשר למגדל הפיקוח, רואה אותו על המכ"ם, אבל אנחנו בתוך ענן. כלום לא רואים. ופתאום חור בענן, אני רואה את המטוס, אני רואה את המסלולים מוארים ואני מרגיש פתאום שמישהו מלמעלה רוצה לעזור לנו. זה יצליח'. על הקרקע פלטו המטוסים את הכוחות, את הכלים, את המצעים להחזיר את החטופים הביתה. חמישים ושמונה דקות אחרי שהחל המבצע, בתום קרב יריות לא ארוך וכשהם נושאים ארבעה הרוגים איתם (דורה בלוך ז"ל, שהיתה מאושפזת בבית חולים, נרצחה בהוראת אידי אמין מספר ימים מאוחר יותר) ןמטופלים בפצוע אחד קשה מאוד, שבו עם בוקר המטוסים ארצה.
בדיעבד, המבצע נכנס לדפי ההיסטוריה. סרטים, ספרים... כשהוא התרחש, אתה כבר ידעת שאתם עושים היסטוריה?
'חשבתי שהמבצע יצליח ושהוא גם יהיה מורשת אצלנו. לכן לקחתי גם כוח של גולני. שהם יהיו שותפים. זה מורשת. היה ברור לי מהתחלה שזה מבצע יוצא דופן והיה ברור לי שזה יצליח. נתתי תדריך אחרון בשארם ואמרתי: 'אנחנו יוצאים לארבעת אלפים קילומטר, אין שום יחידה או כוח שיכולו לעזור לנו, אנחנו לבד, אבל אנחנו הכי חזק בשטח. אם מישהו חושש הוא יכול לעזוב'. לא היה אף אחד כזה'.
לקחת סיכון אישי די גדול.
'אם אני לא הייתי רוצה, אם אני לא הייתי מכתיב את הקצב ואת המהלכים, זה לא היה מתבצע. ידעתי שאני צריך ללחוץ. זאת הליכה עד הסף כמעט מבחינתי האישית, כי יש פה אחריות אישית כמה אני הולך לסבך אולי מדינה שלמה. לכן היו לי לבטים אם אני לא הולך רחוק מדי ברצון שלי לבצע. אני לא שלחתי אחרים, הייתי על המטוס הראשון שנחת שם, אבל תהיתי אם אני מגזים כשכולם סביבי לא התלהבו ואמרו שהתוכנית מבריקה אבל הסיכון גדול. ג'יימס בונד, אמרו. אפילו מוטה. אבל אני האמנתי והייתי בטוח שזה נכון ושלכן עליי להציג את זה גם אם לא נוח לי לקחת סיכונים. אני לא טיפוס של מהמר ואני לא הייתי מציע ולוחץ אם אני לא הייתי מאמין בתוכנית הזאת'.
מנקודת ראות של רמטכ"ל, היית מוכן שקצין בדרגה שווה למה שהיית אז יעצב עבורך את תהליך קבלת ההחלטות כמו שאתה עשית?
'מוטה לא חשב שאני עושה עבורו את התהליך. הרי בלי שמוטה יאשר, זה לא היה מתבצע. וצריך לשים פה את שמעון פרס שלחץ לפעולה. ראיתי את השילוב הנכון בין פרס לרבין, למרות שהיו ממש יריבים. פרס ראה את הצד הפוליטי, היחסים עם מדינות בעולם, וזה היה מבחינתו בלתי נסבל להיכנע. אבל הוא לא הבין את הסיכונים. הוא גם היה מוכן להמליץ על התוכנית של שניים עשר איש צונחים באגם ויקטוריה כי הוא רצה לבצע. מוטה היה הרבה יותר סקפטי כי היתה לו אחריות והיה לו ידע. אבל היה לו קשה שהוא לא יכול להציג תוכנית מבצעית לממשלה או לראש הממשלה. רבין עשה להם ממש זובור, כי בישיבת הממשלה פרס דיבר נגד כניעה ורבין אמר לו שהוא מסכים עם כל מילה אבל לרמטכ"ל אין מה להציג. אל תחשבי שזה מעמד פשוט בשביל רמטכ"ל. כרמטכ"ל לא הייתי בסיטואציה דומה, אבל אני מודה שזה מצב לא נוח לרמטכ"ל. השילוב של התכנון שלי ושל ההחלטה של מוטה הבטיח שיהיה ביצוע'.
ואחר כך תהילת העולם הזאת, הסרטים, הפכת לסוג של כוכב.
עם זה הרגשתי מאוד לא בנוח. גם הרגשתי איזושהי קנאה בתוך הצבא והיה לי לא נוח. בעולם, עד היום, מסתכלים עליי כמו על משהו מעולם אחר, על גיבור- על, משהו לא טבעי. אני לא אוהב את התחושה הזו של פרסומת. הייתי אז בחור צעיר ובאחד המקומות שדיברתי שאל מישהו אם באתי בתור גנרל או בתור דוגמן. אבל אם את שואלת', הוא מרשה לעצמו פרץ קטן של הומור, 'אני אוהב בעיקר את הסרט שבו צ'רלס ברונסון גילם אותי, יותר מהדמות שעשה אריק לביא. בסך הכל זה נראה לי מצחיק'.
בסוף אי אפשר להימנע מלשאול את הבנאלית שבשאלות: מה הזיכרון הכי חזק שלך?
'כשהחטופים עולים למטוס הפינוי, נתמכים, כל אחד בודק את המשפחה שלו, שכולם נמצאים. זה היה רגע חזק שאי אפשר לשכוח'." (טלי ליפקין-שחק, "השחקן הראשי", "מעריב" ‏ 16.06.2006)

ושוב אם לצטט את אל"מ מוקי בצר באותו ראיון:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=875:
"המבצע הזה, הניצחון, נזקף לזכותם של כמה אנשים. אחד רבין ופרס, שנית זה דן שומרון, שלוש זה יוני. מאחר והמבצע הצליח אז זה נזקף לזכותם של ארבעתם. נוהל הקרב היה בניגוד לכל הנהלים. פרס רצה לקדם את המבצע לכן הוא זימן אליו את קותי אדם, הרמטכ"ל מוטה גור ואת יאנוש בן גל. אנחנו באותו זמן הצגנו את המבצע בפני דן שומרון ומשם הלכנו לשר הביטחון. המפנה הגדול של המבצע שייך לדן."

באופן אישי אני חושב שישנה מספיק תהילה לכולם, כפי שאמר פעם האלוף אורי שגיא, ואנטבה הוא גם מיתוס כבר מבצע מרשים שמכיל בסיפור שלו מספיק אירועים קטנים וגדולים שבהם נדרשו יחידים להתעלות ולשאת על כתפיהם את גורל המבצע. פעם זה ראשי הדרג המדיני, רבין ז"ל ופרס, פעם זה שומרון ז"ל, שבאמת לו הקרדיט הפיקודי והוא הוא מתכנן המבצע ומפקדו (בעוז ובקור רוחו המפורסם), פעם זה בני פלד ז"ל שהעלה את רעיון ההגעה לשם בהרקולסים, פעם זה יוני נתניהו בהכנתו את היחידה מרגע ששב מסיני והובלתו אותה עד שנהרג (ועל- פי ספרו של אביגדור שחן הוא גם תיכנן את תוכנית הפריצה לטרמינל), ופעם זה אל"מ מוקי בצר שתפס פיקוד על הכוח אחרי שנהרג מפקדו (מעשה שאין להקל בו ראש ולקחתו כמובן מאליו) והשלמת המשימה וגם ברעיון המרצדס שהוא עומד מאחוריו.
על כל פנים כמו שאמר שומרון בראיון, אין טעם וזה מיותר להתעסק מי ירה לאן.זה טפל וזה מקטין אנשים שלדידי לפחות, היו כאגדות. לא סתם לטעמי, חותם שומרון את הראיון בזיכרון הזה של בני הערובה העולים למטוס. זו היתה המטרה, את זה יצאו הלוחמים לבצע ובזה ולא בתהילה או מיהו הגיבור בזיכרון הלאומי צריך להתמקד.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י Fang בתאריך 04-07-2011 בשעה 21:43.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #26  
ישן 04-07-2011, 20:05
  amitsur333 amitsur333 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 19.12.07
הודעות: 267
בתגובה להודעה מספר 25 שנכתבה על ידי סלעי שמתחילה ב "השאלות ממתינות למענה."

אני אענה במקומו ברשותך:
1. דבר שהתקבע בתודעה הקולקטיבית הלאומית כמעשה גבורה ראוי שיישאר כזה באין סיבה מוצדקת וחשובה לנפצו. הזיכרון הלאומי של אומה בנוי ממיתוסים שהחשיבות שלהם לפעמים רבה יותר מעמידה על קוצו של יוד בתיעוד ההיסטורי.
2. יש כאן אלמנט פוליטי שלא ניתן להתעלם ממנו. יוני נתניהו שהיה מפקד נערץ בעודו בחיים שייך היום למשפחה הלא נכונה מבחינת רבים שהכול כשר בעינהם על מנת לפגוע בה, כולל רמיסה של מה שהם כמשפחה שכולה יודעים וזוכרים על הבן והאח שלהם.
3. מוקי בצר צריך גם למכור את ספרו החדש הוא לא כותב איזה מחקר מסווג למחלקת היסטוריה- ומה יותר טוב מקצת שחיטה של פרות קדושות בתיבול של ירידה על משפחת נתניהו ומובטח לך יחצנו"ת נלהבת כמעט מכל כלי התקשורת בחינם.
4. כל זה מבלי להמעיט בערכו של מר בצר עצמו ומתרומתו לבטחון המדינה ולמבצע יונתן עצמו.
_____________________________________
"!we must go on the ass but put our eyes to the sky"

[איש דגול אחד]

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #27  
ישן 04-07-2011, 23:14
  סלעי סלעי אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 22.03.09
הודעות: 1,566
בתגובה להודעה מספר 26 שנכתבה על ידי amitsur333 שמתחילה ב "אני אענה במקומו ברשותך: 1...."

ראשית, אני לא רואה כך את הדברים, אבל חשוב מכך, גם אם זו דעתך, יש הבדל בין לומר שאין מקום לפתוח את הנושא (לדעתך) לבין לקרוא לאדם עלוב ומכפיש מתים, כפי שעשה זה שאותו שאלתי.
לעצם העניין:
1. אין בדברים של בצר ערעור ולו הקל ביותר על כך שהמבצע היה מבצע של גבורה ומעשה מופת. אין שום סיבה בעולם ש"הזכרון הלאומי" ייפגע מכך שהוא יהיה מדוייק יותר ונכון יותר. יתר על כן, בצר עצמו לא מנסה לטעון שיוני נתניהו לא היה גיבור ישראל או שלא היו לו מניות חשובות מאוד במבצע - הוא פשוט מעמיד דברים על דיוקם (לשיטתו. אם זו האמת או לא אינני חורץ דין), ומחלק את התהילה באופן שלדעתו הוא ראוי ונאמן יותר לאמת ההיסטורית. מה בדיוק נפגע מכך? התדמית של יוני נתניהו? בקושי, אם בכלל. אפשר, אולי, להשוות זאת לוויכוחים שבהם דנו גם כאן לגבי התקיפה של הכור בעיראק - תדמית המבצע הועמה במשהו עקב שאלת מספר 1 או 2? לחלוטין לא, ובטח שלא בזיכרון הציבורי.
2. האלמנט הפוליטי נכנס לא רק עם בצר אלא גם עם המשפחה עצמה, כך שאין מה להלין עליו באופן יוצא דופן, מה גם ששוב - שאלת האמת ההיסטורית חשובה מכך.
3. התקשורת עושה את הדברים בצורה מוגזמת כהרגלה, ולא בשונה מדברים אחרים. בצר לא שוחט כאן שום פרה קדושה, והתלונות על אופן הסיקור של תפיסתו (תפיסה שלא עולה כעת לראשונה) צריכות להיות מופנות לתקשורת ולא אליו.
השאלה שנותרת היא כמובן מה היא האמת ההיסטורית המדוייקת (וכן, זה חשוב להבנת המבצע, כל מבצע, ואולי במקרה הזה גם להבנת הפוליטיקה הישראלית, אבל זה חורג מתחום הפורום), אבל זה כנראה פחות מעניין אנשים.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #29  
ישן 05-07-2011, 10:10
  סלעי סלעי אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 22.03.09
הודעות: 1,566
בתגובה להודעה מספר 28 שנכתבה על ידי pack leader שמתחילה ב "הסבר (גם אם לא תשתכנע )"

1. לא ראיתי שעשרות המשתתפים האחרים יוצאים נגד מה שבצר טוען כבר שנים.
2. עדיין לא ברור לי מהי ההכפשה כאן בדיוק, כשבצר בעצמו נותן הרבה קרדיט לנתניהו.
3. כמות הקרדיט שיוני נתניהו קיבל על המבצע הזה - מזה שנים רבות - הייתה עצומה. לאף אחד אין ספק בחשיבותו ובגבורתו, כולל לבצר. מאידך, מספר אנשים אחרים שהיו חשובים לא פחות (אם יותר או בדיוק או בערך כמו נתניהו זה פחות חשוב) להצלחת המבצע, כולל דן שומרון, הפכו, בסיפור המקובל, לזניחים. לא בשביל אלה שמכירים היטב את המבצע על פרטיו, אלא בעבור הציבור הרחב. האם אין בעייה עם זה? ושוב, מה שאתה מפספס לטעמי הוא שלא מדובר בקרדיט "על חשבון" נתניהו, אלא לצדו, ולא פחות חשוב (לדעתי יותר חשוב) - העמקת הדיוק בסיפור ההיסטורי הזה (אם בצר צודק כמובן).
זה שאתה שופט את זה במונחים של "רף מוסרי" נראה לי, אגב, לא רלבנטי לחלוטין, בסגנון (אינני מכיר אותך, ולכן אינני קובע זאת) של צדקנים מוסריים בעיני עצמם. אבל להיכנס לדיון בשאלות של מוסר עלול להסיט את הדיון עוד יותר ממה שהוא מוסט כפי שהוא.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #31  
ישן 07-07-2011, 10:24
  arione arione אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 07.07.11
הודעות: 1
מוטה גור ערב מבצע אנטבה, אמר הרמטכ"ל, "יוני נתניהו עמד להיות מודח"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "35 שנה אחרי אנטבה: הקרב נפתח מחדש"

מתוך כתבה של אמיר אורן שפורסמה בעיתון הארץ 16.6.2006 על תרומתו של נתניהו למבצע אנטבה ועל כוונה להדיח את יוני נתניהו מפיקוד על היחידה.למיטב זכרוני הסיפור מופיע גם בספרו של משה זונדר סיירת מטכל.

