פרש - הצג הודעה בודדת - כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים

קודקודים אלמונים

המצביאים של שדה הקרב העתידי, מפקד טייסת, מפקד חטיבת גולני, ועוד כמה ממלאי תפקידים ברמה המקבילה. אלי הרמטכ"ל בסוף העשור הבא, אולי מפקד חיל האויר. שמות חסויים. שם זמני. הימור שיצליח אם לא ימעדו. צמרת צה"ל עוקבת בענין אחר מנהיגותם המבצעית, וממליצה.
מאת עמנואל רוזן

דווקא בגוף הירארכי עם מסלול קידום ברור וצפוי כמו צה"ל קשה להצביע על האנשים שיהיו בקצה הפירמידה בעוד יותר מעשר שנים. בצה"ל אנשים משלמים בהפסד קידום על טעויות, על קו מחשבה שאינו תואם את הקו הכללי, על כשלון – גם אם הוא אי בודד בים של הצלחה מרשימה.
אפשר, לכן, לומר שאלוף משנה ג' מגולני או סגן אלוף כ' מחיל-האוויר הולכים בדרך הנכונה למעלה. קשה לנבא מה יחכה להם מעבר לפינה הבאה, מעבר לתרגיל הבא, לתפקיד הבא.
לפני כמה שנים דיברו על אהוד ברק, דורון רובין, עמרם מצנע ואביהו בן-נון. היום מדברים על אלוף משנה ג', על סא"ל כ', וגם על אלוף משנה ע' מחיל השריון, סא"ל י' מחיל- האוויר ואל"מ ד' מהצנחנים. האם האותיות האלה יהפכו בעוד כמה שנים לשמות מוכרים בנוסח ברק-רובין-מצנע-בין נון? אנחנו מהמרים שכן.

סגן-אלוף כ', חיל האוויר.
"אנחנו כאן בשביל להרוג"

סגן-אלוף כ', מפקד טייסת פנטומים, סבור שאפשר בהחלט להמר מי מבין מפקדי הטייסות של חיל-האוויר "הולכים קדימה" לתוך שנות האלפיים. "בסך הכל", אומר סא"ל כ', "מערכת המינויים והשיבוצים בחיל היא מערכת עניינית, ושיקוליה – גם אם הם לא יכולים להיות מדעיים – מתקבלים על הדעת. למרות זאת צריך להבין שאי-אפשר להימנע מטעויות. לפעמים מצטיירת תדמית מסויימת של מפקד טייסת זה או אחר שאינה קשורה כלל לדמות האמיתית שלו. התדמית הזו עלולה כמובן להביא לטעות בשיקול".
בענייני תדמית, סגן אלוף כ' אינו נמנה עם אותם מפקדי טייסות ש"מדברים עליהם" בצבא.מחוץ לחיל־האוויר הוא כמעט אלמוני. בתוך החיל, הוא אינו חבר בבראנז'ת הסופר-סטארים של סא"ל י' או סא"ל נ'.כ', אגב, אינו מאמין בכוכבים: "אני לא מאמין בגאוניות שפורצת בבת-אחת", הוא
(עמוד 18)

