|
סיפור שירות של מאבחנת פסיכוטכנית
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי עידו403 שמתחילה ב "טירונות ומסלולים ביחידות השונות- נכתב ע"י חברי הפורום"
נכתב ע"י chatulim
חלק א'
צו ראשון
הזימון שקיבלתי היה לשעה שמונה וחצי, אבל היה לי טרמפ עם אבא שהקפיץ אותי ללשכת הגיוס, ולכן הגעתי כבר בשבע וחצי. מייד הכניסו אותי בלי בעיות מיותרות.
תחנת אימות נתונים- חיילת חייכנית קראה לי פנימה והושיבה אותי מולה. היא הקריאה המון נתונים עלי במהירות מסחררת שהשאירה לי את האפשרות היחידה- להנהן במרץ לאישור. בתום ההקראה היא נתנה לי לקרוא שני משפטים בעברית צחה, וכאן מאוד הודיתי לאמא שלי שדחפה אותי לקרוא ולקרוא ולקרוא.. לא היתה לי בעיה בפירוש המלים המסובכות. אפילו החיילת נראתה מרוצה. עוד שני משפטי כתיבה שגם בהם לא היתה בעיה מיוחדת, והלאה, לתחנת המבדק הרפואי.
מכאן אני לא זוכרת הרבה. להתפשט, להתלבש, בדיקת עוורון צבעים, ושליחה לתחנת המבחן הפסיכוטכני.
אותה החיילת שעשתה לי את אימות הנתונים הכניסה אותי למבחן, הושיבה אותי מול מחשב ואמרה לי להתחיל.
מבחן אחרי מבחן אחרי מבחן... דווקא נהניתי. הרוב היה קל, והיה נחמד להפעיל קצת את השכל. סיימתי ממש מהר, ובערך בעשר וחצי כבר הייתי בחוץ.
זימונים
קיבלתי זימון ראשון! מיון למודיעין. צריך להתייצב במקום אחד בתל אביב. מה לי, ילדת הטיולים מהצפון, ולתל אביב?
נסעתי. היה מבחן עם המון המון שאלות, תרגום מאנגלית לעברית, עברית לאנגלית ומהולנדית לעברית, והלכתי משם פחות או יותר באמצע.
לא כל כך רציתי להתגייס למודיעין, למרות שאמא שלי שירתה ב-8200 ומאוד מאוד רצתה שתהיה המשכיות ביחידה.
לאחר חודש בערך קיבלתי זימון למדור כח אדם. האמת היא, שמאוד מאוד רציתי להיות טיפה קרבית.. הדרכת חי"ר או משהו דומה- אבל קיבלתי זימון- ולשם הלכתי.
הגעתי ללשכת הגיוס שוב, שם חיכו עוד כעשר בנות אחרות. אחת אחרי השניה הכניסו אותנו ל"וועדת קול והופעה"- הייתי צריכה להקריא קטע בעברית מול שלושה אנשים. אם נראיתי ונשמעתי סביר- עברתי. אני חושבת שבקטע הזה נפלו בערך שתיים- שלוש בנות. חיכיתי עוד קצת, ואז היה לי ראיון עם האחראית על המיון למאבחנות פסיכוטכניות. היא היתה נחמדה ממש, שאלה אותי אם זה מעניין אותי, אם נראה לי שאוכל להתמודד עם כל טיפוס שיגיע לראיון, איך אני בחברה וכו'... משם חזרתי הביתה וחיכיתי לזימון הבא.
קיבלתי! זימון לוועדת הכרעה בתל השומר. נסעתי לשם, שם חיכו בערך עוד עשרים בנות. מילאתי שאלון עמוס, ונכנסתי לחדר. שם ישבו שני גברים ובחורה על מדים עם ארון אחד. הם התחילו לשאול אותי למה אני חושבת שאני יכולה להיות מאבחנת, מה הרקע שלי עם אנשים, מה עשיתי בצופים, איך קוראים לכלבה שלי... בקיצור- חקירה צולבת.
שלחו אותי הביתה, ואמרו לי שירימו לי טלפון.
הטלפון הגיע, עברתי, ונקבע לי תאריך גיוס ל-16.7.00. שבוע אחרי הבגרות האחרונה..
גיוס
התגייסתי עם חברה טובה לאותו קורס, ושתינו הגענו לבית החייל. התרגשות, לחץ, הליכה אל ה"לא נודע". עלינו על האוטובוסים- לבקו"ם. שרשרת חיול, מדים, תיק מהאגודה למען החייל- ונוסעים למחנה 80.
טירונות קייטנה של 10 ימים, במהלכה עוד יצאתי ליומיים כדי להגיע לאזכרה של אח של חברה שלי שנהרג בבסיס פלמחים שנתיים קודם. קצת ירינו, קצת למדנו, ונגמר. מתחילים קורס.
קורס
(פה אני אחלק את זה לכמה שלבים, ע"פ איך שבנוי הקורס פחות או יותר- הזכרון שלי די צולע...)
