ככה סתם יצאתי לטיול ופגשתי את חבורת המארינס המבוססים בלוויית מפקד ללא חת ולו רטייה אחת.

דרך אגב, גיליתי באמצעות הודעה ישנה של YGH שהוא אפילו כתב ספר על חוויותיו משם

הספר נקרא "יומן וייטנאם".
בשנת 66 משה דיין יצא בשליחות מעריב לסקר את מלחמת וייטנאם ובסוף יצא מזה ספר.
הספר לא רע בכלל. משה דיין לא שיחק אותה גנרל והסתובב עם הכוחות בשטח, אכל בוץ ויתושים והצטרף לסיורים קדמיים.
אין מה להגיד - היו לו ביצים, לבן אדם.

תמורת 75000 דולר !!!!!!!
(פורום "סקופים וחדשות").........

כנראה לא קראת את הספר.
בספר קובע משה דיין בנחרצות שארה"ב תנצח במלחמה בלי בעיות, ולוויאטנמים אין שום סיכוי, והסיבה: השימוש החדשני במסוקים להנעת כוחות בג'ונגל.
"המומחיות הצבאית" הזאת מזכירה לי את "מומחיותו" של דיין בכל הנוגע לצה"ל: הוא קבע שהחי"ר יבצע את הלחימה העיקרית בכל מלחמה, והטנקים ינועו אחרי החי"ר על גבי מובילים, ואנשי הצוות באוטובוסים.
את "הצלחתה" של "תורת הלחימה" הזאת ראינו במלחמת סיני, עת החי"ר כשל בצורה פושעת בהתקפתו על אבו-עגילה, (אחד המחט"ים הודח תוך כדי לחימה) ורק הפרת פקודה ותנועתה של חטיבה 7 בניגוד מוחלט לפקודתו של דיין, הביאו את הניצחון במלחמה זאת.
כל הפרטים בסיפרו של תא"ל אורי בן-ארי "נוע נוע, סוף".




------------------------------
חיל השריון: נלחמים בישיבה

כנראה לא קראתי את הספר? כנראה שהדעות שלנו שונות.
אני מאוד נהניתי מהספר כי הוא מציג בצורה מאוד ריאליסטית את חיי הלוחמים בוייטנאם. הוא מעניק הצצה דרך עיניו (עינו?) של משה דיין, שהוא דמות מרתקת, והוא בסך הכל כתוב טוב.
אם קראת אותו כספר לימוד לטקטיקה ואסטרטגיה, החמצת את הנקודה. משה דיין נשלח בשליחות עיתון להעניק הצצה לתקופה, מקום ורקע. והספר מספק את זה בצורה מצויינת.

יש לי הרבה שאלות לשאול אותו.
בייחוד על מלחמת יוה"כ....

ואם יצא לך לפגוש אותו, לצערי לא תוכל לספר על כך...

ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק

אתה בוודאי בחור צעיר. לזקנים כמוני לא צריך להסביר מהי אבו-עגילה...עבורינו אבו-עגילה היא כמו גטיסברג לאמריקנים.
אבו-עגילה היא צומת דרכים מרכזית בסיני והיא המפתח לחצי האי. גם צומת רפיח היא צומת חשובה, אבל היא שוכנת בצפון סיני, ואילו אבו-עגילה נימצאת במרכזו, וכשהיא נופלת - כל חצי האי בידינו.
אבו-עגילה שוכנת מספר קילומטרים מניצנה, ומתחברות עליה הדרכים המובילות מאל-עריש בצפון, נחל, תמד וכונתילה בדרום, ניצנה ובאר שבע במזרח, וכמובן הדרך הראשית מערבה המובילה לתעלה.
שלש פעמים נלחם צה"ל באבו-עגילה ושלש פעמים היא נפלה בידינו. אני חושב שאין לכך תקדים בעולם.
לראשונה היא נכבשה במלחמת העצמאות ע"י חטיבת "הנגב" של הפלמ"ח על מוצבי אום כתף הסמוכים לצומת, בקרב קשה המתואר בסיפרו של המשורר חיים גורי "עד עלות השחר". גורי היה הסמ"פ של אברהם אדן- שאח"כ היה אלוף ומפקד גיסות השריון.
בפעם השניה נכבשה הצומת במלחמת סיני. כאמור, דיין, שלא היה לו מושג בעניני צבא - הוא היה יותר פוליטקאי מחייל - זלזל בשריון וייעד אוגדה (!) לכיבוש הצומת. כשנכשלה ההתקפה שלח אלוף פיקוד דרום אסף שימחוני ז"ל את חטיבה 7 בניגוד לפקודתו המפורשת של דיין. החטיבה, תחת פיקודו של אורי בן-ארי, לא תקפה חזיתית, אלא ביצעה איגוף דרך קוסיימה ודרך מעבר הדייקה ותקפה את המערך המצרי מעורפו. הקרב היה קשה, במיוחד על סכר הרעווה, הסכר על נחל אל עריש, שבסיומו הוא נכבש ע"י טנק המ"פ משה בר-כוכבא (בריל) ז"ל (שהיה גם הוא אלוף ומפקד גיסות השריון ) ועוד זחל"ם אחד. כל הפלוגה קיבלה צל"ש (עיטור העוז) על קרב זה, שהעלה את השריון על המפה, ויום השריון נחגג ביום זה.
בפעם השלישית נכבשה הצומת ע"י אוגדתו של אריק שרון במלחמת ששת הימים. קרב זה על מוצבי אום-כתף הוא, לדעתי, אחד הקרבות הגדולים בהיסטוריה, והוא הביא לשיא את גאונותו הצבאית של אריק שרון. אם אתה מתענין בנושא, כדאי שתלמד את הקרב.
הבה נקווה שלא נצטרך לכבוש את אבו-עגילה בפעם הרביעית.







--------------------------------
חיל השריון - נלחמים בישיבה

מהשיקולים המדיניים שהנחו את עיכוב הפעולה של חטיבה 7, שהיו שיקולים רציניים מאוד. למעשה גם שמחוני שלח את חטיבה 7 הרבה לפני שההתקפות של חטיבה 10 ו-37 (היי, גם חטיבת שריון, אבל גרועה) נכשלו כליל.
דיין היה רחוק מלהיות בור ועם הארץ בענייני צבא, וזה שהתפיסה שלו בענייני שריון הושפעה מאוד מתפיסות ישנות יותר לא הופך אותו לכזה. סוף-סוף, הוא לא היה לבדו בעניין, לא בארץ ולא בעולם. וגם תפיסת הפעלת השריון שגובשה בצה"ל אח"כ לא הייתה נקייה מבעיות, ובששת הימים הצליחה במידה רבה בגלל שאפילו כאשר היה למצרים מקום בו יכלו לעצור אותנו היטב - כמו הג'יראדי - הם פשוט נשברו מהר.
הקרב של אוגדת שרון בששת הימים אכן היה מבריק. אין שום ספק בזה.
והסיכוי שגם אם תהיה מלחמה ניאלץ להילחם על אבו עגילה הוא קטן למדי. מבחינת המצרים, שגם הם הפיקו לקחים, קו ההגנה שלהם כבר לא בקו אבו-עגיילה - אל-עריש, אלא יותר באזור המיצרים, שם השטח הרבה יותר לטובתם.
(ואגב, בקשר לדיין בויאטנאם, הוא לא לבד בטעות: גם מומחי אנטי-גרילה כרוברט תומפסון סברו שהאמריקאים *ניצחו* בוויאטנאם (תומפסון כתב את זה ב-1972), ודיין לפחות שם לב שסייגון מחוררת ככברה והוויאטקונג לא יתקשו לפרוץ אליה. וזה היה יותר משנה לפני טט.