ערב מבצע אנטבה, אמר הרמטכ"ל, "יוני נתניהו עמד להיות מודח"

http://www.haaretz.co.il/hasite/obj...l?itemNo=727637

דוגמה טובה, או רעה, עוד יותר למתחים הגלומים בין הדרגים חוזרת להדהד עכשיו, במלאת 30 שנה למבצע אנטבה. בין ראש הממשלה רבין, שר הביטחון שמעון פרס והרמטכ"ל מוטה גור, התנהלה משיכת חבל משולשת, כשהמדיניות מושפעת מהיכולת המשתנה לאסוף מודיעין ולהציע תוכנית מבצעית.

החייל היחיד שנהרג באנטבה, בנוסף לארבעה אזרחים ישראלים, היה מפקד סיירת מטכ"ל, סגן אלוף יונתן נתניהו. מאז מותו מנהלת משפחתו מערכה להאדרת דמותו ולגימוד מי שפעל מעליו ומתחתיו - מפקד המבצע דן שומרון וקצין הסיירת מוקי בצר, מפקד הכוח הפורץ. האמת הכאובה, שאותה ביקשו תחילה מפקדיו וחבריו של נתניהו להצניע, היא שתרומתו להצלחת המבצע היתה שולית עד שלילית. נתניהו היה עסוק בפעילות אחרת בסיני והצטרף לתכנון במאוחר. הוא לא היה מפקד המבצע, אלא רק מפקד הכוחות של סיירת מטכ"ל, שעליהם אמנם הוטלה המשימה הגורלית ביותר.

נתניהו, אמר הרמטכ"ל גור לאחר המבצע, בשפה הבוטה שאיפיינה אותו, נהרג באשמתו-הוא, כשהפר את ההוראה שלא לפתוח באש לפני הפריצה לאולם שבו הוחזקו בני הערובה. חמור מכך: בעשותו זאת, סיכן את המבצע כולו. שבע שעות הטיסה, הנחיתה החשוכה, ההתקרבות לבניין, הפריצה מפתחים שונים - כל אלה נועדו להשיג הפתעה מוחלטת, שתמנע מהחוטפים לטבוח בחטופים. היריות של יוני היו עלולות להביא למכפלות איומות של ההרג במעלות, או לתוצאה העגומה, כפול עשרות, של הכישלון בחילוצו של נחשון וקסמן.

אין לדעת אם נתניהו היה מרשה למשפחתו לנגח, למען תהילתו, את שומרון, בצר ואחרים, ששתקו בשנים הראשונות מפאת כבוד לזכר חבר לנשק שנפל בקרב. רק במאוחר נחלצו המותקפים להתגונן ולגייס לצדם את העובדות. אז גם התברר להם שלאחר מות גור היה מי שטרח לשפץ את זכרונותיו.

ספרו של גור, "ראש המטה הכללי", ראה אור בהוצאת צה"ל ומשרד הביטחון ב-1998, שלוש שנים לאחר מותו מקליע אקדחו. בעת פרסום הספר היה בנימין נתניהו ראש הממשלה, ומפלגתו שלטה במערכת הביטחון. בפתח דבר נכתב כי "כפיצוי למגבלות" שהותירו זיכרונות גור, "להשלמת פערים, לאישור תיקונים ולפתרון סוגיות סתומות", הסתייעה ההוצאה באלמנה ריטה גור, בעוזר שר הביטחון חיים ישראלי, ובאלוף במילואים שלמה גזית.

"תמהתי וגם נדהמתי כאשר באחד מביקורי ביחידה, בעת תרגיל מבצעי, סיפר לי ראש אמ"ן גזית על מעין אי-הבנות בקרב חבורת המפקדים ביחידה", נדפס בספר בשמו של גור. "עד לשחרור החטופים מאנטבה לא הועסקתי עוד בעימות הפנימי ביחידה".

הנוסח המקורי של פסקה זו נעלם. מהוצאת "מערכות" מסרו השבוע כי משערים שכתב היד נגרס או הוחזר לאלמנה. ריטה גור חיפשה ולא מצאה. נעלמה כלא היתה קביעתו של גור, כי עמד לאשר המלצה של גזית להדיח את יוני נתניהו מהפיקוד על סיירת מטכ"ל, באמצע כהונתו.

ב-1987, בעת שאסף חומר לפרק על אנטבה בזיכרונותיו, שוחח גור עם המעורבים במבצע ובהם שומרון ובצר. השיחות הוקלטו ותומללו. "ביבי ידע שיוני עמד להיות מודח?" שאל גור את בצר. "ביבי לא ידע", השיב בצר. "אני מניח שכעבור שנים נודע לו שהיו בעיות ליוני בפיקוד על היחידה".

"אני מוכרח לומר", הגיב אז גור, "שלי היתה אז הפתעה, 'שוק', כששלמה גזית הזמין אותי, בהכנות לאחד המבצעים, הייתם בחורשות ליד היחידה. הוא אמר: 'תשב חזק, תדע לך שאני כבר בלחץ איזה חודשיים-שלושה, ואני לא רציתי, אבל זה 'דפיניט'".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #32  
ישן 07-07-2011, 11:28
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 1,488
בתגובה להודעה מספר 31 שנכתבה על ידי arione שמתחילה ב "מוטה גור ערב מבצע אנטבה, אמר הרמטכ"ל, "יוני נתניהו עמד להיות מודח""

ישנה טענה כזו, והיא מופיעה בספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר. גם זהות המפק"צים שפנו לאלוף גזית כבר ידועה ובהם עומר בר לב. יתכן והיו בעיות, יתכן והיו מדיחים אותו אילולא אירוע החטיפה לאנטבה. בכל מקרה הדבר לא פוגע, כפי שכבר הופיע במודעה שפרסמו חבריו (ובהם רא"ל מופז שהיה סגנו ואחרים) ליחידה, בהיותו מפקד קרבי מעולה שהצטיין בכל תפקידיו עד לפיקוד על היחידה, וגם לא מבטל את הטענות שהעליתי קודם לגבי תרומתו של יוני ז"ל לביצוע באנטבה שהיתה קריטית וחשובה ועליה מסר את חייו. ההתעסקות בהדחה האפשרית שלו לא היה אנטבה נראית לי מיותרת. באותה מידה זה נראה לי מיותר לריב על שאר פרטי המבצע (כפי שכתבתי בהודעות קודמות), אלה שהתרחשו באמת ואלה שהפכו למיתוס. תהילה יש די לכולם.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #37  
ישן 08-07-2011, 07:58
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 1,488
בתגובה להודעה מספר 35 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "אלוף במיל' דורון אלמוג מספר על אנטבה, מתוך ישראל היום"

כמו תמיד דורון אלמוג אומר יודע לתמצת במעט מילים את לב העניין. אשרי העם שאנשים כדורון אלמוג הם חייליו ומפקדיו.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #38  
ישן 11-07-2011, 07:29
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 1,488
מאמר על אנטבה ב"ישראל דיפנס" המתייחס לאיגוף המוטס
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "35 שנה אחרי אנטבה: הקרב נפתח מחדש"

המבצע באנטבה ואיגוף מוטס של צה"ל בעתיד\ מאת ד"ר אהוד עילם


http://www.israeldefense.co.il/?Cat...4&ArticleID=592

פורסם ב- 10/07/2011
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #44  
ישן 28-04-2012, 03:00
  strong1 strong1 מחובר עכשיו  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 9,562
אל"מ בר-לב: "מבצע אנטבה היה רשלני"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "35 שנה אחרי אנטבה: הקרב נפתח מחדש"

לא מצאתי את הכתבה הנ"ל בפורום

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/...ml?hp=1&cat=875

מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, שאף השתתף כלוחם במבצע אנטבה, טוען כי "התכנון היה על הפנים", וגם כי ועדת חקירה היתה מוצאת מחדלים קשים בתכנון. אלוף-משנה במילואים עומר בר-לב, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, חשף בכנס של הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב: "מבצע אנטבה תוכנן באופן רשלני. לו היה נכשל, ועדת החקירה היתה מזדעזעת".

בימים אלו מלאו 31 שנים למבצע אנטבה, שהסעיר את העולם לאחר שלוחמי צה"ל יצאו לאוגנדה לשחרר 105 חטופים ישראלים ויהודים שמטוסם נחטף על ידי טרוריסטים.

מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, אלוף-משנה במילואים עומר בר-לב, שהשתתף במבצע כלוחם, סיפר בכנס בפקולטה לניהול של אוניברסיטת תל-אביב על "פעולה ותכנון", שהתקיים בסוף השבוע בתל-אביב בשיתוף מכון BRM לטכנולוגיה וחברה: "אני מקווה שאני לא שוחט פרה קדושה, אולם תכנונו של מבצע אנטבה היה לקוי מתחילתו ועוד סופו, למרות שהאנשים הכי טובים בצה"ל באותה תקופה תכננו אותו. הסיבה לא היתה הזמן, ובמסגרת הזמן שהיה, התכנון היה על הפנים".

בר-לב, לשעבר מפקד סיירת מטכ"ל, שלשמע דבריו התעוררה סקרנות רבה בקהל, המשיך וסיפר: "למשל, אם חייל אוגנדי אחד היה מצליח לפגוע בגלגל אחד המטוסים, ובמיוחד בגלגל המטוס האחרון מבין הארבעה שהשתתפו במבצע, אז המטוס ובו 50 לוחמים היה נותר באוגנדה כנראה לנצח".

עומר בר לב, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר. צילום: דובר צה"ל דוצ
"רבין קיבל החלטה חפוזה"
לדבריו , אם הדבר היה קורה, ועדת החקירה שקמה לאחר מלחמת לבנון השנייה היא "כלום" לעומת הוועדה שהיתה קמה אז והיתה מגיעה עד לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. "אני מעריך שהיו אומרים שרבין קיבל החלטה חפוזה, ופרס היה פזיז, והחיילים לא התאמנו מספיק והתכנון היה לקוי, ואני קובע שכפסע היה בין כישלון לבין ההצלחה שקרתה בסוף".

בר-לב חשף בפני הקהל שזמן קצר לפני היציאה לפעולה הופעל עליו לחץ כבד מצד קצינים בכירים בסיירת מטכ"ל לצאת הביתה ולספר לאביו,

הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב ז"ל, שהיה אז שר בממשלה, שהמצב קשה והכוחות לא מוכנים למבצע כפי שהיה נדמה.

עומר, אז סגן צעיר, יצא עם טנדר צבאי הביתה, אולם בפתח-תקווה ניתק מכסה הטנדר ממקומו ועף לכביש. "זה היה בשבילי סימן שאני לא צריך לנסוע הביתה", נזכר בר-לב. "עצרתי, אספתי את המכסה, עשיתי סיבוב פרסה וחזרתי ליחידה". כך , חיים בר-לב לא שמע מבנו אף מילה על ספקות באשר לסיכויי ההצלחה של המבצע. שעות אחדות אחר כך המריאו הכוחות לאנטבה.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #50  
ישן 17-05-2012, 14:17
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 1,488
בתגובה להודעה מספר 49 שנכתבה על ידי ilanb שמתחילה ב "שלום חברים מוקי בצר מגיע..."

לצערי הרב אני איאלץ להפסיד את ההרצאה וממש חבל לי. אבל תודה על העדכון
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #52  
ישן 22-05-2012, 22:54
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 1,488
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "35 שנה אחרי אנטבה: הקרב נפתח מחדש"

מוקי בצר מספר לבדו ועם אליק רון על המבצע


מבצע אנטבה - מוקי בצר

חלק ראשון

חלק שני
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #53  
ישן 25-05-2012, 20:35
  strong1 strong1 מחובר עכשיו  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 9,562
אימון מיוחד: סיירת גולני תרגלה שחרור בני ערובה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "35 שנה אחרי אנטבה: הקרב נפתח מחדש"

http://www.idf.il/1133-16002-he/Dover.aspx

לכידת בני ערובה הובילה לכמה מהמקרים הביטחוניים הצרובים ביותר בתודעה הישראלית הקולקטיבית. הלוחמה המורכבת, שתוצאותיה חורצות תוך שניות חיים של אזרחים שנתלשו משגרת יומם ללב זירת רצח צבאית, מזוהה באופן מובהק עם יחידות עילית מיתולוגיות כמו סיירת מטכ"ל והימ"מ. אבל עוד בטרם יכולים הכוחות האלה, הכפופים לדרג ארצי, להגיע לאירועים הדורשים לעיתים מענה בן שניות, כוחות מיוחדים בפיקודים השונים מיועדים לספק להם מענה. אימון מיוחד, שנערך בשבוע שעבר, נותן הצצה להכנה הרב שכבתית בצה"ל לכמה מתרחישי הטרור הגרועים ביותר.

אחד הכוחות האלו, המשמש את פיקוד הצפון, הוא כוח כוננות הטרור של סיירת גולני. באימון שהוא ערך בבסיס בצפון, דימה הצוות תרחיש מורכב של חדירת מחבלים המשתלטים על מבנה, תוך לקיחת עשרות בני ערובה. בתרגיל, שמציג באופן נדיר פעילות מורכבת של שחרור בלתי מעורבים, תורגל סדר הפעולות המלא של ההשתלטות שמטרתה "להציל את בני הערובה בכל מחיר".

