 |
20-06-2005, 09:24
|
|
|
|
חבר מתאריך: 22.03.03
הודעות: 22,094
|
|
|
מעריב: הקנוניה שלא היתה
כבר כמה ימים רועשת הארץ. כולם מדברים על הגילוי המסעיר, השערורייה חסרת התקדים, הסקנדל הגדול ביותר מאז קום המדינה: החשיפה, בספר "בומרנג" מאת רביב דרוקר ועפר שלח, שלפיה תוכנית ההתנתקות נולדה כתוצאה מהחקירות נגד ראש הממשלה. ובכן, נתחיל מהסוף: אין גילוי. אין דבר כזה. לא היה, וגם לא נברא.
הנה, הספר, בכבודו ובעצמו. הפרק הרלוונטי, פרק 26: "יפונו שלושה יישובים, או ארבעה, או ארבעים". קוראים את הפרק כולו, מגיעים לפסקה הרלוונטית (עמוד 377), שבה מסופר ש"חודש וחצי לאחר נאום הרצליה זימן שרון לביתו את יואל מרקוס... יום לפני כן נכנס מזוז לתפקידו... התיק הבולט על שולחנו היה התיק נגד שרון ובנו גלעד בפרשת האי היווני... כותרות העיתונים בישרו על הזמנה קרובה של שרון לחקירה ונטייה במשטרה להמליץ על כתב אישום נגדו... שלושה ימים קודם דן פורום החווה ברעיון לצאת בהצהרה מדינית, שתסיח את הדעת מהחקירה. לא התקבלה החלטה, אבל ביום כניסתו של מזוז לתפקיד נערכה פגישה נוספת ובה הוחלט להזמין את מרקוס לחווה, ולהכניס דברים על הנסיגה לנאומו של שרון בסיעת הליכוד באותו יום".
עד כאן. ובכן, גילוי אין כאן. כל מה שנכון בפסקה הזו כבר פורסם וידוע. אפשר פשוט לשאול את צבי הנדל. כל מה שלא פורסם, פשוט לא מדויק: לא הוחלט להזמין את מרקוס לחווה (הוא זומן לירושלים), ולא הוחלט להזמין אותו "יום קודם", אלא חודש תמים קודם. הפגישה נקבעה שבועות לפני קיומה.
מדובר היה בפיוס היסטורי בין העיתונאי לבין ראש הממשלה. בפורום החווה יושבים מספר מצומצם של יועצים ומקורבים נאמנים, חלקם משפטנים, אחרים בוגרי תיקים כאלה ואחרים, כולם מנוסים, משופשפים, זהירים. לא אלה (ראובן אדלר, אורי שני, דב ויסגלס) האנשים שידברו על קונספירציה בקנה מידה מטורף, שעלולה להעיף את כולם לבית הסוהר, בפורום דולפני כזה.
ובכן, בעניין הזה, אין בבומרנג שום גילוי, או בדל הוכחה, או שמץ של ראיה שטרם ראינו או שמענו, המצביעה על קשר בין ההתנתקות לחקירות. אין. אפשר להירגע. מה יש שם? מי שמכיר את החומר, יודע. בנושא ההתנתקות והחקירות מופיעה שם גרסתו של בוגי יעלון. היא מוכרת לעייפה ומונעת, בעיקר, מתחושת נקם. היא נטולת הוכחות, בינתיים.
עפר שלח הוא פובליציסט מבריק וידען בקנה מידה נדיר. רביב דרוקר הוא אחד העיתונאים הצעירים המבטיחים במדיה הישראלית. אני מניח ש"בומרנג" יתרום את חלקו לדיון הציבורי סביב מה שקורה פה. מכאן ועד ההצהרה הדרמטית (בתוכנית טלוויזיה) על גילוי מדהים, שפירושו (לטעמי) הוא סוף הדמוקרטיה הישראלית, עוד ארוכה הדרך. עם כל הכבוד לרייטינג, יש דברים שלא עושים.
העובדות
עכשיו, לסיפור האמיתי: תוכנית ההתנתקות נולדה בשלושה צירים עיקריים - האחד החל בצה"ל, באגף התכנון, תחת ראש אגף התכנון האלוף גיורא איילנד וראש חטיבת התכנון האסטרטגי המבריק שלו, תת-אלוף עיבל גלעדי.