כיצד זה, שהשיקולים המדיניים "הרציניים מאד" עיכבו את פעולתה של חט' 7 , אבל לא עיכבו את פעולתן של החטיבות האחרות? מה ההבדל בין חט' 7 לחט' 10 מבחינת השיקולים המדיניים? הטענה היא שחט' 7 היתה צריכה לתקוף את המערך המצרי, ולא חטיבת חי"ר.
(עד כמה שידוע לי חט' 37 שמפקדה היה חיים בר-לב, פעלה בצומת רפיח, ולא באבו-עגילה - אבל יתכן שזכרוני מטעה אותי)
התפיסה של דיין אכן היתה "מיושנת" - "עתיקה" תהיה הגדרה נכונה יותר, שהרי ב-1956 לא היינו רחוקים ממלחמת העולם השניה, בה הפעילה גרמניה את מלחמת הבליץ גריג: חדירה לעומק האויב בעזרת כוחות ניידים ומשורינים, בסיוע חיל אוויר. דיין לא למד כלום מהדוגמא של הגרמנים.
בוודאי שיש בעיות בתפיסת לחימה משוריינת בצה"ל, אבל אין בכך לערער על העובדה שבמלחמה השריון הוא הכח המרכזי והעיקרי, והפעלה נכונה של החי"ר תהיה בהפיכתו לחרמ"ש.
אינני יודע למה קו המיצרים הוא קו נכון יותר מבחינת המצרים. נכון שאפשר להגן בקלות רבה יותר במיצרים נגד כח תוקף. אבל מה באשר לשטח שמצפון למיצרים, השטח באיזור ביר גפגפה והסביבה?
אינני יודע מיהו רוברט תומפסון, אבל אני מפקפק ב"מומחיותו" אם הוא כתב בשנת 1972 (!) שהאמריקאים ניצחו...





-------------------------------------
חיל השריון: נלחמים בישיבה

וזה כתוב בכל אחד מהספרים החדשים על מלחמת סיני:
שאר החטיבות לא תוכננו לפעול כל-כך רחוק מהגבול, והלו"ז האיטי נועד כדי שנאצר לא יבין שמדובר במלחמה כוללת לפני שהבריטים והצרפתים ייכנסו לפעולה.

באשר לגרמניה, אם יותר לציין, הבליצקריג הצליח - בצרפת. הוא לא הצליח בארדנים, ולא ברוסיה. הלקחים מהבליצקריג - אצל *כל* צבאות העולם - לא כללו את "הלם השריון" שהפיקו אצלנו. למעשה, אפילו הגרמנים לא נהגו כך בדוקטרינה שלהם. השאלה על מיקום השריון הייתה קשורה להרבה דברים, ובכלל זה לכמות הטנקים היעילים בידי צה"ל, לכשלון הכמעט מוחלט של תרגיל הפעלת השריון בתחילת 1956 (למרות הצלחות של בן-ארי כמה שנים קודם), ולכך שפשוט נסיון העבר הקרוב לפני קדש בצה"ל לא עורר הרבה ביטחון לגבי השריון. למעשה, אילולא היה בן-ארי כל כך מוכשר, יכול להיות שצה"ל היה יוצא מ'קדש' עם הלקח של חטיבה משוריינת 37: "הסתערות טנקים וחרמ"ש על מוצב מבוצר סופה להיכשל".
(בר לב היה מפקד חט' 27).
ובאשר לתומפסון: אילולא הוא ניצח את מערכת הגרילה במלאיה, ואילולא הוא כתב את אחד הספרים החשובים בתחום עד היום, ואילולא היה מפקד מוכשר עם רצף הצלחות בלתי-פוסק, גם אני אולי הייתי מפקפק במקצועיותו.
אבל כיוון שלא, אני זוכר שב-72 נכשלה מתקפת החורף הצפון-ויאטנאמית וההפצצות האמריקאיות הביאו את צפון-ויאטנאם לשולחן הדיונים, ואז העריך תומפסון שהאמריקאים שברו את הויאטנאמים ויכלו להשיג איזה הסכם שרצו.
ולאמיתו של דבר, אילולא פרשת ווטרגייט ואם היו האמריקאים מוכנים לכבד את התחייבותם לדרום וייאטנאם ב-1975, סביר מאוד שמלחמת ויאטנאם הייתה נזכרת אחרת בהיסטוריה.
אה, ועל ציר ביר גפגפה אין שום סיבה להגן באבו עגילה, שהוכח בכל מלחמה שאפשר לעקוף אותה יחסית בקלות. יש בדרך לשם כמה הרים מאוד שימושיים להגנה.

