כשפרצה מלחמת ששת הימים הייתי תלמיד בכיתה י' ב"עמל " פתח תקוה בצומת סירקין . בבוקר ישבנו בכיתה בקומה רביעית כשלפתע שמענו רעש אדיר . אצנו לחלונות וראינו שני מטוסי קרב עם צבע מוזר עוברים מתחתינו לכיוון בסיס סירקין ומיד שמענו פיצוץ אדיר . מסתבר שהם היו "הנטרים " ירדנים והם פגעו ב" נורד " ישראלי שעמד במינחת סירקין והרגו את אחד החיילים . מיד החלו סירנות מכל הכיוונים . החיים התנהלו כרגיל בשבוע המלחמה ואז גיליתי שאנשים מסתכלים עלי מוזר ומתלחשים .היתה אז תעשיה שלמה של שמועות לגבי הנפגעים , מספרם ושמות החללים כביכול .לימים התברר לי שעברה בישוב בו גרתי שמועה שאחי שהיה אז צנחן ובקורס קצינים נהרג במלחמה . אימי ספרה לי לאחר מכן שהיא הרגישה אותו דבר ובכל מקום שעברה אנשים התרחקו . שבוע אחרי המלחמה עלינו על אופניים והתחלנו לטייל בגדה , בכפרים ממערב לרמאללה .המקומיים היו מאוד מבוהלים והסתובבנו בתוכם כאדוני הארץ . דרך אגב ,אחי בריא ושלם ונקוה שכך זה ימשך .

האנטרים שתקפו את סירקין היו עיראקים לא ירדניים.
בישראל משום מה עדיין מתעקשים שהם היו ירדנים בעוד ששאר המקומות - כולל הירדנים עצמם - טוענים שמדובר בעירקים.

"השגנו את מטרתינו בנחישות ובעוצמה שלא לאפשר לערבים המשוגעים האלה להשיג נשק גרעיני.
אנחנו לא חוששים מאותן 'נשמות טהורות',שכל התנינים בנהרות דרום-אפריקה לא יוכלו לספק להן די דמעות שיוכלו למחות את צביעותן,ובטוחני שאתה מבין אותנו היטב".

רא"ל רפאל איתן במברק אל שר ההגנה הדרום אפריקני מגנוס מאלאן מיד לאחר תקיפת הכור בעיראק.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי גיל חזקיה האנטרים שתקפו את סירקין היו עיראקים לא ירדניים. בישראל משום מה עדיין מתעקשים שהם היו ירדנים בעוד ששאר המקומות - כולל הירדנים עצמם - טוענים שמדובר בעירקים.

למעוניינים בהרחבת היריעה:

גיל חזקיה דן בנושא באשכול אחר.

אשכול נוסף הדן בהפצצות מטוסי עיראק/ירדן.

לא הבנתי....אנשים התרחקו מאמא שלך בגלל שכיבכול הבן שלה נהרג במלחמה?

לא הבת את הרעיון:
בששת הימים ( הייתי קצת יותר מבוגר מחירניק) לא היה קשר עם המגוייסים.
המילואימניקים גוייסו כחודש לפני פרץ המלחמה ולא היו אז טלפונים בכלל ברוב הבתים ולא אצל המגוייסים. עם פרוץ המלחמה ובמהלכה ועד שהמגוייסים חזרו הביתה היו המון שמועות על נפגעים. לכן אם חשבו שמישהוא נהרג לא ידעו אם המשפחה יודעת והיו המון התלחשויות. אמא של חבר שלי שבנה אחיו של החבר היה בצנחנים יצאה מדעתה מדאגה לבן עד שהוא חזר הביתה כי כל זמן גיוסו לא יצר קשר עם הבית וכול השכונה היו בטוחים שהוא נעדר או הרוג..

כשנגמרה המלחמה בשכונה בה גרנו היו הרבה בגדוד 50 [ בוגרי השומר הצעיר]. כמו שגוטמן ציין לא היו טלפונים ואז עברה שמועה שהם הגיעו למחנה בילו . ואכן שם פגשנו אותם בשער הבסיס . אז התברר לי שאחי שנשלח לקורס קצינים מגדוד 50 היה ב"כוח גרנית ". כוח סיור שהורכב רק מצנחנים עם שתי פלוגות על ג'יפים בפיקודם של דן שומרון ודני וולף זכרונם לברכה . הם , לטענתם , היו הראשונים שהגיעו לתעלה .

אני חושב שהאנשים , לא מתוך רוע חו"ח , לא ידעו מה לעשות והיו במבוכה .

שמעתי גם סיפורים כאלו (מהדור של אבי) בגלל שרצו שמועות רבות על הרוגים נעדרים או פצועים ולעתים
המשפחות עצמן לא ידעו על שמועות אלו. אנשים הרגישו אי נעימות כאשר פגשו את המשפחות בשגרת היום יום לאחר המלחמה.
כולם חיכו כמובן לנתונים המוסמכים.

