לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי         אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● הצטרפו אל העמוד שלנו בפייסבוק ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 25-08-2015, 07:47
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8

השירות בצבא הוא לא עניין כלכלי

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
"השירות בצבא הוא לא עניין כלכלי"
אוגדה 36 בפיקודו של תא"ל איציק תורג'מן בדיוק התכוננה לתרגל לחימה ברצועת עזה - ואז פרץ צוק איתן · בראיון לרגל סיום תפקידו הוא מזהיר: "במלחמת לבנון השלישית עוצמת האש לעבר העורף הישראלי תדרוש מאיתנו להיות אגרסיביים יותר"
  • לילך שובל
  • פורסם ב: 20.08.2015
משרדו של תא"ל איציק תורג'מן, המפקד היוצא של אוגדה 36, תלויה תמונה שלו מחובק עם הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ. היום תורג'מן נזכר בהנאה ברגע שבו צולמה, אך לאותו הרגע קדמה תקופה לא קצרה של תסכול. כשנכנס לתפקידו, שאותו יסיים בימים הקרובים, היתה אוגדה 36 אמונה על גבול סוריה־ישראל ועל יחידות לוחמות רבות. לפני כשנתיים, אחרי שמלחמת האזרחים בסוריה הגיעה גם לרמת הגולן, הועברה האחריות על הגיזרה לאוגדה 210 בהתאם להחלטת הרמטכ"ל דאז גנץ. תורג'מן, כמפקד האוגדה, היה אחד המתנגדים הבולטים למהלך.
"הירידה מרמת הגולן לוותה בחשש מירידת מעמדה של האוגדה לנוכח אובדן הטריטוריה", הוא אומר בראיון מיוחד ל"ישראל השבוע", "ירדנו מרמת הגולן באכזבה גדולה". רק חודשים רבים לאחר מכן, בזמן מבצע צוק איתן, הוא הצליח להודות שטעה. שהפרידה מרמת הגולן היתה מוצדקת, אפילו נחוצה. "מי שרצה יותר מכולם לשמוע ממני את המשפט הזה היה בני גנץ. בצוק איתן חיבקתי אותו ואמרתי לו, 'שיחקת אותה בגדול, זו ההחלטה הכי נכונה שיכולה להיות', והוא ענה, 'אמרתי לך'".
עם השינוי בייעוד האוגדה, הוחלט בצה"ל להכין אותה לעימות גם בפיקוד הדרום. נקבע לה תאריך יעד למוכנות למבצע ברצועת עזה: 15 ביולי 2014. שבוע לפני כן החל צוק איתן. "יצא שהמבצע היה התרגיל האוגדתי שלנו. לא היה יכול להיות לנו תרגיל טוב מזה".
ואכן, תא"ל תורג'מן היה אחד משלושת מפקדי האוגדות שפיקדו על הלחימה בעזה בקיץ שעבר, ונדמה שהלחימה בגיזרתו היתה המורכבת ביותר. "ה'שי"ן' ניתן ביום שישי בערב. אוגדה 162 נכנסה בצפון הרצועה, מיקי (אדלשטיין, מפקד אוגדת עזה דאז; ל"ש) נכנס מדרום ואנחנו היינו צריכים להיכנס במרכז. לפני הכניסה ראינו באמצעי האיסוף אוכלוסייה מסתובבת בסג'עייה. מפקד הפיקוד והרמטכ"ל היו אצלי, וביקשתי מהם לדחות את הכניסה ב־24 שעות. היה לי ברור שהלחימה והכניסה לסג'עייה יעצרו אותנו מהר מאוד, כי יהיו נפגעים אזרחים רבים מאוד".
לא חששת שדחיית הכניסה הקרקעית לסג'עייה תאפשר לחמאס להיערך טוב יותר ותביא לנפגעים רבים בקרב חיילי צה"ל?
"הבאנו בחשבון שהדחייה תיתן להם 24 שעות נוספות להיערך. אבל האוכלוסייה שהסתובבה, ואולי שימשה מגן אנושי, היתה נקודת כשל ראשונה שאפשר לזהות אותה. אם היו נותנים לנו פקודה להיכנס - היינו נכנסים, אבל המחיר לא סביר. לא ראינו גברים מסתובבים ברחובות, ראינו נשים וילדים. ביום הכניסה לקחתי את כל המזל"טים של האוגדה והטסתי אותם מעל סג'עייה כדי לראות שהרחובות ריקים. לא היה אף אחד".
אולי חמאס אכן נערך טוב יותר בגלל עיכוב הכניסה, ואולי מלכתחילה סג'עייה היתה אגוז קשה יותר לפיצוח. דבר אחד בטוח: 24 השעות הראשונות ללחימה של חטיבת גולני, בפיקודה של אוגדה 36, זכורות כשעות הקשות ביותר במבצע צוק איתן. זמן קצר לאחר הכניסה אירע אסון הנגמ"ש, שבו נפגע נגמ"ש M-113 ונהרגו שבעה לוחמים; מח"ט גולני נפגע וכך גם מפקד יחידת אגוז.
בדיעבד, האם היה נכון להכניס את חיילי גולני לרצועה על נגמ"שי M-113 מיושנים?
"רסאן (עליאן, מח"ט גולני; ל"ש) רצה כניסה רגלית לרצועה, בלי נגמ"שים - אבל עם כמות הפצמ"רים שירו עלינו, זו לא היתה אופציה. איום הפצמ"רים היה משמעותי מאוד. אם היינו הולכים ברגל היו יותר נפגעים, אף שאי אפשר להוכיח את זה".
לפי תא"ל תורג'מן, "גם במלחמה הבאה צה"ל ייסע בנגמ"שים, בצפון ובדרום. זה חלק מהארגון לקרב. חי"רניקים ייסעו בנגמ"שים עד פאתי השטח הבנוי ומשם ילכו ברגל. אבל לאותו מרחק שאליו נכנסו בסג'עייה, לא ייכנסו עם M-113".
מותו של אורון שאול וחטיפתו לעזה השאירו פצע פתוח. גופתו טרם הוחזרה לישראל.
"זו אכזבה אישית שלי שלא החזרתי את אורון שאול. אני חש חובה מוסרית מול זהבה והרצל, הוריו של אורון, להמשיך ולעשות הכל כדי להחזיר אותו לקבר ישראל. אני נושא את האירוע הזה איתי".
בלי לחשוב על מצ"ח
אירוע קשה נוסף שהותיר את חותמו על תא"ל תורג'מן הוא פציעתו של מח"ט גולני, אל"מ רסאן עליאן. "הוא איש חזק מאוד, פיזית ומנטלית", סיפר, "רסאן דיווח לי, 'קודקוד, נפגעתי, אני בסדר'. ואז נדם. שמעתי את הקול שלו דועך. קראתי לו, והוא לא ענה. קצין האג"ם שלו אמר שהוא איבד הכרה. רסאן לא נופל סתם. ואז קיבלתי את הדיווח על רועי ועל יונתן (מג"דים שנפגעו; ל"ש). המג"דים שלי היו בחזית הכוחות. הם והמ"פים הובילו את הלחימה, והם אלו שנפגעו".
אחד ממפקדי הפלוגות שנפגעו בגיזרה היה סרן דמיטרי לויטס מגדוד שריון, שנהרג ב־22 ביולי מירי של צלף פלשתיני. מותו עלה לאחרונה לכותרות מכיוון שהוחלט לפתוח בחקירת מצ"ח נגד מפקד הגדוד שלו, סא"ל נריה ישורון, שספד לו ברשת הקשר והורה לחייליו לירות "מטח של כבוד והצדעה" לעבר המרפאה שממנה פגע בו הצלף.
אף שהנושא נמצא בחקירת מצ"ח, מדגיש תא"ל תורג'מן כי הוא סבור שבסך הכל סא"ל ישורון פעל כשורה. "רק הגורמים שלא כל כך אוהדים אותנו קוראים למקום הזה מרפאה. ירו עלינו כמה פעמים מהמרפאה הזו. הירי גבה את חייו של מפקד, מ"פ. לא סתם שהינו במרחב הזה, היתה שם מנהרה. מבחינה פיקודית, נריה נהג נכון, ומבחינה מבצעית היה נכון לירות לעבר המרפאה. עם זאת, האמירה שלו בקשר היתה אומללה. אני לא מצפה ממפקד לירות מטחים, בטח לא מטחי כבוד. בלחימה לא עושים טקסים. זה הדבר היחיד שאני חושב שהוא היה לא בסדר בו, ואמרתי לו את זה. זה מעביר מסר לא נכון לחיילים. אנחנו יורים על מנת להסיר איום - לא כדי לשתק, לא כדי לעשות רעש, לא כדי להפחיד. אבל אני מגבה את נריה, הוא קצין לוחם".
למעט האירוע של נריה ישורון ואירוע נוסף, שבו לוחם גולני גנב כסף מבית פלשתיני, לא נפתחו חקירות מצ"ח בנוגע לאירועים נוספים באוגדה. תורג'מן מרוצה למדי.
"אנחנו צבא. אנחנו חייבים להיות ביקורתיים כלפי עצמנו. מצ"ח הוא שלנו, אבל אני חושב שאנחנו צריכים למצות את התחקיר המבצעי. היו תחקירים נוקבים שקבעו שאנחנו לא בסדר, שעשינו תקלות. מלחמה היא ממלכת האי־ודאות, ויהיו תקלות גם במלחמה הבאה. במלחמות הבאות, במלחמת לבנון השלישית, עוצמת האש לעבר העורף הישראלי תהיה כזו שתכריח אותנו להיות אגרסיביים יותר כדי להביא תוצאה מהירה יותר".
עד כמה חקירות מצ"ח שנפתחו בעקבות צוק איתן ישפיעו על קבלת ההחלטות של מפקד במלחמה הבאה?
"אני בטוח שזה משפיע וישפיע על החלטות במלחמה. אני רוצה להאמין שהמלחמה, להט הקרב ועוצמת קבלת ההחלטות ישכיחו מהמפקד את העובדה שמצ"ח יכולה לבוא בהמשך. ודאי שזה משפיע. אם נעביר עכשיו שאלון, כנראה אנשים לא יענו את התשובות האמיתיות. מנטלית זה משפיע על כולנו. אותי מכעיס שאנחנו צריכים להתמודד עם חקירות מצ"ח ולהוכיח. אני רוצה להאמין שבסוף אני אוכיח שכל הפרשות באוגדה ייסגרו ללא שום אשמה (הכוונה היא לפרשת נריה ישורון בלבד; ל"ש)".
לא לעולם חוסן
בתפקידו הבא, כאמור, עתיד תא"ל תורג'מן לשמש ראש מטה זרוע היבשה. במסגרת זו יהיה אחראי, בין השאר, למימוש התוכנית הרב־שנתית החדשה של צה"ל "גדעון", בהנחה שתאושר על ידי הדרג המדיני.
אין חולק על כך שהתוכנית, בשילוב דו"ח לוקר, יוצרים תחושה בלתי נעימה בקרב משרתי הקבע. נגדים וקצינים רבים, בעיקר צעירים, בוחנים בימים אלו את האופציות שלהם מחוץ לצבא, ובכירים במטה הכללי הביעו לאחרונה דאגה כי התהליך זורע זרעי "בינוניות" בצה"ל של העתיד.
"האווירה בצה"ל היום לא טובה", מודה תורג'מן, "אנשים עוזבים. אני לא מצליח להשאיר אנשים בקבע, בעיקר במערך תומך הלחימה - בחימוש, בלוגיסטיקה, בימ"חים. פעם היו לי שניים־שלושה מועמדים לכל תפקיד, היום אני מחפש אנשים. וכשמחפשים אנשים, לוקחים אנשים פחות טובים. אנחנו לא צבא שיכול להרשות לעצמו להיות עם אנשים פחות טובים. אין לנו הזדמנות שנייה לנצח.
"אני עדיין לא רואה מ"פים ומפקדים לוחמים עוזבים, אבל אנחנו עשויים למצוא את עצמנו במשבר, שבו לא הכי טובים יישארו איתנו. היום יש לנו עדיין מפקדים מהשורה הראשונה. אני אומר עדיין, אבל שם סימן שאלה ושואל עד מתי. הנושא הזה עולה לרמטכ"ל בכל שיחה".
הוא מזהה תהליך של שינוי עמוק בצבא. "משנת 2014 שלחנו 2,500 אנשי קבע הביתה, ויש כוונה לעשות זאת שוב עם מספר דומה. זה שינוי ארגוני, וקשה לנו לקבל שינויים. מצד אחר, מדינת ישראל אומרת לנו משהו. היא מחפשת צבא יעיל יותר, ואנחנו הצבא של המדינה".
מה עדיף, גדוד או חיל חינוך?
אבל התמורות בצבא וביחס אליו מותירות משקעים לא פשוטים בקרב מי שממשיך לשרת בו. "משרת הקבע רוצה שיעריכו אותו בתוך הארגון שלו, והוא רוצה שהחברה תעריך אותו. הוא קם בבוקר, הולך לעבוד, והוא עובד קשה. איש קבע בימ"ח מרוויח לא הרבה יותר ממשכורת מינימום. לפעמים קשה לי להביט להם בעיניים, לא רק בגלל המשכורת אלא גם בגלל מה שאומרים עליהם בציבור. התקופה קשה. יש כאלה שאומרים, 'עזוב, זה יעבור'. אני לא רואה את זה ככה. אנחנו צריכים להסביר לחברה שאנחנו המשרתים שלה. ושירות בצבא הוא לא כלכלי. ברגע שנגיע לשיח כלכלי, לי ולמפקדיי יהיה קשה להביט לחייל בעיניים ולשלוח אותו למשימה שיכול להיות שלא יחזור ממנה".
תורג'מן מעריך כי צמצום מספר אנשי הקבע, לצד קיצור שירות החובה לגברים, יביאו בהכרח למצב של סגירת יחידות בצבא. זאת אף שהרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט הינחה כי הכוח הלוחם של הצבא לא ייפגע בעקבות השינויים. "בהיקפים של צמצום 2,000 אנשי קבע נוספים, וקיצור השירות שמוריד לנו את מקורות הגיוס, נצטרך לסגור יחידות ולצמצם מערכים. לא תהיה ברירה", הוא מציין, "יש שתי אפשרויות: לרדד אצל כולם ושלכולם יהיו מעט חיילים ואנשי קבע, או לסגור מערכים. המשמעות של הקיצוץ היא או שמוותרים על מערך, כמו חיל החינוך, או שמוותרים על גדוד".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #2  
ישן 25-08-2015, 08:01
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
כתבה ישנה על רא"ל גבי אשכנזי עם מינויו לאלוף פצ"ן
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...25/38523754.pdf