אבל שוב, מדוע חט' השריון 37 לא הפריע למהלכים המדיינים וחט' 7 כן? אי אפשר היה להחליף ביניהם? האם לא עדיף שאת הקרב העיקרי במלחמה תבצע חטיבה סדירה ומאומנת, מול חט' מילואים עם יכולת מפוקפקת ?
גרמניה ניהל את הבליץ קריג בפולין, בבלגיה בהולנד בצרפת- בכל אירופה- וגם ברוסיה - הם הרי הגיעו לשערי מוסקבה!, אבל הנתח היה גדול מדי לבליעה וגם גנרל חורף, שהכניע גם את נפוליאון, הכניע גם אותם. בארדנים הם ניכשלו בגלל שבאותה עת, בשנים האחרונות של המלחמה, הם כבר היו חלשים, ואילו האמריקאים היו בשיא כוחם, והגרמנים לא יכלו לעמוד בפני העוצמה שלהם.
כמו שאתה מתאר, היו לבן ארי הצלחות, וגם תוצאות המלחמה וביצועי החטיבה, העידו על יכולתה. דיין, כמפקד הצבא, היה צריך להעריך נכונה את היכולת של יחידותיו, ולהעמיד את יחידותיו המעולות ביותר מול המשימות הקשות ביותר. אבל דיין היה עסוק בדברים אחרים כמו נשים ושדידת עתיקות, והוא השתמש לשם כך בכלי רכב ומנופים של החטיבה - כפי שמתאר זאת אורי בן-ארי בסיפרו.
אכן, ההפצצות האמריקאיות - על האנוי! - הביאו לסיום המלחמה. חבל שלא עשו זאת שנים קודם. אבל הנשיא ג'ונסון חשש מהתערבות בריה"מ, ולא היה לו את החוסן הנפשי של קנדי שלא חשש להתעמת עם הרוסים בפרשת הטילים בקובה. רק ניכסון וקיסינג'ר העיזו, אבל אז היה מאוחר מדי, האמריקאים יצאו מוויאטנאם, הו צי' מין השתלט על כל השטח, ואי אפשר היה להגדיר את תוצאות המלחמה כניצחון.
ובאשר לביר גפגפא, ציטוט מדבריך: "הוכח שאפשר לעקוף אותה (את אבו עגילה) יחסית בקלות". אם כך, מדוע הקזנו את דמנו עליה שלש פעמים?
ואם קו ההגנה של המצרים יהיה במיצרים, הרי יש סכנה שהיהודים הללו, תאבי הכיבוש, יקחו את השטח עד שם, עד המיצרים...