"המטרה הראשונה היא להציל בני ערובה", מסביר לאתר צה"ל קצין לו"ז וטרור בסיירת גולני, סגן מור, האחראי על כוננות טרור ביחידה. "אנחנו מתאמנים על מגוון תרחישים מורכבים שלהם אנחנו מספקים מענה, מהשתלבות במקרים של משא ומתן ועד השתלטות על מסעות הרג".



בתוך שניות מהשריקה לתחילת התרגיל, פורצים הכוחות למבנה ממספר חזיתות תוך שימוש בפתחים שונים בבניין. דרך שימוש בסולמות, הכוחות המפוצלים חודרים לאזורים שונים במבנה ומתרכזים למקומות שבהם, על פי המודיעין, לכודים אזרחים. הכוחות עוברים בכל מסדרון ובפעולות בזק עוברים חדר אחר חדר ומטהרים אותו. "מכיוון שמבחינתנו בן ערובה יכול לזרוק את הנשק ולטעון שהוא אזרח, ואנחנו מוכנים לכל תרחיש, אנחנו לוקחים כל אחד שמרים ידיים ומובילים אותו עם נשק אל מחוץ לבניין". בכל אותה העת, כוחות עתודה מכתרים את המבנה ומוכנים לתגבור בכל מקרה של הידרדרות המצב.

גורמים שונים בכוח מדגישים את החשיבות האקוטית של צוות הטרור של הסיירת, ומבהירים שבאירועים מבצעיים דוגמת זה שתורגל באימון, האפשרות לבודד את האירוע עד להגעת כוח השתלטות מטכ"לי היא נדירה ביותר. בשל כך, הצוותים השונים בפיקודים מתאמנים תוך חתירה להגעה למיומנות הגבוהה ביותר ומתוך ידיעה כי מקרה שכזה יכול להתפרץ אל שגרת יומם בכל רגע.

הצוות הכונן משמש ככוח מובחר הכפוף ישירות לפיקוד ומיועד גם לתפעול תסריטים שונים מתרחישי הטרור הללו, עליהם לא ניתן לפרט. "אנחנו פה לטובת כל אירוע", מסביר מפקד הצוות, סגן שי. "היכולות של הצוותים האלה באה לידי ביטוי אחר כך גם בפעילויות ביטחון שוטף בכל הגזרות, כי בסופו של דבר הלוחמה היא אותה לוחמה, ומוכנות לעמוד בכל תרחיש תשמש בכל גזרה".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #54  
ישן 24-06-2012, 17:11
  strong1 strong1 מחובר עכשיו  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 9,562
מידע נוסף מתוך ראיון עם אלוף מיל' אביהו בן-נון
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "35 שנה אחרי אנטבה: הקרב נפתח מחדש"

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/379/200.html

ב-75' כיהן כראש מחלקת מבצעים והיה אחראי לחלק האווירי של מבצע אנטבה. "מפקד חיל האוויר דאז בני פלד דחף כל הזמן להגיע לאנטבה ולשחרר את החטופים", הוא נזכר. "אבל ההחלטה הייתה קשה מאוד, בערך כמו זו של הפצצת הכור העיראקי. ידענו שחלק לא יחזרו וייתכן שיישאר שם מטוס או יותר עם הצוותים והציוד.

"מוטה גור הרמטכ"ל שאל אותנו איך ננחת. אמרנו לו, המכ"ם של ההרקולס מסוגל לראות את המסלול גם בלילה חשוך. אבל גור לא השתכנע. אז אמרנו לו, בוא נטוס בשארם א-שייח בחושך ותראה בעצמך. יצאנו לטיסה ובמהלכה המכ"ם זיהה בטעות את השטח בין המסלולים במקום את המסלול עצמו. ממש שניות לפני הנחיתה הטייסים עלו על הטעות והצליחו להנחית את הרמטכ"ל בשלום. ישבתי לידו, ראיתי את זה קורה בזמן אמת, ולמרבה המזל מוטה גור לא הבחין בדרמה. ככה קיבלנו אישור".

ובמבצע עצמו?
"אני זוכר שיוני נתניהו מאוד אהב את המבצע וחשב שנוכל להצליח. אבל מי שבסופו של דבר דחף ליציאה היה חיל האוויר. אם היינו מביעים ספק קל שבקלים, לא היינו מקבלים אישור. אני זוכר שראש הממשלה רבין ושר הביטחון שמעון פרס הזמינו אותנו לקבל אישור על התוכנית. אבל פרס לא ידע לשאול את השאלות המתאימות. אז רבין שאל במקומו. מכיוון שהיחסים ביניהם לא היו משהו, שמענו איך הוא מתרגם את פרס ונהנה מכל רגע".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #58  
ישן 30-01-2013, 22:55
צלמית המשתמש של MS_Rogue
  משתמש זכר MS_Rogue MS_Rogue אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 03.03.10
הודעות: 16,428
בתגובה להודעה מספר 57 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "החללים האלמונים של מבצע אנטבה"

אף כי הטרגדיה האישית של המשפחות נוגעת ללב, ההתייחסות לבני העארובה ההרוגים כאילו "הודרו מן הזכרון הקולקטיבי" היא האשמה מטופשת ותו לאו. מימוני נהרג מכיוון שנעמד כאשר צעקו "לשכב". זה היה מקרה מצער של טעות בזיהוי, אבל בסופו של דבר, אשמתו הרבה יותר מאשר אשמת המחלצים. הלוחמים שפרצו לטרמינל לא ריססו בלי הכרה ולו היה ז'אן ז'אק מימוני שוכב כמו כולם, ייתכן מאוד שהיה עדיין בחיים.

זה לא נעים לחשוב על זה כך אבל זו המציאות.

אינני יודע אם אכן היה טיוח לגבי נסיבות מותו כפי שנטען בכתבה אבל אם כן, הרי שזה הדבר היחיד - היחיד - שנעשה לא בסדר בכל העניין. מתוך 106 בני ערובה חולצו 102 בשלום. איך שלא נסתכל על כך מדובר במהלך צבאי מזהיר ולישראל הייתה כל זכות להתגאות בו.
הניסיון להעים על ההצלחה הכבירה הזו בגלל הטרגדיה האישית של שלושת ההרוגים האלו הוא לא לעניין
_____________________________________
כן, אני בפייסבוק, לצרכים מסחריים...
וכן, אם תבקשו חברות סביר להניח שתקבלו תשובה חיובית למדיי


תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #59  
ישן 31-01-2013, 02:56
  קגנס קגנס אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 31.07.06
הודעות: 10,880
אכן, יש דברים מקוממים בכתבה
בתגובה להודעה מספר 58 שנכתבה על ידי MS_Rogue שמתחילה ב "אף כי הטרגדיה האישית של..."

מעל הכל, זה הנסיון של הבימאי הלא-הכי-חכם לגזור גזירה שווה בין "מיתוס אנה פרנק" של ההולנדים ביחס לשואה (שמדחיק את זה שהיא ורבים אחרים הוסגרו בידי ההולנדים) ובין "מיתוס אנטבה" שמדחיק את זה ש...כביכול את זה שהמבצע היה רק כמעט מושלם ונהרגו 3 מבני הערובה.
כחלק מהעניין, היוצר הנכבד גם לא הכי מדייק. כל כתבה רצינית על אנטבה מזכירה את ההרוגים. הסרט של מנחם גולן לא מציג רק בן ערובה אחד שנהרג כי אם שניים (שחקן בתפקיד מיימון ושחקנית בתפקיד אידה).
ובקטן מוזכרת בכתבה עובדה נוספת. מיימון בן ה-19 נסע לצרפת בין השאר על מנת להשתמט משירות צבאי. רצה הגורל והוא נירצח תוך כדי כך.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #67  
ישן 09-06-2013, 11:09
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 1,488
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "35 שנה אחרי אנטבה: הקרב נפתח מחדש"

ראיון עם משה "מוקי" בצר. "בצר, קצין מעולה ויוצא סיירת צנחנים." (מתוך הספר "אהוד ברק: חייל מספר אחד" מאת בן כספית ואילן כפיר, הוצאת "קוראים", 1998, עמוד 78.) מתאר את חלקו במבצע:

מעורר מחלוקת: סגנו של יוני נתניהו משחזר את מבצע אנטבה\ מאת עדי לרנר ואליענה שפר


http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/384/246.html

36 שנה אחרי מבצע אנטבה, חוזר מוקי בצר, סגנו של יוני נתניהו במבצע, לימים שקדמו לנחיתה באוגנדה ולתיאור חילוץ החטופים. הוא מספר את גרסתו מעוררת המחלוקת על מה שקרה ועל הטיסה חזרה הביתה בידיעה שיוני נהרג ובתחושה שבין אסון כבד להצלחה הפרידו כמה שניות של מזל