בה"ד 11- שלב אימות נתונים- הקורס מתחיל ביום ראשון, בבה"ד 11. צריך להתייצב שם בבוקר, ולעמוד למסדר עם רישום מדוייק של מי נמצא ומי חסר ולמה. (אנחנו לא מכירות האחת את השניה, והמפקדים לא מגיעים...)
בסופו של דבר עומדים למסדר, המפקדים מגיעים, משקפי שמש, דיסטנס. קצת איבדתי פוקוס והרגשתי אבודה. מקום שאני לא מכירה, אנשים חדשים, חוקים חדשים..
עשו לנו סיבוב הכרה בבסיס, ואז כנסו אותנו באולם והתחילו שיחות ההיכרות. מפקד הבסיס, מפקדת הקורס, המדריכים, רס"ר הבסיס- כל אחד ומשנתו, ואני אמורה לעקוב ולדעת הכל? אין מצב. כדאי שאצמד למישהי שבאמת מבינה מה הולך כאן ואלמד ממנה.
מצאתי חברה שיותר מאוחר תתברר כחברה לחיים. בחורה בגילי מיישוב דתי מעבר לקו הירוק, דתיה, שכל קשר בין צורת החיים שלה לשלי מקרי בהחלט. אבל נוצר בינינו חיבור מיוחד מאוד. היא הצליחה להתאפס ולהבין מה בדיוק קורה, והסבירה לי. יש המון זמן שלומדים חומר עיוני, יש זמן שמתאמנים אחד על השני באימות נתונים, ויש זמן שאוכלים. חוץ מזה אין זמן לכלום. אה, ויש גם ארגזים (4) עם חומר סודי שאסור לפתוח מחוץ לכיתה נעולה, אסור לדבר עליו ואסור לכתוב אותו על שום דבר חוץ ממחברת שנכנסת לארגז בתום הלימודים. מי שישמעו אותו מדבר על החומר- יכנס לכלא.
שלב אימות הנתונים הוא בערך חודש-חודש וחצי. הוא לא קשה במיוחד, לומדים לעשות את אימות הנתונים, לקרוא טיפה שפת גוף ולדובב מלש"ב שמתקשה בשפה (יש "מילונים" בעלי דף אחד בשפות שונות כמו ספרדית ויידיש..)
בה"ד 11- שלב ראיונות- את שלב הראיונות לא כל מאבחנת מסיימת. יש שמוסמכות לראיין ויש שנשארות מאבחנות בלבד. השלב מתחיל בלמידת כמות חומר מטורפת (שאלות בראיונות בעיקר), ישנן סדנאות (סמים, תקיפה מינית וכו') והרצאות של בעלי מקצוע. השלב עצמו מרתק ומסחרר. הזמן טס. במשך הלימוד מתאמנים על חיילים מהבסיס בראיונות. חלק מצליחות לדובב אותם כבר מהראיון הראשון, חלק נשברות ופורשות מעניין הראיון. לא לכולן זה מתאים.
המדריכים בשלב הזה מתחלפים- יש מדריכי ראיונות ספציפיים.
הראיון קשה לי מאוד. אני לא בטוחה שאני רוצה להמשיך להתמקצע בזה. לא בטוחה שאני מאמינה ב"חליבת" החיים הפרטיים מאדם שאוכל להכיר רק בעשרים דקות. זה הרי לא באמת להכיר, והרי יש מאחוריו עוד כל כך הרבה, ומי אני שאחליט בשבילו לאן יילך ולאן הוא מתאים. מי אני, ילדה בת 18, שיכולה להשפיע על שלוש שנים מהחיים של אדם אחר?
אני נשברת. הלחץ הנפשי בקורס מטורף. יש המון ביקורת עצמית, יש שיקוף עצמי, מעבירים עלייך ביקורת אישית. קשה נורא. לא יכולה יותר והולכת להודיע למדריכה שלי שאני לא מעוניינת לראיין.
היא מסרבת בתוקף לקבל את הויתור העצמי הזה, כפי שהיא קוראת לזה. אני מראיינת מצויין. יש לי עוד המון מה ללמוד, אבל אני מתקדמת מצויין ביחס לשלב הזה בקורס. אותי זה לא מעניין. אני לא רוצה יותר. אני רוצה לחיות בראש שקט בלי שיהיה לי על המצפון שהרסתי למישהו חלום שהיה לו מילדות.
המדריכה שלי מבקשת ממני, כמעט מתחננת, שאתן לראיון עוד צ'אנס אחד, רק להגיע לשלב של הגדודים, ואז כבר נראה מה יהיה איתי. אני מסכימה. היא כזו מתחשבת ונחמדה שאני לא יכולה לסרב לה.