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
אלוף המקרה
המרוויח הגדול מהקרב על הרמטכ"לות הוא גבי אשכנזי, הצעיר באלופי המטכ"ל, בקרוב אלוף פיקוד צפון
  • אביחי בקר
  • 20.05.1998
לפני שנתיים, כשרק קיבל את דרגת האלוף ומונה לעוזר ראש אג"ם, כבר סימן לעצמו גבי אשכנזי, קצין שאפתן, את היעד הבא לכיבוש - אלוף פיקוד צפון.
השבוע התברר לו כי תוכנית האב עלתה יפה, למרות החששות האמיתיים שהיחסים המתוחים עם שר הביטחון ישבשו אותה. המתיחות בין השניים הגיעה לשיאה בתקרית שפרצה כשיצחק מרדכי היה אלוף פיקוד צפון ואשכנזי תת אלוף, מפקד יחידת הקישור ללבנון. הרקע לעימות היה מבצע שעלה בהרוג אחד. מרדכי טען: לא אישרתי. אשכנזי מצדו עמד על דעתו שכן. בבירור שנערך אז אצל הרמטכ"ל, אהוד ברק, אמר אשכנזי על האלוף שלו שהוא משקר.
כשנכנס יצחק מרדכי למשרד הביטחון נוצר הרושם שהוא "יתקע" את אשכנזי בגלל משקעי העבר. בהווי הצה"לי דובר עליו כחבר ב"ארגון נפגעי איציק", מועדון שכיכב בו מתן וילנאי. אחרי שמרדכי סילק את וילנאי מסביבתו - העניין העיקרי שהטריד אותו - נטרפו הקלפים לחלוטין. אשכנזי, שבמקור יועד לפיקוד מרכז, קודם ברגע האחרון ממש לפיקוד צפון על חשבונו של משה יעלון, שהיה בטוח שהמינוי כבר בכיסו. הנימוק הרשמי למהלך המפתיע היה: לנוכח ניסיונם, אשכנזי מכיר לעומק את סוגיית לבנון ויעלון את הבעייתיות שביהודה ובשומרון. אלא שבזאת לא נגמר הסיפור.
ברקע ההצלבה בין יעלון לאשכנזי היה גם תרגיל תדמיתי של שר הביטחון, שמטרתו להוכיח כי אינו נקמן כפי שנחשף בפרשת וילנאי. את מחיר המהלך משלם יעלון. המרוויח הגדול הוא אשכנזי, שיקבל בקרוב, צחוק הגורל, את התפקיד הנכסף שאליו לא זכו להגיע מוריו הרוחניים, האלופים (במיל') אורי שגיא ואילן בירן.
לשניים אלה חלק ניכר במטען שהוא נושא אתו. מבירן, אמר אשכנזי בראיון לפני שנתיים, הוא ספג את עקרונות התכנון ארוך הטווח, את היכולת להפריד בין עיקר לטפל ואת הידע כיצד לטפח מפקדים. שגיא שימש השראה למקצועיות, "לא רק איך עושים דברים, אלא גם למה, מעומקי הטכנוטקטיקה ועד מרומי האסטרטגיה". עוד למד משגיא, והפעם הפוך על הפוך - על כך חזר באוזני ידידים בתקופת ההמתנה לתפקיד - איך לא להשתחרר מצה"ל אם יחוש שלא חפצים ביקרו. את קטעי הביזוי ומלחמת העצבים הוא יחסוך מעצמו אם וכאשר, אותו לא יחזיקו בן ערובה - כך התחייב בתקופת אי הבהירות לקראת הסבב הנוכחי. בפועל הוא לקח את כל הקופה.
הוא בן 44 , הצעיר באלופי המטכ"ל, נשוי ואב לשניים, הבכור בדרך לאגוז. אמו הוברחה לארץ מחאלב שבסוריה בהיותה בת 10 , אביו הגיע מבולגריה ישר לקרבות לטרון. כשנישאו היו בין מייסדי מושב חגור שבדרום השרון, אז יישוב ספר קשה יום. מפחד המסתננים גם הלילות לא היו שקטים. לעומת זאת, זכורים לו קשרים חמים עם ג'לג'וליה השכנה.
גלי ההתלהבות אחרי מלחמת ששת הימים, קרע במשפחה וחיפוש אחר חוויות הוליכו אותו בשנת 68 ' לפנימייה הצבאית בתל אביב, שהיתה מסונפת לגימנסיה הרצליה. כאן לראשונה הוא נחשף לעיר, לאגף הצפוני שבה. לנער מחגור זה היה הלם. להנאתו הוא שיחק כדורגל בקבוצת הנוער של מכבי רמת עמידר. אתו בחוד היה ויקי פרץ.
27 חניכים סיימו את מחזור ד', שהיה חדור תחושת שליחות. אשכנזי, מהבולטים שבהם, ביקש קורס טיס, נדחה, ניסה סיירת גולני, לא התקבל. כשהגיע לגדוד 12 להיות מ"כ של רובאים כבר היו לו גינונים של אלוף. העובדה שהגיע למטכ"ל לא מפתיעה איש מאלה שפגשו בו אז. זה היה תסריט ידוע מראש.
במלחמת יום כיפור הוא היה צוער בבה"ד 1. הגדוד שנבנה מסג"מים שבדרך השתייך לאוגדת שרון ופעל באזור האגם המר הקטן ובחיץ החקלאי, כשהוא מסתפק בקרבות קטנים. לעומק המערכה הם לא הוטלו. הוא היה החניך המצטיין של הקורס, את סיכת המ"מ העניק לו הרמטכ"ל אז, דוד אלעזר.
אשכנזי היה מ"פ בגדוד של בירן כששגיא היה המח"ט. הוא היה באנטבה, במסגרת נבחרת מצומצמת מגולני שצורפה למבצע ככוח משני. חוויה קרבית ממש הוא לא עבר שם. "הפשיטה הראשונה שלי כמ"פ, שהיתה בפתחלנד למרגלות כפר שובא, למרות שלא קרה בה כלום, משמעותית בעיני יותר מאנטבה, שהגיבורים האמיתיים שלה הם לא הלוחמים אלא אלה שאישרו את המבצע. היום אני מבין את עוצמת האחריות, אני תופש מה הם לקחו על עצמם. אז לא הייתי מודע לזה. מה שכן ריגש באנטבה זו התחושה של שליח מצווה".
אחר כך הוא היה קמב"צ חטיבה לצדו של שגיא. כשסיים תפקיד סמג"ד, במהלכו נפצע קל במבצע ליטני, הוא החליט לפרוש למרות החיזורים. "די נמאס לי אז, הרגשתי שבע, לא שהיו לי תוכניות במקום אחר, אבל כירסם בי ספק אם זה באמת הכיוון".
תקופה קצרה של בירור עצמי הסתיימה בקריאה דחופה מבירן, אז ראש לשכת הרמטכ"ל רפאל איתן, לבוא לקריה לראיון. השיחה עם איתן החזירה את אשכנזי למדים, תחילה לבית הספר לפיקוד ומטה. צה"ל, הוא הופתע לגלות שם, זה לא רק ריצה בתעלה בתרגיל יעד מבוצר. גם את פו"ם הוא סיים כחניך מצטיין.
כשבירן נבחר למח"ט גולני הוא מינה את אשכנזי למג"ד. שם, לראשונה, הדברים כבר לא באו לכוכב בקלות. "נדרשו ממני תעצומות נפש להיות מג"ד טוב, לא ב'טופ 10 ' אלא משהו סביר. לקח לי הרבה זמן להגיע לרמה". לא מעט מבצעים איפיינו את התקופה ההיא, שתוביל למלחמת לבנון - שבה, כסמח"ט, הוא קנה את עולמו.
לסמח"ט גולני הוא מונה ללא חפיפה, ממש ערב מלחמת לבנון. בתוכניות המבצע פוצלה החטיבה לשני צירים, באותו סדר כוחות, האחד בפיקוד המח"ט ארוין לביא והשני בפיקודו של אשכנזי. בשלב הפתיחה הוביל אשכנזי את הסיירת, את פלוגת החה"נ, ואת גדוד 51 , שעליו פיקד עד זה לא כבר, לנבטיה ולבופור.
צמוד אליו היה גוני הרניק, שבמקום להתייצב בבקו"ם ולהשתחרר הגיע לשטח הכינוס ודרש: קחו אותי. כשמפקד הסיירת נפצע, אשכנזי שלח את הרניק. "גוני דיווח לי שהוא התהפך, שהוא ממשיך ברגל, כשהוא הגיע לחבר'ה הוא ביקש ממני לעשות שינוי מסוים בתוכנית, אישרתי לו, איחלתי לו בהצלחה, בעשר הוא הודיע לי שהוא מוכן, באחת עשרה הוא נהרג". הרניק, אמיר מיטל, שהיה מג"ד בגולני, וראובן בריננברג, בן מחזור מפנימיית חיפה, הם מתי המלחמות שזכרם מלווה אותו. "את ראובן אהבתי אהבת נפש, מצאתי בו דברים שלא היו בי".
בהמשך מהלכי מלחמת לבנון לחם הכוח שבפיקוד אשכנזי בג'זין ובאזור ג'בל ברוך. הוא נעצר מדרום לכביש ביירות דמשק, ובכך נשלם חלקו העצמאי. בהפסקת האש הוא חבר לחטיבה בשדה התעופה של ביירות והשתתף בקרבות על בחמדון. "הבתולים שלי נקרעו אחרי של"ג", אמר פעם בראיון, כשהוא רומז לאי נחת שחש לנוכח הפער בין מטרות המבצע למשימות.
התחנה הבאה במסלול הקידום המהיר היתה מפקד החטיבה המזרחית בעוצבת הגליל, וממנה, ב-1987, למרות גילו הצעיר, הוא מונה למח"ט גולני. במוסף מיוחד שהוציא אז "מעריב" תחת הכותרת "אנשי 2000" - תחזית על דמויות במגוון תחומים שראוי לעקוב אחריהן - הוא מסומן כהבטחה גדולה. מבחינה זו הוא מימש את הציפיות אחת לאחת.
הוא אינו מתמסר באופיו, את דעתו - הנחרצת תמיד - הוא מקפיד לומר לממונים עליו גם אם היא נגד הרוח. באינתיפאדה, כשכולם ברחו מאחריות וטענו שלא היתה הוראה מגבוה להכות "מפירי סדר", אשכנזי היה נחרץ שהיתה פקודה כזאת. לראיה הוא הציג סיכומי דיונים אצל מפקד אוגדת עזה, יעקב "מנדי" אור. למותר לציין שאלוף פיקוד הדרום אז, יצחק מרדכי, לא היה שבע רצון מדבריו של אשכנזי. גם לא אפי פיין, שהיה אז מח"ט גבעתי.
הוא השתלם בקוונטיקו, הפו"ם של המרינס, היה מפקד אוגדת מילואים משוריינת בצפון, מפקד יחידת הקישור ללבנון, רח"ט מבצעים. בעבר ניהל תחרות סמויה עם גיורא ענבר, שלאחרונה הודיע על פרישתו מצה"ל.
הוא סמכותי, מודע לערך עצמו, אבל בהבדל ממוקיריו בירן ושגיא, הוא ישיר ולא פתלתל. לאשכנזי, שצמח בגולני, אין את התדמית של אאוטסיידר רב תחכום, שחלק ניכר מיוצאי החטיבה לוקים בה ואחר כך מוצאים עצמם מחוץ למערכת בטרם עת. הוא, שלא כמותם, משתלב יפה. לצרכיו הוא מניפולטור לא קטן, על איכויותיו כמפקד נחרץ אין חולק. "כשגבי קופץ לריבאונד, הוא לא עושה חשבון לאף אחד באזור הצבע", כך הגדיר אותו ידיד. מקטרגים טוענים, כי הוא אגואיסט. אלוף (במיל') יוסי פלד, שהיה אלוף פיקוד צפון כשאשכנזי היה קצין אג"ם של הפיקוד, הכליל אותו בחמישייה הפותחת שלו: "כאלה שאני מוכן ללכת ביער חשוך בלילה כשהם מאחורי". בחמישייה הזאת נכלל גם שאול מופז.
הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק זיהה בו את הפוטנציאל לשמש בעמדות מפתח, ומינה אותו לעוזר ראש אג"ם - תפקיד שבמסגרתו גיבש בין השאר רפורמה מקיפה להטבת התנאים של המשרתים במילואים. בעניינו של אשכנזי לא נאמרה המלה האחרונה. צירוף של כישורים וגיל בהחלט משחק לטובתו כשמנסים לצפות קדימה מעבר לפיקוד צפון. בדור שכבר אין בו אגדות, אשכנזי הוא אלוף מהדגם החדש.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 25-08-2015 בשעה 08:09.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #3  
ישן 01-09-2015, 09:04
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
כתבה ישנה על התא"לים מיקי אדלשטיין ושלמה אורן
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...01/61286896.pdf


