 |
07-06-2014, 10:11
|
|
|
|
חבר מתאריך: 10.05.10
הודעות: 2,076
|
|
|
הכתבה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי orenp1 שמתחילה ב "כתבה ממעריב מה 6 ביוני 2014 על פגישת חברי פורום רצועת הביטחון עם פרופי אסא כשר"
מלחמת לבנון שהחלה ביוני 82 ', לא הסתיימה
בספטמבר של אותה שנה, עם ההכרזה על
תום מבצע 'שלום הגליל', אלא במאי 2000 ,
כשהחייל האחרון עזב את אדמת לבנון". את הדברים
הללו אומר אורן פטוקה, מי שעומד בראש "פורום
רצועת הביטחון".
פטוקה מנהל בשנים האחרונות מאבק מול צה"ל
ובמרכזו הדרישה להעניק לכל הלוחמים ששירתו
בלבנון בתקופה זו את "אות הלחימה", כפי שמקבל
כל מי שמשתתף במלחמות ישראל הרשמיות.
כדי לנסות לקדם את המהלך נפגש השבוע פטוקה
עם פרופ' אסא כשר - ממחברי "רוח צה"ל", הקוד
האתי של צבא ההגנה לישראל. "למה זה כל כך חשוב
לך?", מקשה פרופ' כשר בתחילת הפגישה, ובתגובה
מעלה פטוקה את דמותם של סר"ן יוסי אוחנה ז"ל,
מפקדו בפלוגה המסייעת של גדוד 51 בחטיבת גולני,
ואת סגן דרור בראשי ז"ל, חברו לפלוגה, שניהם
נהרגו ב־ 95 '.
רכב שעליו פיקד בראשי עלה על מטען צד ליד
מוצב עיישה. במקום התפתח קרב יריות, בראשי
הסתער ונפגע מאש המחבלים. יומיים לאחר מכן,
בקרב ליד מוצב ריחן, עמוק בתוך רצועת הביטחון,
נהרג אוחנה עם חמישה מחייליו.
"לאחר שקראתי את 'מלחמה ללא אות' של תא"ל
משה )צ'יקו( תמיר, ואת 'אם יש גן עדן' של רון
לשם, הבנתי שמלחמת לבנון לא הסתיימה בספטמבר
82 '", מבהיר פטוקה. "הבנתי שיוסי ודרור לא נהרגו
בפעילות מבצעית, הם נפלו במלחמת לבנון. עברו
עוד כמה שנים עד שתרגמתי את התובנה למעשים".
הפורום הוקם ביוני 2011 . "זה היה בתקופה שבה
החלה מחאת האוהלים לצבור תאוצה", אומר פטוקה.
"האמנו שהאזרח הקטן יכול לגרום לשינוי גדול.
הרצון להזכיר ולזכור כראוי את מאות ההרוגים ואלפי
הפצועים בלבנון הוא המוטיבציה למאבק". לדבריו,
אנשי הפורום דואגים לא לשכוח גם את החללים
הנעלמים - אנשי צד"ל שנהרגו באותה מלחמה.
גם לנפגעי הפוסט־טראומה, שהמלחמה מהדהדת
בהם מאז, הם מקדישים זמן ומעניקים סיוע. על פי
נתוני אגף השיקום יש כ־ 1,130 חיילים משוחררים
הסובלים מפוסט־טראומה בעקבות שירותם הצבאי
בין התאריכים אוקטובר 82 ' למאי 2000 .
"רוב המקרים מתייחסים לחוויות מלבנון. אבל
יש עוד חיילים רבים שמתקשים לשייך את החרדות
שלהם לתקופה הזו", מסביר פטוקה. "דיברתי עם
בחור שאמר לי: 'ישבתי במוצב חודר ארבעה חודשים.
נפלו עלינו פצצות, אבל לא חוויתי היתקלות. לא
ראיתי חברים שלי נהרגים, אפילו לא יצאתי לסיורים
כי הייתי צעיר בפלוגה. ולמרות זאת יש לי סיוטים בלילה".
פרופ' כשר: "אז מה הקשר לענייננו?".
פטוקה: "מי שלחם במלחמת לבנון השנייה, נכנס
לבינת ג'בל וגם יצא ואומר שיש לו סיוטים, מכירים
בו כהלום קרב. אבל כשבן אדם שירת במוצב דלעת,
למשל, וטוען שהוא סובל מפוסט־טראומה, מתחילים
להיכנס איתו לקטנות".
