|
ראיון ישן עם מח"ט בנימין דאז, אל"מ (לימים תא"ל) יוסי היימן
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"
https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...27/65800987.pdf
ידידותי לסביבה
אל"מ יוסי היימן, מח"ט גיזרת רמאללה, יודע שהמתנחלים קוראים לו שמאלני, אבל זה לא מפריע לו לנהל מדיניות של איפוק והבנה לצורכי הפלשתינאים, ואפילו להתנצל לפניהם כשצריך. הוא לא מהסס לבקר את המתנחלים או להסביר לפקודיו את יתרונות הסכם אוסלו
לפני כחודש התעללו שני חיילים בעצירים פלשתינאים במתקן המעצר בבית אל. בין השאר הכריחו אותם לרדת לכפיפות סמיכה, לשיר שירי גולני, לרוץ הלוך ושוב בלוח זמנים קצוב, החטיפו להם כמה צ'פחות, סטירה פה, בעיטה שם, הכל קטעים בשביל הצחוק כאילו. אלא שלא כך חשב אל"מ יוסי היימן, מח"ט הגזרה.
דבר ראשון הודיע למפקדו כי הוא לוקח על עצמו את מלוא האחריות למעשה החריג. "דעתי היתה שעם יותר שליטה ובקרה מצדי אפשר היה למנוע את התקלה", מסביר היימן. "יושר", הוא כתב בזמנו בדף לצוערים, "הוא התכונה לקום ולהגיד טעיתי, גם אם כישוריך וקידומך יוטלו בספק".
היימן לא הסתפק בכך. הוא הלך לבית המעצר, נפגש שם עם מנהיגם של העצירים והתנצל לפניו. "אמרתי לו, 'תגיד לחברים שלך שמה שקרה זה חמור, כמפקד החטיבה כאן זה לא מקובל עלי, אני מתבייש במה שהיה, ובשם צה"ל אני מבקש את סליחתכם'".
נגד המטרטרים הוגש בינתיים כתב אישום לבית הדין הצבאי מחוז המרכז. "מי כמוני יודע שגם העצירים לא צדיקים", אומר היימן. "האיש שבעיקר בו התעללו נעצר על זיוף תעודת כניסה לישראל. אבל חשוב שנדע גם את הרקע לדברים. יש לו אחד-עשר ילדים, והוא אמר לי שאם יהיה צורך הוא יזייף שוב מסמכים, כי הוא חייב להביא אוכל הביתה. מה תגיד לאדם כזה? מה מבין ילד בן 19 שהוא מרשה לעצמו בשביל הכיף להתעלל באבא שמנסה איכשהו להתפרנס? אני לקחתי קשה את הסיפור הזה, שוחחתי עליו עם חיילים ומפקדים, ונראה לי שהעניין הובן".
זה האיש, זה סגנונו. הומניסט במדים. "יוסי היימן הוא התגלמות של חוכמה, בינה ודעת", אומר יגאל רינגרט, סמח"ט מילואים שגדוד שלו סיים לא מזמן תעסוקה בגזרה. "הוא איש ישר, אוהב ארץ ישראל, הרגישות שלו לצרכים של שני הצדדים, גם המתיישבים וגם הפלשתינאים, מונעת מתחים ומקנה יציבות רבה לגזרה. מעבר להיותו מפקד, הוא מחנך בנשמתו. הוא מעמיק בהבנת הרקע הפוליטי, החברתי והביטחוני של המצב, בדקויות של הסכמי אוסלו, ביחסי הכוחות הפנימיים אצל הפלשתינאים, הראייה שלו רחבה, יש בו המון פתיחות ושאר רוח, הוא מקנה חשיבות עליונה לערכים של מוסר, הוא לא יתן לגסות ולקלגסות לפרוץ. מצד שני, כשנדרש להפעיל כוח הוא מאוד החלטי ונחוש".
ואלו ההנחיות של היימן לימ"ס, יחידת המסתערבים של משמר הגבול, לקראת פעילות סמויה במחנה הפליטים ג'לזון, בעקבות מקרים חוזרים ונשנים של ידוי אבנים ובקבוקי תבערה: "בקת"ב מטווח 30 מטר הוא כלי לוחמני חם שגם הורג. 0.22 לרגל בברך, ממש ברגע הזריקה, זה בסדר. מה שחשוב זה שאם תגיעו לנוהל מעצר חשוד, שהבן-אדם יהיה פצוע ולא מת. קליעה מדויקת דרך כוונות, לרגליים בלבד. הרוג יגרום לנו את ההיפך ממה שהיינו רוצים".