----------------------------------
חיל השריון: נלחמים בישיבה

היא הוכנסה לקרב רק אחרי כשלון התקפות חטיבה 10.
הנקודה מאחורי המהלך המדיני התבססה על החשדנות העצומה של בן-גוריון כלפי בריטניה, והחשש ש"אלביון הבוגדת" תבגוד בישראל שוב ולא תפעיל את כוחותיה בהתאם להסכמות.
לכן, במהלך היממה עד שהכוחות הבריטים-צרפתיים היו אמורים להיכנס לקרב, ישראל הייתה חשופה להפצצות מצריות - דבר שהפחיד מאוד את בן גוריון, ששהה בלונדון בתקופת ה'בליץ' - והיה חשש גם למעורבות טייסים מארצות הגוש הקומוניסטי. יותר מזה, אם השותפות ייסגו, ישראל תמצא את עצמה לבדה בתוך מלחמה כוללת, מול גינוי בינלאומי ותיתכן מעורבות מעצמות.
אז הוחלט לנסות לשוות לכל 'קדש' מהלך של פעולת גמול גדולה (גם ההודעה הרשמית המעורפלת מאוד של ישראל, שדיווחה על פגיעה בבסיסי פדאיון [שלא היו קיימים] באזור תעלת סואץ ניסתה ליצור את אותו רושם). ההנחה הייתה שפשיטה מוגבלת ופעולה סמוך לגבול ישאירו את נאצר בערפל, והוא לא ישוש להפציץ את ישראל מחמת חשש להסלמת המצב למלחמה (שתיתן צ'אנס לאנגלים ולצרפתים להתערב נגדו, תירוץ נפלא בעקבות הלאמת התעלה). זה, אגב, עבד יופי; מהדיווחים המצריים אנחנו יודעים שרק כשהבריטים והצרפתים החלו לתקוף הם הבינו מה קורה, למרות שהם הוזהרו מראש ע"י קצין צרפתי אוהד. עד אז הם לא הבינו למה הישראלים התקיפו מדבר.
בכל אופן, הכנסת חטיבה משוריינת 7 לעומק השטח המצרי בטרם הזמן נתפסה כפעולה גלויה של מלחמה, שתיתן צ'אנס לנאצר להבין את המצב. לכן דיין הזהיר את שמחוני - בלי לגמרי לשתף אותו בסיבות המדיניות - שאסור להפעיל את חטיבה 7 לזמן מסויים. ושמחוני, איש עצמאי עם אמביציות, הבין נכון שאין לפקודה הגיון צבאי אבל לא הכיר לגמרי את ההגיון המדיני שלה, ולכן חיפש הזדמנות לברוח ממנה, ומצא - בעצם, עוד לפני שקוציימה נכבשה ובלי צורך מיוחד. ככה הוא הקדים את לוח הזמנים של הפעולה כולה, ודיין על כרחו ענה אמן. חטיבה 7 נלהבה למלחמה בדיוק בגלל החשד של צה"ל בשריון; כשלונות השריון בטרם המלחמה גרמו לחשדנות כמעט בקרב כל המטכ"ל כנגדה. ולא רק שם. הדו"ח המסכם של חטיבה 202 אחרי קדש די זלזל ביכולות הטנקים שהוצמדו אליה - הם פשוט לא פעלו טוב.
למלחה"ע II אני שוב אומר: הבליצקריג לא היה טקטיקת פלא (ולמעשה, עיתונאי אמריקאי המציא את השם, ולא הגרמנים). בספר 'טקטיקות השריון הגרמני במלחה"ע II" וגם ב"נצחונות אבודים" של מאנשטיין, אפשר לראות שלא תמיד הכל עבד. והשאלה, אחרי קוריאה, אחרי רצף הכשלונות של שריון צה"ל בתרגילים, ואחרי שהייתה עדיין מחלוקת בעולם בדבר תפקיד הטנקים (ועוד יותר, שגם הגישה שבאה אחרי 'קדש' רחוקה הייתה מלהיות מושלמת), אני חושב שזה אנאכרוניזם לטעון את הטענות שלך כלפי דיין.
באשר לויאטנאם, אני מסכים איתך: אבל הניתוח של דיין היה לא רע אילולא ש,כמו רוב המומחים מבחוץ אז, הוא לא ידע שאסטרטגיית 'חפש והשמד' של ווסטמורלנד בעצם מותירה בידי האוייב את השאלה מתי ייפגשו בו האמריקאים. זה לא שהיה ברור מראש מה יקרה שם, בטח לא ב-1966, בטח כאשר עוד בתחילת 1968 האמינו רוב האמריקאים כי ארה"ב מנצחת בויאטנאם, ולמעשה אם הייתה להם אסטרטגיה קוהרנטית לא מן הנמנע שזה היה קורה (ספקולציה, ובכ"ז).
אתה מסתכל על זה ששברנו את הראש על אבו עגיילה שלוש מלחמות. אבל המצרים מסתכלים על זה ש*כל* פעם שאבו עגיילה הותקפה הצליחו לעבור אותה, ובמיוחד על הגדוד של נתק'ה ניר בששת הימים שהראה שכל הרעיון של מערך ההגנה שם מיושן, בגלל שהשטח עביר לטנקים, ולא כפי שחשבו. יש להם סיבה לחשוב שטנקים של היום לא יוכלו לעשות מה שנתק'ה עשה?
(ואכן, מבקרים שעברו באבו-עגילה מאז החזרתה לסיני טוענים שלא השקיעו דקה עבודה במערך ההגנה, ולו כדי לאפשר השמשתו במקרה הצורך, עבודות בינוי שהסכם השלום לא מונע מהם, למיטב ידיעתי. אם המצרים ירצו להקים מערך באבו-עגיילה, הם יצטרכו לבנות אותו מחדש לגמרי).