פרופ' כשר: "בגלל שזו נקראת מלחמה וזה לא?".
פטוקה: "כן, בדיוק".
מדיניות היד הקפוצה של צה"ל
גם מכתב התשובה לבקשתם, שקיבלו אשתקד
מלשכת הרמטכ"ל, לא ריפה את ידם. "לאחר בחינת
כלל השיקולים, ההמלצה היא שלא לתמוך בהצעה,
שכן מדובר בתקדימים רבים העלולים לגרור בקשות
דומות", נכתב שם בין היתר. "ראוי לשמר את מתן אות
המערכה למלחמות בלבד, ובכך לשמר את ייחודיות
האות".
פרופ' כשר מבקש לקרוא את מכתב התגובה
ומתרעם על מדיניות היד הקפוצה של צה"ל בכל הנוגע
לחלוקת אותות. "המכתב, שכתב אותו בטח איזה עו"ד,
לא מתקבל על הדעת", הוא אומר, "מה שכתוב בו לא
מתאים לרוח הצבא. יש כאן רשימה של קשיים: קשה
לדעת בוודאות מי מהחיילים היה בגזרה, וכמה זמן הוא
היה שם, וקשה להפריד בין לוחם לחייל. אז מה אם
יש קשיים? על כל אחד מהם ניתן להתגבר. הצבא לא
בורח מקשיים. בנוסף, אני בכלל לא חושב שההבחנה
בין מלחמה למערכה, למבצע או לקרב, צריכה לעניין
את הצבא.
"הצבא יכול להחליט שמבצע הוא בעל חשיבות
שמספיקה כדי שיינתן עבורו אות", ממשיך פרופ' כשר,
"אם היד לא קפוצה אז הבעיות לא גדולות. אבל היד
קפוצה, אז הם אומרים שיהיה אסון אם נעניק את האות
לכולם. לא, זה לא אסון אם כל מי שהיה במדים בתקופה
מסוימת יקבל אות. כמו במלחמות. במלחמות נותנים
לכל מי שהיה במדים באותו זמן".
פרופ' כשר מבקש להביא כדוגמה את העובדה שכבר
לא מעניקים בישראל את עיטור הגבורה. "זו הדוגמה
הקיצונית ביותר, והיא בלתי נסבלת ובלתי נסלחת", הוא
מצהיר. "מדובר בעיטור הגבוה ביותר שהמדינה יכולה
לתת, ואין. למה? ככה, כי גמרנו. דוד בן־גוריון החליט
שבמלחמת העצמאות יהיו 12 אותות גבורה, כמספר
שבטי ישראל. ביום כיפור חילקו את העיטור במשורה,
ובזה החליטו שנגמר.
"זה בלתי נסבל. הגיבורים של היום לא קטנים יותר
מהגיבורים של אתמול. אין לי שום עניין להפחית
מגודלם של הגיבורים של אז, הם גיבורים אמיתיים.
הם לא קיבלו את האות סתם, הם לא קנו אותו בחנות.
הם קנו אותו בדם. אבל כמותם יש עוד מאות גיבורים
בתולדות המדינה, ואין שום סיבה שהם לא יוכרו כמו
אותם העשרות שזכו בעיטורים".
פרופ' כשר מספר לנוכחים על המעורבות שלו במתן
ציון לשבח לאחר הפיגוע הכפול בבית ליד, בינואר 95 '.
"זה היה הפיגוע הראשון הכפול", הוא משחזר. "לאחר
שמטען הראשון התפוצץ, אנשים חשו לטפל בפצועים
ואז התפוצץ עוד מטען. עוד קודם הופצה בצה"ל
התרעה על השיטה, והיה ברור שזה צפוי לקרות. עכשיו,
אם זיכרוני אינו מטעני, היה שם קצין מודיעין מבסיס
הצנחנים הקרוב, שהזהיר בצעקות על כך שעומד להיות
עוד פיצוץ. כולם ברחו חוץ מבודדים שנשארו לטפל
בפצועים ששכבו שם. ומי הם היו? פקידת ת"ש, טירון
ועובר אורח שחצה את הכביש כדי לעזור. אז אירע
הפיצוץ השני וחלקם נהרגו.
"באותו זמן בערך עלה אוטובוס על מטען צד באזור
עזה. הרבה אנשים נפגעו שם. באוטובוס ישבה גם חיילת
מאחד הבסיסים בסביבה. היא אומנם הייתה מוכמ"ת
בתפקידה, אבל עברה קורס עזרה ראשונה בבית הספר.