הרי ברור לכולם שאם היו כאן שני הרוגים בשבוע, הוא מסביר, ראש הממשלה היה נאלץ לנהל את המשא ומתן מתוך לחץ. "יש פה סיר מבעבע, התפקיד שלנו הוא לשחק עם המכסה כדי למנוע מהתבשיל לגלוש. לכן בהפגנה אני מנחה את הכוחות להוציא ממנה את העוקץ מבלי שיהיו הרוגים. דרך אגב, אצל חלקים מהרשות הפלשתינית זה דווקא טוב שיש אבדות, כי זה מסייע להם להניע את הרחוב".
איך זה מסתדר עם הפעולה היזומה במחנה ג'לזון? "אנחנו הולכים בדירוג", מסביר היימן את מדיניות התגובה. כשנודע לו על תרעומת במחנה הפליטים, בגלל ג'יפ של מג"ב שפגע באנדרטה המוצבת בו, הוא בירר את העניין עם מפקד הפלוגה ושמע כי מקור החבלה בנהיגה בלתי זהירה. היימן הינחה אותו להתקשר אל מושל רמאללה, אבו-פיראס, ולהסביר שזאת לא היתה פגיעה בזדון. "במקרה הזה ביקשתי מהמושל שיגיד לראשי הפתח בג'לזון שמוטב להם להרגיע את השטח, אחרת עוד עלולות להיות פה אבדות". הימ"ס, הוא אומר, מופעל רק אחרי שמאמצי ההידברות לא הועילו.
בזכות הסכמי אוסלו
היימן, מח"ט בנימין מאז אפריל 97', נהנה בשבועות האחרונים משקט יחסי בגזרה, אם כי הסימנים שהותירו אבנים על הג'יפ הממוגן שלו מעידים על זמנים קשים יותר. אחד ממוקדי החיכוך נמצאים בהתנחלות פסגות, שהגדר המקיפה אותה ממש נוגעת באל-בירה, הנמצאת בשטח A. זירת ההתרחשות היא רחוב כראמה, 80 מטר בלבד מהשער, והרחבה שאליה היימן נוסע עדיין מפויחת, עדות לשורת אירועים, 20 בתוך חמישה חודשים, שבחדשות נקראים הפרות סדר.
הסיבוב האחרון נערך לפני יותר מחודש, ביום שבו נגמרו בחינות הבגרות. "הם עולים מהסמטה, מנסים להתקרב לגדר, זורקים אבנים וברזלים, הבנים קדימה, הבנות מעודדות מאחור, לפעמים הם שופכים דלק על הטרסה הזאת וכשהחיילים נערכים עליה, הם זורקים בקת"ב (בקבוק תבערה) כדי להבעיר אותה. אנחנו דולקים אחריהם, דוחקים אותם, כשיש צורך אנחנו מפעילים גז וגומי. המקרה הכי חמור היה אחרי מותו של מוחי א-דין שריף שנקבר כאן למטה, 250 מטר מאתנו. זאת היתה הפגנה של 500 איש, לקח למשטרה הפלשתינית חמש שעות כדי להתערב. עד אז הם סגרו פלאפונים ולא דיברו אתנו. גם כשהם נכנסים לפעולה זה לרוב בשיטת 'חבר'ה תפסיקו', רק פעמיים ראיתי אותם מפזרים ממש נחוש".
למרות הטרוניות, היימן בסך הכל מרוצה מהקשרים עם עמיתיו הפלשתינים. "אני חייב לציין שלמרות משקעי העבר המגעים המקומיים בין מנגנוני הביטחון של שני הצדדים מאוד מוצלחים. כשאני יושב, למשל, עם מושל רמאללה אבו-פיראס, שהיה ראש מנגנון הפיגועים של אש"ף בגזרה המערבית בלבנון – אם רק נתחיל לנבור, עוד יתברר שירינו זה על זה במחנה אל-חילווה, לו נהרגו חברים, לי נהרגו חברים – מפגשי התיאום בינינו מתנהלים באווירה ידידותית. לדעתי זהו אחד ההישגים היותר משמעותיים הנגזרים מהסכמי אוסלו. בעניין הזה ההצלחה, אני חושב, עולה אפילו על מה שתיארו לעצמם המנסחים".