הוא היה אחד מגדולי הלוחמים של סיירת מטכ"ל, בכל הזמנים. הוא השתתף בכמה מהמבצעים היותר ידועים של היחידה. ב"אביב נעורים", הוא היה "בן זוגו" של אהוד ברק (שהתחפש לאישה ערבייה). גם במבצע "ארגז" (לחטיפת קצינים סורים לשם החזרת שבויים) הוא נטל חלק, והשתתף בפרק מוצלח נוסף בקורותיה של הסיירת - בפעולת כראמה, בה נפצע קשה כשכדור ריסק את עצם הלסת שלו. באמצע שנות השבעים הוא רשם עוד פרק מפואר בקריירה הצבאית שלו, כשמיוצאי הסיירת הוא הקים את היחידה המובחרת של חיל האוויר-"שלדג". למרות כל הקריירה הצבאית המפוארת, שמו של מוקי בצר עולה בעיקר בהקשר אחד – מבצע אנטבה, הלא הוא "מבצע יונתן". לפני 36 שנה (4.7.76), חילצו כוחות ישראלים את חטופי מטוס אייר פראנס שהוחזקו כבני ערובה בטרמינל נמל התעופה באנטבה שבאוגנדה. המבצע שהאדיר, עוד יותר, את שמו של צה"ל ובעיקר של סיירת מטכ"ל, הפך למיתוס עולמי. רבים ממשתתפיו, באותו זמן, לא הבינו את גודל המעמד והמיתוס שהלך ורקם עור וגידים. מיתוס, שלימים יהפוך לקרב של אגו בין כל הלוחמים והמפקדים שנטלו חלק במבצע. בין מקבלי הקרדיטים יעמדו לימים, מי שהיה במבצע קצין חי"ר וצנחנים ראשי – דן שומרון, ואהוד ברק, ששימש אז כעוזר ראש אמ"ן למבצעים מיוחדים. אלא שהעימות היצרי יותר התפתח עם השנים בין משפחתו של יוני נתניהו ז"ל, בעיקר אחיו ד"ר עידו נתניהו, לבין מוקי בצר, ששימש כסגנו של נתניהו במבצע עצמו. כמה שנים אחרי המבצע, בצר מחליט לשבור שתיקה ולמסור את גרסתו לגבי מה שהיה בימים שלפני המבצע, ובמבצע עצמו. הסיפור של בצר, שמקבל חיזוק מכמה מקורות, וביניהם התחקיר של צה"ל שנעשה אחרי המבצע ונחשף לפני שנה, גרם לכמה סדקים בדמותו של יוני נתניהו ז"ל. אלא שבצר, הלוחם שגדל כדור שלישי בנהלל, לא ויתר ולקח את חלקו בתהילה, גם על חשבון חלקו של יוני. גם היום, כשפגשנו אותו במשרדו במכינה הקדם צבאית שהקים במעגן מיכאל, "מנשרים קלו", הוא עומד על זכותו ההיסטורית במבצע, גם אם הוא מנסה בכל דרך להימנע מעימות חזיתי עם משפחת נתניהו. הוא מחכה כבר שמונה שנים עם ספר כתוב שיושב עמוק במגירה. ספר שעבר את אישור ועדת שרים והצנזורה, אלא שעד היום בצר לא מצא את הרצון להוציא אותו לאור, למרות חוזה חתום עם הוצאת "כתר". גם כעבור 36 שנה, הוא זוכר כל פרט ופרט מהמבצע, ומגלה איך אחד המבצעים הצבאיים שנלמדים במיטב האקדמיות הצבאיות בעולם, היה רחוק מרחק פסע מכישלון עקוב מדם. כישלון, כמו זה של החילוץ הכושל של בני הערובה במעלות, שבו הוא השתתף, ושהשאיר בו צלקת עמוקה וכואבת עד עצם היום הזה.
אשתי הייתה: אהוד ברק
מוקי בצר נולד בנהלל, דור שלישי למקימי הישוב. הוא נקרא על שם דודו משה, שנהרג באונייה בדרך מאלכסנדריה למלטה. משה היה בדרכו להילחם בנאצים, כשמטוס הטביע את האונייה. חצי מתוך 600 נוסעים טבעו, והדוד משה היה אחד מהם. סבו וסבתו שעלו ב-1905 מרוסיה, ייסדו את דגניה א'. ב-1921 הם עברו לייסד את נהלל, ושם נשארו בניהם ונכדיהם עד היום. בצר עצמו גדל על מיתוס יחידת 101 של מאיר הר ציון. "מאיר הר ציון היה המפקד הראשון של סיירת צנחנים, לכן כולנו רצינו להיות שם. בשפיץ של חוד החנית", מסביר בצר את הכמיהה לענוד כנפי צניחה. "אחי דודי היה שם קצין, ואני הלכתי אחריו". בצר עשה חיל והלך לקורס קצינים, בו פגש את יוני נתניהו ז"ל, ושם הם הפכו להיות חברים קרובים. הוא לחם במלחמת ששת הימים, ושמונה חודשים אחר כך השתתף בפעולת כראמה בירדן ללכידתו של יאסר עראפאת. שם חטף כדור בלסת, והוגדר כפצוע קשה. שנה לקח לבצר להשתקם, ובסיומה הוא התלבט אם להמשיך בצבא, או לפשוט מדים וללכת לעבוד במשק המשפחתי. חטיפת מטוס באלג'יר פתרה עבורו את הבעיה, כשלאחריה קיבל מכתב עליו נכתב: "סודי ביותר". " 'רוצים שתבוא לרחוב כזה וכזה בתל אביב', נכתב במכתב", משחזר בצר. "לא ידעתי מה זה. חשבתי אולי שב"כ, אולי מוסד, אבל בכל מקרה נורא שמחתי להגיע לשם. ואז אמרו שמקימים יחידה סודית לאבטחת מטוסים, יחידה לא צבאית. "מאוד שמחתי, כי זאת הייתה הזדמנות עבורי לטייל בעולם. שנה וחצי, מפברואר 69' ועד ספטמבר 70', נהניתי מכל רגע. אני כל הזמן חיפשתי מגע עם מחבלים. הם הגיעו, אבל לא למטוס שלי", צוחק בצר. "היו התקפות ברומא, בציריך ובעוד מקומות, אליי הם כנראה פחדו להגיע". ב-71' בצר רושם עוד פרק מרתק ושונה בחייו, כשהוא עובר לעבוד באוגנדה, שלימים יחזור אליה כאחד מגיבורי מבצע אנטבה. "באותם ימים, הכרתי את אירופה והבירות שלה, יותר משהכרתי את תל אביב. אבל אני דווקא התלהבתי מהנסיעה לניירובי וליוהנסבורג. טסנו שני מאבטחים לניירובי, היינו שם ארבעה ימים. השתגעתי מהנופים, מבעלי החיים ומהאנשים. באותו רגע, החלטתי שאני רוצה לנסוע לאפריקה לשנתיים". בצר, שהיה כבר נשוי, החליט לסדר לעצמו שליחות לאפריקה. בגיל 24, מצויד בחוצפה צברית, הוא התייצב במשרדו של אלוף ישראל בר און, שהיה אחראי על הצבתם של אנשי צבא באפריקה. בצר ביקש לאמן צנחנים, בטענה שזה מה שהוא יודע לעשות. כעבור זמן קצר, הוא התבשר שלמרות גילו הצעיר, הוחלט לשלוח אותו לאמן את חייליו של אידי אמין. אמין באותם ימים עמד בראש הפיכה צבאית, כשהפך מרמטכ"ל לנשיא אוגנדה. היחסים בין אוגנדה לישראל ב-71' היו הדוקים, יחסי שיתוף פעולה ברמה הצבאית והאזרחית. חברות כמו "סולל בונה" ו"מקורות" עמדו בראש פרויקטים במדינה האפריקאית. "נסעתי עם אשתי ועם הבן שלי, שאול", משחזר בצר. "גרנו בג'ינג'ה, 80 קילומטרים מעיר הבירה. הכל היה ירוק ויפה, שכונה כפרית קטנה, על שפת אגם ויקטוריה. הבסיס היה 10 דקות מהבית, ושם אימנתי את הצנחנים של אידי אמין".
יכול להיות שאת חלק מהחיילים שאימנת - פגשת לאחר מכן במבצע אנטבה.
"יכול להיות".
פגשת אז באידי אמין?
"לא, הוא לא ירד לרזולוציות האלה. היו ביקורי רמטכ"ל ומח"טים, אבל הוא היה מאוד מעורב. לפני שהגעתי שלח אמין את כל הסגל הבכיר של הצבא שלו לארץ, לאימונים לצניחות. שם באוגנדה כל מח"ט היה אלוהים, ושם ראיתי שכל מח"ט מסתובב עם המרצדס השחורה שלו". הידע הזה של בצר ישמש לימים לפעולת ההטעיה המפורסמת במבצע אנטבה. כעבור ארבעה חודשים מהגעתו של בצר לאוגנדה, נרשם השבר ביחסי אידי אמין וישראל. "היה עליו לחץ מצד הלובים, שהבטיחו לו כסף ונפט אם ינתק את היחסים עם ישראל. אז אמין האמין להם, למרות שבדיעבד הם לא עמדו בהבטחתם. וכך הוא הוציא צו גירוש לכל הישראלים".
נפרדתם בטוב, או שברחתם משם?
"צריך לזכור שהיו שם גם חברות אזרחיות ישראליות: מקורות, ורד, סולל בונה, גד זאבי שבא לבנות שם. אבל היציאה הייתה מסודרת. ראשי המשלחת שלחו לנו, לאנשי הצבא, כלי רכב, ונסענו לקמפלה, ומשם לאנטבה, לניירובי ולארץ על מטוסים של חיל האוויר. לקחו אותנו הביתה כמו פליטים, כמו שבני הערובה הרגישו מספר שנים לאחר מכן. 4 ימים לאחר מכן הוא גירש גם את הנוכחות האזרחית, ואוגנדה הפכה להיות נקייה מישראלים". עם חזרתו לארץ ביקש ממנו מפקד סיירת מטכ"ל, דאז, אהוד ברק, לחזור ליחידה. בצר ענה בחיוב והפך להיות מפל"ג (מפקד פלגה) ביחידה. "פיקדתי שם שנתיים, וביצעתי הרבה מבצעים כגון 'מבצע ארגז' (חטיפת 5 הגנרלים מדרום לבנון, על מנת לשחרר את 3 הטייסים השבויים בדמשק, א"ש וע"ל), או 'אביב נעורים' בתוך ביירות. לאחר שנגמרה מלחמת יום כיפור החלטתי להקים יחידה חדשה, על בסיס מילואי סיירת מטכ"ל – מדובר בשלד"ג, שהיום הפכה ליחידה מפוארת".
אידי אמין עם החוטפים
את יוני נתניהו בצר הכיר כאמור בקורס קצינים, אך במהרה דרכם שוב התפצלה, כפי שהוא נזכר: "למרות שלא היינו באותו קורס קצינים, הפכנו לחברים. הוא היה מ"מ בגדוד 890, ירד לארצות הברית כדי ללמוד בהרווארד, והחליט לחזור לארץ. הוא חזר לסיירת בתור מפקד צוות, ואחרי שנה וחצי הפך להיות סגן מפקד הסיירת. אני הפכתי להיות מפל"ג. היינו חברים טובים במשך ארבע שנים. אנחנו בני אותו גיל, אבל אנחנו שונים לחלוטין באופי, ולמרות זאת היינו חברים טובים".
במה הייתם שונים?
"יוני היה בחור יותר מופנם, סגור, אבל היה קצין מעולה. הוא גדל בארצות הברית, אני גדלתי בעמק, מושגים שונים של בית, של סגנון. לחמנו ביחד ביום כיפור, השתתפנו במבצעים, חלקם עלומים עד עצם היום הזה". ב- 1975 שוב דרכם של השניים נפרדת כשנתניהו ממונה להיות מפקד הסיירת, בזמן שבצר מקים את שלדג. ואז מגיע ה-27 ביוני 76' כשמטוס אייר פראנס שהיה בדרכו מנתב"ג לפאריס, עם תחנת ביניים באתונה, נחטף על כל 260 נוסעיו ואנשי הצוות, מתוכם 105 נוסעים ישראלים. בצר: "יש מושג ביחידה שנקרא מצביא תורן. יש מפקד תורן, ויש מצביא תורן. היו ארבעה אנשים כאלה, הבכירים בתוך היחידה – יוני, יפתח, גיורא זוסמן ואני. מדובר באדם שהוכשר ומיועד להפעיל כוח ייעודי לאירועים של פיגוע מיקוח. יש כוננות של 24 שעות ביחידה, עקב מקרי מעלות ובית שאן. הייתה הכשרה מיוחדת ללוחמים, ואם קורה משהו כמו סבוי, בית שאן, מעלות, קו 300 - צריך להגיע למקום כמה שיותר מהר, ולסכל את מזימת המחבלים".
איפה תפסה אותך החטיפה?
"אני הייתי מצביא תורן במקרה. כאמור, היו ארבעה שהוכשרו להיות מצביאים תורנים בסיירת, שתפקידם להפעיל כוח ייעודי לאירועים של פיגוע מיקוח. אני באותו יום הייתי התורן. ב-13:00 של אותו יום ראשון, אני מקבל ידיעה שנחטף מטוס. קיבלתי ידיעה שהמטוס נחטף באתונה, וחשבתי שתוך שעה וחצי הוא יכול להגיע לפה. דבר ראשון ישר רצים לשדה התעופה, אנחנו וכל כוחות המעטפת מסביב. הגענו לשדה והמתנו למטוס".
ומה עשה יוני באותו זמן?
"יוני לא ידע מזה, הוא היה בכלל בדרום במבצע אחר (באום - חשיבה, א.ש וע.ל). הקמנו בשדה התעופה מעין בסיס קטן שלנו, וערכנו תדרוך לקראת השתלטות על המטוס. עמדנו וחיכינו לאפשרות שהמטוס ינחת, כמו סבנה, אבל כעבור כמה שעות הודיעו לנו שהמטוס לא ינחת פה ושהוא בדרכו לבנגאזי בלוב. חשבנו שקדאפי ירצה לסייע לטרור ושם הוא יישאר. עדיין נשארנו בכוננות, ואז המטוס שוב המריא. היינו בטוחים שעכשיו הוא יגיע לארץ. ב-23:00 הייתה פקודה ותדריך לקראת הגעת המטוס, מי שהיו שם היה קותי אדם (ראש אג"ם אז) ויאנוש בן גל הסגן שלו. כעבור חצי שעה הגיע שר הביטחון שמעון פרס, והתחלנו להריץ את האפשרויות העומדות בפנינו".
ש: ומה היו האפשרויות?
"משא ומתן, או השתלטות מיידית על המטוס. בהמשך הלילה גילינו שהמטוס נחת באנטבה. אף אחד לא ידע על אוגנדה, לא ידעו איך להגיד בכלל את המילה הזאת, אבל אני הרי הייתי שם. הכרתי היטב את נמל התעופה שם, כי בכל חודש היינו מגיעים לשדה כדי לאסוף את הציוד הצבאי שהגיע אלינו. יצא לי להכיר את הבסיס לא ברמה של מודיעין, אבל הכרתי אותו. בזמן היחסים הטובים עם אידי אמין, המטוסים של חיל האוויר טסו לשם וחזרו בלי הפסקה. יוסי סלנט והחברים הטייסים שלו אימנו את הטייסים שלהם 4 שנים והכירו כל אבן במסלולי הטיסה שם. סולל בונה בנה את הטרמינל, ואפילו את המסלולים. בכל זאת, זו לא הייתה מדינה נעלמת עבורנו, אלא כזו שחיינו בה". בליל יום שני, אהוד ברק (אז עוזר ראש אמ"ן למבצעים מיוחדים) מתקשר אליי, ואומר לי שיש בדיקת היתכנות האם אפשר בכלל לבצע השתלטות על הטרמינל בו מוחזקים בני הערובה.
למה לא הזעקתם אז את יוני?
"מישהו חשב באותו רגע שיהיה מבצע? רק בדקו היתכנות. יוני היה עסוק במבצע אחר, ואנחנו בסך הכל בדקנו אפשרות. מי חשב ביום שני - שלישי שיהיה מבצע". איסוף המודיעין לגבי נמל התעופה באנטבה החל באותן שעות. הטייס, יוסי סלנט, שהכיר היטב את נמל התעופה נקרא, ואיתו המהנדס הראשי של "סולל בונה", שבנתה את נמל התעופה. ידענו שהמטוס נחת באנטבה, לא ידענו מי הם החוטפים וכמה הם", משחזר בצר. "הבנו מדיווחי הטלוויזיה, שהם נמצאים בטרמינל הישן. אידי אמין היה מגיע בכל יום כדי לתת לצוותי הטלוויזיה הזרים שזרמו לשם את הנאומים שלו. כעבור יומיים, יצאה הדרישה של החוטפים לשחרר 52 מחבלים שכלואים בארץ, ולקבל עוד 5 מיליון דולר, ולא - ביום חמישי הם יתחילו להוציא להורג בני ערובה. בישראל ניסו אז כל דרך דיפלומטית אפשרית. נוצר קשר בין ראש המשלחת שגורשה בזמנו מאוגנדה- ברוך בר לב (בורקה) לאידי אמין. בורקה התקשר לאמין ואמר לו: 'אם תשחרר אותם – נשבח אותך, נמליץ עליך לפרס נובל לשלום'. אידי אמין אמר בתגובה: 'הם היו אצל קדאפי, הוא לא רצה לקבל אותם. הם טסו מעל אפריקה, ניסו לנחות בכל מיני מקומות, נגמר כמעט הדלק ובאו לפה. הם מבקשים משהו, ובינתיים אנחנו שומרים על בני הערובה. אני אעזור לכם במשא ומתן, יש 220 בני ערובה, 105 ישראלים, והשאר זרים. היה חשש שאמין משתף עם החוטפים פעולה, אבל לא הייתה אינדיקציה ואישור לכך ביום הראשון". אלא שאז בא האישור לכך שאמין עושה יד אחת עם החוטפים. פטרישיה היימן, ישראלית שהחזיקה בדרכון בריטי, הצליחה לרדת מהמטוס בלוב. היא פצעה את עצמה במפשעה, והצליחה לשכנע את החוטפים כי היא בהריון וחייה בסכנה. אחרי שהועברה לידי הלובים, היא גילתה להם שהיא למעשה אזרחית בריטית, דבר שהביא להעברתה לידי הבריטים. עם הגעתה ללונדון מיהרו אליה אנשי המוסד, במטרה לדלות ממנו מידע", מספר בצר. "היא סיפרה על ההשתלטות של המחבלים, ואמרה שיש שני גרמנים, שהבנו מיד שהם מ'באדר מיינהוף' ושני פלסטינים. היא תיארה את כלי הנשק שלהם, אקדחים, ואולי חומר נפץ בקופסאות. הבנו שיש 4 מחבלים, והם נמצאים עם כל ה-220, ויש הרבה חיילים אוגנדים ששומרים שם. בארץ הוקם צוות משא ומתן, במטרה לצמצם את הנזק. הרי בכל זאת זה 4000 קילומטר מהארץ, 7 שעות טיסה. היה ברור שצריך לבדוק בשני מישורים, במידה ולא תהיה היתכנות צבאית".
מארבע יוצאת מרצדס אחת
כל אותו זמן, הדרג הבכיר ביותר של סיירת מטכ"ל שמשתתף בתכנון הראשוני של המבצע, היה בצר עצמו. יוני נתניהו היה עסוק עדיין בסיני ותודרך קצרות בטלפון על ידי בצר: "הייתי אומר לו חם, קר, לגבי היתכנות המבצע". ביום רביעי לחטיפה, הטרוריסטים עושים עוד טעות פטאלית. הם שחררו את כל הנוסעים הזרים לפאריז והשאירו את הישראלים. הצעד הזה אפשר לישראל לאסוף עוד מידע מודיעיני חיוני לגבי מצב הכוחות בטרמינל באנטבה. "הוחלט להטיס לפאריס את עמירם לוין", משחזר בצר. "אני ואמנון בירן שלחנו את עמירם עם רשימה שלמה של שאלות ומידע שרצו לדלות מהחטופים, כמו כמה חיילים יש שם, איפה הם נמצאים, איזה אמצעים יש להם, מה שגרת היום והלילה, האם האוגנדים נכנסים פנימה או לא. בכל זאת מדובר במקום גבוה בן 4 קומות ששולט על כל השטח, ואם יש לוחמים אוגנדים או מחבלים - אנחנו בבעיה. עמירם טס לשם, ואז התברר שאכן המטוס נחת באנטבה עם 4 מחבלים, אבל למטה חיכו עוד 6, ומפקד הכוח לא היה אחד מהחוטפים, אלא דווקא אחד מאלה שחיכו להם למטה. הבנו שאידי אמין עבד עלינו, כי אם חיכו באנטבה מפקדי החטיפה - סימן שיש שם שיתוף פעולה ושהוא שותף לכל הסיפור. קיבלנו מודיעין מדויק. אחד מהאנשים ששוחררו היה קצין צרפתי-יהודי, שהבין מה רוצים ממנו בתשאול. הוא נתן לנו הרבה פרטים. הוא אמר: 'יש 10 מחבלים, אף חייל אוגנדי לא נכנס לאולם הגדול, אלא רק מחבלים. יש 120 אוגנדים מסביב, שחלקם יושבים ושומרים במשמרות בקומה השנייה, מגדל הפיקוח מאויש גם על ידי אוגנדים, וגם אולי על ידי מחבלים. ובלילה האור דולק כל הזמן. נותנים לנו אוכל כל הזמן. 4-6 שומרים באולם הגדול, ו-4-6 נמצאים ב-VIP באולם הסמוך, הקטן, ומתחלפים כל כמה שעות. זה מצב שגרה. והדבר הכי חשוב שהוא אמר לנו: 'הם לא חושבים על מבצע צבאי כנגדם'. במו"מ איתם, הם רצו שהמחבלים שישוחררו, יגיעו במטוס שינחת בטרמינל החדש באנטבה, לא איפה שנמצאים בני הערובה. אז שקלנו לקחת מטוס צבאי, לצבוע אותו בצבעי אייר פראנס, ולשים בו חצי מהנוסעים מחבלים אמיתיים, וחצי לוחמים שלנו שמחופשים למחבלים. האפשרות השנייה הייתה להצניח צנחנים באגם ויקטוריה, שנמצא קילומטר מהגדרות של שדה התעופה. אך הניסוי הזה לא יכל לצאת לפועל, בין היתר מכיוון שבאגם ויקטוריה יש קרוקודילים", צוחק בצר. האפשרות השלישית הייתה לקחת יאכטה גדולה, להביא אותה לאגם ויקטוריה ומשם להחדיר כוחות. אלא שדווקא האפשרות הרביעית היא זאת שהתקבלה- הנחתת ארבעה מטוסים. "לכל התכניות היה בסיס הגיוני ומבצעי", מסביר בצר. "אבל ברגע שהבנו שיש שם הרבה חיילים אוגנדים – צריך כוח גדול, שיכול להגיע רק ב-4 מטוסים. אמרנו שאם המטוס ינחת בחצות, ארבעה מטוסים יעוררו חשד. החלטנו שמטוס אחד ינחת ראשון, ו-7 דקות אחר כך ינחתו המטוסים השני, השלישי והרביעי. למה 7 דקות? מכיוון שכשאנחנו נוחתים – אנחנו פורקים את המרצדס ושני הלנדרוברים, מדליקים את האורות, ונוסעים באותו נתיב בו היו נוסעים האח"מים. מגיעים לשם תוך 3-4 דקות נסיעה. חשבנו שברגע שמתחיל הקרב – הוא הרי ייגמר תוך 2 דקות. ברגע שאתה יורה והפתעת אותם – כל השאר יכולים כבר לנחות, כי כבר אין צורך לשמור על השקט. יתרון ההפתעה היה הקו המנחה, כי הרי הייתה לנו הטראומה של מעלות. שם יתרון ההפתעה נשמט, והתוצאה הייתה 22 הרוגים ו-60 פצועים. זה עניין של שבריר שנייה, ואם לא תפתיע אותם – הסיכוי שנצליח הוא בספק. הרי אם ייהרגו שם 20 ו-30 בני ערובה – עדיף כבר היה לעשות חילופים. חיל האוויר הבטיח שלא יגלו את המטוסים בנתיב האווירי. בתכנון היה שלא נתגלה בנחיתה, וגם לא ביציאה מהמטוס הראשון. אז ידענו, שאם הכל יתנהל כמתוכנן, בפריצה כבר נכריע אותם. אחרי הכל הם היו בטוחים בעצמם, כי המשא ומתן שהתנהל נתן להם את התחושה שהכל כשגרה". אגב, את רעיון המרצדס השחורה, טוען בצר, כי הוא הציע, לאחר שהסביר כי לכל מח"ט באוגנדה יש מרצדס שחורה, והופעתה של מכונית כזאת בטרמינל לא תעורר את חשדם של החיילים האוגנדים.
ואז קראתי ליוני להגיע
"ביום חמישי, כשהתכנית כבר לבשה צורה, הוזעק מפקד חי"ר וצנחנים דאז, דן שומרון. הוא היה מעורב, אבל לא היה בצוות, מכיוון שהיה באותו זמן תרגיל עוצבתי בסיני. שומרון ביקש שאפרוס בפניו את התכנית, הוא שמע וקלט הכל מיד. "הלכנו משם לקותי, והוא שאל אם נוכל להציג את התכנית בדקה. שומרון ענה בחיוב, וקותי ביקש שניגש ישר ללשכת שר הביטחון ונציג בפניו את התכנית". בצר באותו רגע מבקש שלא להיכנס ללשכתו של פרס. "נזכרתי שהבטחתי ליוני להודיע לו שהעסק מתחמם", הוא מסביר. גם הנושא הזה הפך למחלוקת בין בצר למשפחת נתניהו, במהלך השנים. בעוד בצר טוען כי נתניהו הגיע למרכז רק באותו יום חמישי, בספרו של נתניהו האח נטען כי יוני היה במרכז והיה שותף למהלכי התכנון, עוד קודם. לפי בצר, הוא מיהר באותו יום חמישי אחר הצהריים להתקשר ליוני, וארגן לו מטוס משדה דב שיביא אותו למרכז. "שומרון הציג בצורה טובה את התכנית, כשאני מחוץ לחדר של פרס, ואז הוא יצא אליי ומסר שיש אישור למבצע וכי בשמונה בערב נתכנס כולנו ב'בית הצנחן' ברמת גן. יוני אז טס למרכז והגיע לשם". לשם הוזעקו גם מח"ט גולני, אורי שגיא, מח"ט צנחנים, מתן וילנאי וכל אנשי הקשר והרפואה. "אני לחצתי ואמרתי לשומרון שחייבת להיות שם בפריצה רק היחידה שלנו, לא לערבב כוחות. דבר ראשון כדי שלא יהיה ירי דו צדדי, מכיוון שאנחנו לא מכירים את התרגולות של כל חטיבה, ודבר שני כדי שיהיו הרבה חיילים של הסיירת שישתתפו. חשבתי שהוא ישאל אותי אם יש לנו מספיק מפקדים, אז הזעקתי את שאול מופז, שהיה אז סגן כמה חודשים. מופז מונה להיות מפקד האבטחה השני של המטוסים. כשיוני הגיע, לחצנו ידיים בהתרגשות. בדרך אמרתי לו במהירות מה קורה. ישבנו שעה במשרד שלו, ואז יוני נתן פקודה לצוות כוחות והמשכנו לשבת עם המטה לסגור את כל הפרטים הקטנים. ב-9 בבוקר נתנו את הפקודה לכוחות, ואז יוני אמר לי: 'אתה הסגן שלי במבצע'. כל אותו יום שישי עשינו תרגילים רבים לקראת המבצע. היה חשוב שהמטוס הראשון שנוחת מזדהה כמטוס בריטי, כי ידענו שיש מטוס בריטי שאמור להגיע לאנטבה באותן שעות. ידענו שאם יש חשד כלשהו, על פי כל כללי הבטיחות והחירום בשדות התעופה בעולם - יש כפתור שמכבה את אורות המסלול, ואז זה מסר ברור שגילו אותנו. לכן תכננו להביא בתוך המטוס צנחנים, שיקפצו לפני הנחיתה, יצמידו פנס ויעזרו למטוסים האחרים לנחות. בתכנון היה שלאחר הנחיתה ניסע במרצדס ובלנדרוברים, נעבור בתוך החיילים והזכות לפתיחה באש תהיה רק של הכוח שלי. כי אם נפתח קודם - נאבד את יתרון ההפתעה. היו 5 חוליות, כאשר כל פתח בטרמינל שייך לחוליה אחרת. הרעיון הוא להגיע במהירות שיא לפתחים, וכל קצין נכנס לפתח שלו. הראשון שרואה מחבל - הורג אותו. היו 2 חוליות לטרמינל המרכזי, ועוד 2 לאולם ה-VIP ואחת רזרבית. כוח נוסף, של יפתח- סגן מפקד היחידה, מטרתו הייתה לפגוע באוגנדים שנמצאים בקומה השנייה. וכמובן היה הסיפור עם מגדל הפיקוח, שידענו שזה המקום הכי מסוכן שיכול להיות, ולכן הוקצה כוח מסוים עם מקל"רים שמטרתו לפגוע במגדל. בנוסף, היו בשדה התעופה 11 מיגים של חיל האוויר האוגנדי, שנאמר לנו לחסל אותם כעונש לאידי אמין, אבל רק כשנקבל פקודה שהכל בסדר. לגבי המטוסים שלנו, ידענו שלא יהיה מספיק דלק לטיסה חזרה. אז היה איזשהו סיפור של חוליית טרוריסטים שנתפסה בקניה. ברק נשלח לשם, כאילו לדון בנושא הזה, כשלמעשה בזמן המבצע הוא היה אמור לומר לקנייתים מה קורה ולבקש מהם לתת למטוסינו לתדלק, וכך היה".
חשבו שהמבצע הזוי
ב-3 ליולי המבצע יוצא לדרך. "יצאנו מבח"א 27, טסנו ל'אופירה', זאת הייתה אחת הטיסות הקשות שטסנו. היו כיסי אוויר, הרבה מהלוחמים הקיאו, ואחד אף פרש. בינתיים חיכינו כדי לעלות להרקולסים, חיכינו שעה וחצי לאישור ממשלת ישראל. הגיע האישור, ואז עלינו למטוסים. יוני ואני ישבנו במרצדס השחורה. הוא סיפר לי מה היה אצלו בסיני, אני סיפרתי לו מה היה בשבוע האחרון, עד שהקברניט ביקש מאיתנו לרדת מהמרצדס, כי זה הוסיף משקל למטוס. החיילים כבר נרדמו, וגם אני ויוני הלכנו לנמנם. 20 דקות לפני הנחיתה היה צלצול, הערנו את כולם ובדקנו שכולם מאורגנים ומוכנים".
אתה מתאר את הנסיעה בנונשלנטיות. לא היה חשש מסוים מצד החיילים, מצידך? בכל זאת מדובר בטיסה למדינה לא ידידותית, למבצע במרחק 4000 קילומטרים מהארץ. אם נקלעת לצרה - אין עזרה בהישג יד.
"היו דיבורים בין הלוחמים. חלקם חשב שהמבצע הזה הוא קצת הזוי. הם לא העזו לומר לי בפנים, אבל שמעתי אותם".
ומה אתה חשבת על זה?
"הייתי בטוח שזה יצליח. ההבדל ביני לבין האחרים הוא שאני מכיר את אנטבה, והייתי שם. זה אחרת מאשר להגיע בפעם הראשונה למקום. ידעתי שההפתעה תהיה מושלמת". הכוח מנה 64 לוחמים, 15 לוחמים היו בכוח הפריצה עליו היה ממונה בצר. יוני היה צריך להיות עם החפ"ק שלו.
23.01 – הנחיתה. "סיימנו את 7 שעות הטיסה, נחתנו כמתוכנן, פתחנו את הדלת האחורית, הורדנו את המרצדס והלנדרוברים והתחלנו לנסוע קילומטר וחצי לכיוון הטרמינל הישן. היינו 9 אנשים במרצדס: עמיצור מנהלל הנהג, ולידו עוד חייל. בדלת הימנית גיורא זוסמן, מאחורי הנהג ישבתי אני, בינינו עוד חייל ואז יוני בדלת הימנית, ומאחורה עוד 3 חיילים. היינו מצוידים במשתיקי קול, למקרה שיהיה מחסום פתע - לא נוכל להתווכח איתם, ופשוט נחסל אותם. נסענו, ראינו את הטרמינל. כשהתקרבנו הרחבה אמנם הייתה מוארת, אבל לא ראינו כמה חיילים יש. היו שם שני חיילים אוגנדים. הם ראו את השיירה מתקרבת אליהם, מאטה. אמרתי לכולם לדרוך את הנשק, לעבור לירי בודדת, מכיוון שלא ידענו מי נמצא מאחוריהם. ואז אוגנדי אחד עזב את השני, וכשכמעט חלפנו על פניו, עוד שניות אנחנו פורצים והצלחנו - האוגנדי מרים את הנשק וצועק לנו: 'advance'. זה נוהל שעברתי כל הזמן באוגנדה. כל קצין שהגיע לאוגנדה היה מקבל יחד עם הדירה 2 חיילים ששומרים עליו, ומתחלפים כל כמה ימים. ובכל פעם שהייתי מגיע לביתי שם - הם היו מרימים את הנשק, מכוונים לרכב וצועקים 'advance'. הייתי אומר להם 'קפטן בצר', הם היו מחייכים, זזים הצידה מבוישים ונותנים לי לעבור. ואז אותו חייל צועק לנו 'advance'. עכשיו לפי התרגול אם יורים בנו - אז שני הלנדרוברים צריכים לפגוע במי שפוגע בנו, אבל המרצדס צריכה להמשיך לנסוע קדימה. זו לא הייתה המשימה שלנו, מכיוון שאסור שיתרון ההפתעה יישמט. ואז יוני נתן פקודה ואמר לעמיצור: 'שבור ימינה ונחסל אותו', עם משתיקי קול כמובן. אמרתי לו: 'יוני עזוב, זו תרגולת'. ממש סטינו מהנתיב, ויוני היסס רגע, ושוב אמר: 'חסל אותו'. זה היה מטווח של 8 מטר, תוך כדי נסיעה, יורים בו ופגעו בנקודה חשובה בגוף. התוצאה הייתה שאו שהוא נפגע, או שהוא נפל לאחור, אנחנו לא יודעים עד היום. אבל פתאום הוא התרומם - הוא הבין שיש כוח עוין מולו. באותה שנייה לוחם בלנדרובר מצד ימין שלנו, אלכס דוידי, פותח עליו באש בלי משתיק קול, ויורה בו. תחשבו מה עובר עלינו. יתרון ההפתעה מבחינתנו הלך. בשבילי כל המקרה של מעלות שב ועלה. חשבתי שעכשיו יטבחו בבני הערובה. יוני צעק לכולם 'עצור'. אני זינקתי מהרכב והתחלתי לרוץ לכיוון הפתח, כי חששתי שיירו עלינו. עשיתי מעין סטייה כזאת ואוגנדי ממגדל הפיקוח פתח עלינו באש. העברתי את הקלצ'ניקוב לאוטומט, וזהו, יריתי עליו בחזרה, והוא נפל. כולם רצו אחריי, במקום שכולם ירוצו לפתחים שלהם - כולם אחריי במשולש. אני יודע שהכל מתרחש לא נכון ברגעים אלו. ובנוסף לכל, גילינו שהפתח שסומן לי היה בכלל סתום ושהמודיעין סימן אותו בטעות. ואז שתי חוליות נכנסו לפתח השני ביחד". אותו איבוד של אפקט ההפתעה והשניות הראשונות של הפריצה, יהפכו במהלך השנים לסלע מחלוקת קשה בין בצר למשפחת נתניהו. כשבצר נשאל על ידינו, מדוע לפי ספרו של ד"ר עידו נתניהו, הפריצה שלו גרמה ל"פקק" שהביא לכך שיוני נאלץ לאגף אותו ולפרוץ ושם נפגע, הוא עונה בכעס ומיד מבקש מאיתנו למחוק את הדברים שהפנה לד"ר נתניהו. בצר עצמו התבטא לפני שנים בראיון שערך עם עפר שלח ואמר: "אני בטוח שאם לא היה ירי והיינו ממשיכים לפי התכנית, היינו מגיעים לטרמינל בהפתעה מוחלטת, ואף בן ערובה לא היה נפגע". הביקורת היותר ממרומזת על ההחלטה באותו רגע של יוני נתניהו לפתוח באש על החייל האוגנדי, קוממה על בצר במהלך השנים את משפחתו של יוני נתניהו.
יוני נפגע! יוני נפגע!
כשבצר ממשיך ומספר על מבצע הפריצה, מתבהרת יותר ויותר תמונה של מבצע שהיה רחוק פסע מלהיות מבצע כושל בעל תוצאות טרגיות כבדות. "רצנו לעבר הטרמינל", ממשיך בצר ומשחזר. "אמיר נכנס ראשון, ראה מחבל והרג אותו. אמנון פתח באש אל הגרמני והגרמנייה שהיו בפתח. יחד עם ירי שלי, אנחנו פוגעים בהם והורגים אותם. חייל עם מגאפון קורא בקול: 'לשכב, לא לקום, צה"ל הגיע', וחוזר על זה כל הזמן, לפי התרגולת שעשינו בארץ. היה ירי מסיבי מאחור, מכיוון שכולם ראו עוד ועוד חיילים אוגנדים, והיו צרחות וצעקות מסביב. הבנו ש-3 מחבלים הרוגים, אבל יש עוד אחד או עוד 3. פתאום אחד המחבלים קם מתוך הקהל, ממרחק של 15 מטר. איך שהוא מרים את הנשק אלינו אני יורה בו, ועמוס גורן יורה בו. כל אחד כדור, והוא נופל, נהרג. אחד מבני הערובה קם בזהירות, עקיבא שמו, מתקרב אליי ואומר לי: 'פה חיסלתם את כולם, השאר נמצאים ב-VIP'. ואז גיורא זוסמן, שהיה מפקד החוליות שהתמקדו ב-VIP, אומר לי בשקט במוטורולה: 'המשימה בוצעה', שזה מבחינתי אומר שהוא חיסל את כולם. ואז אני עולה מול יוני בקשר ואומר לו: 'יוני, כאן מוקי, המשימה בוצעה'. אין תשובה מיוני. "קראתי עוד פעם, ואני לא מבין למה הוא לא עונה. ואז תמיר פרדו, שהיום הוא ראש המוסד ואז היה קצין קשר צעיר שלנו, צועק לי: 'מוקי, יוני נפגע, יוני נפגע'. יצאתי החוצה וראיתי את יוני שוכב על האספלט עם כדור בחזה ודוד חסין הרופא מטפל בו. אני רואה שהכדור נכנס בחלק העליון, יצא דרך חוט השדרה, עבר את כל האיברים הפנימיים, ושהוא חטף עוד כדור במרפק. הבנתי שהוא פצוע מאוד קשה, ואז הודעתי לכל הכוחות: 'כאן מוקי, יוני נפגע, אני לוקח את הפיקוד, נא לאשר'. בינתיים כבר הגיע המטוס של מופז, ויוני היה אחראי כל הכוחות. החיילים במגדל הפיקוח לא הפסיקו לירות, והבנו שיוני חטף כדור ממגדל הפיקוח. לידו עמדו כל אנשי החפ"ק- אליק רון, דוד חסין ותמיר פרדו, והכדור פגע רק בו. נתתי פקודה להמשיך לירות למגדל פיקוח. דן שומרון מגיע ומורה למטוס להתקרב ולקחת את בני הערובה והפצועים. היו שלושה פצועים ושלושה הרוגים מבני הערובה. כשעמדנו להוציא את בני הערובה, חטפנו עוד מטר ירי ממגדל הפיקוח. החזרנו אותם שוב לאולם, ושוב באנו לצאת ושוב חטפנו. אז נתתי פקודה למופז לפתוח באש בעוצמה הגדולה ביותר לעבר המגדל עם אר.פי. ג'י. ומה לא. "המטוס חיכה, ובסוף הצלחנו להעביר אותם למטוס, שהמריא. בהמשך, כוח האבטחה והכוח שיועד לחסל את המיגים של האוגנדים פתח באש, והמיגים התפוצצו כמו נייר. לא ידענו שמטוס נדלק כל כך מהר ומדליק את השני. ממגדל הפיקוח המשיכו בירי לאורך כל אותו הזמן. גם אחרי שיצאנו משם, הם הרביצו צרורות כמו להראות שהם לא ויתרו. עלינו על המטוס האחרון, ואמרו לנו שאנחנו טסים לניירובי, שם יטפלו בפצועים. יוני הועלה ראשון על המטוס. אהוד ברק היה שם, ניגש אליי וחיבק אותי. שאלתי אותו מה מצבו של יוני, הוא אמר לי שהוא פצוע קשה, אבל שהוא יהיה בסדר. שאלתי אותו אם הוא ראה אותו, והוא ענה בשלילה. אמרתי לו שראיתי שמדובר בפציעה קשה, ושיבדוק שוב. אני כבר ראיתי פציעות קשות בחיי והבנתי שמדובר בפציעה קשה מאוד. ברק הלך, וכשחזר אמר לי שיוני מת. בדיעבד, הבנו שאת הפציעה שלו לא היה ניתן לרפא, מכיוון שהיא פגעה במקום אסטרטגי".
ש: הוא הספיק עוד לתקשר לפני מותו?
"ממש לא, הוא איבד את ההכרה מיד".