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
בצל הדובדבן
עדי אישה התגייסה לדובדבן למרות שאחיה נהרג מאש חבריו. היא לא תיתן לאף אחד להשמיץ את היחידה * מצוקתו של המפקד, סא"ל מיקי * הכישלון הצפוי מראש של מפקד כוחות צה"ל בגדה * לוחם לשעבר חושף את האתוס הבעייתי של היחידה * ארבעה סיפורים על דובדבן
  • אביחי בקר
  • 08.09.2000
1. עדי אישה
עד לפני חודשיים היא היתה פקידה פלוגתית בדובדבן. מאז שהשתחררה ("אני עוד לא סגורה על עצמי") היא חולמת כמו כולם על טיול ארוך בדרום אמריקה ועסוקה בהכנות למבחן הפסיכומטרי. היא רוצה ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטת הנגב ולכן היא צריכה לשפר את ציוני הבגרות. את שלושת הרוגי דובדבן, לירון שרביט, ניב יעקבי ורועי אבן-פילשטיינר היא הכירה, כמובן, מקרוב.
ביום העלייה לקבר, במלאות שבעה למותם מאש חבריהם, שגם אותם היא מכירה מצוין, היא חשבה לבקר שוב אצל כל המשפחות. אבל בבוקר, כשהתעוררה, היא חשה שדי, אין לה כוח יותר, הספיק לה הסיוט של השבוע הקודם. היא לא יכולה יותר עם השכול.
עדי אישה נמצאת בעמדה יוצאת דופן: מצד אחד, היא שירתה בדובדבן ומזדהה עם היחידה. מצד שני, היא אחותו הצעירה של סמ"ר אלי אישה, לוחם דובדבן שנהרג מאש חבריו בכפר ברטעה, יולי 92', במהלך מבצע ללכידת המבוקש איברהים סבעה קאסם. אם יש למישהו ספק מה היא מרגישה בעקבות מות שלושת הלוחמים היא מסלקת אותו מיד: "לאיזה כיוון הולכת הכתבה הזאת? אם יש משהו שעכשיו מרגיז אותי אלה ההכפשות על דובדבן. אין להן שום צידוק. אני מוכנה לדבר איתך רק אם הכתבה בעד היחידה".
אחיה, אלי אישה, היה בן 19 במותו. במהלך המבצע הורה לו מפקד היחידה, סא"ל ע', לקום מהמארב ולהצטרף לכוח סמוך שלא קיבל דיווח מבעוד מועד על בואו. מבלי לדעת צעד אלי אישה אל מותו. לוחמי הכוח זיהו אותו בטעות כמחבל חמוש, פתחו לעברו בירי מדויק והרגו אותו. כדי לוודא את חיסולו הם אף ירו בו שני כדורים בגולגולת. בעקבות המקרה הודח סא"ל ע' מתפקידו.
תביעתו של האב מבג"ץ שיחייב את הפרקליט הצבאי הראשי להעמיד לדין פלילי את המפקד בעוון גרימת מוות ברשלנות נדחתה על ידי השופטים שלמה לוין, מישאל חשין ודליה דורנר.
שש שנים אחרי האסון התגייסה עדי, בת הזקונים של יהודית ונסים אישה לצה"ל. למה בחרה לשרת דווקא בדובדבן? מבחינתה זו לא היתה חזרה למקום הפשע, אלא דווקא מסע גילוי, מין צורך לפענח את מותו של אחיה במקום היחיד שיכול לספק תשובה. היה לה גם הדחף לראות איפה שירת, להלך באותם שבילים, לשבת באותו חדר אוכל, לחוות עד תום, בדרכה שלה, את כל מה שהאח הנערץ לא הספיק למצות. במלים שלה: "לראות מה הם עושים".
עדי אישה: "נשארנו ארבע אחיות, אני הקטנה. כשאלי נהרג הייתי בת 12, צעירה ממנו כמעט בשבע שנים. הוא היה תפארת המשפחה. ביום שנחתה עלינו הבשורה ישנתי אצל בת דודה כך שנחסך ממני הרגע הכי איום, כשבאו אלינו בחצות מקצין העיר. לפחות זה".
בחדרו של אלי, בבית משפחת אישה בשכונת רמות בבאר שבע, לא הוזז אף פריט ממקומו. החדר נותר בדיוק כפי שהיה כשיצא ממנו חזרה לצבא בסיום חופשה רגילה. "התמונה האחרונה שלנו היא ממוצאי שבת, ארבעה ימים לפני שהוא נהרג", מספרת עדי. "זה היה החופש הגדול. מבין האחים נשארנו בבית רק אלי ואני. אמא הכינה לנו פיצה ואנחנו ישבנו לראות בטלוויזיה את 'שתיקת הכבשים'. זה היה די מפחיד, אלי אפילו צעק עלי שזה לא סרט בשבילי ועדיף שאני אלך".
האבל על האח ליווה את כל נעוריה ובעקבותיו גם המערכה המשפטית המתישה שהוביל האב למען מיצוי ההליכים עם האשמים. "לא הסתירו ממני דבר, ידעתי בדיוק איך אלי מת. בציבור אולי התקבל אז הרושם שאנחנו כמשפחה תוקפים את דובדבן אבל בפירוש לא זה היה המצב. המאבק שניהלנו היה אך ורק נגד המפקד שהיה אחראי ישירות להרג, מעבר לו לא היתה שום עוינות. ההוכחה לכך היא שלאורך השנים שמרנו על קשר טוב עם היחידה, הם הקפידו להזמין אותנו לאירועים ולטקסים, היפה הוא שגם בשעות קשות הם לא התייאשו מאיתנו. אנחנו אוהבים את היחידה ויש לנו איתה קשר חם".
ההחלטה, טעונה ככל שהיתה, התבשלה אמנם אט אט אבל מרגע שעלתה על הפרק שאלת הגיוס לעדי לא היה ספק באשר לכתובת. היא כמו חשה שכדי להיטהר היא מוכרחה לגעת בפצע. "כשקבלתי זימונים לקד"צ זה ממש לא עניין אותי. רציתי להיות איפה שאלי שירת". כשסיפרה זאת לחברים בתיכון מקיף ז' אמרו לה אחדים "ניפגש שם". מקצתם אכן עמדו במלתם. אם חששה לתגובת ההורים מהפצצה שהיא עומדת להטיל היא התבדתה. "תעשי מה שאת מבינה" אמרו לה. הם לא עודדו אך גם לא עמדו בדרכה. מאחר שלא השתמע מדבריהם ולו ברמז שהיא עומדת לחצות קו אדום היא לא נעצרה. "אם הייתי מגיעה לבקו"ם חצי שנה אחרי שאלי נהרג כמובן שלא הייתי מעיזה להתקרב לדובדבן, צריך היה שיעבור מספיק זמן כדי לעשות את הצעד בלב שלם". קצינת הנפגעים של דובדבן שסידרה לה את ההצבה ביחידה חקרה אותה בפעם המי יודע כמה "את בטוחה באלף אחוזים שזה מה שאת צריכה?". עדי השיבה "אני חייבת".
בספטמבר 98' היא הוצבה בדובדבן. המפקד אז היה סא"ל ר', בהמשך החליף אותו מיקי. רק רס"ר הבסיס נשאר מהדור שהכיר את אחיה - מלבדו אין עקבות ולא זכר אלא בפינת ההנצחה. היא לא הרגישה שמהלכים לצידה על בהונות, אך לפחות בהתחלה, כשהיתה מתבוננת בחייליה בריצת בוקר או ביציאה לאימונים פניו של האח היו עולים תמיד מול עיניה כאילו הוא ביניהם. "אלה מחשבות שלא נגמרות. נרדמתי אלי, התעוררתי אלי, השאלה הגדולה היא מה עושים עם זה. אפשר כמובן לשקוע, אני בחרתי להיבנות".
כשאחד מחברי הצוות של אישה הופיע למילואים ביחידה והיא חשה מחוזקת מספיק היא אפילו ביקשה שיערוך איתה סיור, שיוליך אותה בין תחנות חייו של אלי. היא גם יזמה ערב מורשת לזיכרו שבו חברי הצוות של אישה, למעט השניים שירו בו - סג"מ ג' וסמל א' - שאותם מעולם לא פגשה, שיחזרו את האירוע במעמד כל היחידה. זה היה חזק וקשה. "נהניתי מכל רגע בדובדבן. נפגשתי עם אנשים מדהימים. בשבילי זו היתה תקופה שאני יכולה להגדיר אותה כמושלמת".
ביוני היא יצאה לאזרחות. תוך שהיא מגששת עדיין את דרכה נחתה המכה. "זה היה פה בבית, לילה ארוך ונורא, הגיעו טלפונים מקוטעים מאנשים מהיחידה, מתוך השמועות לא בדיוק ידעתי על מי ומה מדובר, הבנתי שאיזושהי פעולה שלנו נכשלה אבל לרגע לא תיארתי לעצמי ששוב קרה מה שקרה לאחי. כששמעתי שיש הרוגים כל מי שאני מכירה עבר לי במחשבות, מדובר ברבים רבים, התרכזתי בחיוכים שלהם, התפללתי שזה לא הם, למרבה הכאב זה היו הם". העובדה שמדובר באירוע הדומה במאפיניו לזה שבמהלכו נהרג אחיה התבררה לה רק מתוך החדשות.
למחרת היא היתה בהלוויות, נסעה לבקר בבסיס היחידה, עברה אצל המשפחות השכולות וחוזר חלילה. לשניים מהביקורים הצטרפו גם הוריה. "אני מבולבלת. אני יודעת בדיוק מי ירה ואני לא מסוגלת לכעוס או להאשים. הם לא בני אדם רעים. הרי באותה מידה הם יכלו להיות גם ההרוגים. אלה סך הכל ילדים נהדרים שנקלעו למקום הלא הנכון בזמן הלא נכון. מאוד עצוב לי שצריך היה לקרות אסון כדי שמשהו בשנאה שלי לאנשים שהרגו את אחי יתרכך. היא כבר לא עזה כפי שהיא היתה רק עד לפני שבועיים. הזוית שבה אני נמצאת כעת נותנת לי לבחון את הדברים בצורה קצת שונה".
2. סא"ל מיקי
"ההילה הגדולה שלנו אינה שאיננו נופלים לעולם, אלא שאנחנו מצליחים להתרומם בכל פעם שאנו נופלים". ציטוט זה, מתורת קונפוציוס, מאפיין היטב את תוכנם של עשרות מכתבי הזדהות שזרמו לביתו של סא"ל מיקי, מפקד "דובדבן", לאחר המבצע הכושל שגבה את חייהם של שלושה לוחמים.
בשבת שאחרי הטרגדיה הזמינו ידידים את סא"ל מיקי ואשתו לארוחת בוקר במסעדת "ביקס" שבמרינה בתל אביב. היו שם, כדי לתת כתף, אורי הירשמן, המאמץ של דובדבן, סא"ל ר', מפקדה של היחידה עד לפני שנה, אורי בר-לב, מייסדה והיום מפקד מרחב הירקון, וכן צ' מקיבוץ חמדיה, יוזם האיגרת שהעבירו לרמטכ"ל 200 יוצאי "שלדג", היחידה שבה צמח מיקי. "דוגמה ומופת, מפקד ערכי בעל יכולת מנהיגות טבעית, מקצוען ויסודי עד אין קץ", הם העידו עליו.
ההתרשמות של הנוכחים היתה שהוא מתלבט קשות באשר להמשך צעדיו, אבל כל עוד יהיה העניין תלוי בו בלבד, הוא ימשיך בתפקיד עד לשוך הסערה. בשלב הבא, כך העריכו, כשיחלפו מספר חודשים והשטח יתייצב ויירגע, אז יקום ויפרוש.
ממפגש הבוקר, אתנחתא קצרה במהומה שאחרי, המשיך מיקי ישירות לראיון עם אלוף פיקוד מרכז, יצחק איתן. "תגיד לחברים שלך שלטובתך עדיף שינמיכו פרופיל בתקשורת", הבהיר האלוף. "האופן המאוד חיובי שבו אתה מתואר הוא כאן לצנינים בעיני רבים". מאותו רגע התקפד הלובי הציבורי שנרתם למענו במלוא המרץ ולמעשה התפרק. בסיטואציה המסובכת שנוצרה, העריך ועד הפעולה, השבחים אכן עלולים לשמש כבומרנג נגד מיקי. גם כך יש קונסנזוס של פרגון לקצין, על אף שמעולם לא נחשב לסופר-סטאר בצבא, לא כריזמה מהלכת, לא אינטלקטואל מזהיר וגם לא בעל שובל של אגדות ומעללים.
לא הרבה ידוע על מפקד "דובדבן", האיש שהעסיק בשבועיים האחרונים את כל מהדורות החדשות. הוא בן 34, יליד עומר שליד באר שבע, שני מארבעה אחים. אביו עבד בקריה למחקר גרעיני בדימונה, אמו רוקחת. כנער היה פעיל מרכזי בצופים, מסור, אכפתי, תמיד ראש גדול. לא פלא שנבחר לייצג את התנועה במסע "הקרוואן" לארה"ב. כבוגר בית הספר החקלאי "אשל הנשיא" שהצטיין בלימודיו, היה היחיד בשכבה שלו שטרם חיולו יצא לשנת שירות. מטעמים ציוניים, הלך במסגרת גרעין "עודד" לרמת אליהו, השכונה הכי קשה של ראשון לציון. חטא הנעורים היחיד שזוקפים בני המחזור לחובתו זו חברותו בלהקת המחול של עומר. כך המאצ'ואיסטים. הבנות לעומת זאת הוקסמו מהשקט, מהעדינות ומהרגישות.
בפברואר 86' התגייס לשלדג. הוא היה מהצנועים ובלט מלכתחילה בקפדנותו הייקית, "פדנט עד קצה החוט". באיבזור האפוד לבדו היה משקיע שלוש שעות ביום; המסדרים שערך כמפקד צוות היו חריגים בירידה לדקויות. בהתחלה זה עיצבן את הפקודים, בהמשך התקבל בהערכה ניכרת. "צוות מיקי" הפך למושג בתולדות שלדג. שלד הפיקוד הנוכחי של היחידה מושתת על בוגריו של הצוות, אחרים פרושים בנקודות מפתח בצה"ל. שיעור החתימה של בוגרי היחידה לקבע הוא מעל למקובל וכמעט כל מי שהשתחרר חזר. הנוגעים בדבר מפרשים את התופעה לזכות הסטנדרטים שנטע בהם מיקי. מכאן גם הפליאה איך זה קרה דווקא לו, זה שתמיד דאג לקשור מבעוד מועד את כל הקצוות.
דוגמאות לא חסרות: בעוד שאר הצוותים מחופרים בין השמיכות בלילות של כפור וגשם נהג מיקי להוציא את חייליו לניווטים בדיונות. בקו הסיום, להבדיל, נהג לקדם אותם בלחמניות חמות שהביא מהמאפייה הקרובה. זה סוג המנהיגות שלו - קשוח אך קרוב, מפקד שמעדיף לשכנע, לפנות להיגיון, ולאו דווקא להנחית פקודות שרירותיות. הוא איש רציני, לא מרבה לחייך, מתלבט, שקול בתגובותיו, בן אדם שמאמין בתהליכים, לא בשליפות. הוא משקיען גדול, גם בעיקר וגם בזוטות, ותמיד יתן מעצמו 110%.
בשלדג הוא התקדם לתפקיד מפקד פלוגת הלוחמים, ממנה יצא לשנת חופשה ללא תשלום בדרום אמריקה. אחר כך קיבל תפקיד סמג"ד בחטיבת גבעתי. בבוחן סוציומטרי שנערך בחטיבה הוא דורג בצמרת, תופעה שאינה מאפיינת קצינים בתפקידי סגן.
לדובדבן הוא נקרא אחרי שהשלים תואר ראשון במשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה. הוא כבר היה סגור אז על תפקיד מג"ד בגבעתי, העדפתו הראשונה, אבל קיבל את דין הצבא.
הוא אב לבן, יואב, ואשתו משרתת במודיעין. לפני כחמש שנים התגלה אצלו גידול ממאיר והוא נותח פעמיים, בארה"ב ובתל השומר. השיקום נמשך כשנה ולתקופת הביניים הוא עבר לקריה לשרת במפקדת הכוחות המיוחדים של חיל האוויר. כל אותו זמן התעקש שלא יורידו לו את הפרופיל וכשהחלים חזר לפעילות קרבית מלאה.
3. תא"ל אורן
שמות ידועים הם לא בהכרח ערובה להצלחה, אבל במארס, כשמונה תא"ל שלמה אורן למפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, הרבה מאוד גבות הורמו בצה"ל. אורן אף פעם לא נמנה על השורה הראשונה של הדרג הלוחם, ומעולם לא היה מח"ט סדיר. תהום פעורה בין הרקורד שלו לבין זה של שלושת קודמיו, שאול מופז, גבי אופיר ויצחק איתן, שכיהנו באותו תפקיד כאלופים. לא פלא שאחרי הכישלון של דובדבן אומרים כל אלה שהסתייגו מהמינוי המפתיע "אמרנו לכם".
איתן הגיע לתפקיד הרגיש אחרי שבסיבוב קודם היה מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה. אופיר ומופז כיהנו בתפקיד אחרי ששימשו כמפקדי עוצבת הגליל שנשאה בעיקר הנטל בדרום לבנון. אורן, לעומתם, התנסה באוגדה דרומית הרחוקה כשנות אור ממוקד האירועים.
אף אחד לא יודה בכך, אבל ברקע ההחלטה למנותו היו גם שיקולים שלא ממין העניין. הבחירה באורן ביטאה רצון מפורש של הרמטכ"ל לחסוך תקן של אלוף. זה מכבר חשב צה"ל איך להחזיר את הגלגל לאחור ולהציב במפקדת האוגדה תת אלוף, בדיוק כפי שהיה נהוג עד קיץ 93'. השיבה לנוסחה הישנה נועדה לקבע את מעמדו הבכיר של אלוף הפיקוד ולמנוע את המצב ששני אלופים סובבו במקביל בשטח, לעתים תוך חיכוך שיצר מתיחויות. אורן, חרוץ אך חף מיומרות, היה הפתרון ההולם.
הציפיות ממנו עם כניסתו לתפקיד לא היו גבוהות אבל אורן הפתיע. תוך זמן קצר הוא ביסס את מנהיגותו גם אצל הספקנים שבין מפקדי החטיבות המרחביות. בשעות הקשות של מהומות יום ה"נכבה" הוא ניהל את המשבר בכישרון ומאז כבר לא נתפס יותר אך ורק כקצין מטה מעולה. יחד עם זאת חדי העין יכלו להבחין שבכל הנוגע למבצעים מיוחדים הוא לא הצטיין במיוחד. פה התגלתה נקודת תורפה ובמבצע שניהל בעצירה א-שימאלייה היא התפוצצה לו בפנים.
עכשיו, בעקבות בקשתו של אורן לשחרר אותו מהתפקיד, הרמטכ"ל עומד לשגר לזירה את אחד מתותחי העל שלו. בין המועמדים, לפחות על הנייר, אפשר למנות את האלוף שי אביטל והתא"לים יואב גלנט, בני גנץ ואלי אמיתי. אחרי שנכווה ברותחין ירד עניין התקן מעל הפרק. מופז יודע שגם אם ימנה את אחד התא"לים, איש מהם לא יסתפק בדרגתו לאורך זמן. יחד עם המבצע נכשל גם הניסוי המיותר והיקר מדי שערך רא"ל מופז.
4. עדותו של א"א
על האתוס המכונן של דובדבן אפשר ללמוד מעדות שמסר א"א, לוחם ביחידה, לחוקרי "בצלם" ב-1994 במסגרת איסוף עדויות על פעילות צה"ל באינתיפאדה. מלבד קיצורים הכרחיים, היא מובאת כאן כלשונה.
אמר א"א: "טוהר הנשק הוא ערך עליון בצבא. אני בהחלט מסכים איתו. זה מה שמבדיל אותנו מהאויבים שלנו, שמפציצים את היישובים בצפון ואת התחנה המרכזית בחדרה. אנחנו לא פועלים ככה, וזה מה שעושה אותנו טובים יותר.
"אם אני אומר שאני אצטרך לדרוך על עשרה ילדים, אז אני מתכוון לעשרה ילדים שהיו בדרך שלי, ולא עשרה ילדים שיתחשק לי לדרוך עליהם כי הם היו בסביבה. אם מחבל נמצא בבית, ואני צריך להיכנס לבית הזה ולהוציא אותו משם וזה כרוך בכל מיני דברים, אז את הדברים שבהם זה כרוך אני אבצע.
גם אם זה ילד קטן, גם אם זה אשה. אני לא אומר שאני אהרוג אותם, זה לא קרה. ילדים ונשים, זה קורה בסיטואציות אחרות, אבל לא בסיטואציה הספציפית שאני מדבר עליה עכשיו. אבל זה בהחלט יכול להפר את שלוותם, הדברים שאני אבצע שם, ואני אהיה לגמרי שלם עם זה, כי זה מה שאני צריך לעשות כדי לבצע את המשימה, ואני יודע מה המשמעות של לא לבצע את המשימה במקרה הזה. אני יודע טוב מאוד. זה חיי אדם.
"לא קרה שביצעתי משימה ולא נפגעו בה אנשים. ניזוקו בצורה זו או אחרת. זה לא אומר נהרגו, זה לא אומר אפילו נפצעו מירי. זה מתחיל מזה שנשברו להם רהיטים בבית, וכלה בזה שביתם פוצץ. והדברים האלה קורים כל יום, ואין דרך אחרת. במקום שבו חוטבים עצים, עפים שבבים. זה לא אני המצאתי. "בתקופתי כמעט לא התבצע ירי טילי נ"ט על בית. בשנה האחרונה זה התחיל להיות יותר שכיח. וזה שוב נושא של טוהר הנשק. אני לא יודע לשים את האצבע על הרגע שבו חל השינוי הזה בגישה, אבל... בזמנו אני חושב שהיינו נוטים יותר לסכן את עצמנו, ולהיכנס למקומות שאולי היום פחות כבר נוטים להיכנס אליהם. אני לא עסקתי בהריסות בתים. זה לא ענייני. כשמפוצצים בתים זה לא ענייני. כשמפוצצים בתים, לפעמים זה עונש.
"בשנה או בשנתיים האחרונות השימוש של המחבלים בנשק חם גדול בהרבה מאוד. ובהתאם לכך, הצבא עשה איזשהן החלטות, והחליט ולהכניס חיילים לבית שבו מסתתרים מחבלים חמושים, וידוע שהם חמושים והם יורים גם החוצה, ושיש איתם גם חילופי אש, זה דבר שהוא סיכון מיותר, ובהתאם לזה משתמשים באמצעים האחרים שיש לנו, כמו ירי נ"ט לתוך הבית, שהיה מאוד נדיר בעבר, אבל היום זה הכרחי בשביל לשמור על חיי החיילים שלנו. ועד כמה שאני יודע מקפידים עד כמה שאפשר שהבית יהיה פנוי מכל מי שלא צריך להיפגע. שוב, זה במידה שאפשר: קוראים להם לצאת, מוודאים שהם יצאו ומבצעים את הלחימה. אין דרך אחרת, אנחנו מתעסקים עם אויבים.
"אני לא אגיד שזה לא היה מפחיד, אבל אני גם לא אגיד שלא נהניתי מזה. זה כמו אופנוען שנוסע מאתיים ארבעים, מאתיים שישים בכביש ירושלים-תל אביב. משחק מחשב בחיים. הוא מפחד פחד מוות, אבל גם נהנה מכל רגע. זה בדיוק אותו דבר. זה לא מתחלק, שלוש דקות אתה מפחד ואחרי זה אתה נהנה, או להיפך. אתה מפחד מהתחלה. ואתה נהנה עד הסוף. לפחות אני. אני בטוח שיש אנשים שמרגישים אחרת.
"גם חברים שלי ביחידה הרגישו ככה. אני יודע גם משיחות, וגם מזה שאני יודע שחברים שלי מתגעגעים לתקופה הזאת. גם אני. אני לא יכול להגיד שלא. זה מכניס אותי לאיזושהי אווירה, לא הפעולה עצמה, אלא גם כל מה שמסביב, האדרנלין ודברים כאלה, שכולנו אוהבים בסך הכל. ואני לא יכול לספור אפילו את הרגעים מאז השחרור שלי שחשתי געגועים עזים לתקופת השירות. בהחלט כן, אני יכול להגיד שמאוד נהניתי מהשירות. וזה בלי להיות אדם רע, אני באמת לא אדם רע. בוא נגיד שהיתי מעדיף שהעולם יהיה טוב, ולא הייתי צריך לעשות דברים כאלה.
"הייתי מצביע מרצ, אבל אני מסתייג מההגדרה של שמאלן. אבל אני בנאדם טוב, אני רוצה שיהיה שלום, ושכולנו נחיה באחווה ובשלמות כולם ביחד, שאף אחד לא יצטרך לשאת אקדח או אפילו לעשות מטווח בחיים שלו. זה הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לקוות לו, אבל זה לא המצב, והיינו צריכים להיות חיילים והיינו צריכים לעשות עבודה כלשהי, ובהינתן תנאי ההתחלה האלה, אני שמח שנפל בחלקי לבצע פעילות מהסוג הזה, ולא פעילות מסוג אחר.
"אני שמחתי כשמבצע הסתיים בהצלחה. שהמשימה שקיבלנו התבצעה. וזה לא צריך להסתיים בהרג או אפילו בפציעה, העיקר שזה מסתיים בהצלחה. התוצאות הנלוות לביצוע יכולות להיות לא נעימות, וזה כבר דבר שלכל אחד יש גישה שונה אליו. יש אנשים שאם נפצע אדם חף מפשע הם לוקחים את זה בצורה אחת, אולי זה מעציב אותם יותר, ויש אנשים שכשנפצע אדם חף מפשע, או נהרג אפילו, זה לא עושה להם כלום, והם יכולים לחגוג את הצלחת המבצע ולצאת לאפטר או לצאת לרגילה בדיוק באותה שמחה. בכל גדוד של גבעתי קורה שפעם בחודש חייל מפזר הפגנה והורג ילד, או ילדה. בכל מקום נפגעים גם אנשים חפים מפשע. ולכל אחד יש את הגישה האישית שלו לנושא הזה. אבל לגבי הצלחת המבצע, בין אם הוא מסתיים בלי טיפה אחת של דם שנשפך ובין אם הוא מסתיים במוות, זה תמיד מביא סיפוק.
"אני הייתי יחסית רגיש לנושא הזה. כשאדם חף מפשע היה נפגע זה היה מעציב אותי. זה לא רק אני, זה גם האנשים שהיו סביבי. והיו כאלה, שעליהם זה לא היה משפיע באותה דרך.
"אחרי שאדם חף מפשע נהרג, וכמובן שאף פעם זה לא נעשה בזדון או בכוונה, זה תמיד בשגגה וזה חלק מהשבבים שעפים, ואותו אדם שגרם למוות של אדם חף מפשע הוא אף פעם לא מרגיש טוב עם זה. יש אנשים שמרגישים טוב עם זה שגרמו למוות של אדם שהיה צריך להיענש. אולי לא במוות, אבל אדם שהוא תכלית הביצוע הזה. אבל כשנפגע אדם חף מפשע, אני לא מכיר אף אחד שמרגיש טוב עם זה. תמיד זה מעיק ותמיד זה חבל. אולי פשוט בגלל שאנחנו בני אדם, זה לא דבר טבעי וזה לא דבר שאנחנו נהנים לעשות אותו. כשזה קרה, היו לנו שיחות בינינו. אנחנו מדברים ואנחנו עצובים וכואבים את מה שקרה. אני יכול להגיד שבצוות שלי, רמת המוסר היתה מהגבוהות שני מכיר. באמת. בלי להשתחצן ובלי להגזים. ראיתי הרבה צוותים בפעולה, ואני יכול להעיד שבצוות שלי רמת המוסר היתה מהגבוהות שאני מכיר.
"אחרי כל ביצוע יש תחקיר ברמה זו או אחרת. אני הייתי מעורב בארבעה-חמישה ביצועים שנהרגו אנשים חפים מפשע. באים, מדברים, מספרים מה היה ובזה זה נגמר. אני לא קובע מדיניות. אני קובע אך ורק את המדיניות שלי, ומשפיע קצת על המדיניות של החברים שלי. אבל באופן כללי אני חושב שזאת הגישה הנכונה: כל עוד אנחנו לא פראי אדם, אנחנו לא קלים על ההדק ואנחנו לא גורמים למוות של אנשים חפים מפשע מתוך התרשלות או מתוך קלות דעת ופזיזות, אז אתה לא יכול לבוא בטענות אל חייל שטעה. אין מה לעשות. מי שלא עושה לא טועה. מי שעושה טועה. בהגדרה. ואתה לא יכול לבוא בטענות אל חייל על זה שהוא בנאדם.
"הייתי לפעמים חולם חלומות בלילה ולפעמים לא הייתי יכול לישון או להירדם. אבל זה לא בגלל שדברים בעבר השחור שלי הפריעו לי ולא יכולתי להתמודד איתם. זה זיכרונות כאלה, זה אירועים שפחדתי מאוד. פעם אחת, בטעות גדולה מאוד, שהיתה יכולה להיות הטעות הכי גדולה בחיים שלי, כמעט שהרגתי שני חברים שלי. מהצוות. וזה היה יכול להסתיים באסון. וזה לא הסתיים בכלום. אבל הדבר הזה רודף אותי עד היום. וזה ימשיך לרדוף אותי הרבה זמן. כי אני ראיתי איך על חוט השערה, אני הייתי יכול לגמור חיים של שני אנשים, ואת החיים שלי להרוס עד היסוד לכל החיים. וזה דבר שבהחלט רודף אותי עד היום, אני לא יכול להגיד שהשתחררתי מזה, ואני לא מאמין שאני אשתחרר מזה עוד הרבה זמן. אבל זאת הרמה של הדברים: זה לא שראיתי ילדים נשחטים או דברים נוראים נוסח וייטנאם ואני לא יכול להשתחרר מזה. זה לא ראיתי.
"האם אנשים נורים גם כשהם על הרצפה? באופן כללי לא. זה דבר שהוא לא מקובל, לא ככה מלמדים אותנו. לפעמים זה צריך להיעשות, כן. אם אדם חמוש נופל זה עדיין לא אומר שהוא מת, זה עדיין לא אומר שהוא לא מסכן אותך, אתה נלחם בו עד שהוא מפסיק לסכן אותך. זה הרעיון, שאתה בטוח שהוא מפסיק לסכן אותך. אני לא לוקח סיכונים, לא על החיים שלי ולא על החיים של החברים שלי. אין שום סיבה שאני אקח סיכון. ואם זה אומר להרוג בנאדם, אפילו שהוא כבר איבד את ההכרה, נניח, או שהוא לא מסכן אותי, אבל אני לא בטוח בזה אז כן. האנשים האלה בחרו את הגורל שלהם. זה לא שיום בהיר אחד נפל עליהם קלצ'ניקוב באמצע הרחוב וצוות נתקל בהם. זה אנשים שיודעים מה הם עושים, הם קוראים לעצמם לוחמים, או לוחמי חופש או מה שהם רוצים, והם רוצחים בדם קר, גם ערבים וגם יהודים, גם ילדים וגם נשים וגם גברים, ושום דבר לא עוצר אותם, ואני לא אחשוב פעמיים אפילו לסכן את עצמי או מישהו שהחיים שלו כן שווים משהו, בשבילו. אני לא אהרוג אותו סתם, אבל אם הוא קיבל שלושה כדורים ונפל, ועדיין הקלצ'ניקוב או האקדח או הרימון אצלו ביד, אז אני אוודא שהוא מת לפני שאני אתקרב אליו עוד צעד. זה הכול. זה היגיון קר.
"לי לא הוגדרה אף פעם משימה של חיסול. אני לא שופט ואני לא חרצתי בעצמי את דינו של אף אחד, ואם נהרג מישהו בפעילות שלנו, זאת היתה בחירה שלו. באופן כללי יכול להיות שבאותו רגע זאת לא היתה הבחירה שלו, אבל באופן כללי, אף אחד מאיתנו לא היה שופט בשטח, וכל אחד, אם הוא היה זורק את הנשק ומרים ידיים, היה מגיע לאן שהיה מגיע חי ושלם. לפעמים, יש אנשים שהם מאוד מסוכנים, אבל בהחלט מתחשבים בזה שהם יותר מסוכנים מאחרים. ובהתאם לזה גם פועלים. אתה יכול לקרוא לזה אפילו הגנה עצמית. התפקידים שלנו רבים ומגוונים, ואני לא רוצה לדבר עליהם. אבל התפקיד שלנו הוא לא לחסל אנשים, את זה אני אומר. השאיפה היא להביא אדם למשפט לפי החוק.
"זה לא ברמה שלי להתייחס לשאלה למה הפלשתינאים לא אוהבים אותי, אני יכול להגיד לך למה אני לא אוהב אותם. אני לא אוהב אותם... אולי בגלל כמה טעויות שנעשו בהיסטוריה, אבל נכון להיום, הערבים, הפלשתינאים, הם אנשים עם רמת מוסר ששואפת לאפס. לא אגיד שהערכים שלהם שואפים לאפס, אבל הם שונים לגמרי, ב-180 מעלות, מהערכים שלי ושל כל אדם נאור לדעתי. אנשים אכזרים מאוד, מאוד אכזרים, בצורה שקשה לי לתאר. זה מאוד מאוד מראה על המנטאליות שלהם, אני חושב. הם ההיפך הגמור מכל מה שאני מנסה להיות.
"אם אני בתור הודי הייתי בא לכאן ורואה ששוחטים פרות, אז הייתי רואה גם ששחיטה של פרות נעשית בצורה כשרה, ובצורה אנושית, אם אפשר להגיד את שתי המלים האלה באותו משפט. זאת אומרת, שחיטה אנושית. זה אומר הכול. זה נורא... אמרתי, שחיטה אנושית. כמובן שזאת סתירה עצומה, אבל אין דרך אחרת להגיד את זה.
"בצוות שלי איש לא נהרג, היו כמה שנפצעו קל, מאש שלנו. נהרג אחד לא מהצוות שלי מאש מחבלים, ונפצעו עוד בערך ארבעה, בכל התקופה שאני הייתי בצבא. באותה תקופה הרגנו בטח כמה עשרות אויבים. כמה פצענו קשה להעריך. מרמת הכדור ברגל ועד לרמת הפצועים שנהרגים אחר כך, זה גם קורה הרבה. מתים מהפצעים שלהם, לא שהולכים לחנוק אותם בבית חולים אחר כך. הם נפטרים. אני לא רוצה להגיד מספרים, אבל יש. יש מספר. מה המשמעות של מספרים פה בכלל? מה זה משנה אם זה עשר או מאה? אני לא רואה שום משמעות במספרים. אני לא מכיר במשמעות כזו.
"אם היו אומרים לי לחסל מישהו, הייתי עושה את זה. לא היתה לי בעיה עם זה. כמו שלא היתה לי בעיה עם אנשים שנהרגו, אם הם היו צריכים להיהרג. זאת אומרת, אם הם לא היו חפים מפשע, והיו הקריטריונים, במרכאות כפולות, לזה שהם ייהרגו, אז הם לא הפריע לי. בכלל לא הפריע לי. הקריטריונים היו, שיש להם דם על הידיים, יש להם דם יהודי על הידיים, אז על אחת כמה וכמה. אם הם חמושים, זאת עדיין לא עילה לחסל אותם, אנחנו מדינה שאפילו לא מנהיגה עונש מוות. אנחנו לא מחסלים, אבל אם הם נהרגו...
"זה לא נראה לי רצח. הקם להורגך השכם להורגו. אתה יכול לקרוא לכל סיטואציה שבה אדם אחד לוקח את החיים של אדם אחר "רצח". אתה יכול לקרוא לזה גם הגנה עצמית, אתה יכול לקרוא לזה חיסול, ואתה יכול לקרוא לזה "הקם להורגך השכם להורגו". זה לא משנה איזה מלים אתה מדביק לפעולה הזאת. השאלה היא מה הקונטקסט, באיזה מסגרת זה מתבצע, באיזה נסיבות זה מתבצע. אם הסיבה שזה מתבצע היא שזה דבר שבאופן חד משמעי ימנע הרג של יהודים. של אנשים חפים מפשע, או של מישהו, שלצורך העניין, החיים שלו יותר חשובים מהחיים של אותו אדם שהורגים, ואני בהחלט שם משקל שונה לחיים של אנשים שונים, של אוכלוסיות שונות או של פרטים שונים אז אם זה המצב שקיים, אז כן.
"אני בתור חייל, שמקבל פקודה כזאת, מניח שמי שנתן את הפקודה הזאת שקל אותה בכובד ראש, ולא משנה איזו פקודה זאת, אבל בעיקר אם זאת פקודה כזו. וזה עבר אי אילו הליכים, אני לא יודע מאיזה דרג זה יורד. יכול להיות שזה ירד משר הביטחון, מראש הממשלה, ויכול להיות שזה ירד ממפקד היחידה. זה לא מעניין אותי בכלל. אני מוכן להרוג אם אני משוכנע בעובדה שזה נחוץ, שזה הכרחי.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #4  
ישן 07-09-2015, 11:37
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
כתבה על הרמטכ"ל גדי איזנקוט במגזין "ליברל"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 26)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 27)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 28)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 30)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 31)