במחצית השנייה של אוקטובר 2001, מיד לאחר רצח השר רחבעם (גנדי) זאבי ז"ל, לאחר דיון אצל סגן הרמטכ"ל בוגי יעלון, החל גלעדי לעצב תוכנית מדינית שאותה כינה תוכנית "הפעימה המייצבת". גלעדי רצה לשבור את המסגרת, לנפץ את הכללים ולייצר מצב מדיני חדש, אחר, שיפרוץ את המבוי הסתום שאליו נקלעה המדינה. על פי התוכנית שלו אמורה ישראל לפנות יישובים, לייצר שטח פלשתיני נרחב נטול נוכחות ישראלית, ולהרגיע בכך את התבערה.
במהלך השנתיים הבאות עברה תוכניתו של גלעדי אבולוציה. היו בצבא גופים נוספים, עם מחקרים מקבילים, שעסקו בנושא. בשלב מסוים תוכניתו של גלעדי עברה אבולוציה במהלך השנתיים הבאות. היו בצבא גופים נוספים, עם מחקרים מקבילים, שעסקו בנושא. בשלב מסוים עודכן בתוכנית גלעדי גם ראש הממשלה (בידי המזכיר הצבאי דאז, האלוף משה קפלינסקי). מאוחר יותר נכנס גם ויסגלס לתמונה. ב-13 באפריל 2003 מספר גלעדי לאחד מאנשיו של שרון, בשדה התעופה בניו-יורק, על התוכנית. היא צוברת תאוצה.
הציר השני הוא של היועצים הפוליטיים ראובן אדלר ואורי שני. אצלם זה נבט לקראת סוף 2002-תחילת 2003. הם הניחו על שולחנו של שרון הצעה מהפכנית: לפנות את נצרים, או נצרים פלוס יישוב נוסף. הם בחרו את היישוב המבודד המסוכן, המהווה נטל ביטחוני משמעותי, והציעו להוריד אותו: אקט מנהיגותי, מרשים, מדהים, שיסייע לשרון לחדש את התהליך המדיני, לצבור אהדה בעולם, לשפר את מצב הרוח של הציבור, וכל זאת בלי לשלם בנכסים רבים מדי.
החשיפה
הפרסום הראשון על תוכנית ההתנתקות היה באוקטובר 2003, במוסף שבת של מעריב. פורסמה אז, לראשונה, ההצעה המונחת על שולחנו של שרון לצאת מחלקים מעזה. לאורך אוקטובר ונובמבר התעקשתי, באותו מוסף, לשרטט את קוויה של התוכנית המתגבשת. בנובמבר כתבתי שראש הממשלה יכריז עליה בנאום הרצליה. כך היה.
הציר השלישי הוא דב ויסגלס. אצלו התרחש כור ההיתוך בין התוכניות השונות. הוא האיש שריכז את הנתונים: המצב הכלכלי החמור; היחסים עם ארה"ב; הצורך במהלך ישראלי מדיני שיחזיר את היוזמה ויסיר לחצים; הפחד מיוזמת ז'נבה. רשימה ארוכה של חששות ופחדים שהצטברה אז אצל ויסגלס, שקיים פגישות לאורך שנת 2003 עם גורמים שונים, גם בתקשורת, והכין את הרעיונות שלו.
כשפגש ויסגלס את גלעדי, כשנועדו אלה עם שני ואדלר, כשהובאו הדברים לידיעת שרון (וגם גלעד), החלה התוכנית להתגבש, וגיבושה הסופי הוטל על גיורא איילנד. כשפורסמו (במעריב) ארבע התוכניות האופציונליות של איילנד (אחרי נאום הרצליה, לפני הפירוט הסופי אצל יואל מרקוס), זה כבר היה ברור.
נכונה קביעתם של שלח ודרוקר: התוכנית היתה מבולבלת, אולתרה תוך כדי תנועה, חלק ממנה מרושל, אפשר היה להוציא בעבורה מחיר מפולפל. כל זה נכון וגם נכתב (גם כאן). אלא שאין לזה כל קשר לחקירות.
הנה עובדה נוספת: קרוב לשנה לפני נאום הרצליה ישב אחד ממקורביו של ראש הממשלה עם השגריר האמריקני דן קרצר במסעדת דגים ביפו. "מה תגידו אם שרון יחליט לפנות את עזה או חלק ממנה?", שאל המקורב את השגריר, שלא לקח אותו ברצינות. זה נשמע כמו ספקולציה, או רעיון עוועים, אבל זה היה אמיתי.
לוח הזמנים
עכשיו, לא פחות חשוב, לוח הזמנים: שיא החקירות נגד שרון היה בסוף 2002-תחילת 2003, סביב הבחירות. מיד אחר כך, היתה לו הזדמנות להכניס את עמרם מצנע לממשלה. מצנע ביקש ממנו לפנות את נצרים. שרון סירב להכריז או להתחייב. על פי היגיון ה"התנתקות תמורת חקירות", היה שרון אמור לקפוץ על המציאה, להכריז על פינוי נצרים, להכניס את העבודה לממשלת אחדות ולהבריח את הפרקליטות לכל עבר.