לאבו-פיראס הוא הביא לרגל אחד החגים צנצנת של ריבת תפוזון סיני שרקח במו ידיו. בהזדמנות אחרת, כשהופתע לגלות במרצדס של ג'יבריל רג'וב כרך מכתבי דוד בן גוריון, הסביר ראש מנגנון הביטחון המסכל "אנחנו לומדים מכם".
היימן, אז עדיין חם וטרי בתפקיד, העז להחציף, "אני מקווה שתלמדו ממנו גם איך לא להיות מושחתים", ונענה בחיוך. אבל להיימן אין אשליות. "בזמן אמת של עימות חזיתי אני בספק אם זה מה שיתרום להרגעת המצב".
שטיח של אבנים
לפני שקיבל את הפיקוד על חטיבת בנימין היה היימן מג"ד בבית הספר לקצינים שמפקדו, אל"מ מוני חורב, היה בעבר מח"ט אזור רמאללה. כשהתבשר על תפקידו הבא, הוא מספר, יעץ לו חורב: "רק אל תחזור על הטעות שלי. אני התעמתתי עם המתיישבים מיד בהתחלה ואחר כך, עד שסיימתי את התפקיד, היה בינינו נתק מוחלט. לא דיברתי אתם. לטובתך אל תגיע למצבים כאלה". לולא הוזהר מבעוד מועד, הוא אומר עכשיו, אולי גם הוא היה מתפוצץ לנוכח הפרות חוק של מתנחלים.
דוגמה? "זה היה לא מזמן, בשבת. נסעתי לפסגות כדי לתת תדריך לפלוגת השריון שהגיעה אלינו. מתחת לכוכב יעקב אני רואה את הכביש, לאורך קטע של איזה 30 מטר, כולו שטיח של אבנים. ישר חשבתי על פיגוע אבל די התפלאתי, כי בשבת לא נוסעות כאן מכוניות של יהודים, אלא רק של פלשתינאים. אני מגיע לפסגות, מיד אני קורא אלי את המ"פ, לשאול אותו מה קרה. הוא עונה לי שאחרי תפילת הבוקר ילדים ונערים מכוכב יעקב יצאו מבית הכנסת להפציץ את הציר באבנים". במקרה אחר, אחרי עימות עם הפלשתינאים, התייצבו ילדים מפסגות, בני שמונה עד 12, מול הפלשתינאים כשהם עושים לעברם תנועות מגונות. "תעיף אותם מיד", הורה היימן לרכז הביטחון של ההתנחלות.
הוא בן 38, יליד חיפה, בנעוריו למד בירושלים בישיבה התיכונית "נתיב מאיר", בכיתה שבה למד גם מזכיר הממשלה דני נווה. היימן התגייס לנח"ל, כקצין הוא שירת בגדוד בית הספר למ"כים 906, במלחמת לבנון הוא היה מ"פ במצור על ביירות, אחר כך היה מפקד מחלקה בבה"ד 1 והשתחרר מצבא קבע למרות שהפצירו בו להישאר. הוא הלך ללמוד בטכניון כלכלה וניהול, אבל אחרי שנה הגעגועים גברו עליו. כשחזר למדים זה כבר היה לגולני, שם היה קמב"ץ חטיבה, קצין אג"ם, סמג"ד, ובסיבוב נוסף בטכניון, הפעם כבר מטעם הצבא, הוא השלים את התואר.
אחר כך פיקד היימן על בית הספר למ"כים של גולני, היה מג"ד 13, ובתפקיד זה הודיע בשנית שהוא פורש. זה היה חודשיים בלבד אחרי היתקלות מוצלחת בלבנון, שבסופה נמנו ארבעה הרוגים של החזית העממית לשחרור פלשתין. "דפקנו סיור הכנה, שתיכנן פיגוע גדול ליום השנה של הארגון", מתגאה היימן. גם פניות אליו של יצחק מרדכי, אז אלוף פיקוד הצפון, להישאר ולהיות אצלו קצין מבצעים, לא הועילו.