(הכתבה "הדרגה שעושה את האיש – ולהפך" מאת אור הלר, מגזין "ליברל", גיליון ספטמבר, עמודים 26-31)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #5  
ישן 13-09-2015, 10:57
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
ראיון עם מפקד חטיבת ירושלים אל"מ יואב מרדכי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"


"לחיזבאללה יכולות התקפיות בשטחנו"
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
"לחיזבאללה יכולות התקפיות בשטחנו"
האפשרות של עימות עתידי בגזרה הצפונית מחייבת את הצבא להתמודד עם כשירות מערך המילואים ביום בו תגיע הפקודה. מח"ט ירושלים על האימונים ועל האתגרים של הלחימה בצפון מול ארגון חיזבאללה, למוד הניסיון מארבע שנות מלחמה בסוריה
אור הלר | 13/09/2015

חטיבת ירושלים היא חטיבה עם מורשת מפוארת, שהוקמה כבר בתש"ח. במלחמת ששת הימים (1967) שחררה החטיבה את הרובע היהודי בבית לחם ובחברון יחד עם חטיבת הצנחנים. כשהצנחנים שחררו את הר הבית, הלכו לוחמי החטיבה לרובע היהודי. במלחמת יום כיפור (1973) החטיבה איישה 14 מ-16 המעוזים בתעלה, וספגה את ההתקפה המצרית. שליש מהכוח נהרג ושליש נלקח בשבי. שליש הלומי קרב עד היום.

משה דיין היה המח"ט הראשון של החטיבה, וחיים הרצוג המח"ט הרביעי. בהחלט נעליים גדולות למחליף בגרסת 2015, אל"מ יואב מרדכי.

"גדלתי בצוות אחד (בסיירת מטכ"ל, א.ה.) עם נפתלי בנט ועם עמנואל מורנו" (שנהרג בלבנון בפעולת הסיירת לאחר מלחמת לבנון השנייה, א.ה.), מספר אל"מ מרדכי בחיוך. ב-4 במרץ 1996 הוא שימש מפקד פלוגה בגדוד 12, גדוד ברק של גולני. בעת מרדף אחרי חוליית מחבלי חיזבאללה, סמוך למוצב ציפורן, פוצצו המחבלים מטען חבלה על הכוח. מפקד גדוד 12, סא"ל חוסיין עמאר, וסגן אורי הלמן נהרגו. יואב מרדכי נפצע אנוש מהרסיסים.

הרופאים ניבאו לו שלא יוכל לחזור למסלול פיקודי, אבל מרדכי נלחם לחזור לחיים ונלחם לחזור לפיקוד בצה"ל, כשהוא אומר לרופאים: "אתם תראו, אני עוד אהיה מג"ד בגולני". והוא אכן היה. סגן מפקד גדוד 12 של גולני ב"חומת מגן", מפקד גדוד 13 במלחמת לבנון השנייה, ומ-2013 מפקד חטיבת הרגלים במילואים, חטיבת ירושלים.

עם כף רגל משותקת, ברך עם מגבלות תנועה, מפקד עכשיו מרדכי על חטיבת מילואים שמתכוננת למלחמה הבאה, קודם כל מול חיזבאללה בלבנון.

אנחנו תופסים אותו לשיחה במפקדת חטיבת ירושלים בנחשונים. החטיבה משתייכת לאוגדה 340, עוצבת עידן, עוצבת המילואים של פיקוד המרכז. על פי החלטת הרמטכ"ל הקודם, בני גנץ, שארגן מחדש את האוגדות בצה"ל, היא הפכה ל"עוצבה רב-זירתית", כלומר אוגדת הכרעה. בדומה לאוגדות 36 ו-162, היא צריכה להיות מוכנה בכל רגע נתון להיות מופעלת בכל זירה: מסוריה ולבנון ועד עזה.

ב"חומת מגן" החטיבה גויסה לכיבוש בית לחם. במבצע "עמוד ענן" בעזה, בנובמבר 2012, החטיבה גויסה וחיכתה בדרום לכניסה הקרקעית, לתמרון שלא בא. גם במבצע "צוק איתן" החטיבה גויסה בצו 8, והחליפה באיו"ש את הגדודים שירדו לעזה.

"אנחנו, מפקדי ההווה, מחויבים להחזיק את הלפיד הזה של חטיבת ירושלים איתן. אנחנו מאוד מחויבים לערכי העבר", אומר יואב מרדכי בראיון לישראל דיפנס. "מה שמאפיין את מערך המילואים והמפקדים שלנו הוא האיכות האנושית. זו שמורת טבע אנושית. אנשים מאוד ערכיים, מאוד ציוניים, שנושאים על הכתפיים את החירות של עם ישראל".

ב-2014 זכתה החטיבה בפרס מפקד זרוע היבשה לחטיבה מצטיינת, בזכות איכות המילואים. "היו פה אימונים חדשניים, עם חשיבה מחוץ לקופסא. לא רק עשייה אלא גם למידה וחניכה". שנה לאחר מכן כבר זכה הגדס"ר של החטיבה בתואר הגדוד המצטיין בפרס נשיא המדינה.

לאחרונה עברה החטיבה אימון משמעותי. "אנחנו החטיבה הראשונה שמיישמת את המלצות האלוף רוני נומה לכשירות מערך המילואים: לבנות מערך אימון מורחב לשבועיים ברצף. זה שינה את מודל האימונים התלת-שנתי, שדיבר על אימון גדודי של שבוע.

"החטיבה כולה גויסה בצאלים. ביצענו אימון של צוות קרב חטיבתי יחד עם גדוד שריון מחטיבת 847, שמשתתף איתנו בתוכניות האופרטיביות. ביצענו שבוע אימונים מלא באש. בדרך כלל אימוני המילואים הם גדוד אחרי גדוד אחרי גדוד. עשינו מעבר משגרה לחירום: גיוס כל מפקדי החטיבה, נוהל קרב שמדמה מלחמה, צבירת סד"כ, לקחנו את כל צוות הקרב החטיבתי לשטחי כינוס ברמת הגולן - ויצאנו לתרח"ט. כל השרירים של החטיבה נמתחו לנוהל קרב מלא, ויצאנו לתרגיל חטיבתי".

כאשר מדברים על הכנות לסיבוב חדש בלבנון, מה שמכונה כבר מלחמת לבנון השלישית, אתה כמח"ט מילואים לוקח בחשבון שהכניסה הקרקעית תהיה הפעם הרבה יותר מהירה ממה שראינו בקיץ 2006?

"הנחת המוצא היא שלמערך המילואים יהיו בין שלוש לארבע יממות מגיוס ליציאה למלחמה, ואת זה אנחנו מנצלים להצטיידות ואימונים. שמנו דגש על צוותי קרב משולבים של חי"ר, שריון, הנדסה וארטילריה, ועל לחימה בשטחים סבוכים. הרמטכ"ל גדי איזנקוט בא לתרגיל האחרון שלנו, יחד עם אלוף פיקוד צפון אביב כוכבי ואלוף פיקוד המרכז רוני נומה, והאמירה החזקה של המג"דים הייתה: 'זה אימון כמו במלחמה'.

"זה היה המצפן שלנו באימון. להרים את הרף. אנחנו מבינים שבמלחמה יהיה קשה יותר. סגרנו מעגל של הפעלת אש, מיצוי מודיעין, הקרב המשותף, ולמדנו המון. שיפרנו כשירות ומוכנות. היה מאוד קשה, אבל היה שווה.

"ההרגשה של הלוחמים, המפקדים והמפקדות היא של תחושת אמון בעצמם, ואנחנו מוכנים לכל משימה. יש לנו הרבה מה לשפר. ניצלנו פה הזדמנות נדירה. אנחנו החטיבה היחידה ב-2015 שעושה תרגיל, שוותיקי החטיבה לא זוכרים ב-25 השנים האחרונות. תרגיל חטיבתי מלא באש. הכוונה היא להרחיב את המודל הזה בשנים הבאות. אנחנו היינו מעין פיילוט".

יש כבר לקחים של הכוחות שפעלו בתוך עזה ב"צוק איתן", שאתה יכול ליישם בתרגיל כזה?

"ב'צוק איתן' פעלתי ללא לאות, כמו יתר עמיתיי המח"טים, כדי לגייס את החטיבה. היא גויסה בשלהי הפסקת האש. היינו בסבב המילואים השני שגויס.

"גם אני וגם מפקדת החטיבה הסתובבנו בעמדות הקדמיות של החטיבות בגבול עזה. הכנו את עצמנו. בוודאי שאחרי 'צוק איתן' עשינו כינוסי מפקדים, ואלה שלחמו בתוך שטח עזה הציגו בהם את הלקחים.

"אנחנו תופסים היום אחרת, למשל, את כל מרחב העורף של הלחימה. ב'צוק איתן' התברר שגם מרחב העורף הוא מרחב לחימה: ראה למשל את אירוע הפילבוקס, או את החדירה במנהרה לניר-עם, שבה נהרג, בין היתר, סא"ל דולב קידר.

"סוגיה שניה היא סוגיית האבטחה. האבטחה עכשיו צריכה להיות לא רק 360 מעלות, אלא גם כדורית, כלומר גם אבטחה לתת-קרקע וגם לגובה. אותה פלוגה - באותו תא שטח - צריכה לדעת להילחם בשטח פתוח, בשטח סגור ובשטח סבוך ומבוצר".