בודד בלי יוני
מה הרגשת באותו רגע כשאיבדת את מפקדך וחברך היקר?
"יוני ואני חזרנו מהרבה מבצעים, והיינו מדברים בחזרה ומנתחים בחזרה מה היה. פתאום הרגשתי שאני לבד. הייתי בקוקפיט, מתן וילנאי היה לידי, סיפרתי לו מה היה. הרגשתי הרבה בדידות. מצד אחד אין עם מי לדבר, מצד שני איבדתי חבר טוב שגם הכרתי היטב. היינו חברים טובים, ותמיד נותרה השאלה: 'איך זה קרה שדווקא הוא?'".
לפי איך שאתה מתאר את זה – ההצלחה הייתה בגדר נס.
"לגמרי נכון, זה היה כחוט השערה מכישלון גמור. אני הכרתי את יוני טוב. הוא היה לוחם ומפקד מעולה, ואני מבין מה קרה. למרות שלא דיברתי איתו, כי הוא נהרג - ברור שהוא הבין שהירי המוקדם טרף את כל הקלפים, וגרם לאיבוד יתרון ההפתעה. הוא הבין שהיה צריך להזדרז ולמהר. עובדה שהקבוצה רצה לא על פי התכנון. למה הכדור פגע רק בו? זה רק אלוהים יודע".