(אני לא מפרטת פה סגירת שבתות רבה שהיתה לנו מפאת עוצר יציאות- תפיסת אנס סדרתי במחנה וכו'- זה לא רלוונטי)
גדודים- שלב ראיונות- בשלב הזה אנחנו מבלות כל שבוע עם גדוד אחר. שבוע בשבטה, שבוע בבקו"ם, שבוע בבא"ח נח"ל, שבוע בגולני 51. בכל מקום אנחנו מראיינות את החיילים, מתאמנות עליהם, לומדות את הווי הגדוד בו אנחנו נמצאות, רואות איך זה "באמת". כאן התאהבתי בתורת הראיון. שמעתי גם מהרבה חיילים שהם מאוד מרוצים מהשיבוץ שלהם. שזה מתאים להם. הבנתי שבסך הכל התפקיד שלי הוא להתאים את התפקיד לבן אדם שיושב מולי. אני לא אהיה זו שאחליט אם הוא יהיה בתותחנים או בסיירת מטכ"ל, אם הוא יהיה נהג או טבח. אני מחליטה מה הציון של הראיון, וזה ביחד עם עוד מרכיבים בקב"א ובפרופיל שלו- יקבעו את השיבוץ.
חזרנו משלב הגדודים, ונשאר לנו עוד שבוע וחצי לסיום הקורס. ערב אחד, אחרי כיבוי אורות, הקפצה.
המדריכים עוברים בין החדרים, מעירים בצעקות את כולן. תוך חמש דקות כולם באולם, על מדים וארגזים (כל ארגז שוקל 15-20 קילו, ואיתם נסחבים במשך כל הקורס).
הגענו לאולם, קצת בשוק מהענין. המפקדת שלנו עמדה שם, אדומה מכעס, על סף התקף לב. מסתבר שהפקרנו חומר סודי. לאחר לימוד חומר, אמורים לעשות סריקה באותו חדר ולוודא שלא נשאר זכר לחומר סודי. השארנו קלסר מלא בכל תורת הראיון על כסא באולם. המדריכים מצאו את זה.
אני חושבת שלא רק אני הרגשתי, שאכזבנו באופן אישי את המפקדת. זה היה מעבר להפקרת חומר סודי, זה היה ממש עלבון צורב.
מאוחר יותר גילינו שזה משהו שהמדריכים "מלבישים" על כל קורס- קטע מצחיק שלהם. מאוחר יותר בשירות גם אני הייתי שותפה לעניינים כאלה ואחרים.
על כך יסופר בפרק הבא- סיום הקורס, שיבוץ וקורס "פיץ".
חלק ב'סיום הקורס
מפקדת הקורס אוספת אותנו, נותנת לנו נאום קצר על כמה העשייה שלנו חשובה וכמה חשוב שנשאר נאמנות למקצוע. את סודיות החומר אין צורך להזכיר, היא זורמת לנו כבר בדם.
טקס, שרוך, סמלים.
מרגש, מפחיד. מבעית.
זהו, הקורס נגמר. פתאום הגעתי להכרה שעכשיו הכל עלי. אני אחראית למלש"ב הזה. ולזה. ואני אקבע, בסופו של דבר, איפה הוא ינחת. ואם הוא לא יאהב את זה? ואם הוא יהיה מדוכא? ואם הוא חס וחלילה.. יתאבד? אני צריכה את זה על המצפון שלי?
ישבתי עם ב', חברתי (הדתיה שהוזכרה בפרק הקודם) ושפכתי בפניה כל שהיה על לבי. מסתבר שאני לא היחידה שמרגישה שזה גדול עליה בכמה מידות. באופן מפתיע, לפחות עבורי, רוב הבנות די לחוצות מאפשרות של שיבוץ מלש"ב וקריאה עליו בעיתונים אחרי השחרור...
ביקשתי להשתבץ בירושלים. זה אמנם רחוק משמעותית מהבית שלי, אבל כל חברותיי ישרתו שם וזה מה שחשוב. לחזור הביתה כל יום זה ממש לא קריטי.
קיבלתי את השיבוץ שלי. שמחה גדולה.
יום ראשון מגיעה ללשכה, ומקבלת "בום" רציני. כן כן, גם כאן, כמו בקרבי, יש "הבדלי מעמדות"!
מסתבר שלקורס חדש שהגיע, קוראים "פיץ". זה הקורס הכי צעיר, הכי פעור, שאין לו מושג מה קורה. אחריו יש קורס קטן, שעליו נופלת מרבית העבודה בחוליה, קורס גדול, שחונך את קורס פיץ, וקורס ענק- ממש לפני שחרור.
קורס פיץ
שוב עוברים את נוהל טופס הטיולים, הרצאות ממפקד הלשכה, סגנית מפקד הלשכה, רס"ר הלשכה וראשי המדורים (רפואי, ברה"ן, קד"צ, תנועה ות"ש).
בתור חיילת שגרה רחוק, נתנה לי הטבה לדיור ע"ח הצבא. קיבלתי דירה בשכונה מפוקפקת מאוד, שהירושלמים שבין הקוראים יוכלו לזהות- קטמון. מדובר בשכונה עתירת נרקומנים, אנשים קשי יום ואוכלוסיות במצוקה. בקיצור- לא תענוג גדול.
שוכנתי בחדר עם עוד 5 בנות- שלוש מהן מהקורס שלי ועוד אחת מקורס מעלי, ועוד חיילת ששירתה בפרקליטות הצבאית. פרטיות בטח שאין, שלא לדבר על היכולת להיות שניה אחת מהיום עם עצמך- ואני רגילה לזמנים עם עצמי, ואוהבת את זה.