אומר, "אני לא מאמין באיזה 'ויץ' כזה של איש בודד שעושה משהו ומשאיר את חותמו על המערכת לשנים ארוכות. במקום זה אני בעד עבודה איטית, יסודית, אפורה, בלי מהפכות. אין מהפכות בתחומים האלה".
בכלל, למרות שלדעתו עדיין לא עבר זמנה של הסיסמה "הטובים לטיס", ולמרות שלדעתו טייסי חיל-האוויר הם עדיין הקצפת שבשמנת, מציע סגן אלוף כ' למחוק מהפרוטוקול את הדיבורים על מוח יהודי קטן וגאוני שינצח מסה ערבית גדולה ומטומטמת.
"לדעתי כל הדיבורים על המוח היהודי שינצח במלחמות הם זילזול חמור באוייב, גם כאשר מדובר באליטה של חיל-האוויר" הוא אומר, "אוייבנו אינם אינם מטומטמים, וכדי לנצח אותם צריך להשקיע משאבים רבים באותו מוח יהודי. צריך לאמן אותו, צריך להקצות לו מספיק כסף ומשאבים כדי שהוא יוכל לשמור על כשירות. החומר ולא הרוח ינצח במלחמה הבאה, ואני חושש מאוד שישנם דברים מסויימים שכבר ירדנו בחם לקו האדום. רק שלא נגיע למצב שבו – מרוב גאונות – לא יהיה לנו במה לממש אותה".
הוא נולד בקיבוץ במרכז הארץ, אבל בגיל עשר עבר עם הוריו לכפר הנוער בבן-שמן, לגאנה") אבא עסק שם בפרוייקט גדול בימי הזוהר של היחסים שלנו עם אפריקה(" ולבסוף לפתח-תקווה. הוא לא היה מהמשוגעים-לטיס שמעיפים טיסנים ומדקלמים בעל־פה את סוגי כל המטוסים בעולם עוד לפני שהם יודעים מי היה חוזה המדינה, אבל תהילת מלחמת ששת הימים עשתה את שלה, וכ' החליט שהוא מנסה להצטרף לטובים ביותר.
"יכול להיות שגם העובדה שאבא עבד בתעשייה האווירית השפיעה קצת,"הוא אומר, "ויכול להיות שגם אותו יום בשלהי המלחמה, כאשר הלכתי ברחוב אחד העם בפתח-תקווה וראיתי זוג האנטרים מפציצים את סירקין – יכול להיות שגם לכך היתה השפעה".
גם כאשר סיים בהצלחה את קורס הטיס המחשבה על קאריירה צבאית היתה עדיין רחוקה ממנו. מאז השתנו דברים. הוא זכה להטיס את הגווארדיה הוותיקה של חיל-האוויר – האוראגן, הסופר-מיסטר והפנטום – לפני שהוטל עליו להיות אחד מאלה שקלטו כאן את העולה החדש, אפ-16.
היום, כמפקד טייסת פנטומים, הוא אומר שטיסה בעבורו היא כבר ממש כמו הליכה, טבע שני, אבל לפיקודיו בטייסת הוא מזכיר כל הזמן שהטיסה בשמיים הכחולים, בתוך העננים וקרוב לקרני השמש, עם כל העוצמה וכל היופי – היא אחרי הכל אמצעי שולי בדרך למטרה העיקרית: להרוג חזק, מהר ויעיל.
"לפעמים", הוא אומר, "גם אני נוטה לשכוח את העובדה הקשה הזו, כאשר אני טס ומוצא עצמי מתפעל וצועק: איזה יופי! אבל אני חושב שאסור לראות בטיסה סוג של 'פאן'. לא בשביל זה אנחנו כאן. אנחנו כאן בשביל תכלית מסויימת שמאוד לא נעים להיזכר בה. אנחנו כאן בשביל להרוג. הצד האמנותי שבטיסה, כל ה'פאן' הזה, הם רק אמצעים כדי להפוך אותנו לכרישים יעילים ביותר וכריש כידוע איננו חיה רומנטית או חברותית".