למרות שעדיין יש לי מספר תמיהות - נניח לזה. לו יהי כדבריך.
רק שתי הערות:
"הדו"ח המזלזל" של חט' 202 הוא לעג לרש. אל לה, לחטיבת הצנחנים שניהלה קרב מיותר ורווי דם שיזכר לדיראון עולם, למתוח ביקורת על יחידה אחרת שהצליחה מעל המשוער. ומדוע אינך מביא את הדו"ח של חט' 7 ואת חוות דעתה על חט' 202 הכושלת?
ובהקשר לכך: כידוע הצנחנים צנחו גם בא-טור. כלומר, הם חזרו מהמיטלה לתל-נוף, חגרו מצנחים, טסו לא-טור וצנחו שם. לא היה יותר פשוט לנסוע ישר ברכב מהמיטלה לא-טור, ענין של שעה-שעתים? הרי לא היה שם שום קרב!
אתה טועה בקשר לאבו-עגילה. כל מלחמה, ובמיוחד בסיני, מתנהלת על הצירים. אני זוכר עוד כמ"מ צעיר, כל פעם שנתנו פקודה למחלקה היא נפתחה בערך כך: "במסגרת פעילות הפלוגה לפתיחת ציר אוקלוהומה, המחלקה תכבוש את יעדי רחל 1,2,ו-3"...
גם אם הטנקים יכולים לנוע בשטח הפתוח, הרי ללא אספקה של דלק ותחמושת הם חסרי תועלת. וההספקה הנעה על משאיות זקוקה לכביש. הכביש הוא צינור החמצן של היחידות הלוחמות, והצמתים הם הנקודות הקריטיות השולטות על הכביש, ומכאן החשיבות של אבו-עגילה.
וחוצמזה, ניראה לך שהמצרים יסכימו שצה"ל יטייל לו עד קו המעברים?

"גם אם הטנקים יכולים לנוע בשטח הפתוח, הרי ללא אספקה של דלק ותחמושת הם חסרי תועלת. וההספקה הנעה על משאיות זקוקה לכביש. הכביש הוא צינור החמצן של היחידות הלוחמות, והצמתים הם הנקודות הקריטיות השולטות על הכביש, ומכאן החשיבות של אבו-עגילה."

נכון, אבל העניין הוא שאבו עגיילה חשוף להתקפה מהאגפים ומאחור, והברירה היא לבנות מתחם המבוצר 360 מעלות (על כל המשמעויות שלו) או לחליפין לפעול בשיטות אחרות. יתרה מזאת, אתה חושב באמת שיעדים מבוצרים כאלה, בעידן החמ"מ יהיו יעילים?

"וחוצמזה, ניראה לך שהמצרים יסכימו שצה"ל יטייל לו עד קו המעברים?"
לא, אבל שיטת ההתנגדות שלהם תהיה שונה, ותהיה תלויה בעובדה כי רוב הצבא המצרי צריך לנוע קדימה - אני לא חושב שהם יוצאים מנקודת הנחה שאנו נתן להם להתקדם לעמדות קדומניות באין מפריע.

"נכון, אבל העניין הוא שאבו עגיילה חשוף להתקפה מהאגפים ומאחור, והברירה היא לבנות מתחם המבוצר 360 מעלות (על כל המשמעויות שלו) או לחליפין לפעול בשיטות אחרות. יתרה מזאת, אתה חושב באמת שיעדים מבוצרים כאלה, בעידן החמ"מ יהיו יעילים?"

כן.


"לא, אבל שיטת ההתנגדות שלהם תהיה שונה, ותהיה תלויה בעובדה כי רוב הצבא המצרי צריך לנוע קדימה - אני לא חושב שהם יוצאים מנקודת הנחה שאנו נתן להם להתקדם לעמדות קדומניות באין מפריע."


מצטער, לא הבנתי כלום.




-------------------------------
חיל השריון: נלחמים בישיבה

הווה אומר, על מנת לעכב את תנועות צה"ל, ובהתאם למגבלות הסכם השלום, הצבא המצרי נסמך יותר על יחידות קלות וניידות מאשר מערכי על.