ו... מתחילים לאמת!
אימות הנתונים דווקא הולך בקלות. זה עניין טכני בלבד. שואלים שאלות- מקבלים תשובות. אין מניפולציות, אין דרכי קיצור ואין שום סיבה לקצר. מה שאומרים- זה מה שצריך. על אימות הנתונים עוד אפרט כשאגיע ל"קורס קטן".
הסטאז' מגיע. תקופת הסטאז' היא מס' ראיונות שה"מתמחה" מעבירה, בליווי צמוד של אחד המדריכים מהקורס, ע"מ לוודא שלא שוכחים שום שאלה ושבגדול "יש את זה" ואפשר להתחיל לראיין לבד. גם בשלב הזה עוד "הפרישו" בנות מתפקיד המראיינת.
בירושלים יש פלוס רציני- יש מאבחנים בנים! מכיוון שהאוכלוסיה שם מכילה אחוז גבוה של דתיים (מסורתיים, כיפות סרוגות וכיפות שחורות לזרמיהן השונים), יש צורך במראיינים בנים ע"מ להמנע מחשש "ייחוד"- המצאות של גבר ואישה שאינם נשואים לבד בחדר.
אחרי שלושה ראיונות הוסמכתי כמראיינת. אושר עצום, ומצד שני יש עצב מסויים בלראות את הבנות שלא הוסמכו מביטות בקנאה אל חדר המראיינים. גם כאן יש "הבדלי מעמדות"- מי שמראיינת "נחשבת" יותר ממי שהוסמכה כמאבחנת בלבד. אמנם מכחישים את זה, אבל זה שם. אי אפשר להתעלם מזה.
אני מתחילה להכיר את ירושלים. העיר עולה על כל ציפיה שהיתה לי. אני מוצאת בה פינות חמד קסומות ועתיקות, אנשים מוזרים ומרתקים, מסתובבת לי כסהרורית בין נחלת שבעה ליפו, יושבת ב"באבט" ומשם ממשיכה למשכנות שאננים. שואפת את "אוויר הרים צלול כיין" הזה, ומרגישה את העיר מתיישבת לי בלב. עמוק. חזק. יש משהו מיסטי בעיר הזו.
התחברתי עם בנות מהלשכה, ירושלמיות. אני מוצאת שירושלמים זה עם אחר, לא טיפוסים שאני מכירה. זה מעניין אותי מאוד, ההבדל במנטליות. הנה, אני כבר חושבת בתור מאבחנת.
שתי בנות עוזבות את החדר. הן עוברות לחדר אחר ו"משחררות" לנו מרחב מחייה גדול יותר. כאן כבר יש טיפה פרטיות.
לפעמים כשאני ממש רוצה להיות לבד, אני נוסעת למאגר של בית זית. מקום מדהים.
הראיונות קשים לי. אני מראיינת בסך הכל שלושה ביום, אבל לוקח לי המון זמן להקליד את הדו"ח. אני צריכה לברור בין טפל לעיקר, לקבוע ציונים, לשחזר כל מה שנאמר לי. אני פוגשת טיפוסים מוזרים, חריגים, מעולמות אחרים משאני מכירה.
היה אצלי מישהו שעל אביו היתה כתבה נרחבת בעיתון. ע"פ מה שהיה כתוב על אביו- היתה צריכה להיות לי דיעה מאוד מובנית עליו. הוא היה צריך להיות "נפל" מבחינתי. ניסיתי מאוד להיות אובייקטיבית. השתדלתי. בסוף הוא יצא מצטיין. היום הוא מסיים קורס טייס.
הזמן עובר, יש מבחן כל חודש על החומר המקצועי. מדי פעם אני מעבירה כיתות מבחן ומאמתת, אך רוב הזמן עובר עלי בחדר קטן עם מלש"ב, בנסיון להבין איזה מין בן אדם הוא.
על כך בהמשך- קורס קטן, משבר גדול, והחלטה גורלית...
חלק ג'
קורס קטן
מבחן דרגה. שש שאלות שהתשובות עליהן ממלאות ארבעה עמודים. אם מלש"ב אומר ככה מה תעשי, ואם הוא יעשה ככה איך תגיבי. אני כבר יודעת בע"פ, וקצת נמאס לי.
יוצאת עם ב' לטיול בירושלים. בינתיים העבירו אותנו מקום מקטמון לקינג ג'ורג', וזה נוח יותר. יותר מרכזי. מטיילות, מקשקשות, מתייעצות על ראיונות שהיו.
היא מספרת לי על מלש"ב שהגיע אליה, אטום לחלוטין וקשוח, לא מוכן לשתף פעולה. הוא היה יוצא אוקראינה והיה לו קעקוע ענק של עכביש על גב היד. היא ניסתה לדובב אותו. באמת שניסתה, אבל הוא- כלום. היא אפילו הציעה לו לעשן סיגריה יחד (והיא לא מעשנת) אבל הוא לא מוכן. מסרב לשתף. "רואים שיש לו המון על הלב", היא אומרת לי. "לא יכולתי לוותר לו. גם אם זה היה לוקח עד יום למחרת, הייתי יושבת איתו ומדברת."