הוא גר אז בגבעת אלה, ליד נהלל. "חמישה חודשים ראשונים כאזרח היו גדולים מהחיים", הוא מספר. "כל בוקר הבאתי את הילדים לגן, אחר כך הלכתי למכולת של איציק לקנות שוקו ולחמניה, חזרתי הביתה, ישבתי על המרפסת וככה שלוש שעות מול הנוף הנפלא ישבתי רגל על רגל וקראתי עיתונים". באותה תקופה גם פיתח חיבה מיוחדת למטבח והיה לבשלן חובב.
רק כשאזל מענק השחרור שלו הוא יצא לעבוד. תחילה ככלכלן בחברת היי-טק ואחר כך כמנהל המקומון "כל העמק והגליל" מקבוצת "ידיעות תקשורת". שנה וחצי עבד בעיתון, הצליח יפה בתפקידו, פעמים אחדות גם כתב מאמרים. כשמנכ"ל הרשת חשב לקדמו, היימן הקדים והודיע כי גמלה בלבו ההחלטה לשוב לצה"ל.
"כבר אחרי שנה הרגשתי שאני לא שבע. היתה לי תחושה שהחמצתי משהו בזה שעזבתי את הצבא, שזה חסר לי. האצבעות ממש דיגדגו לי".
"אצלו זו מחלה", אומר מעסיקו מאז, מודי פרידמן, היום משנה למנכ"ל ב"ידיעות אחרונות". "אותי הוא לא הפתיע, כי בשיחות שהיו בינינו, תמיד, העיניים שלו ברקו כשהוא דיבר על הצבא. לעומת זאת, במה שאנחנו התעסקנו הוא היה אומר לי שאלה הבלים".
ירושלים שלו
"העובדה שראיתי שאני יכול להצליח גם באזרחות די הרגיעה אותי", אומר היימן. "היום אני יכול לומר בפירוש שאיכות התפקוד שלי משופרת בזכות העובדה שהייתי בחוץ. לי זה רק תרם". היימן הוא אחד ממספר הולך וגדל של מפקדים שניסו להשתלב בחיים האזרחיים, ראו במידה זו או אחרת ברכה בעמלם ולמרות זאת בחרו לחזור לצבא. הדוגמאות הבולטות הם מח"ט גבעתי אייל שליין, שפתח בית קפה; מח"ט הנח"ל טל רוסו, שנכנס לעסקי וידיאו; מג"ד צנחנים שטייל שנה בהודו; סמח"ט 7, שעסק בחקלאות; סמח"ט גולני לשעבר, יריב קריגר, שניהל מסעדה.
עד כמה התנסויות כאלו תורמות לצה"ל יעיד המקרה של היימן. בהיותו מג"ד בבה"ד 1 הוא בנה סדרת חינוך על ירושלים שתכניה שונים מהדפוס המקובל, שרובו ככולו היסטוריה ומורשת קרב. לביקור המתבקש בגבעת התחמושת הוא צירף שלושה מפגשים: עם יהודה עמיחי על ירושלים בראי הספרות והשירה; עם שרי אנסקי על אוכל ירושלמי; ועם אלי אוחנה על ספורט בירושלים.
על המפגש עם אוחנה לא צריך להכביר מלים, במקרה הזה מעניינת יותר תגובת הצוערים על שני המפגשים האחרים. שרי אנסקי סיימה את מסע האוכל שלה רק אחרי שעה וחצי, במקום 40 דקות שהוקצו לה. הקצינים-שבדרך המטירו עליה שאלות על מסעדות כשרות ולא כשרות, על אמרלד ריזלינג ועל שרדונה, על חומוס ועל גורמה, וההתלהבות היתה הדדית. אצל יהודה עמיחי, להבדיל, הם כמעט הזילו דמעות. "אני לא מגזים", אומר היימן. "הוא דיבר בשקט, 180 צוערים ציניים התרגשו שקשה לתאר. הם בני 19, יהודה עמיחי בן 72, ים של שנים מפריד ביניהם, וכשהוא גמר הם קמו כולם על הרגליים ומחאו לו כפיים".