סגן-אלוף כ' כבר פער את מלתעותיו לא פעם. הוא הפיל מיגים והשתתף במבצעים מפוארים של חיל-האוויר, אבל מבחינתו גולת הכותרת היתה קליטת האפ-16. לא מעט פיתוחים ושכלולים ישראליים שהוכנסו במטוס-הקרב האמריקני נושאים את שמו.
כבוגר מרעי המחשב בטכניון, הצד החזק שלו הוא הטכני, ההנדסי. זה יהיה גם הכיוון אם וכאשר יפרוש מחיל-האוויר ("לא אלך לחטים מטוסים אזרחיים. זה נראה לי משעמם, לא אטרקטיבי וחסר אתגרים"). הטכניקה מעניינת אותו יותר מכל, אבל דאגתו נתונה לעניינים שבנפש, למה שבצה"ל מכנים: בעיית כוח האדם.
"כן", הוא אומר, "גם בחיל-האוויר הטובים אינם נשארים. גם בחיל-האוויר הם משרתים את התקופה המינימלית – ומשתחררים. אני יורע שחושבים עלינו שאנחנו מיליונרים, אבל אני למשל, בחודש שעבר, עם 17 שנות ותק בחיל-האוויר ותואר מהטכניון – קיבלתי 2100 שקל נטו. זהו זה. אני חושב שבשביל 15 שעות עבודה ביום, אלו תנאי שכר שלקוחים מימי הפאודלים. ואני חושב שמדינת ישראל מבזבזת מיליוני דולרים בזה שהיא משלמת משכורות נמוכות כל-כך לטייסים. מיליוני דולרים מתבזבזים על הכשרת טייסים צעירים ועל אחזקת בתי-ספר גדולים לטיס משום שהוותיקים אינם מוכנים להישאר תמורת משכורת כזו. לו היו משפרים את המשכורת ורק מיעוט מאלה שהולכים היום היה נשאר בחיל, אפשר היה לחסוך מיליוני שקלים ממערכת ההכשרה היקרה".
"הטראומה שלי", הוא אומר, "היא שבבוא יום פקודה הדברים לא יעבדו כמו שצריך, שמאוד נשתדל להצליח אבל זה לא ילך, ואז נאמר לעצמנו: איזה חמורים היינו ואיך קיצצנו וצימצמנו כל-כך הרבה במקומות הלא נכונים. זה החשש שמקנן בי. אני מקווה שזח חשש שווא, אבל אני לא מפסיק לשאול את עצמי: האם לא עברנו את הגבול?"
הוא, בינתיים, נשאר. "מה שמהזיק אותי", הוא אומר, "זה הסיפוק העצמי. אני לא מתבייש להורות בכך. ביום שארגיש שלא מעניין לי כאן – אלך. יש לי אלטרנטיבה. אני לא אחכה לסטירת-הלהי."
טווח המחשבות שלו מגיע בינתיים חמש שנים קדימה. לא יותר. פיקוד על חיל-האוויר נראה לו עדיין רחוק מכדי שיוכל לחשוב עליו כעל דבר ריאלי, "אם כי עברתי כבר את הגיל שבו התפקיד הזה נראה כמשהו מופשט שאינני מסוגל לדמיין לעצמי מה הוא".
נכון שמפקד חיל-האוויר העלה את שמו כמי שעשוי להוביל את החיל בעוד שלוש-עשרה שנים, אבל סגן אלוף כ' מקבל את המחמאה הזו רק בערבון מוגבל. מה עוד שבימים של חילופימפקדים, גם אם האלוף היוצא ממליץ עליו עכשיו – אין זה אומר שמחליפו הטרי ידבר על זה אחר-כך.