בסוף, אחרי שהיא שינתה קצת את הכללים והתיישבה מולו על הרצפה, הוא התרצה וסיפר לה. הוא היה חבר בכנופיה גדולה בירושלים. דקר מספר אנשים ואפילו רצח. העכביש על היד זה הסמל שלהם. והוא איים עליה שאם זה יעבור למישהו הוא עוד ימצא אותה ויתנקם בה. "אני מפחדת", היא אומרת. "מה אם אני אחכה לאוטובוס והוא פתאום יצוץ לי מאיזושהי פינה?"
באותו יום, כשחזרה ב' הביתה, ראתה אותו באוטובוס. היא משחזרת ואומרת שהוא פשוט עמד שם והסתכל עליה. לא אמר לה כלום, אפילו לא עשה סימן שהוא מכיר אותה. רק עמד והסתכל. בתחנה הבאה היא ירדה.
אפילו לחצן מצוקה אין לנו בחדרי ראיונות. הכל כדי לשמור שהמלש"ב יהיה מרוצה, לא יחשוד ויסכים לספר לנו כל דבר שנשאל אותו. גם לי היה מקרה מפחיד. שבוע אחר כך ראיינתי בחור עצוב. העיניים שלו אמרו הכל. הוא היה בודד, לא היו לו חברים, אמו נפטרה כשהיה בן 13 ואביו חי עם אשה אחרת. הוא לומד בפנימיה ומסתדר לבד. עצמאי לחלוטין.
כנראה שהייתי טיפה לא מרוכזת, ובתמימות שאלתי במה אמו עובדת- פשוט שכחתי. כהרף עין הבחור השתנה לחלוטין, הפרצוף שלו הסמיק כולו והוא קפץ על רגליו ושלף מולי סכין, מצמיד אותה לגרון שלי. "אל תדברי על אמא שלי שמעת? מה את מפגרת? את רוצה שאני ארצח אותך?"
ואותי לימדו בשום פנים ואופן לא לצאת מראיון לפני שיש לי את כל המידע.
ולא יצאתי. ביקשתי שיביאו לנו מים וקלפים, ולאט לאט, תוך כדי משחק "מלחמה", הוצאתי ממנו פיסות מידע. בכל מהלך מי שניצח שאל שאלה. בסוף המשחק היה משני ופשוט דברנו.
הפניתי אותו לקב"ן והוא השתחרר על סעיף נפשי. היום הוא נהג בוס במשרד בירושלים, מבסוט מהחיים. פגשתי אותו במקרה במדרחוב כשנסעתי לירושלים אחרי השחרור. פתאום עצר אותי בחור מחויך, מטופח ומגולח, ושאל אותי "תגידי, את אולי עשית לי ראיון לצבא?" ישבנו לכוס קפה והוא סיפר לי מה עבר עליו.
אם אתה קורא את זה במקרה- תדע שסלחתי מזמן.
משבר גדול
אני קורס קטן בדרגת רב"ט, מראיינת שמונה ראיונות ביום, משתדלת שלא לקחת את הראיונות איתי הביתה, למרות שזה כמעט בלתי אפשרי. כל מלש"ב הוא סיפור בפני עצמו. יש אנשים ממוצעים, ויש אנשים מצטיינים. יש כאלה ויש אחרים. עולם ומלואו.
יש בעיות מטורפות בבית. רבתי עם אבא שלי ואנחנו בקושי מחליפים מילה. זה הורס אותי. לא שאי פעם היינו בקשר כזה טוב, אבל עכשיו הוא לוחץ עלי לעבור לחיפה בגלל הפיגועים. גם אחותי גרה בירושלים (לומדת לתואר ראשון באוניברסיטה העברית), ולכן הוא ואמא מאוד מאוד לחוצים.
יש המון פיגועים פה. שלשום עברתי ליד המשביר ועשר דקות אחר כך התפוצץ שם אוטובוס. משפחה שלמה של מרואיין נרצחה בפיגוע בסבארו. זה מקיף מכל עבר, מקהה את החושים. במוצ"ש כשחזרתי לירושלים (אני משתדלת לחזור במוצ"ש כדי לא להסחב בפקקים של ימי ראשון) היה פיגוע בבית ישראל. שמעתי את הפיצוץ והתקשרתי לאמא להגיד לה שתפתח טלויזיה. רבע שעה אחר כך שידרו את הידיעה.
גם כל הזמן יורים בכביש המנהרות וחברה שלי מתנייעת מלוויה ללוויה. פעם זה מישהו מהיישוב, פעם חברה טובה שאחיה נהרג ופעם בן משפחה. זה הולך ומתקרב, ואני רק מתפללת שזה לא יגיע קרוב מדי.