סוגיית המנהרות, שהייתה מורכבת מאוד ללחימה לצה"ל ב"צוק איתן", רלוונטית למשימות האופרטיביות של חטיבת ירושלים?

"בוודאי שזה רלוונטי. אני רוצה לקוות שכשהעימות הבא בעזה יפרוץ, החטיבה תגויס ותילחם. עשינו על זה השתלמות מפקדים ותצוגות. אנחנו נערכים גם לעימות בדרום וגם לעימות בצפון, ולעשות את ההתאמות לכל זירה שבה יוטלו עלינו משימות.

"העוצמה של האויב בצפון היא עוצמה גוברת ומאתגרת יותר. ככל שנתכונן אליו, נדע לגזור ממנו התאמות. המצפן שלנו, ככלל, הוא לא עזה אלא הצפון".

מדוע חיזבאללה יותר מאתגר? בגלל כוח האש שלו? רמת החיילות של לוחמיו?

"בלי להיכנס כרגע לסבירות הכוונות של חיזבאללה, אנחנו מסתכלים על היכולות שלו. אנחנו מבינים שהוא צבר הרבה יכולות בסוריה. הוא שיפר מאוד את יכולת התמרון ואת היכולת להפעיל מסגרות גדולות, ולובש צורה שיותר קל לאתר בה מרכזי כובד ולפעול נגדם. הוא יודע להפעיל מסגרות פלוגתיות וגדודיות, עם פו"ש (פיקוד ושליטה), חבלה תקשוב ונ"ט. הם צברו הרבה ניסיון".

מה היכולות של חיזבאללה לשנע התקפה גדודית לתוך שטח ישראל?

"בעבר נערכנו לתרחיש שבו הם עושים הגנה נגדנו. לאור הלחימה שהם צוברים בסוריה, הם יכולים לפעול בהתקפה ולא רק בהגנה. יש להם מרחבי תמרון שונים משמעותית מאלה של עזה.

"זה משליך על סוגיות לוגיסטיקה ותקשוב. האתגר שם מורכב יותר. יש להם יכולות התקפיות בשטחנו, שלא ייחסנו להם בעבר. בעבר הייתה להם יכולת חדירה נוסח הפיגוע בצובה והפעלת אש לחיפוי ורתק. חטיבת ירושלים מצידה נערכת להתקפה ולתמרון, וכוחות אחרים יעסקו בהגנה בגבול".

מה המשמעות של הפיכת אוגדה 340, ובתוכה חטיבת ירושלים, לאוגדה רב-זירתית?

"אנחנו צריכים להיות ערוכים לכל אחד מהעימותים. יש לנו סדר עדיפויות ברור לבניין הכוח, ואנחנו נערכים מתמרון רגלי מוגבל ועד תמרון ממוכן ועמוק. התמרון יהיה לא פחות עמוק ממה שראינו במלחמת לבנון השנייה, לפחות.

"בסבב הבא לא יהיו כניסה ויציאה, אלא כניסה אחת. בשום זירה אין שום אויב שיכול לעצור חטיבה מאומנת של צה"ל, אם נפעל בעוצמה ובנחישות בכל אחת מהזירות. ניכנס, ננצח ונשהה שם ככל שנידרש. קיבלנו הרבה תובנות ממלחמת לבנון השנייה".

איזה ניסיון ותובנות שלך כמפקד גדוד מ-2006 אתה מנחיל כמח"ט ב-2015?

"אנחנו נופתע. בסוף כשזה קורה - אנחנו נופתע. הרעיון הוא להיות במוכנות מנטלית: הקפצות, לדבר עם האנשים על שינוי הדיסקט ועל המעבר המהיר ממצב שיגרה למצב מלחמה. הימ"ח שלנו במצב טוב. לא מצוין, אבל בהחלט טוב. אנחנו מצוידים ואנחנו במקום טוב.

"למדתי מהמלחמה שכל מה שיכול להשתבש - ישתבש. וצריך לחייך לשינויים. למדתי על בשרי עד כמה חשוב שיהיו משימות ברורות ומוגדרות ושפה משותפת בין מפקדים. במלחמת לבנון השנייה לא היה קשר בין משימה לבין מטרה. לא היה ברור האם יש כיתור, בידוד או השתלטות. לא היה ברור מה ההישג הטקטי שהכוח נדרש לבצע.

"אני אומר לאנשים שלי: אני לא מקדש ברדק, אבל בואו נחייך בפני שינויים. בואו נקפיד על היסודות: שתהיה שפה צבאית ברורה, שיהיה פיקוד מוכוון משימה".

לתחושתך, הוויכוח אם ניתן להכריע מהאוויר או שנזדקק לתמרון קרקעי הסתיים, או שהוא עדיין נמשך במטה הכללי?

"תפיסת עולמי היא אחת: הסכסוך בינינו לבין אויבינו הוא על קרקע. בסוף ההכרעה היא להגיע לשטח, לקרקע, לשלוט בו מבצעית, ואת זה אי אפשר לעשות באש מנגד. התמרון יהיה נחוץ בכל מימד של פעולה שבו נרצה להכריע את הצד השני. תראה את מלחמת עיראק, אפילו האמריקאים חשבו שאפשר להכניע את העיראקים ב'הלם ומורא', בתקיפות אוויריות - אבל בסוף פעלו בתמרון משמעותי.

"תשפוט את מלחמת לבנון השנייה: צרבנו טוב טוב בתודעה של חיזבאללה את העובדה שהם לא רוצים לחזור למה שהשארנו להם שם. זה משהו שאתה עושה רק בקרקע. אין לי ספק שב'צוק איתן', אם היו רוצים, הטנקים והנגמ"שים היו מגיעים לכל מקום בעזה. זה מימד הרתעתי אחר".

אפשר היום בכלל לנצח ולהכריע אויב היברידי, לא סדיר, כמו חמאס וחיזבאללה?

"אני מפקד חטיבה. אני לא עוסק בסוגיות של הכרעה. אני עוסק בלהשמיד אויב ולמנוע ירי לעורף מהגזרה שלי, עד שאני מקבל משימה אחרת. בשפה הטקטית יש לי משימה, ואני צריך לבצע אותה. אני פועל ברובד של הדברים הברורים".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #6  
ישן 14-09-2015, 08:41
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
ביוגרפיות של מפקדי חטיבות החי"ר הסדירות של צה"ל 2015, מתוך ראיון עם נשותיהם
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

ביוגרפיות של מפקדי חטיבות החי"ר הסדירות של צה"ל 2015, עמוס הכהן (נח"ל), ירון פינקלמן (גבעתי), גיא חזות(כפיר), נמרוד אלוני (צנחנים) ורסאן עליאן (גולני). מתוך ראיון עם נשותיהם שהתפרסם בידיעות אחרונות.


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

(מתוך הכתבה "המח"טיות" מאת חן קוטס, "ידיעות אחרונות" מוסף חג, ראש השנה תשע"ו, 13.09.2015, עמודים 4-5)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #7  
ישן 14-09-2015, 09:26
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
כתבה על מפקד חטיבת הקומנדו, אל"מ דוד זיני
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"


נועז וקשוח: הכירו את מפקד חטיבת הקומנדו החדשה





נועז וקשוח: הכירו את מפקד חטיבת הקומנדו החדשה
חייליו בגדוד 51 זעמו כשביטל את מוסד הוותיקים־צעירים, אבל מודים שהפך אותם למכונת מלחמה וגולני קיבלה אותו בצוק איתן כמח"ט שהוזנק לתוך הלחימה, אבל דאג שכולם יתגלחו. אל"מ דוד זיני, מפקד חטיבת הקומנדו החדשה של צה"ל, פרופיל
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
מאיה פולק | 13/09/2015