החיילת טיפלה בפצועים טיפול ראשוני, ועשתה את
המיון הנדרש עוד לפני שהגיעו אנשי מד"א. היא הצילה
חיי אדם. זה לא היה מחובתה, זה לא היה מקצועה,
ומפקד חיל הים דאז, עמי איילון, נתן לה על מעשה זה
צל"ש".
"עכשיו", מוסיף פרופ' כשר לתאר, "באו ההורים של
ההרוגים בסיבוב השני בפיגוע בבית ליד. המשפחות
של אותם אלו ששמעו שצפוי עוד פיגוע ונשארו לטפל
בפצועים. הם שאלו: מה עם הבנים והבנות שלנו? האם
המעשה שעשו היה פחות מפואר ממה שעשתה החיילת?
לדעתנו זה יותר. החיילת עשתה משהו נהדר, אבל לא
סיכנה את חייה. מגיע לה צל"ש, אבל לילדים שלנו לא
פחות.
"התשובה שהם קיבלו מהפיקוד הייתה שהחיילים
מילאו את חובתם. וכשאתה ממלא את חובתך לא מגיע
לך צל"ש. עם כל הכבוד למפקדים, זו עמדה מוטעית.
כי באילו תנאים הם מילאו את חובתם? במצב שבו הם
היו מיעוט קטנטן בתוך קהל גדול מאוד של אנשים שלא
מילאו את חובתם, שברחו. כשמישהו עושה משהו חריג
כזה, גם אם בספרים כתוב שזו חובתו, צריך לשבח אותו
על כך. צריך לציין אותו".
"מה היה מתמוטט אם היו נותנים לאנשים האלו
צל"שים?", שואל פרופ' כשר ולא מחכה לתשובה. "שום
דבר. שלוש פעמים הקימו ועדה בנושא. ישבתי בוועדה
השלישית, ואז כבר כתבתי מכתב עם נימוקים שהפכו
את הקערה על פיה, וכולם קיבלו את המגיע להם".
מהי מלחמה?
אל מול ארה"ב או בריטניה, הופכת מדיניות היד
הקפוצה של צה"ל בכל הקשור בהענקת אותות,
לקיצונית יותר. "באתרים הצבאיים של ארה"ב
ובריטניה מתנוססת רשימה ארוכה של אותות עם
קריטריונים מובחנים לכל אות", אומר כשר. "הם
מחלקים אותם כל הזמן, גם אותות אישיים וגם אותות
עבור מבצעים ומלחמות.
"אם נסתכל על צילום של גנרל אמריקאי, מקיר
לקיר הוא עטור אותות. אבל הרי לארה"ב אין מלחמות
מקיר לקיר. ביום הווטרנים, המציין את סיום מלחמת
העולם הראשונה, ותיקי הקרבות לובשים מעיל מיוחד
כדי לשאת את כל האותות שקיבלו. בלונדון, למשל,
יש מוזיאון שבו לכל חייל שמקבל אות גבורה יש לוח
עם התמונה שלו, סיפור המעשה וחפצים שקשורים בו.
הם לא מהססים לתת את האות המלכותי".
"אבל אצלנו", מחזיר פרופ' כשר את הדיון למציאות
הישראלית, "בקושי אפשר לראות קצין או חייל עם אות,
ואנחנו נלחמים יותר מכולם מבחינת מספר המלחמות,
ימי הלחימה והקרבות. יש פה מדיניות מובהקת".
במשרד גדוש הספרים של פרופ' כשר, סביב שולחן
שהאי סדר שולט בו, הוא חוזר למכתב של לשכת
הרמטכ"ל. "עד כה אותות המערכה הוענקו למלחמות
ישראל שהוכרו בכך רשמית. לא הוענק אות מערכה
לאירוע או לחימה שלא הוכר כמלחמה", כך נכתב.
הדברים הללו פותחים דיון בשאלה: מהי מלחמה.
"מלחמת לבנון השנייה זה שם פיקטיבי, שנוצר
ברחוב", טוען פרופ' כשר בתוקף. "היא החלה במבצע
שנקרא 'שכר הולם'. אחר כך השתנה שמו למבצע
'שינוי כיוון'. אבל מישהו החליט, אין לי מושג למה,
שזה לא מכובד מספיק שאנשים הם נופלי מבצע. צריך
להגיד 'נופלי מלחמה'. וכיוון שהמדינה הזו לא יודעת
לעמוד בלחץ, ובטח לא של קבוצה רחבה של משפחות
שכולות, נולד השם 'מלחמת לבנון השנייה'.