הוא לא איש צבא במובן הקלסי וההרואי של המלה. זה החן שלו, זה הקלף שלו, ובעיני הדוגמטים זו גם נקודת התורפה שלו. "גם כילד, סרטי מלחמה לא עוררו בי כלום, אם צבא פירושו להרוג אז בכמה מובנים אני די פציפיסט", הוא מתוודה. מה קוסם לו בכל זאת בצבא, עד כדי כך שעבר כבר שלוש פעמים בשערי הבקו"ם? "זה החיבור האנושי והאתגר הפיקודי. העומק שאליו הגעתי עם לוחמים בגולני, עם צוערים בבה"ד 1 ועם חיילים פה בחטיבת בנימין. את זה לא היה לי, לא בטכניון ולא כשנגעתי בעולם התקשורת".
הוא חזר לצבא בדצמבר 95', לתפקיד מג"ד בבית הספר לקצינים, כשהוא המום עדיין מרצח ראש הממשלה יצחק רבין. כמה אירוני הדבר, שלאחר ההתנקשות נודע לו כי בהיותו מג"ד 17 בגולני, עבר תחתיו במסגרת אימון מתקדם חייל ששמו יגאל עמיר. "הייתי נחוש לחזור לצבא והרצח רק חיזק אצלי פי כמה את ההכרה שאני נוהג נכון, אפילו שאשתי וילדי, בלשון המעטה, מאוד לא אהבו את ההחלטה שקיבלתי. רצח רבין השאיר עלי חותם שעד היום מלווה אותי. אני מרגיש שהחברה הישראלית לא ממש הפנימה את מה שקרה. התופעות החברתיות שאני רואה סביב העניין הזה, אותי מאוד מדאיגות".
בדף שחילק לצוערים שלו במלאת שנה לרצח הוא כתב: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו... זה נורא ששומעים אמירות על 'הצדיקים ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר' ואפילו גם אם רק 'אני לא מסכים למעשיהם אבל בסופו של דבר יצא מזה טוב'. האומר כך מגלה שאיננו מבין כלום מהי זכות מדינת ישראל להתקיים".
תלונה במשטרה
לפני חודש הגיש היימן תלונה למשטרת בנימין נגד יוסי דיין, תושב פסגות. תחילת דבר בחיילי מילואים המשרתים בגזרה, שהוזמנו לארוחת ערב שבת בבתי כמה תושבים. אחד מהם, שהתארח אצל דיין, הזדעזע לשמוע תוך כדי סעודה את המארח מתפאר לפניו, בנוכחות ילדיו, כיצד הרג ערבי. בסוף הערב אף העניק לחייל כמזון רוחני את החוברות "ברוך פודה ומציל" בהוצאת החברים של ברוך גולדשטיין, ו"פולסא דנורא" שכתב הוא עצמו. כשנודע הדבר להיימן, הוא ביקש מהחייל שיתלונן במשטרת בנימין נגד דיין על הפצת חומר הסתה, אבל החייל סירב, בטענה כי לא יהיה זה הוגן מצדו לגמול כך למי שנהג בו הכנסת אורחים.
היימן לא חשב פעמיים והגיש בעצמו את התלונה. "איך המשטרה תפעל, לא זה השיקול שמנחה אותי. הגבתי בחומרה כי זה מה שהתבקש, אפילו שספגתי בגלל זה המון. אבי, למשל, שהוא אדם דתי, סיפר לי שבאו למשרד שלו בחיפה מכרים מפסגות שמאוד לא אהבו את מה שעשיתי. לשמחתי הוא ענה להם, 'אם הבן שלי כבר מגיש תלונה, אז כנראה זה מוצדק'. אלימות בחברה הישראלית – מעבר להיותי מח"ט בצה"ל, אלא כאזרח במדינה – זה דבר שאני לא יכול להישאר אדיש לו. הפרות חוק, שני ילדים מבית חגי שמוציאים קרש ודופקים לערבי בן 48 בראש והורגים אותו, פולסא דנורא – אני נלחם בתופעות האלה ככל שניתן, ואני עושה את זה בראש מורם".
למזכיר של פסגות, שהתקשר אליו כדי להתנצל על המקרה המצער, ענה המח"ט שלהבא, אם יתברר לו "שהאנשים לא מתעסקים אך ורק במסורת ובארוחת יום שישי יפה" – הוא ימנע את האירוח. "בהחלט לא קל לי עם זה שאני, כמח"ט בנימין, פונה למשטרה בתלונה נגד אחד התושבים כאן. גם אני שואל את עצמי מה אני צריך את זה. העניין הוא שהדברים האלה בוערים בעצמותי. ככלל, היחסים שלי עם ההתיישבות באזור טובים מאוד, אבל אני יודע שיש כאלה שמאחורי הגב קוראים לי שמאלני ותוקפים אותי על מה שהם משערים שאלו הדעות שלי.