אלוף משנה ג'. גולני
אתגר המנהיגות הגדול ביותר

צהרי יום, חודש אוגוסט. אלוף משנה ג', מפקד חטיבת גולני, מנהל לראשונה בחייו תרגיל חטיבתי. לא הכל דופק כמו שצריך. ג' מתרוצץ בין הנגמ"שים, מחלק הוראות, מדבר ברשת הקשר עם ארבעה מפקדים בבת אחת. על הגבעה, ממול צופים בו כל הקודקודים הגדולים, מהרמטכ"ל ומטה. חם, יותר מדי חם. ג' מרגיש שאפשר לעשות את זה טוב יותר. מנהיגות במבחן.
בשעת צהריים באחד מימי התרגיל, ג' מוביל את החטיבה בטור ארוך לקראת הסתערות על היעדים. רגע קריטי בתרגיל. הנהג שלו קורא לו בקשר: "קודקוד, אשתך והילד נמצאים כאן, עבור." קודקוד ממשיך לחלק הנחיות למפקדים. אחרי שתי דקות הוא עונה: "שיחכו לי ליד היעד, אני כבר כובש ומגיע לפגוש אותם".
(עמוד 21)

אלוף משנה ג': "הרבה פעמים שואלים מה הופך מפקד מנער צעיר ונלהב מדי לאדם אחראי, רגוע, שקול וזהיר. אני חושב שהאשה והילדים שמחכים בבית הם הגורם העיקרי. מלחמת לבנון היתה הראשונה שבה נלחמתי כבעל וכאב. הרגשתי אחרת ונלחמתי אחרת. הרגשתי כמו מישהו שיש לו מה להפסיד, שיש לו לאן לחזור. במלחמת לבנון הייתי אדם מבוגר".
כאשר התגייס לצבא והימר על קריירה צבאית, אלוף-משנה ג' לא היה אדם מבוגר. הוא היה ילד. בן 13. חניך בפנימייה הצבאית בימי הזוהר שלה, כאשר אנשים עוד היו נלחמים על הזכות להתקבל ל'צוות לעניין' הזה. ג', אחרי שנות ילדות קצרות במושב חגור ליד כפר קאסם, הלך שבי אחר הקסם הצבאי: "אני זוכר את אבא שומר עם רובה צ'כי שלא יבואו מסתננים ויקחו מחצר המשק את הפרה החולבת היחידה שהיתה לנו. אני זוכר את הסיפורים של אמא, ילידת חאלב, שהבריחה את הגבול הסורי והגיעה לארץ בצורה מחתרתית. חיינו אז באווירה מאוד מסויימת. וצריך לזכור דבר נוסף, אלה היו הימים שלאחר מלחמת ששת הימים, ימי 'כל הכבוד לצה"ל'. זה היה אתגר שהמון ילדים רצו להזדהות ולהתמודד איתו".
במבט מבוגר לאחור הוא עונה ב"כן ולא" לשאלה אם הוא מתחרט על הכניסה למסגרת בגיל צעיר. לא – כי "נהניתי מאוד, הייתי מוקף שם במיטב הנוער ואני לא בטוח שההורים בבית יכלו לתת לי את כל מה שקיבלתי בפנימייה". כן – כי "הניתוק מהבית, מהמשפחה, היה קשה וכואב".
כאשר הגיעה עת הגיוס לצבא, ניתנה לו הזכות, כחניך בפנימייה לבחור את החיל שהוא רוצה להשתייך אליו. ג' בחר בגולני. היום אחרי 15 שנה בחטיבת החי"ר הזו, הוא מסביר מדוע:
"בגולני טמון אתגר המנהיגות הגדול ביותר בצבא", הוא אומר, "בגולני – יותר מאשר בכל מקום אחר בצבא – היכולת שלך כמפקד תיקבע כיצד תראה היחידה שלך. גולני זו התמודדות עם חיילים מכל הסוגים, עם חיילים שחלקם באים מבתים הרוסים, חיילים קשים שנשברים, ואז הכל תלוי בך – המפקד. מאז ומעולם ראיתי בגולני חטיבה שמסוגלת בכוח מפקדיה ליצור את הליכוד בין כל חלקי עם ישראל, קיבוצניק ויוצא שכונת עוני, וזאת תמיד תוך שימת דגש ותחושת הזדהות עם הקבוצה הנמוכה ביותר".
ג', בן 33, נשוי ואב לשנים, עשה בגולני כמעט כל תפקיד אפשרי. הוא היה עם גולני באנטבה, נפצע איתה במבצע ליטני, ראה את חברו הטוב גוני נהרג לידו בקרב מעורר המחלוקת על הבופור במלחמת לבנון. אבל ג' אומר שבעיניו, אין כמו המבצע הראשון שלו בלבנון, סתם מבצעון קטן שאיש אינו זוכר: "אני זוכר את הבוקר שאחרי. חזרתי לבסיס והרגשתי שזהו זה, שאני מפקד. שעברתי את המבחן העליון של כל לוחם, להוביל חיילים בקרב. מאז השתתפתי בעשרות מבצעים חשובים וגדולים יותר, אבל התחושה הזו לא חזרה על עצמה באף אחד מהם."