מתי ידעתם על העובדה שדורה בלוך לא נמצאת בין החטופים?
"הבן שלה ניגש אליי ואמר לי שפינו אותה לבית החולים בקמפלה, ואז אמרתי לו שנחזור לארץ ונסדיר את זה. בהמשך התברר שאידי אמין נתן הוראה לרצוח אותה, ורק אחרי שנים החזירו את הגופה שלה".
ומה קרה אחרי החזרה לארץ?
"חזרנו לשגרה, למחרת היה לי אימון גדוד ראשון של שלדג בסיני".
לא הייתה נפילת מתח?
"החיים ממשיכים. היינו נאיביים, ולא ידענו איזה כוח היסטורי יש למבצע הזה. עד היום אנשים רוצים לשמוע, להתחבר למבצע הזה. כמו שאחרי ששת הימים היו סיפורים - זה גם מבצע שהיה בו משהו מתוחכם, ממזרי, שהטובים מנצחים את הרעים".
מה דעתך על הסרט בכיכובו של יהורם גאון?
"אברהם ארנן, המפקד הראשון של סיירת מטכ"ל שבזמנו השתחרר, היה היועץ של הסרט. הוא ידע מהתחקירים מה היה, אבל התפטר ברגע שראה שהבמאי מנחם גולן עושה מה שהוא רוצה. העובדות שם לא נכונות, אבל מכיוון שבכל יום העצמאות מקרינים את הסרט הזה מחדש, אנשים חושבים שכך היה באמת. סרטים שורדים יותר מספרים".
מלחימה לחזון
"החיים שלי מתחלקים ל-3 חלקים כמו בצבא: הייתי 22 שנה בצבא, שירתתי ביחידות מיוחדות כגון סיירת מטכ"ל ושלדג, ובתפקידי האחרון הייתי אחראי על כל היחידות המיוחדות. השתחררתי בדרגת אל"מ, והיום הביאו את האלוף שי אביטל לצורך כך. אחרי שהשתחררתי המטרה הייתה להקים ישובים ושכונות בגליל. הראשון שהייתה לי הזכות להקים היה תמרת (שם הוא חי היום), והקמתי עוד שתי שכונות בקדמת ישי וניהלתי פרויקט בקרית מוצקין - נווה גנים. אחר כך נאבקתי והקמתי יישוב קהילתי באזור צומת כברי שנקרא נווה זיו. הפרויקט האחרון היה הרחבת הקיבוץ אילון, וכך צברתי כמעט 19 שנה של ניהול פרויקטים וייזומם. יום אחד, לפני 10 שנים, נתקלתי במכינות הקדם צבאיות, ונדלקתי. אמרתי שאיך שאני גומר את הפרויקט באילון - אני מקים אחת משלי. המקום שאיתרתי היה בית ספר שדה ליד קיבוץ מעגן מיכאל. הם שמחו על הרעיון".
מה מהות המכינה?
"זה פרויקט לאומי שקיים הרבה שנים, שהחלו המכינות הדתיות, ויש כיום 40 מכינות כאלה. אצלנו זה מרכז לטיפוח מנהיגות צעירה. לאו דווקא לצבא, אבל בעיקר לאחרי הצבא. הרעיון המרכזי לקחת אנשים איכותיים, בנים ובנות, עם פוטנציאל של מנהיגות. מתוך 650 קיבלנו 50 מועמדים, חצי בנות וחצי בנים. לשמחתי אנחנו מכינה מבוקשת".
מה לומדים שם?
"בעיקר לומדים את אהבת הארץ, כולל סיורים רבים בסביבה. לומדים ציונות, לומדים יהדות במתכונת אחרת. ועל מלחמות ישראל".
(מתוך "מעריב" מקומון "זמן חיפה", 08/07/2012)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 09-06-2013 בשעה 11:20.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #68  
ישן 17-07-2013, 15:26
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 1,488
באתר של פלנ"ט חטיבת הצנחנים לא מפורט כלל כי השתתפה במבצע אנטבה. להלן המידע
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "35 שנה אחרי אנטבה: הקרב נפתח מחדש"

אחרי שנכנסתי לאתר של פלנ"ט חטיבת הצנחנים, והבחנתי כי לא מפורט בדף המורשת, ובכלל זה במלחמות ומבצעים, כי פלנ"ט צנחנים היתה בין היחידות שפעלו במבצע אנטבה, החלטתי להעלות פה את המידע.

