29-06-2014, 14:18
|
|
אדמין לשעבר
|
|
חבר מתאריך: 28.10.01
הודעות: 42,600
|
|
העדויות שיש בידינו אודות שנות הששים/שבעים מלמדות על אומץ, אך על קשיים בבניין הכוח
מאמצע שנות הששים ועד 1975 שהו יועצים ישראליים מטעם המוסד ומטעם צה"ל בכורדיסטאן, ופעלו לתאם את הסיוע הישראלי לברזאני ומשפחתו.
כתבו על כך בספריהם, רפול, מיכה בן-ארי (קפוסטה) וגם בספר שיצא אודות חיימק'ה לבקוב. כמו כן ישנו ספר של גייזי צפריר, איש המוסד, שמוקדש כולו לפעילותו כנציג המוסד האחרון שם שפונה בבהילות בשנת 1975, כשחוסל המרד הכורדי.
מכל הטקסטים עולה דמותם של לוחמים להפליא, בעלי יכולות גבוהים בגרילה (האיש הצנחנים צורי שגיא הוביל אותם למספר פעולות חבלה אסטרטגיות מוצלחות מאוד), אך רפול (שנשלח למקום כקחצ"ר בשנת 1969) סבר באותה עת, שאין ביכולתם לקלוט אמצעים כבדים יותר ולעבור ללחימה סדירה יותר בשטח הפתוח.
העובדה שרפול צדק הוכחה כנכונה במקץ 1975, כאשר במסגרת הסכם השאט אל-ערב בין צדאם לבין השאה, התחייבה איראן להפסיק לתת עורף לוגיסטי וסיוע ארטילרי למרד הכורדי - ובתוך ימים בודדים הצליח צדאם (לכאורה, היה זה קודמו, קרוב משפחתו אחמד חסן אל-בכר...) לדכא את המרד הכורדי, שהתפרץ מחדש בתמיכה איראנית בשנות השמונים (ודוכא שוב, בעזרת נשק כימי), ושוב (אחרי מלחמת המפרץ, ואז בעזרת חיפוי אווירי אמריקני, החלה להתבסס, סוף סוף, אוטונומיה כורדית יעילה).
אם צריך לסמוך רק על המסורת, אזי אומץ יש בשפע, אבל יכולות יש פחות. אני מקווה ומעריך שבעשור האחרון היה שדרוג רציני של היכולות, תודות לאימונים האמריקניים, ותודות להיות מסעוד ברזאני איש פרקטי יותר מאביו.
|