החלטה גורלית
קיבלתי החלטה מקצועית- אני מפסיקה לראיין. רוצה להתקדם בחוליה ולהיות "מנתבת". אני מביעה את רצוני בפני המפקדת שלי והיא לא מוכנה לשמוע. "את מראיינת טובה, לא סתם הסמכנו אותך." אבל אני עקשנית- אני רוצה להתקדם. כל פעם שמגיע קורס חדש יש שיבוצים, ואני מגישה מועמדות להיות מנתבת. אני די פופולרית בחוליה. אנשים סומכים עלי ויודעים שאני מקצועית. באים ושואלים שאלות, מתייעצים.
נבחרתי להיות מנתבת ואין מאושרת ממני. עכשיו אני אחראית על כל המאבחנות – על האימותים ועל המבחנים הפסיכוטכניים. אני בודקת אימותים, מעבירה העשרות מקצועית ולוקחת על עצמי את פרוייקט "זימונים". הפרוייקט הזה- מטרתו לסיים עם המלש"ב את הזימונים אליהם לא הגיע, לאתר אותו ולזמן אותו מחדש. אני מצמצמת משמעותית את כמות המלש"בים ברשימה, מצליחה לאתר אותם אחד אחד, גם את הסרבנים שביניהם, ומשכנעת אותם להגיע. אני מתחילה לזכור שמות של מלש"בים ומספרי תעודות זהות. הבנות קוראות לי "סופר מאבחנת". מפקד הלשכה מרוצה ממני מאוד. הוא כינס את הלשכה ונתן לי תעודת חיילת מצטיינת ואמר לי שאהיה מועמדת למצטיינת רמטכ"ל. זה לא מדבר אלי. באמת. תעודה מפה או משם לא עושה לי את זה. יש עוד מלש"ב אחד שאני חייבת להשיג. זה כבר הפך להיות אישי. זימנתי אותו כבר מס' פעמים והפעם הבאה תאלץ להיות מלווה במשטרה. אני מחליטה לתפוס אומץ ולנסוע אליו הביתה אחרי שהלשכה נסגרת. זה לא בהגדרת התפקיד שלי, אבל חשוב לי לראות מי המלש"ב הזה ולדבר איתו.
נסעתי. הוא גר בקטמון, ליד הדירה הישנה שלי, ואני מכירה את הסביבה. דופקת בדלת ופותח לי איש מבוגר, חסר שיניים, שרזונו מעיד עליו שלא אכל תקופה ארוכה. שואלת אותו אם בנו נמצא והוא מתמוטט לי בידיים. הבן מופיע בריצה. בחור דתי, כיפה גדולה של רבי נחמן לראשו, מסתכל בפליאה איך הבחורה הזו עם המדים מחזיקה את אבא שלו ומנגבת לו את המצח. הוא קורא למגן דוד אדום. בזמן שאנחנו מחכים אני מסבירה לו מי אני והעיניים שלו מאדימות.
"את לא יודעת כמה אני רוצה להתגייס". "אני מת ללכת לגולני". "איך אני יכול לעזוב אותו ככה?"
כמעט ובכיתי יחד איתו. בחור עם ראש על הכתפיים, מבין עניין. החיים זמנו לו מקבץ כזה של קשיים, שמאוד קשה להתמודד עמם. סיכמנו שיגיע למחרת ללשכה, בזמן שאביו מאושפז ודואגים לו.
הוא הגיע וליוויתי אותו משך אותו יום. העברתי לו את אימות הנתונים, נכנסתי איתו למבחן ווידאתי שהוא מסיים אותו, והכנסתי אותו לתחנת הראיונות (אני בעצמי לא יכולתי לראיין אותו כיוון שהיתה לי דיעה עליו והכרתי אותו כבר במובן זה או אחר). בסוף אותו יום הוא ניגש אלי, והוריד מצווארו שרשרת זהב. "זה בשבילך. לא חשבתי שעוד קיימים אנשים כמוך". סירבתי לקבל את השרשרת, ואמרתי לו שבפעם הראשונה שהוא חוזר הביתה על מדים, שירים לי טלפון. מעולם לא קיבלתי ממנו טלפון. לא ידעתי מה קרה איתו מאז והלאה. אני רק יודעת שהוא התגייס לגולני.
בחלק הבא- קורס גדול, יציאה חריגה לקידום ועוד סיפורי מלש"בים.
קטע שכתבתי לחברה בזמן השירות, על יום הזכרון:
ערב יום הזכרון, הזמן סופר עצמו לאחור לפני הצפירה. עוד
שעתיים את צריכה לעמוד, כולך מצוחצחת ומסודרת, במסדר כבוד של
הטקס ביישוב. אני אבוא לראות אותך, אשב על אחת המדרגות מאבן,
ואשקיף עליך כשאת עומדת זקופה בשורה הראשונה של המסדר. כל כך
גאה במה שאת מייצגת, כל כך גאה שאת עומדת שם ומשדרת לשאר
האנשים כמה זה חשוב. את יודעת, לי יום הזכרון הוא יום כזה
רגיש, שניים מהשכבה שלי נהרגו ועוד אח של חברה, שאי אפשר להתגבר עליו.