אלוף־משנה דוד זיני מחזיק במיומנות שספק אם יכולה לשמש אותו בשדה הקרב: הוא יודע לסרוג כיפות. "הקצין הנועז והקשוח", כפי שכונה בתקשורת, שנכנס לעזה במבצע צוק איתן כדי להחליף את מח"ט גולני הפצוע רסאן עליאן, מיטיב לאחוז לא רק בנשק, אלא גם במסרגה.
"הוא היה יושב וסורג לנו כיפות", מתאר מיכאל אגוזי, שהכיר אותו עוד בשנותיו כתלמיד בישיבה התיכונית בחיספין. "הוא איש חזק מאוד פיזית, ופתאום אתה רואה אותו סורג ומיד בא לך לשאול אם הוא לא מתפדח. אבל הוא בכלל לא חי במושגים האלה. שאלתי אותו איך הוא יודע לסרוג כיפות, והוא סיפר שבאחת המלחמות הוא ישב במקלט, וישבה לידו מישהי שסרגה כיפות. דוד פשוט ביקש ממנה ללמד אותו. הוא לא הבין למה אני מופתע".
בימים אלה מונה זיני (41) לפקד על חטיבת הקומנדו החדשה שמוקמת בצה"ל. כבוגר סיירת מטכ"ל שבחר לדהור ממנה לקריירה פיקודית ארוכה בגולני, מספרים עליו שהוא גם מתעכב על הפרטים הכי קטנים, כי זה מה שלימדו בסיירת, וגם הראשון להסתער, נוסח גולני. זה בדיוק מה שחיפש הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שגדל בגולני בעצמו ופיקד על זיני: "פייטר" נועז ותחבולני עם אוריינטציה התקפית, שילכד את יחידות העילית מגלן, דובדבן, אגוז ורימון לחטיבה אחת, ויבנה כוח־מנע לטיפול בדאעש ובשאר מרעין בישין שמזמן המזרח התיכון המפורר.
אך לירידה הזו של זיני לכל פרט, קטן כגדול, יש מחיר. לאורך השנים יצא לו שם של קצין קשוח וחסר פשרות, טיפוס סופר־משימתי שרוצה לשנות סדרי עולם, מפקד דווקאי שלא נותן מנוח. זה מה שגרם ללא מעט חיילים חומי כומתה לא להסתדר איתו, ולהתמרד כנגד הדרישות שלו. "אפילו הקצינים פחדו ממנו", אומר צחי (שם בדוי), קצין מילואים בדרגת סגן ששירת תחת פיקודו של זיני לפני 15 שנה, כשזה היה מפקד פלוגה ביחידת אגוז. "הוא היה תובעני ובלתי מתפשר. אין עיגולי פינות, אין בערך, אין מחר. זה היה מפחיד. צריך להתאמן כל הזמן. מציאות לא פשוטה, אבל הוא לא ממצמץ. לרוב הקצינים בתקופה שלי היה קשה עד בלתי אפשרי לעמוד בסטנדרטים שלו.
"איכשהו הייתה לנו כימיה טובה, אז הוא לא ירד לחיים שלי כמו לשל אחרים. לרדת לחיים זה לשאול הרבה שאלות: 'מי יודע את הציר? אוקיי, עוד אנשים יודעים את הציר? אתה שולט בציר?'. הוא ירד לכל הרזולוציות האפשריות, וכשהיה מקבל תשובות לא החלטיות, היה אומר: 'אתם לא מוכנים'".
תא"ל במיל' שמואל זכאי, שהיה מח"ט גולני ומפקד אוגדת עזה ופיקד על זיני במשך השנים, מסביר את מינויו למפקד חטיבת הקומנדו החדשה. "בחר בו רמטכ"ל שפיקד עליו תקופה ארוכה, ומודע לתכונות האלה. אפשר להסתכל עליהן בכל מיני היבטים. אני מכיר אותו אישית, והסתכלתי על התכונות שלו תמיד בעין חיובית. מתחת לחספוס הזה מסתתר אדם רגיש מאוד שמחובר לאנשים".
קשה למחוק היסטוריה
"שמעתי אנשים אומרים ש'אתה רוצה את זיני לידך בקרב אבל אתה לא רוצה אותו אתך בשגרה'", מספר מיכאל אגוזי, ששירת באגוז כשזיני מונה למפקד היחידה המיוחדת, בשנת 2008. "בעופרת יצוקה הייתי איתו בקרבות ארוכים שהוא ניהל בקור רוח מפחיד. הוא שמר עלינו בשטח וידע איפה נמצא כל חייל וחייל, למרות שהיינו מפוזרים במבנים רבים.
"באחד התרגילים, כוח מסוים לא עמד בפרק הזמן של שבע שעות שזיני הקציב לו כדי לטפס מעמק החולה עד פסגת החרמון. זיני כעס. אחד ממפקדי הכוח הסביר לו שזה בלתי אפשרי. באותו לילה זיני לקח תיק עם כל הציוד וטיפס לחרמון כדי לבדוק כמה זמן זה לוקח. בבוקר הוא חזר ואמר: 'חבר'ה, זה אפשרי. אם אני יכול, גם אתם יכולים'".
וזו הטענה שתחזור בכל פעם מחדש לגבי זיני: שקשה אצלו באימונים ולא פחות קשה בקרב, אבל כשמגיע הקושי המוחשי מול פני אויב, החיילים מבינים למה זיני קרע אותם. הדוגמה הכי טובה לכך היא גדוד 51 של גולני, שבימים שלאחר מלחמת לבנון השנייה עלה לכותרות בעקבות מרד שפרץ בו כנגד המג"ד זיני.
בקרב בינת־ג'בל, שנחשב לקשה ביותר במלחמה, איבד הגדוד הזה תשעה מחייליו וקציניו. בין הנופלים היה הסמג"ד רועי קליין, שקפץ על רימון כדי להציל את חייליו. 17 מחיילי הגדוד עוטרו בצל"ש בעקבות הקרב. ואדים דוד־שאולוב, חייל בגדוד באותה תקופה, נזכר: "אחרי מלחמת לבנון השנייה, כולם הסתובבו בראש נפול. זיני קיבל אז את הפיקוד על הגדוד, והגיע עם נורמת משמעת ונורמה מבצעית חדשה ומיידית. היינו עושים מד"ס (אימון ריצה – מ"פ) של עשרה ק"מ שלוש פעמים בשבוע. לא פחות מזה. הוא אסר להסתובב בלי נעליים צבאיות או בחצי ב' (מכנסיים צבאיים וחולצה אזרחית – מ"פ), והנשק היה צריך להיות 24 שעות עליך. היו חיילים שאמרו לו 'מי נראה לך שאתה?'"
"הרבה מהחיילים לא הסתדרו איתו, בעיקר כי הוא ניסה לבטל את ההבדל בין ותיקים לצעירים", מספר מאיר הכהן, שהיה הקשר של זיני באותה תקופה. "למשל, הוא ביטל את המנהג שרק צעירים עושים כלים. כולם התלוננו, אז הוא פשוט נכנס למטבח, עמד עם הוותיקים ושטף כלים".
אך הדוגמה האישית שנתן זיני לא עזרה לו. במרץ 2007 דווח שחיילי הגדוד פתחו במרד בעת אימון בצאלים, ערב תרגיל בנוכחות הרמטכ"ל. במחאה על מדיניותו של המג"ד, הם קמו ועזבו את הבסיס. "פתאום על הכביש אנחנו רואים קבוצה ענקית של חיילים", משחזר הכהן. "היו שם חבר'ה שלפני יומיים עלו לגדוד, ובכל זאת השתתפו במרד. זיני הגיע, תפס את החייל הראשון, ומיד הוריד ממנו את היד, הרגיע את עצמו ואמר: 'אוקיי, דברו איתי'. נסענו ממחלקה למחלקה, והוא הצליח לעצור ככה גדוד שלם".
דוד־שאולוב: "השינויים שזיני ניסה להכניס היו נכונים בבסיסם, בעיניי, אבל הוא עשה אותם מהר מדי. לגדוד 51 יש היסטוריה, וקשה למחוק היסטוריה ברגע אחד".
אחד ממנהיגי המרד היה שירן אמסילי, מאגיסט. בקרב בינת־ג'בל הוא עלה על חומה וטיווח את המחבלים, ואף שנפצע בעצמו סירב להתפנות עד שיחולצו אחרוני הפצועים האחרים. בגבורתו הבלתי מתפשרת הוא מנע אבדות נוספות וחטיפת חיילים. בעוד לוחמים אחרים נשפטו בעקבות המרד לריתוק של עד 56 ימים בבסיס, אמסילי נשלח ל־56 ימים בכלא צבאי. בשל התנהגותו במאסר הוחמר עונשו ל־61 ימי מחבוש. במקביל המליץ זיני שאמסילי, שהיה מועמד לצל"ש בעקבות תפקודו בבינת־ג'בל, לא יזכה בו בשל חלקו במרד. לבסוף הוחלט על הפרדה בין פועלו של החייל בקרב לבין סיפור המרד, והוא עוטר בצל"ש.
"הייתה מצוקה בגדוד, אני לא אשקר לך", אומר הכהן. "הרבה חבר'ה נדפקו מהמלחמה הזו, ולא הצליחו להגיע לכולם כפי שצריך היה להגיע. זיני אסף את השברים, ניסה לחבר אותם. הוא עשה את זה היטב ובנה גדוד מקצועי בטירוף".
ביולי 2007 יצא גדוד 51 הדואב אך המשוקם לפעילות מבצעית בעזה. שמונה חודשים הם היו שם בהובלתו של זיני, קיימו עשרות מבצעים ופגעו בעשרות מחבלים. "הבנאדם נמצא בתוך עזה, בתוך מבצע", מתאר הכהן, שהיה צמוד לזיני בתקופה ההיא. "מפקד החטיבה האזורית עולה מולו בקשר ונותן לו פקודות, וזיני עונה לו: 'סתום את הפה, אתה שם מסתכל בפלזמה שלך, אני יודע מה קורה פה'. הבן־אדם יודע לנהל, ועם זאת גם לקצין הכי זוטר הוא נותן את הכוח ושואל: 'מה אתה חושב שצריך לעשות? בוא נעשה את זה. אני אימנתי אותך'.
"זה מג"ד שדופק למחבל כדור בין העיניים וממשיך הלאה בזמן שהוא בודק מפות, כשבפועל אני אמור להיות המגן שלו. יש מחבלים - הוא הראשון שרץ, הראשון שקופץ. הכי בטוח ללכת איתו. אם הוא אומר לי עכשיו 'בוא' - אני בא איתו".
בחודש הראשון בעזה שכח כוח של הגדוד את אחד מחייליו בתוך שטח האויב. "היה מבצע של שלושה־ארבעה ימים ללא שינה בתוך עזה, מבצע קשה מאוד מבחינה פיזית", נזכר דוד־שאולוב. "בדרך החוצה אנשים ממש נרדמו תוך כדי הליכה. עשינו 'מספרי ברזל' כל כמה זמן, וכנראה באחת הספירות מישהו ענה בשם חייל אחר. כשיצאנו החוצה גילינו שאחד החיילים חסר. זיני חטף עצבים. הוא לקח איתו עשרה חיילים ונכנס כדי להוציא אותו. האמת? כולנו, כולל זיני, פחדנו שהוא נחטף. למזלנו שכחנו אותו די קרוב לגדר. החבר'ה מצאו אותו עומד במקום. אחרי שהוציאו אותו, זיני עשה תחקיר וחיפש את הבן־אדם שענה במקום החייל שנשכח".
כמו ב־101
המשפט שטבע אריאל שרון, "לא יוצאים עד שמבצעים", הוביל את זיני בפיקודו על הגדוד בעזה. "היינו באחד המבצעים האחרונים בגזרה", מספר דוד־שאולוב. "שמעתי בקשר שזיני הודיע שכל עוד אנחנו לא מורידים את המבוקש שחיפשנו, לא יוצאים מעזה. כולם הסתכלו זה על זה, כולל הקצינים. אנשים אמרו: 'אנחנו נמצאים בלב עזה, הכוח שלנו מתחת לפחונים, אר־פי־ג'י אחד - וכולנו מתים'. פרסתי את הצלפים שלי בשדרה המרכזית והתחלנו לעבוד במאתיים אחוז עד שהצלחנו להוריד אותו. זה היה קצין גבוה בחמאס, שהיה אחראי אז על ירי הרקטות לכיוון שדרות.
"עשינו באותה תקופה בעזה מבצעים כירורגיים עם שייטת 13, מטכ"ל ושלדג. כשעברתי עם החיילים שלי מבית לבית, תמיד ראיתי את זיני מימיני או משמאלי. היה הולך קר רוח, עם חיוך על הפנים, יודע בדיוק איפה כל חייל נמצא. מסתכל על כדורים שעפים באוויר כמו על כדורגל".
באוקטובר 2007 יצא הגדוד לאחד המבצעים הקשים ביותר שלו, שבו נפל סמ"ר בן כובאני. "נכנסנו לקן צרעות, לשכונה שבדיעבד מתברר שכולם בה היו מחבלים", הוא מספר חברו דוד־שאולוב. "הכיתה שלי עמדה מחוץ לבית, בסיכון ובקור נוראי, ולבסוף גם נחשפנו". הוא מדגיש שהאסון היה עלול להיות גדול בהרבה, אלמלא ניהולו של זיני בשטח. "איך שעלה השחר התחלנו לחטוף אר־פי־ג'י, רימונים ויריות לעברנו. אני אומר לעצמי: 'לעזאזל, איך החיילים שלי ואני עדיין בחיים'. הכנסתי את החיילים לבית, שלא ייפגעו. נכנסתי אחרון, ובאותו רגע זרקו רימון לחצר. אחרי כמה שניות נשמע פיצוץ מטורף והרסיסים עשו חורים בדלת.
"במקביל, חוליה של רובאית א' מהגדוד שלנו יצאה כי הם קלטו מחבל בודד במטעים לידנו. הם חיסלו אותו, אבל היה עוד מחבל מאחוריהם שירה כדור או שניים. הכדור פגע בגוף של בן, למרות שהיה עטוי שכפ"ץ, והרג אותו. בכל הקרב הזה זיני התנהל בקשר באופן הכי ברור. הפקודות היו מסודרות ומובנות מאוד: מה לעשות, מתי לצאת, מתי להיכנס, מתי לפנות את בן".
"זיני הגיע מסיירת מטכ"ל, אבל דווקא כמג"ד 51 הוא עשה מבצעים מטורפים, בסגנון יחידת ה־101 של פעם", אומר חברו ד', אחיו של סא"ל עמנואל מורנו ז"ל, קצין סיירת מטכ"ל שנהרג במלחמת לבנון השנייה. "היו לו חיילים שסירבו פקודה (בהקשר של המרד - מ"פ), אבל בסוף חזרו הביתה בתחושת ביטחון. הם הבינו את הדרך שלו, שהיא קשה אבל מביאה תוצאות".
שר הבינוי יואב גלנט, שהיה אז אלוף פיקוד הדרום, לא נשאר אדיש לעבודה של זיני וגדוד 51 בשמונת החודשים הללו בעזה. באפריל 2008 החליט לעטר בצל"ש את הגדוד. "זיני הוא קצין איכותי, לוחם ומפקד משכמו ומעלה", אומר גלנט. "ראיתי אותו מוביל את הגדוד במבצעים בתנאים קשים וגם ממשיך במשימות אחרי שהיו נפגעים. לא היה לו קל. אני יכול להגיד לך שההתחלה הייתה פחות טובה, והיו תלונות של חיילים שיצאו לתקשורת ואירועים משניים שיכולים להיות מטרידים מאוד למפקד, אבל זיני לא ויתר. באותה תקופה, גדוד 51 היה גוף צבאי שגם אם אתה עוזב אותו לשנייה במקום, הוא הולך קדימה. חשוב וראוי שיהיו לנו עוד מפקדים ברמתו של זיני, ואני בטוח שנראה אותו בעתיד בשורות המטה הכללי".
שמו של זיני עלה לכותרות שוב במאי 2008, בתור המג"ד ש"שבר שיא בחוסר רגישות" כשאסר על חייליו להקים בשטחי הבסיס פינות הנצחה מאולתרות להרוגי הקרב בבינת־ג'בל. הנימוק, כפי שצוטט אז בכלי התקשורת, היה ש"צריך להתעסק בחיים ולא במתים". "זה בדיוק זיני: מקצוענות גבוהה מאוד, אבל יחס לא טוב לחיילים", אומר אבנר (שם בדוי), אחד מחייליו. "האם אנחנו גיבורים בזה שאנחנו לא מכבדים את החיילים שלנו שבוכים? שטויות. מפקדים אחרים בגולני, שנולדו בחטיבה ולא גדלו כמו זיני בסיירת מטכ"ל, לא היו מתנהגים כך. אני מכיר לשכות של הקצינים הכי בכירים בצה"ל, ולכולם יש תמונות של החברים שלהם שנהרגו".
צורח במקלחת
דוד זיני נולד בירושלים, הבכור מעשרת ילדיהם של פנינה והרב יוסף זיני. כיום מכהן האב כרב שכונה בעיר אשדוד, מקום מגוריה החדש של המשפחה. "החינוך בבית זיני הוא כזה שצריך לעבוד קשה, עבודה יומיומית", מספר ד' מורנו, שגדל בשכנותם בירושלים. "אהבת ישראל - לא כמושג שקוראים עליו בספר, אלא עושים אותו. אבא שלו היה רב הקהילה אצלנו, ומעולם לא שמענו אותו מדבר על מפלגה או פלג. זו משפחה שאין אצלה מגזריות, והיחס הוא אל כלל עם ישראל".
זיני למד כאמור בישיבה התיכונית בחיספין, ומשם המשיך לישיבת "שבי חברון". הרב משה אגוזי, אביו של מיכאל, היה מחנכו של זיני בחיספין ונמצא עמו בקשר עד היום. "גם היום הוא מגיע לישיבה, ללמוד תורה עם בנו עוז", מספר הרב אגוזי. "הוא חווה באופן אמיתי אידיאלים לאומיים וחברתיים. מאוד בלטו אצלו היושר במבחנים והעמידה בזמנים. כנער הוא היה רץ עשרות קילומטרים בשבוע, ואחרי הריצה הוא היה מתקלח אצלנו בבית במים קרים, בשיא החורף. הייתי שומע אותו צורח במקלחת. הוא חיה. ככה הוא היה ממריץ את עצמו ועושה לעצמו הכנה מנטלית".
בשנת 1992 התגייס זיני והגיע לסיירת מטכ"ל. הוא סיים מסלול, ובמשך כשנה – זמן קצר למדי - השתתף בפעילות מבצעית ביחידה. זו הייתה תקופה סוערת בסיירת: אסון צאלים ב', ניסיון החילוץ הכושל של נחשון וקסמן ז"ל, מותם של שני חיילים מהתייבשות בעת אימונים בהרי אילת, ומבצע "עוקץ ארסי" לחטיפתו של מוסטפא דיראני - שבו השתתף גם חברו של זיני, סא"ל עמנואל מורנו.
המשורר ופעיל השלום נחום פצ'ניק היה עם זיני באותו צוות בסיירת מטכ"ל. "זיני החליט שהוא יהיה קצין", מספר פצ'ניק. "אבל רק שניים מקבלים פיקוד על צוות, והוא לא היה ביניהם. אז הוא החליט להמשיך הלאה כדי להתקדם בצבא".
ד' מורנו: "זיני התייעץ עם אח שלי, שהעריך אותו מאוד גם כחבר וגם כלוחם ביחידה. עמנואל אמר לו: 'אם אתה רואה את עתידך בצבא ואתה הולך על זה בגדול, עדיף לך לצאת לצבא הגדול ולהתקדם שם. אם אתה בא לשנתיים־שלוש, תישאר ביחידה'. זיני החליט מהר מאוד שהוא מעדיף לצאת לקורס קצינים ולהגיע לגולני".
את שירותו בגולני התחיל כמפקד מחלקה צעיר. בשנת 1998 כבר היה מפקד פלוגה בגדוד 12, ושם נטמנו הזרעים למדיניותו בנוגע להבדלי הוותיקות־צעירות. בריאיון באותה שנה בעיתון "הארץ" נימק זיני את השקפתו: "החייל טבעו לבכות, המפקד טבעו לדרוש. התפישה אצלנו היא שכשיש מוגלה חייבים להיכנס בה ולפנצ'ר אותה, גם אם המחיר הוא פיצוצים. להגיע למרד זה לא באמת מסובך. רק לפני שלושה שבועות כמעט פרץ פה מרד. החוכמה האמיתית היא להוביל מהלך ערכי מתוך הבנה ולא בכפייה, בלי לרסק את הפלוגה. זה משחק מוחות בלתי פוסק: מתי להבליג ומתי להכות. עד כמה שזה יישמע מוזר, כל החיכוכים האלה הם ההכנה הטובה ביותר למלחמה".
לא כל החיילים של זיני מאותה תקופה בהכרח יסכימו עם דברי מפקדם. "יש מסורת בגולני שנקרא 'טקס נס קפה'", מתאר אבנר. "מכינים סיר גדול של נס קפה פלוגתי, וקודם כול הוותיקים שותים, ורק אחריהם הצעירים. ביולי 1998, כשהיינו במוצב עישייה בלבנון, הוא ראה שאנחנו מכינים נס קפה ופשוט החליט לשפוך אותו. הוא התחיל לצעוק: 'יאללה, נראה אתכם גברים, תעשו לי מרד'. שעת לילה מאוחרת, הפלוגה טחנה שם מארבים בקצב מטורף, בקושי יצאנו הביתה, ובכל זאת הוא לא הבין שאנחנו צריכים גם זמן להירגע. אבל הוא הביא את הפלוגה הרובאית לרמה גבוהה מאוד".
יכולתם להגיע לאותה רמה מבצעית גם ללא היחס הזה, לדעתך?
"חד וחלק, היה אפשר להגיע לאותה תוצאה בדרך אחרת. מפקדים אחרים אכן עשו את זה. כשבאתי כבר בלבוש אזרחי בחופשת השחרור שלי, אני זוכר שזיני אמר לי: 'אני לא יודע מה לעשות, הרבה חיילים בפלוגה מעשנים סמים'". לדברי אבנר, זיני איבד אז את הפלוגה מבחינת משמעת, וחייליו לא כיבדו אותו. "נוצר עיקרון כזה על ידי החיילים שבאימונים אפשר לעשן. בהתנהגות שלו הוא פשוט סחב אנשים לקצה המסוכן, ואני מקווה מאוד שזה לא יקרה בחטיבה החדשה".
מגדוד 12 הגיע זיני לתפקיד מ"פ ביחידת אגוז של גולני. "בתקופה ההיא אגוז השתתפו בפעולות ברצועת הביטחון ומעבר לה, והפלוגה שלו עשתה מבצעים נועזים מאוד", אומר סא"ל במיל' יגאל שפילמן, שהחליף את זיני בתפקיד. "אני זוכר פעילות שהם עשו עמוק מאוד בלבנון. הם נתקלו במחבלים מרחוק, ולמרות שזה לא היה התכנון המקורי, הוא ביקש להישאר שם עוד כדי לנסות לפגוע במחבלים שיבואו לחלץ את המחבלים שנפגעו. וכך היה".
גולני של אבא שלי
זיני מתגורר היום במושב ברמת הגולן, נשוי לנעמי ואב לתשעה ילדים. כבר בתחילת דרכו בגולני הפך לאב צעיר. "הוא מצטייר כמפקד קשוח, אבל אכפת לו וחשוב לו להיות חלק מהחיים של המפקדים והחיילים שתחתיו", אומר שפילמן. "כשהייתי הסגן שלו, הוא זה שייעץ לי להתחתן".
אף אחד מהחברים לא יודע לספר על תחביבים של זיני או על חופשות ארוכות. במושב מספרים על משפחה מגויסת שבה כולם, מגדול עד קטן, תומכים באידיאלים ובמשימה הצה"לית של האב. "אי אפשר להיות מח"ט בלי שאשתך תהיה מח"טית באותו סדר גודל", אומר רונן (שם בדוי), שכן וחבר קרוב. "נעמי עושה את זה בבית ודוד עושה את זה בצבא. היא די לבד במשך הרבה שנים, כי הוא רץ מהר מאוד קדימה בתפקידים שתובעים הרבה. הם אנשים אידיאליסטים מאוד, חיים חיי אמונה ועַם. כשדוד בבית בשבתות, הוא לא נח כמעט. כל הזמן עם הילדים - משחק איתם, מדבר איתם. הוא יושב עם כל ילד ומקדיש לו זמן, למרות שהוא קרוע מעייפות".
מאיר הכהן נזכר: "לקראת שבת שעשינו בחרמון, הלכתי להביא את אשתו והילדים. הם הסתובבו וצחקו עם החיילים, ומישהו אמר 'גולני שלי'. אז אחד הילדים, בערך בן ארבע, אמר לו: 'לא, גולני של אבא שלי'. החבר'ה הסתכלו עליו וסתמו את הפה. אמרו לו: 'צודק, גולני של אבא שלך'".
בעת מבצע חומת מגן ב־2002 היה זיני בחופשת לימודים. מאוחר יותר חזר לחטיבת גולני ומילא בה תפקידים שונים בשנים הבאות. ואז הגיע מלחמת לבנון השנייה, שבה איבד את חברו הקרוב עמנואל מורנו. "אני לא זוכר דיבורים מצדו, אני זוכר פשוט חיבוק חזק", אומר ד', האח השכול. "ואחר כך - הכול אצלו בדרך אמונית, של 'זה מה שכתוב מלמעלה, צריך להסתכל על מה שניתן לנו ולא על מה שנלקח'. אלו לא מילים שהוא אמר, אבל זו התמצית של הדברים. הוא בא לכל האזכרות, ומבחינתנו הוא בן משפחה".
זיני בחר להעניק לאחד מבניו את השם עמנואל כשם שני. "הפעם היחידה שבה ראיתי אותו נשבר, הייתה בברית המילה של הבן הזה", מספר הכהן. "הוא הסביר מדוע קרא לו עמנואל, ואז בכה. הייתי בהלם, לא האמנתי שהוא מסוגל להתפרק. אחרי הברית נכנסנו לרכב ועלינו בחזרה לבסיס כאילו לא קרה כלום".
אחרי שפיקד בהצלחה על גדוד 51 והביא אותו לקבלת צל"ש, הועבר לידי זיני בשנת 2008 הפיקוד על אגוז. לאחר מבצע עופרת יצוקה, שבו הוביל זיני את היחידה בקרבות בעזה, הגיעה לידי צה"ל תלונה של פלשתיני שסיפר כי אולץ להיכנס לבית ולדרוש מחוליית חמאס להיכנע – מה שמכונה "נוהל שכן". בחקירת מצ"ח התברר שהפלשתיני דווקא ביקש בעצמו שוב ושוב שיניחו לו להיכנס לבית ולשכנע את המתבצרים להיכנע, כדי שהבית לא ייהרס. למרות זאת הנחה הפצ"ר דאז, אלוף אביחי מנדלבליט, להעמיד את זיני לדין משמעתי. גדי איזנקוט בתפקידו כאלוף פיקוד הצפון שפט אותו, וזיני קיבל התראה בלבד.
חייליו של זיני לאורך השנים זוכרים דווקא את רגישותו הגבוהה לחייהם של בלתי מעורבים. דוד־שאולוב מספר על פעולה שנערכה בקרבת ציר פילדלפי: "אני זוכר את זיני פונה אליי ואומר: 'תוודא שבטנדר שאתה רואה, כולם עם נשקים וכולם רעולי פנים. ועכשיו תוודא שברדיוס של 200 מטר אתה לא מזהה ילדים ואזרחים חפים מפשע'. אני לא יכול להגיד את שמו עם המילים 'חוסר אחריות'. כשרצינו להימנע מלהרים דלת באוויר, ביקשנו משכן שמכיר את בעל הבית לנסות לגשת בעצמו, אבל זה היה רק כדי לא לזרוע הרס, וכדי להימנע מפגיעה בחפים מפשע".
לעשות סדר במלחמה
בשנת 2011 הועלה זיני לדרגת אלוף־משנה, מונה לפקד על חטיבת המילואים אלכסנדרוני - וקיבל לידיו כמילואימניקים את החיילים שחששו ממנו כל כך בסדיר. "רגע לפני שנכנס לתפקיד הוא הגיע אלינו לצפות בתרגיל", נזכר שפילמן, כיום מג"ד באלכסנדרוני. "לילה, רמת הגולן, חושך מוחלט. רק שמענו את הקול שלו, ומיד אנשים מתחילים להיכנס ללחץ וללחוש זה לזה: 'זיני פה, זיני פה'. חששנו מאוד כשהוא הגיע, אבל הוא למד להכיר את הצרכים של אנשי המילואים ולהתחבר אליהם, וזה נתן המון גם לו וגם לנו".
החברים מספרים שזיני השתוקק לקבל את הפיקוד על חטיבת גולני. משהוחלט שרסאן עליאן יהיה המח"ט, זיני תמך בו ופרגן. כעבור חודשים אחדים יצא צה"ל למבצע צוק איתן, ואף שחטיבת אלכסנדרוני לא גויסה, זיני ורבים מקציניו התייצבו. רס"ן במיל' אביה בן־אלחנן היה אחד מהם: "אני זוכר מהימים הראשונים של המבצע איך זיני מחפש דרך לגייס את כל החטיבה ולהיכנס, ומלמעלה לא נותנים לו".
במהלך קרב בשג'עייה נפצע אל"מ עליאן, וזיני נקרא להחליף אותו כמח"ט גולני. "הייתי לידו כשהודיעו לו שייכנס במקום רסאן", אומר בן־אלחנן. "כמו אריה ששחררו אותו מהכלוב הוא רץ, חדור מוטיבציה ועם רעל בעיניים. כשהוא יצא למפקדה הקדמית היה לו ברור שהוא לא ימשיך להיות מח"ט גולני לנצח, אבל הפקודות שהוא נתן לא היו פקודות של אורח לרגע".
זיני היה צריך להחזיר ללחימה את חיילי גדוד 13 של גולני, שאיבדו באסון הנגמ"ש בשג'עייה שבעה מחבריהם, בהם החייל אורון שאול שהוכרז כנעדר. בן־אלחנן: "אחרי שנהרגים כל כך הרבה אנשים, כולל מפקדים, והמח"ט נפצע - יחידה כזאת יכולה להתפרק. זיני הגיע, עשה סדר, הכניס את כולם לפרופורציה וניהל את המלחמה כמו שצריך".
מה הוא עשה כדי להוציא אותם מהתחושות הקשות?
"הוא הגיע בעיצומם של ימי הלחימה ודיבר על סדר, על שינה ועל גילוח. מפקד שאומר לחייל 'חביבי, יש מלחמה, אבל בוא סדר את עצמך', מחזיר אותו לעצמו. זה, בשילוב הלוחמנות - זו הגדולה של זיני".
לאחר מבצע צוק איתן שימש זיני כקצין אג"ם של פיקוד המרכז, וכעת הוא אמור להקים את חטיבת הקומנדו של צה"ל. אחד החששות המרכזיים סביב הקמת החטיבה החדשה הוא שהמסגרת המשותפת לכל היחידות המובחרות תפגע בייחוד שיש לכל אחת מהן. "אני בטוח שזיני ירצה לעשות שינויים, אבל אם הוא יחליט על האחדה באימונים ויפגע בפאסון של כל יחידה בנפרד, יכול להיות שהחיילים יתנגדו", אומר אחיקם משה דוד, מומחה לחטיבת גולני ולשעבר כתב צבאי. "אני יכול להגיד לך שבסיירת אגוז מבוהלים מאוד מהחטיבה החדשה. הם חוששים לאבד את גאוות היחידה".
אלוף במיל' יאיר נוה, סגן הרמטכ"ל לשעבר, מספר כי ההצעה להקמת חטיבת הקומנדו יושבת כבר חמש שנים על שולחן המטכ"ל. "הייתי מציע לזיני להבין שאסור לזנוח את היכולות הספציפיות והייעודים הספציפיים של כל יחידה", הוא אומר. "יחד עם זה צריך לאפשר העברה ומיצוי נכון של כוח אדם, ידע ויכולות מבצעיות בין היחידות. יש לא מעט פעולות שדורשות סינרגיה, ובסוף יהיה אפשר לקחת מחלקה ממגלן, פלוגה מאגוז וכיתה מדובדבן, ולעשות מבצע מיוחד שמשלב את כל היכולות שלהן יחד".
סא"ל במיל' דורון אביטל, מפקד סיירת מטכ"ל בראשית שנות התשעים, אומר שכבר אז הוכר הצורך בהקמת חטיבת קומנדו. "כתבתי מכתב לאורי שגיא ולאהוד ברק (אז ראש אמ"ן והרמטכ"ל, בהתאמה - מ"פ), והסברתי שריבוי יחידות מיוחדות מסכן את הפיקוד בצה"ל. במצב שנוצר, המודל של המתגייסים הוא להיות חייל ביחידה מובחרת, במקום להיות קצין בגולני, בצנחנים או בשריון. כתבתי שאנחנו מדגישים את המקום של הלוחם בִּמקום את זה של המפקד, ובסופו של דבר, בכל צבא, הגרעין בדרך לניצחון בקרב הם המפקדים.
"ריבוי יחידות מיוחדות פירושו שהקשב של הפיקוד העליון מפוזר, ונוצרים סטנדרטים שונים של פיקוד. את זה צריך לתקן. מפקדים שבאו מגולני, כמו אשכנזי ואיזנקוט, הבינו את התקלה והחליטו שדרושה חטיבת קומנדו אחת. איגוד היחידות המיוחדות יחזיר את מרכז הכובד להחלטה של המפקד".
גם תא"ל במיל' זכאי מסכים שהכול טמון בשדרת הפיקוד: "דרושים לצה"ל מפקדים שיש להם יכולת לבצע תחבולה כדי להוציא את האויב מאיזון. אני רוצה מפקדים כמו זיני - יצירתי, עם מידה מסוימת של חוצפה בריאה. נימוסים והליכות חשובים בעיקר למסדרים, לא למקומות שיורים בהם. מה שקובע בסוף הוא שהמפקד יוצא לשטח, נתקל, הורג מחבלים. זו השורה התחתונה".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 14-09-2015 בשעה 09:30.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #9  
ישן 15-09-2015, 12:58
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
ראיון ישן עם סא"ל כ', מפקד טייסת פאנטום, ואל"מ ג' (גבי אשכנזי), מח"ט גולני
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