גם לא באנטבה. ג' אומר שמהבחינה הצבאית הטהורה, היו בעבורו מבצעים קשים ומורכבים יותר מזה של שחרור בני הערובה. העובדה שהמפקד אורי שגיא בחר בו אז לצוות החמיאה לו מאוד. ממש כמו שמחמיאה לו בחירתו הנוכחית של שגיא, היום אלוף ומפקד המפח"ש, כנציג החי"ר לגליון ה-2000 של "מעריב". אבל על אנטבה מדבר ג' במונחים לא צבאיים: "יותר מכל", הוא אומר, אני זוכר את הרגעים שאחרי, את המיפגש עם המשוחררים, את הטיסה חזרה לארץ. כאשר התקרבנו לנחיתה הסתכלתי למטה ומעולם לא חשתי את מלוא משמעות המלה 'מדינה' כפי שחשתי באותם רגעים."
במבצע ליטני, ג' שהיה סגן מפקד גדוד, פיקד על כוח שנילחם בגזרה המרכזית ונפצע מצרור של מחבלים ביד וברגל. אחרי שבועיים בבית-החולים הוא חזר לגדוד והחליט להשתחרר. "שום קשר לפציעה", הוא אומר, "פשוט הרגשתי שאני רווי, שבע, רציתי לעשות משהו אחר בחיים, להחליף אווירה."
הוא השתחרר, ואחרי חצי שנה – חזר.
מה קרה?
"כשאתה משרת זמן רב בצבא, תמיד נדמה לך שאתה מפספס משהו, אתה חי בחושך מסויים. לכן רציתי לצאת, לראות את העולם מצד אחר. אבל ברגע שיצאתי הבנתי שמקומי בצבא. כמה שבועות באזרחות נתנו לי להרגיש שבשבילי – אין דבר חשוב ומעניין יותר בחיים מאשר להיות מפקד גדוד בחטיבת גולני. חזרתי."
שנה ותשעה חודשים היה מפקד גדוד, ואחרי כן – כסגן מפקד החטיבה – הוביל את סיירת גולני לקרב על הבופור. "כן, יש לי משקעים קשים מהקרב הזה", הוא אומר, "יש לי משקעים לא בגלל המחלוקת שפרצה אחרי שכבשנו, אלא משום שאיבדתי שם חבר יקר, את גוני הרניק, גוני שהגיע לשם מרצונו וביוזמתו אחרי ששמע שמפקד הסיירת נפצע. משגע אותי שהוא נפגע ממש לקראת סוף הקרב. אני עדיין לא מבין, לא מעכל. אבל אני חושב שמבחינה צבאית טהורה, עבדנו שם בצורה טובה, הכי טובה שיכולנו בתנאים הקשים."
ביולי 83', אחרי שנה בלבנון, שלחו את ג' להשתלמות במארינס האמריקני. הוא חזר משם עמוס חוויות אבל מלא ביקורת על שיטת הפיקוד בצבא האמריקני. הוא ראה מפקדים שמוצנחים לתפקידם מבלי שמילאו קודם תפקידים זוטרים יותר. "שיטה פסולה", אומר מי שהחל את דרכו בגולני כרובאי פשוט.
היום, כמפקד החטיבה, הוא רחוק מגינוני הפיקוד שראה בצבא ההוא. ההתמודדות עם הבעיות האנושיות, הוא אומר, קשה לו מאוד. הפצעים בלב כואבים לו יותר, הרבה יותר, מאלה שגרמו הרסיסים שחתכו בבשרו בליטני.
"אין קשה יותר", אומר אלוף משנה ג', "מאשר לשבת באוהל שלך מול מפקד פלוגה, בחור טוב שמשתדל להיות מפקד טוב, שהתנדב להיות איש צבא, ולומר לו: אתה לא מספיק טוב, אתה צריך ללכת. זה ממש נורא. כל-כך קשה לפגוע באנשים טובים. אבל בצבא אין ברירה, בצבא אתה צריך את הטובים ביותר ורק הם ממשיכים הלאה." ג', בינתיים, ממשיך.
(עמוד 28)

(ראיון עם אל"מ, לימים רא"ל, גבי אשכנזי. מתוך מוסף "אנשי 2000" שהוציא עיתון "מעריב" בראש השנה תשמ"ח, 23.09.1987, עמודים 18, 21 ו-28)

(עמוד 21)

(עמוד 28)