"היה לנו לא מזמן בעפרה אירוע לא טוב מבחינת הצבא, לא הצלחנו לעצור הפגנה של פלשתינאים שהפילה את הגדר. נפגעים לא היו, אבל כשהכל נגמר קם מזכיר היישוב וטען: 'שלושה גופים חברו להתנגד להתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון – הפלשתינאים, התקשורת וצה"ל'. אחרי אמירה קיצונית כזאת אני מתלבט אם להמשיך לשבת אתם. במקרה ההוא הסברתי להם את תפישת ההפעלה שלי, שאולי בזה שאיפשרנו לפלשתינאים עכשיו להוציא קיטור, מנענו בעצם ירי בעתיד. אז מה אתה חושב עונה לי אחד מההנהגה? 'אתה זה שאירגנת אותם לצאת להפגנה'.
"כמובן שלא כולם כאלה, אבל עדיין קשה לי עם זה. כמו שקשה לי כשמתנחל תופס אותי על הציר וצורח עלי כאילו אני הוא האויב. לפעמים אתה כלי על לוח השחמט שלהם, אתה כמח"ט הרי באת לכאן רק לשנתיים והם פה לתמיד, וכשיש להם אינטרס הם מסוגלים לשפד את צה"ל. מצד שני, כשהחיילים קופאים בלילה במחסום, ממש אותם אנשים יביאו להם עוגות ושתייה חמה".
גזרה חמה
אחרי חטיבת יהודה, השקועה בסיר הלחץ של חברון, חטיבת בנימין מדורגת שנייה בסולם המורכבות ודחיסות האירועים בגדה. רמאללה, שבלב הגזרה, היא הבירה הזמנית של הרשות הפלשתינית ולהבדיל, היא גם מעוז חשוב של החמאס והחזית העממית. לא מקרי הוא שהתנגשויות הדמים של ספטמבר 96' החלו דווקא ברמאללה, במחסום ערק, ורק למחרת התפשטו ליתר אזורי הגדה ולרצועת עזה. גם עוצמת ההתפרצות אחרי התקרית שבה נהרגו שלושה פועלים פלשתינאים במחסום תרקומיה היתה חזקה ברמאללה אפילו יותר מאשר בהר חברון. רוב חטיפות החיילים בשנים האחרונות – נחשון וקסמן, ירון חן, אריה פרנקנטל ושחר סימני – בוצעו בגזרה זאת, במשולש קטן שאורך צלעותיו שלושה ק"מ, בין כפר עקב, א-רם וביר נבאללה.
בצד הישראלי של המטבע, נמצאים בתחום אחריותו של מח"ט בנימין 40 יישובים, יותר מאשר בתחומה של כל חטיבה אחרת, נתון המיתרגם לכמעט 100 משימות ליווי מדי יום. עד כמה האיום מוחשי מעידה האנדרטה, עשרות מטרים בלבד ממפקדת החטיבה, לזכרו של תלמיד ישיבת בית אל, דוד בוים, שנרצח במאי 96' מירי של רכב חולף בעת שהמתין לטרמפ. לא הרחק משם נהרגו ממארב בדצמבר 96' איטה ואפרים צור. אבי המשפחה, יואל צור, פיקד במסגרת החטיבה על פלוגת הגמ"ר (הגנה מרחבית) שעל תפקודה אומר היימן כי היתה "לתפארת". בשבוע שעבר סיים צור את תפקידו, והיימן ערך לכבודו מסיבת פרידה.
"כבר חודש וחצי הגזרה נהנית מהפוגה, אחרי שעברנו חמישה חודשים די אלימים. השקט היחסי שהשתרר לאחרונה הוא צירוף של יציאת התלמידים לחופשת הקיץ, משחקי המונדיאל והתחושה שהיתה עד לפני שבועיים, שעומד להבשיל משהו בתהליך המדיני. אם חוש הריח שלי אינו מטעה אותי, המגמה עומדת להשתנות. איך שאני מבין את המצב, אם זה מה שיתחולל העניין לא ייגמר באבנים".