קודקודים אלמונים
המצביאים של שדה הקרב העתידי, מפקד טייסת, מפקד חטיבת גולני, ועוד כמה ממלאי תפקידים ברמה המקבילה. אלי הרמטכ"ל בסוף העשור הבא, אולי מפקד חיל האויר. שמות חסויים. שם זמני. הימור שיצליח אם לא ימעדו. צמרת צה"ל עוקבת בענין אחר מנהיגותם המבצעית, וממליצה.
מאת עמנואל רוזן


דווקא בגוף הירארכי עם מסלול קידום ברור וצפוי כמו צה"ל קשה להצביע על האנשים שיהיו בקצה הפירמידה בעוד יותר מעשר שנים. בצה"ל אנשים משלמים בהפסד קידום על טעויות, על קו מחשבה שאינו תואם את הקו הכללי, על כשלון – גם אם הוא אי בודד בים של הצלחה מרשימה.
אפשר, לכן, לומר שאלוף משנה ג' מגולני או סגן אלוף כ' מחיל-האוויר הולכים בדרך הנכונה למעלה. קשה לנבא מה יחכה להם מעבר לפינה הבאה, מעבר לתרגיל הבא, לתפקיד הבא.
לפני כמה שנים דיברו על אהוד ברק, דורון רובין, עמרם מצנע ואביהו בן-נון. היום מדברים על אלוף משנה ג', על סא"ל כ', וגם על אלוף משנה ע' מחיל השריון, סא"ל י' מחיל- האוויר ואל"מ ד' מהצנחנים. האם האותיות האלה יהפכו בעוד כמה שנים לשמות מוכרים בנוסח ברק-רובין-מצנע-בין נון? אנחנו מהמרים שכן.

סגן-אלוף כ', חיל האוויר.
"אנחנו כאן בשביל להרוג"


סגן-אלוף כ', מפקד טייסת פנטומים, סבור שאפשר בהחלט להמר מי מבין מפקדי הטייסות של חיל-האוויר "הולכים קדימה" לתוך שנות האלפיים. "בסך הכל", אומר סא"ל כ', "מערכת המינויים והשיבוצים בחיל היא מערכת עניינית, ושיקוליה – גם אם הם לא יכולים להיות מדעיים – מתקבלים על הדעת. למרות זאת צריך להבין שאי-אפשר להימנע מטעויות. לפעמים מצטיירת תדמית מסויימת של מפקד טייסת זה או אחר שאינה קשורה כלל לדמות האמיתית שלו. התדמית הזו עלולה כמובן להביא לטעות בשיקול".
בענייני תדמית, סגן אלוף כ' אינו נמנה עם אותם מפקדי טייסות ש"מדברים עליהם" בצבא.מחוץ לחיל־האוויר הוא כמעט אלמוני. בתוך החיל, הוא אינו חבר בבראנז'ת הסופר-סטארים של סא"ל י' או סא"ל נ'.כ', אגב, אינו מאמין בכוכבים: "אני לא מאמין בגאוניות שפורצת בבת-אחת", הוא
(עמוד 18)

אומר, "אני לא מאמין באיזה 'ויץ' כזה של איש בודד שעושה משהו ומשאיר את חותמו על המערכת לשנים ארוכות. במקום זה אני בעד עבודה איטית, יסודית, אפורה, בלי מהפכות. אין מהפכות בתחומים האלה".
בכלל, למרות שלדעתו עדיין לא עבר זמנה של הסיסמה "הטובים לטיס", ולמרות שלדעתו טייסי חיל-האוויר הם עדיין הקצפת שבשמנת, מציע סגן אלוף כ' למחוק מהפרוטוקול את הדיבורים על מוח יהודי קטן וגאוני שינצח מסה ערבית גדולה ומטומטמת.
"לדעתי כל הדיבורים על המוח היהודי שינצח במלחמות הם זילזול חמור באוייב, גם כאשר מדובר באליטה של חיל-האוויר" הוא אומר, "אוייבנו אינם אינם מטומטמים, וכדי לנצח אותם צריך להשקיע משאבים רבים באותו מוח יהודי. צריך לאמן אותו, צריך להקצות לו מספיק כסף ומשאבים כדי שהוא יוכל לשמור על כשירות. החומר ולא הרוח ינצח במלחמה הבאה, ואני חושש מאוד שישנם דברים מסויימים שכבר ירדנו בחם לקו האדום. רק שלא נגיע למצב שבו – מרוב גאונות – לא יהיה לנו במה לממש אותה".
הוא נולד בקיבוץ במרכז הארץ, אבל בגיל עשר עבר עם הוריו לכפר הנוער בבן-שמן, לגאנה") אבא עסק שם בפרוייקט גדול בימי הזוהר של היחסים שלנו עם אפריקה(" ולבסוף לפתח-תקווה. הוא לא היה מהמשוגעים-לטיס שמעיפים טיסנים ומדקלמים בעל־פה את סוגי כל המטוסים בעולם עוד לפני שהם יודעים מי היה חוזה המדינה, אבל תהילת מלחמת ששת הימים עשתה את שלה, וכ' החליט שהוא מנסה להצטרף לטובים ביותר.
"יכול להיות שגם העובדה שאבא עבד בתעשייה האווירית השפיעה קצת,"הוא אומר, "ויכול להיות שגם אותו יום בשלהי המלחמה, כאשר הלכתי ברחוב אחד העם בפתח-תקווה וראיתי זוג האנטרים מפציצים את סירקין – יכול להיות שגם לכך היתה השפעה".
גם כאשר סיים בהצלחה את קורס הטיס המחשבה על קאריירה צבאית היתה עדיין רחוקה ממנו. מאז השתנו דברים. הוא זכה להטיס את הגווארדיה הוותיקה של חיל-האוויר – האוראגן, הסופר-מיסטר והפנטום – לפני שהוטל עליו להיות אחד מאלה שקלטו כאן את העולה החדש, אפ-16.
היום, כמפקד טייסת פנטומים, הוא אומר שטיסה בעבורו היא כבר ממש כמו הליכה, טבע שני, אבל לפיקודיו בטייסת הוא מזכיר כל הזמן שהטיסה בשמיים הכחולים, בתוך העננים וקרוב לקרני השמש, עם כל העוצמה וכל היופי – היא אחרי הכל אמצעי שולי בדרך למטרה העיקרית: להרוג חזק, מהר ויעיל.
"לפעמים", הוא אומר, "גם אני נוטה לשכוח את העובדה הקשה הזו, כאשר אני טס ומוצא עצמי מתפעל וצועק: איזה יופי! אבל אני חושב שאסור לראות בטיסה סוג של 'פאן'. לא בשביל זה אנחנו כאן. אנחנו כאן בשביל תכלית מסויימת שמאוד לא נעים להיזכר בה. אנחנו כאן בשביל להרוג. הצד האמנותי שבטיסה, כל ה'פאן' הזה, הם רק אמצעים כדי להפוך אותנו לכרישים יעילים ביותר וכריש כידוע איננו חיה רומנטית או חברותית".
סגן-אלוף כ' כבר פער את מלתעותיו לא פעם. הוא הפיל מיגים והשתתף במבצעים מפוארים של חיל-האוויר, אבל מבחינתו גולת הכותרת היתה קליטת האפ-16. לא מעט פיתוחים ושכלולים ישראליים שהוכנסו במטוס-הקרב האמריקני נושאים את שמו.
כבוגר מרעי המחשב בטכניון, הצד החזק שלו הוא הטכני, ההנדסי. זה יהיה גם הכיוון אם וכאשר יפרוש מחיל-האוויר ("לא אלך לחטים מטוסים אזרחיים. זה נראה לי משעמם, לא אטרקטיבי וחסר אתגרים"). הטכניקה מעניינת אותו יותר מכל, אבל דאגתו נתונה לעניינים שבנפש, למה שבצה"ל מכנים: בעיית כוח האדם.
"כן", הוא אומר, "גם בחיל-האוויר הטובים אינם נשארים. גם בחיל-האוויר הם משרתים את התקופה המינימלית – ומשתחררים. אני יורע שחושבים עלינו שאנחנו מיליונרים, אבל אני למשל, בחודש שעבר, עם 17 שנות ותק בחיל-האוויר ותואר מהטכניון – קיבלתי 2100 שקל נטו. זהו זה. אני חושב שבשביל 15 שעות עבודה ביום, אלו תנאי שכר שלקוחים מימי הפאודלים. ואני חושב שמדינת ישראל מבזבזת מיליוני דולרים בזה שהיא משלמת משכורות נמוכות כל-כך לטייסים. מיליוני דולרים מתבזבזים על הכשרת טייסים צעירים ועל אחזקת בתי-ספר גדולים לטיס משום שהוותיקים אינם מוכנים להישאר תמורת משכורת כזו. לו היו משפרים את המשכורת ורק מיעוט מאלה שהולכים היום היה נשאר בחיל, אפשר היה לחסוך מיליוני שקלים ממערכת ההכשרה היקרה".
"הטראומה שלי", הוא אומר, "היא שבבוא יום פקודה הדברים לא יעבדו כמו שצריך, שמאוד נשתדל להצליח אבל זה לא ילך, ואז נאמר לעצמנו: איזה חמורים היינו ואיך קיצצנו וצימצמנו כל-כך הרבה במקומות הלא נכונים. זה החשש שמקנן בי. אני מקווה שזח חשש שווא, אבל אני לא מפסיק לשאול את עצמי: האם לא עברנו את הגבול?"
הוא, בינתיים, נשאר. "מה שמהזיק אותי", הוא אומר, "זה הסיפוק העצמי. אני לא מתבייש להורות בכך. ביום שארגיש שלא מעניין לי כאן – אלך. יש לי אלטרנטיבה. אני לא אחכה לסטירת-הלהי."
טווח המחשבות שלו מגיע בינתיים חמש שנים קדימה. לא יותר. פיקוד על חיל-האוויר נראה לו עדיין רחוק מכדי שיוכל לחשוב עליו כעל דבר ריאלי, "אם כי עברתי כבר את הגיל שבו התפקיד הזה נראה כמשהו מופשט שאינני מסוגל לדמיין לעצמי מה הוא".
נכון שמפקד חיל-האוויר העלה את שמו כמי שעשוי להוביל את החיל בעוד שלוש-עשרה שנים, אבל סגן אלוף כ' מקבל את המחמאה הזו רק בערבון מוגבל. מה עוד שבימים של חילופימפקדים, גם אם האלוף היוצא ממליץ עליו עכשיו – אין זה אומר שמחליפו הטרי ידבר על זה אחר-כך.

אלוף משנה ג'. גולני
אתגר המנהיגות הגדול ביותר


צהרי יום, חודש אוגוסט. אלוף משנה ג', מפקד חטיבת גולני, מנהל לראשונה בחייו תרגיל חטיבתי. לא הכל דופק כמו שצריך. ג' מתרוצץ בין הנגמ"שים, מחלק הוראות, מדבר ברשת הקשר עם ארבעה מפקדים בבת אחת. על הגבעה, ממול צופים בו כל הקודקודים הגדולים, מהרמטכ"ל ומטה. חם, יותר מדי חם. ג' מרגיש שאפשר לעשות את זה טוב יותר. מנהיגות במבחן.
בשעת צהריים באחד מימי התרגיל, ג' מוביל את החטיבה בטור ארוך לקראת הסתערות על היעדים. רגע קריטי בתרגיל. הנהג שלו קורא לו בקשר: "קודקוד, אשתך והילד נמצאים כאן, עבור." קודקוד ממשיך לחלק הנחיות למפקדים. אחרי שתי דקות הוא עונה: "שיחכו לי ליד היעד, אני כבר כובש ומגיע לפגוש אותם".
(עמוד 21)