מעבר לכך, אני לא שותף להערכתך את מערכים מבוצרים. גם לפני עידן החמ"מ צה"ל הצליח להתמודד בהצלחה עם מערכים מבוצרים, ובהתחשב ביכולת של חיל האוויר וחיל התותחנים להטיל למערכה כמויות של חימוש מדוייק, יהיה קשה מאוד לחיות במערך שכזה.

"ובהתאם למגבלות הסכם השלום"

ההנחה היא שפעולות איבה הביאו להפרת הסכם השלום ע"י שני הצדדים.


"התקדמות אל תוך סיני תוך כדי לחימה"

הערכות במעברים היא הפרה של הסכם השלום. אם כך, כדאי כבר להערך באבו-עגילה - אפילו בהגנה ניידת ולא קרקעית-מבוצרת - ואז חוסכים את "ההתקדמות" וגם הרבה דלק...


"הצבא המצרי נסמך יותר על יחידות קלות וניידות "

המצרים עם יחידות קלות וניידות, ואנחנו עם מרכבה 4 . זה "לא כוחות"...

לדעתי, לא תשתנה צורת הלחימה של המצרים מזו של מלחמת יוה"כ. נגד כוחו של צה"ל - ומהו צה"ל אם לא חיל האוויר והשריון - מלחמתו של הצבא המצרי תהיה דפנסיבית.
החייל המצרי, שאינו אלא פלאח נבער מכפר שבתיו בנויים טיט בדלתא של הנילוס, טוב כאשר הוא מקבל משימה מסוימת שאותה עליו לבצע ותו לא. אם נותנים לו טיל אנטי- טנקי ומורים לו לירות על טנקים מתקרבים, הוא יבצע זאת ללא היסוס. אבל כשמשהו משתבש והוא צריך לאלתר, הוא מאבד את העשתונות.
בטנקים במיוחד ראינו כיצד הם טובים בלירות מעמדות חפורות, אבל כשמתפתח קרב שב"ש, הם מחוסלים.
כך גם עם חיל האוויר. הם מבינים שחיל האוויר שלנו עולה על זה שלהם, ועל כן הם יתבססו על הגנה אווירית (טילים) מאשר נסיונות ירוט.


"עידן החמ"מ בצה"ל"

מזה החמ"מ הנוראי הזה, שאתה מזכיר שוב ושוב?

הם התייחסו לטנקים *המסופחים אליהם*. לא ל"טנקים בכלל". לכן גם אין דו"ח מקביל של חטיבה 7: יש לקחי חרמ"ש בתוך הדו"ח אבל מדובר בחרמ"ש של החטיבה, לא כוחות מסופקים. וזה גם היה כדי לציין שאפילו אחרי קדש עדיין לא הכל השתכנעו (באשר למיתלה, אני מסכים למדי; או כדברי רל"ש הרמטכ"ל דאז, "קרב נאפד גבורה אך המיותר מכל הקרבות" שנלחם צה"ל במלחמה.
באשר לאבו עגילה כיום: עובדה אחת בולטת לעין, ולא השתנתה כבר הרבה שנים:
מדובר במתחם מוזנח לחלוטין. המצרים אפילו לא עושים *הכנות להכנות* כדי לאפשר תפיסתו המהירה בחירום.
צרף לזה את מערך הנ"ט העצום (והנייד) שלהם, ואת העובדה שעקב אכילס שלהם ביוה"כ היה עניין הגנת הנ"מ, ותקבל בסבירות די גבוהה שהם יעדיפו להגן על סיני משטח טוב יותר. אמנם את האספקה צריך להביא על הצירים, אבל בקדש הצלחנו לנייד חטיבה על צירים משניים, וחטיבה נוספת עקפה - על אספקתה, למרות שבקושי - את אבו-עגיילה, וגם במלחמת ששת הימים כוחות זזו לכיוון ג'בל לבני מצירים אחרים, כמדומני. בקיצור, יש לך הרבה יותר צירים בדרך למיצרים, מאשר מעברים הכרחיים שם. ובדיוק בגלל שלדעתי הם יילחמו דפנסיבי, הם יעדיפו לעשות את מערך ההגנה במקום שהרבה יותר קשה לעקוף אותו ולתקוף את צירי האספקה שלו או אותו מאחור, ובמקום שקל לקדם אליו את עיקר הנ"מ - שלא לדבר על זה שהם יכולים להביא כלים למיתלה ולג'ידי ולציר החוף הרבה יותר מהר מלאבו-עגיילה, בלי להיות חשופים לתקיפות ישראליות בדרך. הנסיון גם מלמד אותם שהפסד שטח בשבילים איננו בלתי הפיך, ומבחינת הגודל שלהם סיני הוא מקום מצויין לנהל קרב השהייה.
לכן אני מפקפק אם הם ישמישו אי-פעם את אבו עגילה.
מה שכן, אם נראה סימנים שהם חושבים לעשות את זה, כדאי לגייס מילואים...