בשנת 1976 פיקד על הפלוגה סרן נלי פקר. ע"פ אתר מחלקה ראשונה נלי פקר (יליד 11.01.1952) נולד וגדל בישראל, שירת בצה"ל בצנחנים, ולימים הגיע לדרגת סא"ל (מיל.). בעל תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית בירושלים (1979). נשוי, אב לשלושה. משמש מנכ"ל פקר פלדה בע"מ, שנוסדה על-ידי משפחתו. שימש כמנכ"ל ויו"ר נגב קרמיקה בע"מ, מנכ"ל פקר פלדה מפעלי דרום בע"מ, יו"ר ארקל ורהיטי צרעה.

מתן וילנאי סיפר בספר "מבצע כדור הרעם הוא מבצע אנטבה" מאת אביגדור שחן כיצד אירע שלוחמי הפלוגה לקחו חלק במבצע:

"'ישבתי על מדרגות משרד בית ראש הממשלה וחכיתי לדן', מספר מתן וילנאי, 'הייתי עייף. הלילה אפל, והציפייה נראתה לי ארוכה מאוד. כשהתפזרו סוף- סוף באי הישיבה ממשרדו של ראש הממשלה, ירד דן שומרון ואמר: 'מתן, אנחנו הולכים לבצע זאת'. אך לאחר שתיקה קצרה הפטיר, מהורהר: ' אבל בינתיים מטפלים בעניין בצרפת גם בדרך דיפלומטית: להחזיר מחבלים תמורת החטופים.' כדי לעודד אותו אמרתי: 'אנחנו ממשיכים בהכנות'. 'ודאי', ענה דן ופנה לרמטכ"ל.' מתן קרא לקמב"ץ, יצחק א', ושניהם יצאו לבסיס ההיערכות. על מתן היה לרכז שם 60 לוחמים עד השעה 7 בבוקר. הוא החליט להרכיב את הכוח משלושת הגדודים, כשכל מג"ד יעמוד בראש כוח של 15 לוחמים. כן אמר לשתף 15 לוחמים מפלוגת הפלס"ר. לשני המג"דים, סא"ל שמואל ארד וסא"ל נחמיה תמרי, ולמפקד הפלס"ר, רס"ן דורון אברוצקי, שנמצאו במוצבי רמת הגולן ובלבנון בתעסוקת ביטחון שוטף, צלצל קצין אג"ם, רס"ן שבתאי, והודיעם לבחור 14 לוחמים כל אחד, ולהתייצב עם כוחותיהם ב- 7 בבוקר בבסיס ההיערכות. 'למג"ד גדוד הנח"ל צלצלתי בעצמי', מספר מתן, 'בחודש יולי מתחלפים חיילי גדוד הנח"ל, ומפקד הגדוד נמצא בחופשה. מצאתי אותו בביתו ואמרתי לו: 'מנחם, הבא איתך 14 איש, הולכים לעשות את העסק'; אך הוא לא הבין את הרמז. חזרתי על דברי במלים אחרות - ושוב לא הבין. השעה 2 אחר חצות הלילה. אני עייף וקצר-רוח וקצר בזמן - והוא בשלו: 'באיזה עסק מדובר?' ואז אמרתי לו: 'אם כך, מנחם, נסתדר בלעדייך'; והוריתי לקצין אג"ם להודיע לסרן נלי פקר, מפקד פלוגת הנ"ט החטיבתית, שיכין 14 לוחמים ויגיע איתם למקום הריכוז. לוחמיה של פלוגה זו מתנדבים, מאומנים ומגובשים היטב, כיוון שמשרתים זמן ארוך יחסית ביחידתם'." (מתוך הספר "מבצע כדור הרעם הוא מבצע אנטבה" מאת אביגדור שחן, הוצאת "מסדה", 1993, עמוד 108)

פעולת כוח פלנ"ט צנחנים במבצע עצמו:

"בתוך כך נחת 'קרנף' מס' 2 וכוח סגן נלי פקר שבתוכו זינק למטה ופתח מיד בביצוע משימתו: סריקת האזור הדרומי של רחבת החניה. תוך כדי הסריקה נתקל הכוח בשני חיילים אוגנדים נסים. הם נכבלו על ידיו והושארו במקומם. בגמר הסריקה התפרס הכוח בחוליות, לאבטח את רחבת החניה ממזרח ומדרום לה." (מתוך הספר "מבצע כדור הרעם הוא מבצע אנטבה" מאת אביגדור שחן, הוצאת "מסדה", 1993, עמוד 273)

האמת, לא הרבה. ומנגד כמה יחידות יכולות לטעון כי אנשיהן לקחו חלק באחד מן השיאים אליהם התרומם צה"ל? מן הראוי היה לאזכר זאת.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 17-07-2013 בשעה 15:31.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #69  
ישן 15-09-2013, 16:49
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 1,488
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "35 שנה אחרי אנטבה: הקרב נפתח מחדש"

בחזרה לאנטבה: "יוני לא ענה – והתחלנו לירות"\ מאת עמרי נחמיאס

http://news.walla.co.il/?w=/9/2657648
ח"כ עמר בר-לב היה מפקד צוות במהלך המבצע לשחרור חטופי מטוס "אייר פראנס". 37 שנה אחרי, הוא משחזר את רגעי האימה והגבורה בראיון מיוחד. ויש לו גם מסר לראש הממשלה
קו בר-לב: רבים מהפוליטיקאים בישראל הם אנשי צבא לשעבר. הם שירתו יחד ונלחמו יחד. רבים מהם השכיבו מארבים מעבר לקווי האויב הרבה לפני שעטו על עצמם את החליפות והחלו להתקוטט ביניהם על קיזוזים בהצבעות בכנסת. עם זאת, קשה לחשוב על עוד הרבה מבצעים כמו מבצע אנטבה, שאיחדו בתוכם כל כך הרבה פוליטיקאים בעבר ובהווה. אחד מהם הוא עמר בר-לב, חבר הכנסת הטרי ממפלגת העבודה, שהיה מפקד צוות במהלך המבצע לשחרור עשרות חטופי מטוס "אייר פראנס" באוגנדה ב-4 ביולי 1976. בר-לב, בן 59, לימים מפקד סיירת מטכ"ל, שחזר השבוע בראיון מיוחד לוואלה! חדשות את רגעי המבצע הנועז. לראיון קדם דיון שיזם בר-לב במליאת הכנסת לציון 37 שנה למבצע. בדיון נכח בין השאר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אחיו של יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר שנהרג בעת שפיקד על כוח הפריצה באנטבה. "המטוס נחטף לאנטבה בזמן שהצוות שלי התאמן לקראת פעילות מבצעית אחרת, נועזת לא פחות ואשר פרטיה לא פורסמו מעולם", הוא סיפר השבוע לוואלה! חדשות. "אני זוכר שביום רביעי, שלושה ימים לפני המבצע, בא אליי מוקי בצר, שמילא את מקומו של יוני נתניהו - שהיה בפעילות מבצעית של היחידה - ואמר לי: 'עמר, תארגן חמישה חבר'ה שהם שחיינים טובים, אנחנו הולכים לצנוח לאגם ויקטוריה' (אגם באפריקה, השוכן בין היתר סמוך לאנטבה - ע.נ). הם שכחו שיש שם תנינים, ומה יקרה אחרי הנחיתה. כל אותם ימים עלו רעיונות מטורפים". ביום חמישי, 48 שעות לפני המבצע, קיבלו החיילים "אפטר". כדי להמחיש עד כמה הבלבול ביחידה היה גדול באותו הזמן, נזכר בר-לב בדרך שעשה בחזרה לבסיס, כשהגיע באמצעות רכבו לאסוף את חברו ליחידה. "קבעתי עם מקסי, חברי ליחידה, שאבוא לקחת אותו", הוא שחזר. "כשהגעתי, מצאתי אותו ממתין לי עם חליפה ומזוודה. שאלתי אותו 'מה זו ההופעה הזו?'. הוא אמר: 'מה זאת אומרת? טסים לאנטבה, איך אתה חושב שטסים לאנטבה?'. חשבתי לעצמי 'איזה אידיוט אני, איך אני לא חשבתי על זה'. אלה היו ממש מחשבה ורעיון לא קונבנציונליים. חשבנו שנגיע לאירופה וניקח מטוס". בלילה של יום חמישי קיבלו מפקדי הצוותים ממפקד היחידה, יוני נתניהו, פקודה ראשונית לקראת המבצע. על הצוות בפיקודו של בר-לב הוטל לאבטח את הטרמינל בשעה שכוח הפריצה מחלץ את בני הערובה. "קיבלנו את המשימה הזו, מכיוון שבאותו הזמן התאמנו על מבצע אחר. אחרי המבצע התברר שהייתה פקודה של מוטה (מרדכי) גור ליוני שהצוות שלי לא ישתתף בכלל במבצע", אמר בר-לב בטון חצי מתנצל. "בכוח שלי היו ארבע שריוניות", הוא תיאר. "היינו צריכים לבודד ו'לנקות' את כל האזור של הטרמינל הישן, שהוא בית מוארך שסביבו יש בתים, בזמן שהכוח הפורץ צריך להיכנס לאולמות בהם שהו בני הערובה. כל יום שישי עבר בהכנות ציוד. בפעם הראשונה קיבלנו את הרכבים. היה צריך לחפש מרצדס, כי אמרו שאידי אמין נוסע במרצדס".
מה זאת אומרת "לחפש"? איך השגתם מרצדס?
"מצאו רכב פרטי שבן-אדם נתן. הייתה מרצדס לבנה, אבל אמרו לנו שהוא נוסע בשחורה. אז צבעו אותה בשחור. אחרי המבצע הסתבר שהוא בדרך כלל נוסע בלבנה".
איך עברו שעות ההכנה למבצע?
"24 שעות זה נוהל קרב סופר מהיר, בטח במבצע כזה. כל התכניות התפתחו במהלך היום. הוצגו תכניות, היה תדריך, הושקעה מחשבה, עלינו על הערות וחורים בתכנית. זה היה מאוד שונה מכל מה שהיינו רגילים עד אז. פשוט לא היה זמן. דברים נעשו בצורה הכי טובה, אבל מאוד מינימלית. אחרי שנים, כשהייתי מפקד יחידה, הסתכלתי על זה בצורה אחרת ומלאת הערכה ליוני ובכלל. כלי הרכב שלנו, למשל – עשינו עליהם שני סיבובים וזהו. כל הזמן לא היה ברור אם יהיה אישור או לא".
אתה זוכר משהו מהאווירה ביחידה באותן השעות?
"שאול מופז (אז סגנו של יוני נתניהו – ע.נ) הזכיר לי, שבאיזשהו שלב רבין ופרס (אז ראש הממשלה ושר הביטחון, בהתאמה – ע.נ) הגיעו ליחידה, אספו את כולנו בחדר זיכרון, ושאלו אחד אחד מה דעתו, אם הוא מוכן ואם הוא יכול. התשובה של כולם הייתה חיובית. יוני, בכל הכבוד לנו, שהיינו תרנגולים צעירים וששים אלי קרב, היה מבוגר מאיתנו ביותר מעשור - והוא לקח על עצמו את האחריות ואמר שהוא משוכנע שנבצע את המשימה ונחזיר את בני הערובה. למה באים רבין ופרס להיפגש עם חיילים? דרך זה הם שואבים את הביטחון העצמי שלהם". בר-לב נזכר באותה תקופה, שהתאפיינה בפיגועי מיקוח לצרכי כופר. לדבריו, "זו הייתה תקופה קשה. שנתיים של פיגועי מיקוח. באביבים, במעלות, בנהריה, בסבוי, בקריית שמונה ובית שאן. המדיניות הייתה ברורה: לא מתפשרים עם המחבלים, והמשמעות המבצעית היא שעד אור ראשון בני הערובה יחולצו והמחבלים ייהרגו". בניסיון להמחיש את ההבדל בין מבצע אנטבה, שבו כוחות צה"ל היו אלה שהפתיעו את המחבלים, סיפר בר-לב על המבצע במלון סבוי, שבו המחבלים דווקא ציפו להגעת כוחות צה"ל. "הוקפצנו באמצע הלילה", הוא שחזר. "מתוך שינה אתה נוחת במסוק, הולך לאיזה מקום, היוזמה וההפתעה בידי הצד השני שתפס איזה מבנה עם בני ערובה. אף שזה אצלך בעיר, אין לך מושג כמה מחבלים יש, איזה מבנה, כמה בני ערובה, איך הם מאורגנים, האם שמו מטעני נפץ. זו תחושה מאוד מפחידה ומאוד קשה. אנטבה במובן הזה הייתה שונה".
במה?
"ההרגשה בהלוך הייתה מאוד חזקה, מפני שהיוזמה וההפתעה בצד שלנו, וזה אלפי קילומטרים מישראל, אז אנחנו הולכים להראות להם. המחבלים לא מדמיינים שנגיע. האווירה הייתה מאוד אמביוולנטית. אטרף של הכנות ונוהל קרב מאוד פרוץ. זה לא מקל על ההרגשה שלך. בניגוד לפיגועי מיקוח, שבדרך כלל מי שמוביל את הכוח זה מפקד צוות וכל היתר הולכים אחריהם, ועיקר הלחימה זה על ידי שני אנשים, שאר החיילים כמו עזים הולכים מאחור - באנטבה זה היה שונה. זה היה מבצע של חיילים".
"כך חיסלנו את חיל האוויר של אוגנדה"
כבר עם פתיחת המבצע, השתבש המודל שעליו התאמנו החיילים בבסיס. לדברי בר-לב, "היה מחסום של אוגנדים לפני הטרמינל. המתווה היה שהמרצדס נוסעת עם בגדים מנומרים ופנים צבועים בשחור, ואחריהם לנד רוברים. השומרים עשו קפיצה וכיוונו את הנשק לעבר כלי הרכב, ואז הייתה שאלה אם זה כמו הצדעה, או שהם באמת הולכים לירות. הוויכוח לא נגמר עד היום, אבל יוני נתן הוראה לירות עליהם. ירו והרגו אותם. אני חושב שזה היה מוצדק, כי זה סיכון שאי אפשר היה לקחת. כך נפגעה ההפתעה, כי היריות לא התחילו בפתח הטרמינל. אחר כך התברר מתחקור החטופים שהמחבלים שמעו יריות וצעקו להם 'החיילים האוגנדים השתגעו, הם יורים, תשכבו'. הם לא העלו על דעתם שאלו חיילי צה"ל". ההיתקלות הזו, כפי שסיפר בר-לב, שינתה כליל את תכנית המבצע: "התחילו יריות מאוד מסיביות ממגדל הפיקוח. מופז ואני התקרבנו, והתחלנו לירות על מגדל הפיקוח. היריות במחסום שינו את התכנית. הכוח התקדם צמוד לבניין, ויוני רץ חשוף, לא צמוד לבניין. באיזשהו שלב הוא נפגע. החייל הראשון שנכנס, אמיר עופר, בכלל לא ידע שהוא החייל הראשון. יוני צעק להם לנוע קדימה, למישהו היה מעצור, היה בלגן בחוליות, וזו לא עבודה של מפקדים. חיילים, מפקדים, המבנה המסודר נשבר. כל אחד רץ למקום שאליו הוא חשב שצריך להיכנס".
מה אתה עשית בשלב הזה?
"אני התקדמתי לכיוון המשך שדה התעופה, ואני זוכר שעמדנו בחוץ. ההערכה הייתה שבני הערובה יהיו בהיסטריה ויפרצו החוצה דרך החלונות. אני זוכר שהתחילו היריות. ציפינו לראות בני ערובה רצים החוצה, אבל שום דבר. לאחר מכן התחילו לפנות את בני הערובה, ואז ראיתי לפניי את חיל האוויר האוגנדי, מיג 21 בשורה ומיג 17 בשורה. שאלתי את מופז אם אני יכול לפוצץ אותם - ולא הייתה תשובה, כי הוא היה עסוק בלחימה עם מגדל הפיקוח. ניסיתי לעלות מול יוני, שלא ענה, כי הוא כבר נהרג בשלב הזה. לימדו אותנו שאם אתה לא מוצא אף אחד, אתה הרמטכ"ל בשטח. אחד החששות היה שהם ישתמשו במטוסים כדי לתקוף אותנו כשנמריא. החלטנו לפוצץ אותם עם טילי לאו, מאגים, מקלעי רימונים, והם התפוצצו כמו בסרטים. ככה חוסל חיל האוויר האוגנדי".
מה אתה זוכר מהדרך לארץ? עם אילו תחושות חזרתם?
"בדרך חזרה, כשהתחלנו להתקרב לגבולות הארץ, הטייסים שמו על רשת הקשר את קול ישראל. הייתה היסטריה מוחלטת. ההרגשה לא הייתה טובה. מצד אחד המפקד שלנו נהרג ואני מניח שרוב אלה שצוהלים בארץ, לא יודעים את זה. נהרגו בני ערובה, הייתה חסרה דורה בלוך. פרצי השמחה האלה, היו לי רגשות מאוד מעורבים. זו לא הייתה הרגשה נוחה. מצד אחד אופוריה ומצד שני המפקד נהרג, מצד שלישי בני הערובה, והשמחה בארץ. הייתה הרגשה מאוד מעורבבת. היה ברור לנו שנפלה בחלקנו הזכות להשתתף במבצע בסדר גודל כזה ויותר גדול מבחינת התהודה הציבורית. זה אחד המבצעים הגדולים, אם לא הגדול ביותר מהמבצעים הגלויים שעשתה מדינת ישראל".
אתה זוכר את השיחה האחרונה שלך עם יוני?
"השיחה שלי עם יוני הייתה מאוד עניינית. זה היה באופירה, העיר הישראלית בשארם א-שייח. טסנו לשם ותדלקנו. היה שם תדריך אחרון, ומכיוון שלא הייתי בטוח במאה אחוז מה קורה עם המיגים, אם לפוצץ אותם או לא, אני זוכר שניגשתי אליו ושאלתי אותו אם יש לי אישור לפוצץ אותם. הוא ענה שיש לי אישור, אבל קודם שאוודא שבני הערובה כבר על המטוסים".
איזה אדם הוא היה?
"הוא היה אמיץ מאוד. יצא לי להיות איתו תחת אש, וראיתי אותו מתפקד כאילו כלום. יוני היה בן-אדם מאוד רב-גוני. רק אחרי מותו, למשל, דרך הספר של מכתבי יוני, יכולתי לראות דברים שעברו עליו לפי המכתבים. להיות מפקד יחידה זו תקופה לא קלה. אתה לבד, אתה בודד, ובסוף לכל המערכת אין ברירה אלא לסמוך עליך ב-99%". בר-לב מוצא הקבלה בין יכולות האלתור שנדרשו ממנו ומחבריו לאלה שהוא מצפה מראש הממשלה בנימין נתניהו, להפגין במשא ומתן עם הפלסטינים. "אני רואה כיצד מדינת ישראל הקטנה צלחה את מלחמת העצמאות, דילגה מעל שנות הצנע ויצאה כשידה על העליונה במלחמת יום כיפור והפכה למדינה חזקה, עם מיזמי סטארט אפ פורצי דרך, אנשי חינוך ואקדמיה מבריקים ורופאים מהשורה הראשונה", אמר בר-לב. "לצערי, נדמה לי שהתעוזה והיצירתיות שכל כך מאפיינות אותנו הישראלים, נשחקו בקרב המנהיגים שלנו. היום נחוצה לנו אנטבה מדינית שתציל את החלום הציוני מלהפוך למדינה דו-לאומית, ולצערי כרגע אני לא רואה שהממשלה וראש הממשלה שלנו בכיוון, לא בתחום החברתי ובוודאי לא בתחום המדיני. זה מטריד אותי לשמוע את ראש הממשלה תולה את האשמה בפלסטינים ומאפשר למדינת ישראל לצעוד לעבר הפיכתה למדינה דו-לאומית לא כי אני חושב שהפלסטינים לא אשמים בקיפאון אלא מכיוון שזו גישה תבוסתנית על רקע גודל השעה והמשימה. זה ביטוי לחוסר תעוזה ויצירתיות וכפי שאמרתי לראש הממשלה מעל בימת הכנסת, אני מקווה שיהיו לו האומץ לעמוד במבחן ולהפוך למנהיג היסטורי". בר-לב הוסיף: "ביחידה אומרים שרק המעז מנצח, ואני מקווה שכמו שיוני אמר ועשה, בסוף גם נתניהו יעז וכולנו ננצח. בינתיים, אני רואה את השליחות שלי בלהיות כאן ולא לתת לזמן לעבור ולנושא לרדת מסדר היום".
("וואלה! חדשות", 4 ביולי 2013)
עומר בר- לב מפקד היחידה בבוקר אחרי תרגיל ברמת הגולן