זה יום שמזכיר לי רגש. משהו שאני מנסה, לרוב,
להתחמק ממנו ככל האפשר. אז אגיע, קצת לפני הזמן כדי לתפוס
מקום טוב באמצע, ואסתכל לך ישר בעיניים במשך הטקס, למרות שאת
לא תראי אותי. אני אביט לך לתוך הלב ואנסה שתרגישי כמה אני
אוהבת. כשארגיש שזה הזמן המתאים, בטח אבכה. אחרי הכל, יש ימים
כאלה שלפעמים הרגש נשפך לי מתוך העיניים. וכמה דקות אחרי
שהטקס ייגמר, הכל ישוב להיות ציני ומגוחך. עד למחרת בבוקר,
בטקס בבית העלמין. אני יודעת, את הולכת להניח זר אי שם בגולן.
אפילו את "הצבי ישראל" את מקריאה, ואת לא יודעת כמה זה חשוב
לי. כמה הייתי רוצה להיות שם ולראות אותך עומדת וקוראת. אני
יודעת כמה יפה את קוראת, ורק לחשוב על זה מעביר בי צמרמורת.
ומחר בבוקר אני אעמוד שם, ויהיה לי עצוב בלב, כי רק לחשוב על
הקבר שלו מעלה לי דמעות בעיניים. ואולי לא יהיה שם את מי
לנחם, ובכלל אני לא בטוחה שאני הולכת לשם כדי לנחם, או כדי
לסמן לעצמי כמה דקות של התייחדות, שאני יכולה להרשות לעצמי
להיות עצובה כי זה לגיטימי.
יום הזכרון. עוד כמה דקות אני אסע לקשט לקראת יום העצמאות.
תמיד זה מעצבן אותי, הביטול הנוח הזה של יום הזכרון, כי מיד
לאחריו מתחילות החגיגות. ולי קשה להתנתק. כבר עכשיו יושב לו
גוש של דמעות שחונקות לי את הגרון, ואני יודעת שייקח לו זמן
להחליק הלאה לתוך הבטן שלי, המקום שהוא יושב לו דרך קבע עד
יום הזכרון הבא.
את מכירה אותי כבן אדם ציני, כבן אדם שהעולם עובר לידו ולא
נוגע בו מרבית הזמן. רק פעם אחת ראית אותי ממש מתפרקת. יש
אנשים שלא ראו אותי ככה כל החיים שלי. חשוב לי שתדעי שהיום זה
יום אחר. היום אני מוכנה להשבר כי אני יודעת שאת שם על מנת
לאסוף את השברים. אני יודעת שלאן שלא אפול, אמצא אותך בסוף
ואוכל להשען עליך.
רק רציתי להגיד לך תודה על זה שאת כאן. ועד כמה אני אוהבת.
אני
חלק ד'
קורס גדול
אני כבר הרבה זמן בחוליה. אחרי הגיעו כמה קורסים "קטנים ממני". האווירה בחוליה השתנתה פלאים. כשהקורס שלי הגיע, באנו לחוליה ממורמרת שמיטב אוצר המלים שלה כולל את הביטויים "שואה", "מוות", "בא לי להדרס" וכו'. אני זוכרת שבתור חיילת צעירה ונלהבת, זה די הוריד לי את המוטיבציה. אחרי קורס מרעיל וכל האנשים שהבהירו לנו כמה אנחנו טובות, והנתונים שלנו טובים, ונבחרנו בפינצטה.. פתאום מגיעים אל הצבא האמיתי ורואים את המרמור שכולם מדברים עליו. אנחנו לא נדבקנו בזה. הקורס שלי, עוד שנים אחר כך, נחשב לקורס המתלהב ביותר וחדור המוטיבציה מכולם.
יש בקורס מתחתי מישהי מדהימה. קוראים לה ט', היא מקצועית בטירוף, לא "מתפזרת", יודעת בדיוק מה לעשות. היא גם בן אדם מצויין מכל הבחינות. אני חושבת שאני אתן לה להיות מנתבת אחרי. אני גם אתן לה את השרוך שלי כשאשתחרר.
נכנסת לראיין. אני לא מראיינת הרבה בזמן האחרון בגלל הניתוב, אבל מדי פעם נכנסת לראיון רענון. מסתכלת במחשב על נתוני המלש"ב ולאט לאט הפנים שלי משתנות בהבעה של "זה הולך להיות ארוך".
קיבלתי מלש"ב שהצהיר עוד באימות הנתונים שהוא הומו, שההורים שלו לא מקבלים את זה והעיפו אותו מהבית, שהוא הפסיק ללמוד ושיש לו 7 (!) רישומים פליליים על סמים, שידול קטין לסמים והחזקת כלי עישון.
אני יודעת, יודעת שזה יהיה ראיון מעניין, אבל רק המחשבה להכנס איתו ולשבת שם עוד שעתיים, קצת מתישה אותי. אני יוצאת לעשן סיגריה לפני, מתיישבת על המדרגות ו"קומה מתחתיי" מתיישבת א'.
א' גם היא קורס מתחתיי. היא יפהפיה לדעתי, שיער שחור קצר, גבוהה, קצת גמלונית כזו ועם חיוך ממיס.