אבל גם אבנים יכולות להיות מסוכנות, כפי שהוכיחו שני מקרים שבהם נפצעו בגזרה קצין אג"ם בפברואר ואזרח מראשון לציון באפריל. ההצלחה המשמעותית ביותר שרשמה החטיבה בתקופה זאת היתה בנובמבר אשתקד, עם תפיסתה על-חם של חוליית חטיפה מחברון. הקרדיט במקרה זה שייך למג"ב.
פנחס ולרשטיין, ראש מועצת מטה בנימין וגם ראש מועצת יש"ע, כבר ראה מח"טים לא מעטים מאז שנכנס לתפקידו ב-1979. "ככלל צה"ל שולח היום ליהודה ושומרון מפקדים הרבה יותר איכותיים מאלה שהוצבו פה בעבר. יוסי היימן עובר אצלנו תקופה שקטה יחסית, ברוך השם. מעבר לתהליכים הגדולים, שכמובן לא קשורים בו, אני בהחלט חושב שדרך הפעולה שלו תורמת ליציבות הזאת. הוא מוכשר, הוא מעורב ואיכפתי, הוא מגיע ראשון לכל אירוע, יש כלפיו הרבה הערכה וסימפטיה, ומה שחשוב לנו זה שהוא לא עוין להתיישבות. זה לא שאני לא חולק עליו לפעמים, בפירוש לא הכל חלק וגם היו בינינו חיכוכים, אבל לזכותו שהדעות שלו, כפי שאני מפרש מה הן – כולנו פה הרי יודעים את הרקע המשפחתי ממנו הוא צמח – לא משפיעות על מערכת השיקולים שלו".
שירים ושערים
אחותו הצעירה יפעת גרה ליד שכם בהתנחלות "הגדעונים", מוצב חוץ של איתמר, נקודה שבה שלושה מבנים שראשיתם בבנייה פירטית. אמנם המקום מצוי מחוץ לתחום אחריותו של מח"ט בנימין, אבל היימן לא היסס להעיר לאחותו, "את פורעת חוק". אחיו ערן פעיל בעמותת עיר דוד, מיכל הבכורה, אם לעשרה, חיה בעצמונה, האח אלון מתגורר בגליל, ביישוב הדתי הושעיה.
מחמישה אחים, יוסי היימן הוא היחיד שהפנה עורף לדת. את הכיפה הוא הוריד כשהיה בקורס קצינים, אבל הספקות החלו לכרסם בו כבר כשלמד בישיבת נתיב מאיר. "זה לא התאים לי לאופי", הוא אומר, "לא אהבתי את הכפייה שבדת. אפיק המילוט שלי היה מגרש הספורט. עסקתי הרבה באתלטיקה, הייתי הקפטן של נבחרת הכדורעף של הישיבה, לשם תיעלתי את האנרגיות. אני לא מטיל סטיגמות, אבל לא סבלתי את העובדה שאנשים לומדים תורה שעות על שעות, מקפידים בקלה כבחמורה, אבל את ערך 'ואהבת לרעך כמוך' מזניחים. האמונה והמצוות ניתנו כדי לצרוף בהן את הבריות, לצערי לא מצאתי את זה שם, למרות שרב אחד מתוך כל אלה שהיו לי, הרב דוד פוקס, אני מחשיב עד היום כאדם דגול".
דבר נוסף הרחיק אותו מהחברה הדתית. "אני לא סבלתי את ההתנשאות כלפי החילונים, לא קיבלתי את ההשקפה שמי שמקשיב למשל בשבת ל'שירים ושערים', הוא יצור נחות. הציבור הדתי שחייתי בו הרגיש ומרגיש עליון על המחנה החילוני, כאילו זה פחות חכם, פחות ערכי, כאילו אורח חייו נכון פחות. מאוד לא אהבתי את הגישה החד-ממדית הזאת".
שנים רבות כאבו הוריו את התפנית שביצע, עד שהשלימו עם הבחירה. "למרות שהתרחקתי ממנה, אין בי חלילה שום שנאה לדת", הוא מבהיר. "בבית אני מקפיד על כשרות, למישור ההומני שבדת אני מחובר עד היום".