שרון סירב, על אף שהיה בתוך שיא מהומת החקירות. הוא סירב, כי לא הבשיל עדיין. כי תלה עדיין תקוות במפת הדרכים (על אף שבחדרי חדרים החלו אנשיו לגבש את התוכנית).
באמצע 2003 פורסמו בתקשורת שתי ידיעות מוסמכות בדבר החקירה העיקרית נגד שרון, בעניין האי היווני. שתי הידיעות (אחד מפי הפרקליטה ענת סבידור-גולדנצוויג, השנייה מפיו של אמנון אברמוביץ', הידוע בקשריו המצוינים בפרקליטות), דיווחו על כי אין ראיות נגד שרון בתיק האי היווני. אברמוביץ' כינה את זה "אטריות קרות". אימות לכך מופיע בדיעבד בדוח היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז (כל אחד יכול להיכנס אליו באתר משרד המשפטים).
פרשנות: דווקא בתקופה שבה שרון מתחיל להבשיל לכיוון ההתנתקות, מתרבים הסימנים שהתיק העיקרי נגדו ייסגר! באוקטובר מתחיל מעריב לדווח על ההתנתקות, בדצמבר שרון עצמו מכריז עליה בנאום הרצליה, וכל הזמן הזה התיק, על פי התקשורת, נטול ראיות, וחוות דעתה (הזמנית) של עדנה ארבל היא כי אין להגיש נגד ראש הממשלה כתב אישום.
מי שטוען כי שרון מיהר לזמן את יואל מרקוס כשהבין שיוגש נגדו כתב אישום, מתבלבל עם העובדות. ראשית, חודשים לפני שזימן את מרקוס זימן שרון את אליוט אברמס (פגישה ברומא), ומסר לו את פרטי התוכנית (שעדיין לא כללה פינוי יישובים בשומרון; אלה הוספו אחר כך בלחץ אמריקני).
אגב, התחייבות לאברמס מחייבת את שרון, עם כל הכבוד, הרבה יותר מהתחייבות למרקוס. את מרקוס הוא ראה רק בפברואר. האמריקנים, אם כן, קיבלו הודעה על התוכנית כששרון היה בטוח, על פי כל הפרסומים, שאין נגדו כתב אישום.
ועכשיו, הפאנץ' ליין: עדנה ארבל שינתה את חוות דעתה והמליצה להגיש כתב אישום נגד שרון רק במרס 2004. זאת אומרת שרק אחרי ששרון גמר את כל הזימונים, הנאומים וההכרזות, בעצם התברר לו שיש נגדו המלצה לכתב אישום. עד אז, היו הוא ואנשיו בטוחים שהמצב הפוך.
התוכנית בושלה ונהגתה בדיוק באותה תקופה שבה על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה שכבה המלצתה של עדנה ארבל לא להגיש נגד שרון כתב אישום. עם העובדות האלה קשה להתווכח. אגב, אם שרון לא רצה באמת בהתנתקות, ואם היא באמת נולדה רק כדי לשחרר אותו מהחקירות, הרי שמאז שוחרר מהחקירות יכול היה להיפטר מההתנתקות באינספור פעמים והזדמנויות.
למשל? משאל עם. שרון התמיד, הלך עם זה עד הסוף, בכל הכוח.
סיכום
תוכנית ההתנתקות מלאה חורים. יש בה בעיות. אפשר היה להשיג בעבורה מחיר. תהליך קבלת ההחלטות שהוביל אליה בעייתי. יכול להיות שהתנהלותה של משפחת שרון, ושל שרון עצמו, נגועה בשחיתות.
ויחד עם כל זה, למרבה הצער, אין לאף אחד שום הוכחה שחקירות המשטרה הובילו את ראש הממשלה, האלוף במילואים אריאל שרון, להחליט לעקור קרוב ל-8,000 יהודים מבתיהם. הוכחות הפוכות (אם כי לא חד-משמעיות) לא חסר. אז שוב, כאמור, אפשר להירגע. ישראל נגועה בשחיתות, בביורוקרטיה, באינטרסנטים ובאופורטוניסטים, אבל לא רקובה עד כדי כך. עד שיוכח אחרת.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART/948/068.html
_____________________________________
"החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה קורא ציטוטים של אחרים"
(אח של מישהו שהכיר את ג'ון לנון)
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
