מתוך: "עברית כהלכה", הד"ר יצחק פרץ ז"ל.

ציטוט:

כשסמיכות אינה בהירה כשמוסיפים על סמיכות שם תואר (ספר התלמיד היפה), בינוני (ספר התלמיד הנבחר), כינוי רומז (ספר התלמיד הזה) או שם מספר סודר (ספר התלמיד הראשון) — המשמשים לְוָאִים — יש שהסמיכות אינה ברורה כל צרכה והיא עשויה להביא לידי טעות. בביטוי ״ספר התלמיד היפה״ אין אנו יודעים, אם ״יפה״ מתייחם ל״ספר״ או ל״תלמיד״. בביטוי ״רעיון העם הנעלה״ לא ברור למה מתייחם ״הנעלה״ — לנסמך ״רעיון״ או לסומך ״העם״, כלומר אם הרעיון נעלה או העם נעלה. בתואר ״מנהל המשרד הראשי״ אין אתה יודע מי ראשי — המנהל או המשרד. אמנם יש צירופי סמיכות בתוספת לואי, שמשמעם ברור מתוך התוכן. הביטוי ״לב היהודי החם״ אין במשמעו משום ספק: מתכוונים ללב חם, ולא ליהודי חם. השם "מועצת המדינה הזמנית״ היה ברור לכולנו: המועצה היא זמנית, ולא, חס ושלום, המדינה. אבל אפילו בצירופי סמיכות אלה יש להיזהר ולדייק. ולכן במקרה של חשש משום טעות או משום אי־דיוק לא רצוי מפרקים את הסמיכות — ע״י המלה ״של״. נאמר, אפוא: ״הספר היפה של התלמיד״, אם הספר יפה; ״הספר של התלמיד היפה״ אם התלמיד יפה; ״הרעיון הנעלה של העם״, אם ״הנעלה״ מתייחם לנסמך; ״הרעיון של העם הנעלה״, אם ״הנעלה״ מתייחס לסומך; ״המנהל הראשי של המשרד״; ״המנהל של המשרד הראשי״; ״הלב החם של היהודי״; ״המועצה הזמנית של המדינה״. ומן הראוי להוסיף כי בכתב אמנם אפשר להבהיר את יחס הלוואי לחלקי הסמיכות — ע״י מקף. אם ״היפה״ מתייחם ל״ספר״, אפשר לציין יחס זה ע״י חיבור הנסמך והסומך: ספר־התלמיד היפה. אולם בחוקי היסוד לא ייתכן להבחין בין הלשון שבכתב ובין הלשון שבע״פ וליצור בשביל כל אחת מהן דרך מיוחדת. העזרה ע״י מקף היא, אפוא, מוגבלת מאד.

שפות ובלשנות חִידוֹת הִגָּיוֹן