היא נראית לי במצב רוח עגום, ואני, תוך כדי שאיפת עשן, שואלת אותה בחיוך מה קרה.
"עזבי, זה מה זה סיפור ואין זמן פה לדבר על זה". בסדר. אז נקבע להפגש בערב ונדבר..
קבענו להפגש בערב במקום שנקרא נוקטורנו.
נכנסת לראיון עם אוהד (שם בדוי). אוהד בחור יפה, גברי בכל הוויתו. הוא לא, מה שנקרא, "אוחצ'". אוהד מתיישב ואני רואה שיש לו חתיכת שריטה ליד העין. משהו שאולי היה דורש תפרים. כמובן שזה משנה לי מייד את מבנה הראיון, ואני שואלת אותו מה קרה לו בעין. הוא מחייך, נוגע לא נוגע בשריטה ואומר "את יודעת, מסתבר ששוטרים לא ממש אוהבים גייז. ומסתבר שיש להם אחלה דרכים להראות את זה".
אוהד הסתובב עם בן זוגו מזה 6 שנים בסביבת ככר ציון. הם הלכו לטיול, כמו כל ערב, ונתקלו בארבעה שוטרים. השוטרים עצרו אותם ושאלו אותם מה הם מחפשים, ושחררו אותם לדרכם. כשאוהד ובן זוגו חזרו הביתה, ליד רחוב בארי תפסו אותם השוטרים שוב. שוטר אחד החזיק אותו, שוטר שני את בן זוגו, והשניים האחרים פשוט נתנו להם מכות. אוהד מרים את החולצה ומראה לי סימן כחול בוהק. לבן זוגו נפרקה הכתף. אני מזדעזעת אבל מנסה לא להראות את זה, מדליקה עוד סיגריה. שואלת מה שצריך, אבל בעיקר מתעניינת במה שמסביב. הוא רוצה להתגייס ללהקה צבאית, אוהד. "אני יודע לשיר, ואני יודע לרקוד. אני טוב בזה. רוצה לראות?"
למה לא.. אם כבר ארוך- שלפחות אהנה מזה! אוהד נעמד, מסיט את הכסא לצד, ושר לי את "גבר הולך לאיבוד". יש לו קול מדהים. מצמרר. עמוק ונקי.
יוצאת מהראיון לאחר שעה וחצי, מתיישבת לכתוב את הדו"ח ו-ל' מתיישבת לידי. "איך הוא היה?"
"בסדר, חמוד". "את יודעת מי זה, נכון?"
- צמרמורת. שכחתי לשאול אותו מי ההורים שלו. על היחס מהם הוא סיפר, אבל לא יותר מזה.
"אבא שלו זה הרב י'! הוא נחשב ימני קיצוני ויש לו דיעות מימי הביניים".
אני קורסת מול המקלדת ומתחילה לשפוך. עתיד משפחתי גדול לא יהיה לו.
חוזרת לדירה, אני לא יכולה להפסיק לחשוב על אוהד. אני יודעת שזה לא אתי, ואני לא אמורה לעשות את זה, אבל אני פשוט חייבת להרים לו טלפון. לשאול אותו מה איתו.
מתקלחת, מתארגנת, ומגיעה לנוקטורנו.
א' יושבת שם, בשולחן פינתי, מעשנת בקצב מטורף. אני מתיישבת מולה, מזמינה לי סיידר חם ומדליקה סיגריה למולה. היא לא מסתכלת לי בעיניים. "אני לא יודעת איך להגיד את זה, אבל אני חייבת לספר למישהו". "אני לסבית".
היא מרימה את הראש ורואה אותי מחייכת חיוך רחב. "מה נסגר איתך?"
"זה כנראה היום שלי, את השניה שמספרת לי היום".
"את יודעת שיש עוד לפחות 3 גייז בחוליה?"
היא מספרת לי הכל. ההורים שלה יודעים, אבל אף חבר לא יודע. היא מעולם לא היתה עם אישה, אבל היא לא נמשכת לגברים בכלל.
אני מחבקת אותה. היא נראית לי כזו חסרת אונים.
נפרדות לשלום. היא לביתה ואני לדירתי.
יום למחרת אני מתקשרת לאוהד. לא יכולתי להתאפק. הוא נשמע מופתע, ואנחנו קובעים להפגש בצהריים בארומה. נפגשים, ואני מספרת לו שאמרו לי מי הוריו, ושיש לי דרך לעזור. אני מכירה את מנהל ההלנה שלנו, ותמורת סכום סמלי ביותר הוא מוכן לשכן את שניהם בדירה מרוהטת ומאובזרת.
אוהד בוכה, ומתקשר לבן זוגו. תוך עשרים דקות בן זוגו מגיע, ושניהם לא מפסיקים להודות לי. אני רק שמחה שיכולתי לעזור לו. אני יודעת מנסיון כמה זה קשה.
נערך לאחרונה ע"י נור בתאריך 04-05-2006 בשעה 08:38.
|
ראשי
צ'אט
18-07-2005, 18:48
מערך הנגד מטוסים של חיל האוויר
(שבוע בסיסיות אידיוטי). 
מצב כלאיים