אגב, באתר השריון בלטרון יש סרט משוחזר של הקרב שהוקרן בזמנו בקורסים שונים

על קרב אום כתף קראתי עוד כילד באטלס כרטא. אבל אני מוכרח להודות שזה היה לפני הרבה שנים (למרות גילי הצעיר יחסית - 30), זכרתי את סיפור האיגוף אבל לא זכרתי את הפאשלות של דיין (לא חיפשתי אז את הפרטים הפחות נעימים)

אני בעיקר זוכר את התרשים במעומעם.

ואשמח אם מישהו יכול להפנות אותי לתיאור מפורט של הקרב

ב-"איפה אני נמצא, לעזאזל?" של אלישיב שמשי.

1. אצל מוטי גולני, "תהיה מלחמה בקיץ", חלק 2.
2. מאיר פעיל, "שלוש קרבות אבו עגילה", במערכות די-מזמן, נתן תיאור סביר של הקרב, הגם שנדמה לי שהרקע המדיני קצת חסר (לא זוכר, עבר זמן).
3. שני אספקטים של הקרב, מבחינה טקטית ומבחינת התמצאות, אפשר למצוא אצל אלישיב שמשי בספריו "בכח התחבולה", ו"איפה אני נמצא, לעזאזל?"
4. משה בר כוכבא, "מרכבות הפלדה", עוסק בחלק מקרבות אבו-עגילה 1956, וכמדומה לי שגם אברהם אדן, אז מג"ד 82, ב"על שתי גדות הסואץ".
5. אורי בן-ארי, אז מח"ט 7, הוציא לפני כמה שנים את "נוע, נוע סוף" העוסק בהרחבה בהכנות לקדש ובמבצע עצמו.
6. משה דיין כתב את גרסתו ב"יומן מערכת סיני" מ-1966. בכל אופן, אז הצד המדיני היה חסוי לגמרי, והשלמות יש ב"אבני דרך" שלו, מעשור אחר-כך.
7. "אתגר ותגרה" של מרדכי בר-און, בעיקר קיצור של חיבור רשמי חסוי מ-1958, מכיל את זוית המבט של לשכת הרמטכ"ל על הקרב באבו עגילה.
8. ומקור אונליין מעניין אחד, מחקר אמריקאי על הקרבות ב-1956 ו-1967 על סמך מקורות ישראליים ומצריים כאחד. הוא מחטיא מפעם לפעם, אבל סה"כ מדובר במחקר טוב. מעניין, אגב, שבעניין הקרב בסכר הרואיפה יש למצרים זוית ראייה שונה לגמרי לגבי תוצאות הקרב.
http://cgsc.leavenworth.army.mil/ca...2/key_intro.pdf

שלום לכולם
אבקש מידע על מבצע קדש
על פי הרשום בספרים הלחימה על מיתחם אום כאתף נכשלה בתחילה , חטיבה 37 היקצתה פלוגה על מנת לעזור בלחימה.
ברצוני לקבל מידע על פלוגה זו , איך קראו לה? ומי היה מפקדה?
והאם זה נכון שפלוגה זו אכן עזרה בכיבוש מיתחם אום כאתף?
וכמובן מה היה מבנה חטיבה 37?
תודה