__________________________________________________ ________בר-לב כמפקד היחידה עם הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק


עמר בר לב: "אזיקון זה ליווה אותי במבצעים הרבים עליהם פיקדתי מעבר לגבול"

אזיקון
"מיד עם הגעתי ליחידה - היא סיירת מטכ"ל - קיבלתי כנשק אישי רובה רוסי מסוג AK, מתוצרת קלצ'ניקוב. נשק זה ליווה אותי כחייל במהלך מסלול האימונים ולאחר מכן במלחמת יום הכיפורים. לאחר המלחמה יצאתי לקורס קצינים, ועם סיומו כמפקד צוות צעיר ביחידה קיבלתי רובה אם-16 קצר, מהראשונים שקיבל צה"ל לאחר המלחמה. רובי האם-16 הראשונים הגיעו עם רצועת נשיאה שהתאימה לצבא האמריקאי אך לא לנו. כדי להפוך את הרובה לכלי לוחמה, חיברתי אזיקון לבן בין הרצועה האמריקאית לבין קנה האם-16. אזיקון זה המחובר לקצה הנשק האישי שלי ליווה אותי באותם ימים במבצעים הרבים עליהם פיקדתי מעבר לגבול, בכיבוש החרמון הסורי, בלחימה נגד מחבלים, במבצע אנטבה ועד שנים מאוחר יותר בעת פתיחת צירים בבקעת הירדן ובמרדפים כשהייתי מפקד חטיבה. במידה רבה אזיקון זה, המחובר לקצה הרובה, הוא הפריט שאולי אפיין אותי מכל כלוחם וכמפקד ואזק אותי במשך כל שירותי הצבאי לנשק האישי שלי שלא מש מצווארי." (מתוך הכתבה "איזה פריט צה"לי היה הכי משמעותי עבורכם?", במחנה"‏‏, ‏26.09.2011.)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 15-09-2013 בשעה 17:01.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #70  
ישן 27-03-2014, 12:27
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 1,488
ראש המוסד תמיר פרדו מספר על מבצע אנטבה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "35 שנה אחרי אנטבה: הקרב נפתח מחדש"



(מתוך הספר "צה''ל-המבצעים הגדולים" מאת ניסים משעל ומיכאל בר זוהר, ידיעות ספרים, 2013, עמוד 166)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 27-03-2014 בשעה 12:38.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #71  
ישן 28-04-2014, 01:06
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 1,488
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "35 שנה אחרי אנטבה: הקרב נפתח מחדש"

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1322836

"יוני, כאן דן עבור", אך יוני לא עונה\ מאת יובל אזולאי
"יוני, עבור. יוני כאן דן, עבור". הקלטה זו, בה נשמע מפקד מבצע אנטבה, דן שומרון, מנסה לאתר את מפקד סיירת מטכ"ל, יוני נתניהו, שלא ענה לקריאה, היא שיאן של ההקלטות שפירסם אתמול צה"ל. בהקלטות נשמעת התעבורה ברשת הקשר של צה"ל במהלך חילוץ נוסעי המטוס הצרפתי "אייר-פראנס" באנטבה, לפני 32 שנה.
במבצע, שנערך ב-3 ביולי 1976, חולצו רוב הישראלים שנחטפו בטיסה מישראל לצרפת, ונהרגו מפקד סיירת מטכ"ל, סא"ל יונתן (יוני) נתניהו, וארבעה מהחטופים. ההקלטות מתעדות את השיחות שקיימו מפקדי המבצע עם הקצינים בשטח במהלך החילוץ, ובמהלך הקרבות עם המחבלים וחיילי צבא אוגנדה.
בהקלטות ניתן לשמוע את קולם של הרמטכ"ל מרדכי (מוטה) גור, רמטכ"ל לשעבר, מפקד המבצע, דן שומרון, סגנו מתן וילנאי, ראש אגף המבצעים במטה הכללי ואת האלוף יקותיאל (קותי) אדם, שניהל את החפ"ק המטכ"לי האווירי יחד עם תת-אלוף שי תמרי. "פרפר", כך כונה ברשת הקשר קצין המודיעין של סיירת מטכ"ל, אל"מ אמנון בירן. במהלך הדקות מורטות העצבים שנדרשו כדי להשתלט על שדה התעופה ובית הנתיבות שבו הוחזקו החטופים, נדרש שוב ושוב "פרפר" לדווח ל-200 על המתרחש. 200 היה שם הקוד של מטוס החפ"ק המטכ"לי האווירי, "בואינג 707" שחג מעל שמי אוגנדה וממנו ניהלו האלוף אדם ותא"ל שי תמרי את המבצע, בתיאום עם מפקד חיל האוויר פלד והרמטכ"ל דאז, מוטה גור.
בהקלטות ניתן לשמוע את האלוף אדם שמבקש עדכון מבירן, שנמצא בשטח הלחימה. אדם: פרפר מ-200, מה קורה?. בירן: בשלב הזה גמרו להעמיס את המטוס המפנה נפגעים, המטוס הראשון הוא עדיין עומד במקום והוא תיכף יתחיל להתניע לקראת ההמראה, עבור.
כמה דקות לאחר מכן, עולה לרשת הקשר מפקד המבצע, דן שומרון. האלוף אדם מבקש ממנו דו"ח מצב.
שומרון: בינתיים, בספירה ראשונית יש 87 מהחטופים, חיפשנו בכל המקומות ולא לקחנו יותר. אולי במשך הזמן יתברר שיש יותר אצלנו. יש שני חטופים הרוגים, יש מספר מחבלים הרוגים, מספר חיילים אוגנדים הרוגים ויש לנו פצוע אחד, עבור.
אדם: כאן 200, האם המטוס הראשון המריא?
שומרון: חיובי. המטוס עם הנפגעים והחטופים המריא כבר, עבור
אדם: האם סרקתם גם במטוס? (הצרפתי החטוף י"א)
שומרון: בתוך המטוס לא בדקנו, חוששים שהוא ממולכד ולא נכנסנו למטוס. הוא נראה, המטוס, חשוך ולא נשמע ממנו שום דבר.
אדם: אוקיי. השדה שקט?
שומרון: הכל כרגע שקט. נשארו כמה שלהם, פה ושם כדור. בסה"כ שקט
בהמשך, מורה האלוף אדם לכוחות הקרקע לפגוע בחמושים המסתובבים בקרבת המטוסים האוגנדיים.
אדם: אם יש תנועה ליד המטוסים שדפקת מקודם, אתה יכול לדפוק עוד פעם, עבור.
בהמשך מדווח שומרון כי "התחלנו להעמיס את המטוס הרביעי" וכי הוא מכבה את מכשיר הקשר תוך שהוא מוסיף: "להתראות, סוף".
("הארץ", 06.05.2008)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +3. השעה כעת היא 22:40

הדף נוצר ב 4.30 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2014 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר
כתובת המערכת: מערכת אתר פרש, ת"ד 4062 פארק המדע ע"ש ויצמן, נס ציונה 74140.