נראה שלוויווערס בכל הישובים היה את המנהג הנורא הזה להפיץ שמועות איוב.

.

האם התכוונת וויברס , נשים ביידיש?

אכן

.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי חירניק כשפרצה מלחמת ששת הימים הייתי תלמיד בכיתה י' ב"עמל " פתח תקוה בצומת סירקין . בבוקר ישבנו בכיתה בקומה רביעית כשלפתע שמענו רעש אדיר . אצנו לחלונות וראינו שני מטוסי קרב עם צבע מוזר עוברים מתחתינו לכיוון בסיס סירקין ומיד שמענו פיצוץ אדיר . מסתבר שהם היו "הנטרים " ירדנים והם פגעו ב" נורד " ישראלי שעמד במינחת סירקין והרגו את אחד החיילים . מיד החלו סירנות מכל הכיוונים . החיים התנהלו כרגיל בשבוע המלחמה ואז גיליתי שאנשים מסתכלים עלי מוזר ומתלחשים .היתה אז תעשיה שלמה של שמועות לגבי הנפגעים , מספרם ושמות החללים כביכול .לימים התברר לי שעברה בישוב בו גרתי שמועה שאחי שהיה אז צנחן ובקורס קצינים נהרג במלחמה . אימי ספרה לי לאחר מכן שהיא הרגישה אותו דבר ובכל מקום שעברה אנשים התרחקו . שבוע אחרי המלחמה עלינו על אופניים והתחלנו לטייל בגדה , בכפרים ממערב לרמאללה .המקומיים היו מאוד מבוהלים והסתובבנו בתוכם כאדוני הארץ . דרך אגב ,אחי בריא ושלם ונקוה שכך זה ימשך .

היתה לכם שעת אפס ?
אני זוכר שלנו ביטלו את הלימודים (כתה ז') עוד לפני 8 .

לא כל מה שאני רוצה לכתוב, אני יכול לכתוב.

לא כל מה שאני יכול לכתוב, אני רוצה לכתוב.

אצלנו להיפך: הייתי אז בכיתה א' וביה"ס עבר ללמוד במשמרות.
היו מספר כיתות שהיו כנראה מוגנות יותר, אנחנו הקטנים למדנו בהן בשעות הבוקר, ו"הגדולים" (מן הסתם- כיתות ה-ח) למדו בצהריים.
כל זה בקריית מוצקין.

כתבת על המלחמה בקרית מוצקין......באיזה בית ספר למדת אז????

מדובר בבית ספר מקצועי בטעם של פעם . היו לנו הרבה ימים שהתחלנו בשעה שבע וחצי . אני זוכר במעומעם שגמרנו ללמוד מוקדם יותר בשבוע של המלחמה . בעקרון התיצבנו כל יום ללימודים ף למרות שכמעט לא למדנו בגלל האוירה ובגלל שהרבה מורים היו מגויסים .

אז לא היו אמצעי תקשורת כמו היום . רק רדיו ממלכתי ושמועות . לאט לאט החלו להתפרסם הספורים . המורה להתעמלות שלנו ניר ניצן חזר מגבעת התחמושת והסכים לדבר רק על איתן נאוה ז"ל אותו הוא שלח עם מקלעון לחפות מעל התעלות עד שנהרג .הוא כל הזמן התעקש לדבר על גבורת חיילי גולני בתל פאחר וטען שמהצנחנים ציפו לזה . לעומת זאת גולני שרובם באו אז מ" ישראל השניה ", כך קראו להם אז , הפתיעו והוכיחו שהם רציניים . את ניר פגשתי מספר שנים מאוחר יותר ליד העיר סואץ בתום הקרב שם . כולנו התרגשנו עד דמעות כששמענו את אחד מכתבי הרדיו בשידור חי מודיע שהוא נוגע באבני הכותל . את תקיעת השופר של הרב גורן , את תחושת הרוחה של תושבי הצפון שהוסר מהם האיום הסורי מהרמה . הרבה שנים מאוחר יותר כשהייתי בסדיר ובמילואים שמעתי כמובן הרבה על הפשלות שהיו אבל כל זה נבלע בתחושת ההישג האדיר .

מכיון שנגעת בנושא מלחמת ששת הימים, ראיתי הזדמנות להעלות כאן מספר דפים שסרקתי עבור הפורום מתוך סיפרון שברשותי: "51 הצל"שים, תשכ"ז" (בהוצאת משרד החינוך והתרבות של אז). בבקשה:

הספרון הזה היה מונח אצלי במקום כבוד הרבה שנים , עד שנעלם מתי שהוא.
הכרתי אותו היטב, ובשנת 71 הוצבתי במילואים לפלוגה ב שלחמה בגבעת התחמושת, הייתי מלא גאווה והערצה לחברה האלה ושרתתי איתם עד 80 . היה שם את יגאל ארד החובש מגבעת התחמושת שקיבל צלש ונהרג בעיר סואץ ביום כיפור. ועוד.

הספרון יצא לאור כשיגאל ארד היה בחיים.