בגלל טמבל אחד
במשרדו על השולחן, לצד תיקי מבצע מונח ספרו של פול אוסטר "מוסיקת המקרה", בשפת המקור. מתברר שבעתותיו הפנויות הוא שקוע זה חצי שנה בפרויקט אישי של שיפור האנגלית. הוא נשוי, אב לשלושה, זמן קצר אחרי שהחל בתפקיד הוא נענה לעצתו של מפקד אוגדת איו"ש אז, האלוף גבי אופיר, והעביר את ביתו מגבעת אלה לירושלים. "הוא שכנע אותי שאיכות התפקיד שלי תהיה ברמה גבוהה יותר אם המשפחה תהיה קרובה אלי. זה התאמת מעל ומעבר למצופה".
הוא אוהב להפגין את כישורי הבישול שלו. המחמאה האחרונה שקיבל היתה מחברים שהעירו כי ארוחת דגים שהכין היתה שתי דרגות מעל "מול ים", מהמסעדות הנערצות עליו. הוא אלוף בפיתוחי פוקצ'ה וידוע כמחמיץ דגול (זיתים, בצלצלים, כרוב, מלפפונים), וכשהוא מוזמן לאירועים לא קורה שהוא לא מופיע בלי כמה דגימות מעוררות התפעלות. הוא רק חלש בקינוחים, הוא מציין בצער, ולפיכך במנות האחרונות משלימה אותו אשתו. בחלומותיו, הוא רוצה לנסוע לשנתיים-שלוש לצרפת, ללמוד בישול, לחזור ולפתוח מסעדה.
גסטרונומיה, הוא מתוודה, היא העניין היחיד שגובר אפילו על משיכתו לצבא.
בשלב זה, לפחות, הוא רואה את שיא הקריירה הצבאית שלו בפיקוד על בית הספר לקצינים. אבל אחרי שהוא מפליג מעט במחשבות לעתיד, הוא מתנער ושב להתלבטויות בהווה. "יש פה אנשים נפלאים, אידיאולוגיסטים, אני מאוד מכבד ומעריך אותם. מצד שני, מתרחשים כאן דברים מאוד מקוממים. התיישבות בלתי חוקית, למשל. 16 התנחלויות ביהודה ושומרון עלו ללא אישור של הרשויות המוסמכות. זה לא חדש, תמיד זה היה ככה, אצל כל ממשלות ישראל, אלא שמאז תהליך אוסלו העניין היה אמור, לפי מיטב הבנתי, להתנהל אחרת. לממשלה בינתיים די נוח להסתתר מאחורי גבו של צה"ל. זה הרי בדיוק הסיפור שהיה עם אחוזת הקבר של ברוך גולדשטיין, עד שהכנסת נכנסה לתמונה. אז מה קורה כשעולה פה נקודה בלתי חוקית? אתה כצבא אמור למנוע את זה, אבל מצד שני אתה לא מקבל שום הנחיה מהדרג המדיני. אומרים לך 'הקפאת מצב', אבל לאט לאט התושבים ממשיכים לפתח וככה נוצר מונסטר שאף אחד לא התכוון אליו. אחר כך בא הרמטכ"ל ועוד נוזף בך, איך קרה שהתפתחה נקודה כזאת?"
הוא חבר בצוות המגבש את תורת הלחימה של צה"ל בשטחים ובקי בהסכם אוסלו עד לפסיקים. "כשאני חונך גדוד מילואים שמגיע אלי לתעסוקה, אני לוקח אלי את המפקדים לתדרוך של שעתיים. 45 דקות בלבד אני מקדיש לדגשים מבצעיים ושעה ורבע להבנת התהליך המדיני ולמורכבותו, כשאני מתחיל בקמפ-דייוויד והלאה. בסוף ההרצאה הם אומרים לי, 'פקחת לנו את העיניים'. לצערי, תושבי מדינת ישראל ככלל לא מכירים את הסכמי אוסלו – לא את הרציונל, לא את יחסי הגומלין, לא מה קורה ולמה קורה. הבנה היא מפתח לאיפוק, ערובה לכך שלא יקרה שבגלל טמבל אחד יבער כל המזרח התיכון".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 27-01-2016 בשעה 09:18.
|
ראשי
צ'אט
25-08-2015, 06:47
ארץ ישראל לעם ישראל - הציונות תנצח! 
מצב כלאיים