ואם כבר יש מלחמת לבנון השנייה, משמע שצריך לקרוא
למשהו 'מלחמת לבנון הראשונה'. גם זו אגב התחילה
במבצע, מבצע 'שלום הגליל'. הכל נעשה בבלגן, בלי
תפיסה מתקבלת על הדעת ובנכונות להיענות ללחצים
של כל מיני צדדים".
לחיזוק מספר פרופ' כשר על תקדים מלחמת ההתשה.
"ראיתי איך נלחמו על אות ההתשה", הוא מבהיר. "אלף
פעמים הלוחמים ביקשו ואלף פעמים סירבו להם. וזו
הייתה קבוצה נכבדת של אנשים, לוחמי מלחמת ששת
הימים. ואתם יודעים מה? זו פשוט הונאה לקרוא למלחמה
הזו 'ששת הימים'. בלוף. גם ביום השביעי היו קרבות עם
צבא מצרים, והייתה לוחמה במובלעת הסורית.
"הקרבות נמשכו עוד אלף ימים, שבהם נפלו בערך
אלף הרוגים. לוחמי 'ששת הימים' המהוללים היו
צריכים להילחם עשרות שנים, כדי שאלף הימים
הנוספים יוכרו אף הם, אבל כמלחמה נוספת. וזאת כדי
לא לקלקל את שמה של המלחמה. אז ניתן לה שם אחר
'מלחמת ההתשה'. בסדר".
פטוקה: "אז מה זו מלחמה?".
פרופ' כשר: "אני לא אגיד לך מה זו מלחמה, אבל אני
אגיד לך מה זה ביטחון שוטף. מאז 67 ' אנחנו יושבים
בשטחים שכבשנו במלחמה. על פי הדין הבינלאומי,
צבא שנמצא בשטח שכבש הוא בעל הבית. הוא הריבון.
המפקד הצבאי באיו"ש הוא הריבון בשטחים. ומה הוא
עושה שם? הוא שומר על הסדר ועל רווחת התושבים.
התפקיד שלו לדאוג למי שנמצא שם. לא בתור אויב,
אלא בתור אזרח שלו ולא מסוכן, כדי שזה ימשיך לנהל
את חייו השגרתיים ללא הפרעה, ככל האפשר.
"כשחושבים על זה, של מי התפקיד לדאוג שהאזרחים
יוכלו לחיות בשלווה מבלי שיפריעו להם? של
המשטרה. לכן צה"ל, על פי דרישות הדין הבינלאומי,
מבצע בשטחים משימות שיטוריות שאופייניות
למשטרה. הוראות הפתיחה באש במחסומים הן הוראות
של שוטרים, לא של חיילים. נוהל מעצר חשוד? זה מה
ששוטר עושה בתל אביב, לא מה שחייל עושה כשהוא
נלחם באויב. כלומר, יש משימות שהן בעלות אופי
שיטורי, ויש משימות שהן בעלות אופי צבאי, ואלו שני
דברים שונים. זה ההבדל החשוב.
"כשחייל ניצב מול ארגון עוין שפועל בצורה של
גרילה או בצורה מאורגנת, הוא בפעולה צבאית.
כשחייל עומד מול פושעים - ולצורך העניין גם ילדים
שיצאו לרחוב לזרוק אבנים מבצעים פעולה קרימינלית,
גם אם המניעים הם לאומניים - הוא מבצע משימה
של ביטחון שוטף. אבל גם אם יש טעם בהפרדה הזו,
המדינה יודעת אפילו להתעלם מההבדל הזה. הרי כל
מי שהיה בשטחים מקבל את אות השירות המבצעי. זה
משנה מה הוא עשה? לא. יכול להיות גם אות לתקופה
מסוימת, כמו בזמן מבצע 'חומת מגן'. ואם זה כך, אז
גם לכם מגיע אות".
פרופ' כשר, שמתפקד במדינה כמי שהמוסר של צה"ל
מופקד בידיו, נתן לפטוקה וחבריו חותמת: כשר. המאבק
שלכם כשר, ראוי וצודק. ועל מנת שהמאבק יצליח, הוא
צייד אותם בעצה טובה: צריך לגרום ללחץ ציבורי על
הפוליטיקאים. באין משנה סדורה, רק זה יעבוד. |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