אגב - בדף "יזכור" שבאתר:
http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=95676

מצויינת שנת לידתו כ- 1940 ואילו כאן צויין כי נולד בפולין בשנת 1942.

ידוע לי
היינו באותו כלי כשהוא נהרג
הכרתי אותו די טוב.

ניר ניצן האיש והאגדה, טען בתור מפקד בה"ד 8 (וינגייט) שהקרב ההוא החזיר אותו לצה"ל. הוא היה כזכורני מכפר מעש. הוא תמיד דיבר על כך שמילואימניקים לא הצליחו להתרומם מהתעלה (בגבעת התחמושת) ולכן הכניס את מתקן המקבילים למכשולים.

לא כל מה שאני רוצה לכתוב, אני יכול לכתוב.

לא כל מה שאני יכול לכתוב, אני רוצה לכתוב.

נכון , מכפר מעש . במקביל לעיסוקו כמורה להתעמלות הוא היה גם כאזרח מדריך כושר בסיירת מטכל. אני זוכר אותו עד היום שבתום יום לימודים נכנס לסוסיתא שלו וגולש במורד לכיוון בסיס סירקין .דרך אגב , הוא הרבה שנים מלמד שחייה בבריכה אצלו במושב וצעיר בני למד אצלו . אין ספק , איש מיוחד .

ביום כיפור הוא הביא איתו לפלוגה המקורית שלו פלוגה ב בגדוד 66 את עמוס בר חמה ושניהם תיפקדו כלוחמים מהשורה
הם היו בדרגות סגן אלוף ורב סרן.

אני זוכר את עמוס בר חמה מובא פצוע לתאג"ד שלנו ליד סואץ.

.

נכון כבר הזכרנו את זה .
ואני זוכר שאמתנו שאנחנו איבטחנו אותכם בלילה לפני הכניסה לסואץ

הערכנו מאוד את השירות. זו הייתה הפעם היחידה במלחמה שמישהו דאג לנו ללילה בטוח. למחרת גמלנו בהרבה אש לחילוץ , טיפול בפצועים והרבה אהדה למחולצים.

.

כתלמיד כיתה ה (שניה) בבית הספר היסודי סמילנסקי ברחובות, מלחמת ששת הימים החלה שבועות לפני "סדין אדום". כילדים גאים של עיר התפוזים, בבית הספר למדנו גם חקלאות, ומכאן טוריות ומקושים לא חסרו, והשימוש העדכני להם היה לחפור תעלות מזוגזגות כמקלט מן הרעה המתקרבת. ראשית בבית הספר ואחר כך לגני ילדים בסביבה ... מיותר לומר שהלימודים חדלו מלהיות בראש מעייננו...(המממ, מתי הם היו?...) כמו-כן זכורתני הדבקת Xים מסרטי ניר דבק על כל חלון זמין ובהייסג יד, למקרה של הדף מהפגזות ואו הפצצותת.

יום יום "נעלמו" עוד ועוד גברים, מכוניות ומשאיות...[ראה המערכון המכונית המגוייסת] פה ושם הופיעו מכוניות בצבע בוץ אורגינל...

ואז בוקר אחד, אינני זוכר באילו נסיבות הייתי עדיין בבית, ברדיו הודיעו ש...כוחותנו הודפים, ו...כוחותנו נלחמים... רצתי לבית הספר, אך נשלחנו הבייתה. כילד רחובותי חובב תעופה, לא היה מטוס שלא זיהיתי לפי הרעש שלו: ווטור, פוגה, מיסטר, סופר מיסטר וכמובן מירג'. ויעפים כאלה היו לרוב באותו יום.

עם ערב החלה העפלה: כל בית כיסה את החלונות בסמיכות סוכנות עבות, ועל כל שבב של דלף אור הגיבו אנשי הג"א. ובני נוער חמושים בדליי צבע שמן כחול כהה עצרו כל רכב חולף וכיסו את זגוגיות פנסיו משאירים רק פס אופקי צר לאור. פה ושם החלו שמועות על הצלחות של חיל האויר, שכן יודע דבר וקרוב לצלחת (עובד תעשייה-אווירית!!...) חלק אתנו שהשמדנו 100 מטוסים ללא אבדות! לא כל כך האמנו.
לאחר הזעקה שאותה העברנו בחפירות בפרדס ממול (אכשיו מותר לגלות: רח' הגנה 24) כן, היו פרדסים ביננו לשכונת אושיות ושיכון המזרח...
עם הנתן אות הרגעה, הלכנו לשכנים, אצלהם בטלויזיה בשחור-לבן (כמובן), קבלנו בתדהמה את ההודעה הרישמית על השמדת 400 מטוסים!

כולם זוכרים את 7667...7/6/67 יום שחרור ירושלים.

I like my islamist extremist like my roasted chicken... dead and fried to the bones

גם לי, גם לי בבקשה תקנו את שגיאות הכתיב

רפי מן כתב הרדיו דאז . אני עוד זוכר את קולו הרוטט "ואני נוגע באבני הכותל המערבי "...