אלוף משנה ג': "הרבה פעמים שואלים מה הופך מפקד מנער צעיר ונלהב מדי לאדם אחראי, רגוע, שקול וזהיר. אני חושב שהאשה והילדים שמחכים בבית הם הגורם העיקרי. מלחמת לבנון היתה הראשונה שבה נלחמתי כבעל וכאב. הרגשתי אחרת ונלחמתי אחרת. הרגשתי כמו מישהו שיש לו מה להפסיד, שיש לו לאן לחזור. במלחמת לבנון הייתי אדם מבוגר".
כאשר התגייס לצבא והימר על קריירה צבאית, אלוף-משנה ג' לא היה אדם מבוגר. הוא היה ילד. בן 13. חניך בפנימייה הצבאית בימי הזוהר שלה, כאשר אנשים עוד היו נלחמים על הזכות להתקבל ל'צוות לעניין' הזה. ג', אחרי שנות ילדות קצרות במושב חגור ליד כפר קאסם, הלך שבי אחר הקסם הצבאי: "אני זוכר את אבא שומר עם רובה צ'כי שלא יבואו מסתננים ויקחו מחצר המשק את הפרה החולבת היחידה שהיתה לנו. אני זוכר את הסיפורים של אמא, ילידת חאלב, שהבריחה את הגבול הסורי והגיעה לארץ בצורה מחתרתית. חיינו אז באווירה מאוד מסויימת. וצריך לזכור דבר נוסף, אלה היו הימים שלאחר מלחמת ששת הימים, ימי 'כל הכבוד לצה"ל'. זה היה אתגר שהמון ילדים רצו להזדהות ולהתמודד איתו".
במבט מבוגר לאחור הוא עונה ב"כן ולא" לשאלה אם הוא מתחרט על הכניסה למסגרת בגיל צעיר. לא – כי "נהניתי מאוד, הייתי מוקף שם במיטב הנוער ואני לא בטוח שההורים בבית יכלו לתת לי את כל מה שקיבלתי בפנימייה". כן – כי "הניתוק מהבית, מהמשפחה, היה קשה וכואב".
כאשר הגיעה עת הגיוס לצבא, ניתנה לו הזכות, כחניך בפנימייה לבחור את החיל שהוא רוצה להשתייך אליו. ג' בחר בגולני. היום אחרי 15 שנה בחטיבת החי"ר הזו, הוא מסביר מדוע:
"בגולני טמון אתגר המנהיגות הגדול ביותר בצבא", הוא אומר, "בגולני – יותר מאשר בכל מקום אחר בצבא – היכולת שלך כמפקד תיקבע כיצד תראה היחידה שלך. גולני זו התמודדות עם חיילים מכל הסוגים, עם חיילים שחלקם באים מבתים הרוסים, חיילים קשים שנשברים, ואז הכל תלוי בך – המפקד. מאז ומעולם ראיתי בגולני חטיבה שמסוגלת בכוח מפקדיה ליצור את הליכוד בין כל חלקי עם ישראל, קיבוצניק ויוצא שכונת עוני, וזאת תמיד תוך שימת דגש ותחושת הזדהות עם הקבוצה הנמוכה ביותר".
ג', בן 33, נשוי ואב לשנים, עשה בגולני כמעט כל תפקיד אפשרי. הוא היה עם גולני באנטבה, נפצע איתה במבצע ליטני, ראה את חברו הטוב גוני נהרג לידו בקרב מעורר המחלוקת על הבופור במלחמת לבנון. אבל ג' אומר שבעיניו, אין כמו המבצע הראשון שלו בלבנון, סתם מבצעון קטן שאיש אינו זוכר: "אני זוכר את הבוקר שאחרי. חזרתי לבסיס והרגשתי שזהו זה, שאני מפקד. שעברתי את המבחן העליון של כל לוחם, להוביל חיילים בקרב. מאז השתתפתי בעשרות מבצעים חשובים וגדולים יותר, אבל התחושה הזו לא חזרה על עצמה באף אחד מהם."
גם לא באנטבה. ג' אומר שמהבחינה הצבאית הטהורה, היו בעבורו מבצעים קשים ומורכבים יותר מזה של שחרור בני הערובה. העובדה שהמפקד אורי שגיא בחר בו אז לצוות החמיאה לו מאוד. ממש כמו שמחמיאה לו בחירתו הנוכחית של שגיא, היום אלוף ומפקד המפח"ש, כנציג החי"ר לגליון ה-2000 של "מעריב". אבל על אנטבה מדבר ג' במונחים לא צבאיים: "יותר מכל", הוא אומר, אני זוכר את הרגעים שאחרי, את המיפגש עם המשוחררים, את הטיסה חזרה לארץ. כאשר התקרבנו לנחיתה הסתכלתי למטה ומעולם לא חשתי את מלוא משמעות המלה 'מדינה' כפי שחשתי באותם רגעים."
במבצע ליטני, ג' שהיה סגן מפקד גדוד, פיקד על כוח שנילחם בגזרה המרכזית ונפצע מצרור של מחבלים ביד וברגל. אחרי שבועיים בבית-החולים הוא חזר לגדוד והחליט להשתחרר. "שום קשר לפציעה", הוא אומר, "פשוט הרגשתי שאני רווי, שבע, רציתי לעשות משהו אחר בחיים, להחליף אווירה."
הוא השתחרר, ואחרי חצי שנה – חזר.
מה קרה?
"כשאתה משרת זמן רב בצבא, תמיד נדמה לך שאתה מפספס משהו, אתה חי בחושך מסויים. לכן רציתי לצאת, לראות את העולם מצד אחר. אבל ברגע שיצאתי הבנתי שמקומי בצבא. כמה שבועות באזרחות נתנו לי להרגיש שבשבילי – אין דבר חשוב ומעניין יותר בחיים מאשר להיות מפקד גדוד בחטיבת גולני. חזרתי."
שנה ותשעה חודשים היה מפקד גדוד, ואחרי כן – כסגן מפקד החטיבה – הוביל את סיירת גולני לקרב על הבופור. "כן, יש לי משקעים קשים מהקרב הזה", הוא אומר, "יש לי משקעים לא בגלל המחלוקת שפרצה אחרי שכבשנו, אלא משום שאיבדתי שם חבר יקר, את גוני הרניק, גוני שהגיע לשם מרצונו וביוזמתו אחרי ששמע שמפקד הסיירת נפצע. משגע אותי שהוא נפגע ממש לקראת סוף הקרב. אני עדיין לא מבין, לא מעכל. אבל אני חושב שמבחינה צבאית טהורה, עבדנו שם בצורה טובה, הכי טובה שיכולנו בתנאים הקשים."
ביולי 83', אחרי שנה בלבנון, שלחו את ג' להשתלמות במארינס האמריקני. הוא חזר משם עמוס חוויות אבל מלא ביקורת על שיטת הפיקוד בצבא האמריקני. הוא ראה מפקדים שמוצנחים לתפקידם מבלי שמילאו קודם תפקידים זוטרים יותר. "שיטה פסולה", אומר מי שהחל את דרכו בגולני כרובאי פשוט.
היום, כמפקד החטיבה, הוא רחוק מגינוני הפיקוד שראה בצבא ההוא. ההתמודדות עם הבעיות האנושיות, הוא אומר, קשה לו מאוד. הפצעים בלב כואבים לו יותר, הרבה יותר, מאלה שגרמו הרסיסים שחתכו בבשרו בליטני.
"אין קשה יותר", אומר אלוף משנה ג', "מאשר לשבת באוהל שלך מול מפקד פלוגה, בחור טוב שמשתדל להיות מפקד טוב, שהתנדב להיות איש צבא, ולומר לו: אתה לא מספיק טוב, אתה צריך ללכת. זה ממש נורא. כל-כך קשה לפגוע באנשים טובים. אבל בצבא אין ברירה, בצבא אתה צריך את הטובים ביותר ורק הם ממשיכים הלאה." ג', בינתיים, ממשיך.
(עמוד 28)

(ראיון עם אל"מ, לימים רא"ל, גבי אשכנזי. מתוך מוסף "אנשי 2000" שהוציא עיתון "מעריב" בראש השנה תשמ"ח, 23.09.1987, עמודים 18, 21 ו-28)


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 21)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 28)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 15-09-2015 בשעה 13:10.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #10  
ישן 16-09-2015, 11:33
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
כתבה ישנה אודות האלוף יצחק איתן
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...16/17068861.pdf




תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
מי זה בכלל יצחק איתן
יחסית לתפקידו הבכיר - אלוף פיקוד מרכז - יצחק איתן הוא האלוף הכי אלמוני בצה"ל. סגור, מופנם, שונא חשיפה, מגומגם ונטול כריזמה וגינוני גנרל, הוא האנטי גיבור הבלתי צפוי של המלחמה באינתיפאדה, סמל ההבלגה הרופסת בעיני המתנחלים. מי היה מאמין שדווקא איציק אייזמן, החנון מקרית חיים, יגיע כל כך רחוק
  • אביחי בקר
  • 17.11.2000
"זה שהוא אלוף, בשבילנו זאת הפתעה נהדרת. בעינינו הוא מקסים, רק שלא תיארנו לעצמנו שאיציק, שהיה מאוד סגור ומופנם, יגיע בצבא כל כך רחוק. אי אפשר היה בשום אופן לצפות שהוא יהיה בתפקידים שיהיו כרוכים בשליטה ובפיקוד. מבין חמשת הבנים שיצאו מאיתנו ל'אחוזים', הוא האחרון שחשבנו עליו שהוא מתאים להנהיג" (חניכה לשעבר בקן השומר הצעיר בקריית חיים ב-1961).
"מאז הוא כמובן הבשיל והתפתח אבל אצלנו, גם כשהוא היה כבר סגן מפקד היחידה, הוא ממש התבייש לדבר. אייזמן היה בחור טוב אבל לא היה שייך לליגה של אלה שראינו בהם פוטנציאל לאלופים. לזכותו ייאמר שעשרה אחרים שבזמני היינו משוכנעים שכן יש בהם את החומר, לא נהיו" (קצין ששירת בסיירת מטכ"ל ב-1978).
איציק אייזמן לא היה מהדמויות הדומיננטיות בשכבת "צאלים" של קן השומר הצעיר בקרית חיים, אבל בכל הנוגע לדבקות בטוהר ערכי התנועה לא היה שני לו. בדיונים אל תוך הלילה שקיימה מועצת הקן הוא היה נחרץ: "מי שנמצא בתנועה בעיקר כדי לחפש חברה בלבד, כמועדון לילה ודיסקוטק, מקומו לא כאן. בכיתה י' כל אחד צריך שכבר תהיה לו עמדה מגובשת למה הוא בשומר הצעיר. מי שלא מסכים עם הקו צריך לעזוב". כשמתקיימת פעולה, הוא הדגיש, זה מחייב השתתפות ולא רק נוכחות. גם באשר לנגע הסיגריות הוא היה חד משמעי: "יש לנהוג באותם חבר'ה בחומרה רבה אפילו עד סילוק מהגדוד".

הפרוטוקולים של מועצת הקן נמצאים למשמרת אצל רוחל'ה בן דיין (רוזנצווייג) בקיבוץ חורשים. השנה: 1968. מפתיע עד כמה איציק אייזמן, שמו"צניק בן 16, דומה ליצחק איתן, אלוף פיקוד מרכז, בן 48. המסירות העמוקה, הדבקות ברעיון, המרובעות, כל אלו צצות ועולות כבר מהפנקסים הנושנים הכתובים בעיפרון. "לא מוכרחים להיות רעשנים", הוא נזף באותם שצחקו וגיחכו בעת בירור, "זה מעמיד את החניך שעליו הדיון במבוכה ובמצב שלא יאמר את אשר על לבו". כשלוח הזמנים לא כובד, המדיניות שהציע היתה "את המאחר פעם אחת אין לזרוק מהפעולה. יש להכניסו ולהסביר לו על הדיוק ואחר כך יבוא הנושא על פתרונו". לילדה שנראה כי אינה משתלבת הוא אמר, "לא שומעים אותך, אני בטוח שיש לך מה להגיד, את לא צריכה לפחוד לומר את הדברים שכואבים לך".
כמדריך הוא היה קשוב לחניכיו, אך גם בלתי מתפשר. הרף שהציב היה, כך התברר, גבוה מדי ומתוך 20 חניכים שאיתם התחיל נשארו איתו רק רבע. "נכשלתי", הודה בפגישה במועצת הקן, "היה מחנה בבית אורן ולא הלך טוב, הקבוצה אין לה יותר מרץ". המדריך נחום לא הסכים. "אני חושב שאיציק לפחות מנסה לחפש את מה שהשומר הצעיר מבקש להגיד", הוא עודד אותו. "איציק, אתה אדם קיצוני, אבל אני חושב שרק קיצוניות כזו היא שתוביל אותנו למטרה".
נחבא אל הכלים
מאז תחילתה של אינתיפאדת אל-אקצה התבססה מערכת הדוברות של צה"ל בפיקוד מרכז על שלושה קצינים: מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, תא"ל בני גנץ, מח"ט חברון, אל"מ נועם תיבון ומח"ט רמאללה, אל"מ גל הירש. בולט בהעדרו דווקא בעל הבית, אלוף הפיקוד, ובהזדמנויות שבהן כבר יצא לעיתונות זה לא תמיד היה זה. חסרה לו האסרטיוויות שתקרין לציבור הנבוך שהמצב בשליטה.
הרושם המתקבל כבר משפת הגוף, הוא שאיתן לא ממש חש בנוח מול המצלמות. המבט מושפל כאילו הוא מאוים, איתן משדר "נו כבר שזה ייגמר". בעידן שבו לצורה יש חשיבות לא פחות מלתוכן, תדמיתו יוצאת ניזוקה. על העובדה שאינו פצצת כריזמה חותמים גם הגדולים שבמצדדיו. "מי זה שם עומד בין גל הירש לנועם תיבון?" מהלכת עקיצה על חשבונו של האלוף הנחבא אל הכלים.
"אז מה אם הוא לא מצטחצח במלים גבוהות כמו כמה אלופים טכנוקרטים שהוא שלוש דרגות מעליהם?" מתרעם תא"ל (מיל') שמעון נווה, העומד בראש הקורס המערכתי המתקדם, גוף שהיה שותף לגיבושן של שיטות הלחימה המיושמות עתה בשטחים. "הוא מפקד רציני, סולידי, ביקורתי, בעל אומץ לב ואורך רוח, פתוח ללמוד. האופן שבו הוא החליק לתפקיד אלוף הפיקוד אחרי בוגי (סגן הרמטכ"ל משה יעלון), משימה שהיא כשלעצמה לא פשוטה, מעורר התפעלות. זה הרי לא מקרי שהצוות המקצועי שהתרכז סביבו רוחש לו המון כבוד. אז נכון שאין לו רטוריקה מי-יודע-מה ולפעמים הוא נשמע אפילו טיפה מגומגם, אבל מה כל אלה לעומת הציון עשר שהוא ראוי לו על היסודיות שבה הוא התכונן לעימות. הוא גם מנהל את המשבר בצורה בהחלט טובה. צר לי שזאת המציאות, אבל התקופה הקשה שהוא עובר היא יותר בגלל היהודים מאשר הערבים. מתפתחת פה תרבות שפוגעת במעמדו", אמר והתעקש לא להוסיף.
גם אם נווה אינו מבהיר למה כוונתו, ייתכן שהעקבות מוליכים ליחסיו של האלוף עם ראשי המתנחלים. הוא מקיים איתם ערוץ פתוח, אבל מאז פינוי קבר יוסף יש בהם שאינם סולחים לו על ההחלטה. לדידם הוא שהמליץ ודחף לכך. הם מטילים עליו, "שלא בצדק", מודה אחד מהבולטים שבחבורת ההנהגה, את מלוא כובד האחריות. "סיבה נוספת לכעס שלנו כלפי יצחק איתן היא שאנחנו רואים בו תלמיד מובהק של הסכם אוסלו הרה האסון", אומר אותו איש ציבור, שמסרב הפעם, כמו רבים מעמיתיו, להיות מצוטט בשמו. "מהבחינה הזאת הוא ממשיכו של עוזי דיין. זה לא אומר שאנחנו חושדים בו כאילו הוא נגוע במחלה הממארת של השמאל, קיים בו באמת ובתמים רצון עז לשמור על ההתיישבות, הוא מגלה המון רגישות ואנושיות, אבל לפעמים יש לנו רושם שהוא דבק באוסלו יותר מאשר ראש הממשלה. ככה הוא חושף את עצמו ללחצים שהיו צריכים להיות מופנים כלפי אהוד ברק. אם אני קורא אותו נכון, יצחק איתן מקבל עליו יותר ממה שהוא חייב".
תמיד נאמן
לויאליות למערכת היא כמו שם נרדף שלו. עוד כפרח קצונה בבה"ד 1, ברגעי מחלוקת בשאלה למי קודמת הנאמנות, הוא תמיד התייצב לצד המפקדים. את חבריו הצוערים זה עיצבן, אבל לא היה להם ספק שהוא היה ראוי לבחירה בו כחניך מצטיין פלוגתי. "הוא נאבק כאריה על דעתו עד לנקודה שנופלת ההחלטה. גם אם היא בניגוד מוחלט לדעתו, איציק יבצע אותה כאילו ממנו היא יצאה", כך זוכר אותו מאיר ברוקנטל מקיבוץ חפץ חיים, שהיה מ"מ לצדו בתקופת תור הזהב של גדוד 50. באוקטובר, כמדי שנה, הם נפגשו ליד האנדרטה לחללי הצנחנים בתל-נוף.
"איציק הוא לא איש צבא טיפוסי", אומר ברוקנטל. "כשחושבים על סטריאוטיפ, אין קשר בין זה לבינו. איך למרות הכל הוא הלך במסלול הזה? לי נדמה שיש לחפש את התשובה, את ההתחלה שלה לפחות, במלחמת יום כיפור. הוא שייך לחבורה שהבומבה שהיא חטפה דחפה אותם הלאה. ההכרה שהעסק בוער, תמונות החללים והפצועים, כל אלה יצרו אצלו תחושה של מחויבות. היה איתנו מ"מ תל אביבי שנהרג במלחמה, חיים קונדה. איציק אף פעם לא דיבר על זה, אבל נדמה לי שמותו השפיע מאוד על ההחלטה שלו לא להשתחרר. אחר כך כבר משך אותו קדימה יה-יה (האלוף במילואים יורם יאיר), שהבחין יפה בסגולות האישיות שלו".
בנובמבר 73' כתב סגן איציק אייזמן לחבר מקרית ביאליק: "במסגרת הנדודים נדדנו שוב, כרגע נמצאים אי שם בסיני. כוננויות חדשות, אני כבר לא יודע איפה היה טוב יותר, על כל פנים יש לנו תפקיד נכבד שתקוותי היחידה שנצא ממנו בשלום. המתח כאן עצום למרות שעל פני השטח ישנה שגרה. מה נשמע בקרייתנו ואצל ידידנו? הגיעה שמועה על תחילת לימודים. מה שמעניין מי בכלל ילמד?" - הוא רמז על גניזת התוכניות.
גדוד 50 קיבל את האחריות על המוצבים שבדרום רמת הגולן שבוע בלבד לפני ההפתעה. הוא היה אז סמ"פ, מפקדת הפלוגה ישבה בנח"ל גולן. בתחילה היתה גזרת האחריות שלו מחוץ למעגל האש, אבל מיד אחר כך הוא השתתף בניסיונות החילוץ של עשרות הנצורים שנלכדו בתל א-סקי כשהם מוקפים גייסות סוריים. את הקרב הובילו המג"ד יורם יאיר וסגנו מנחם זוטורסקי, 25 הרוגים היו לגדוד. בשמחת תורה הם הוטסו לביר-גפגפה, הצטיידו בזחל"מים ובמסגרת אוגדת ברן צלחו את התעלה בגל השני וניהלו קרבות בחיץ החקלאי בואכה סואץ. כשהוכרזה הפסקת אש הם למזלם לא נכנסו לעיר שהיתה לגיא הריגה. התמונות מהמלחמה שאותה הנציח במצלמה שלו, אבדו.
עכשיו, כשהוא נכנס לחדר בנסיבות חברתיות, העיניים לא נשואות אליו, אין בו מהחומר הממגנט. דרכו היא להיבלע, להלך על בהונות. גם הפרשנים המובהקים ביותר שלו מודים שהם לא ממש מכירים אותו, בגלל טווח הביטחון שהוא מקפיד עליו אפילו הם לא בטוחים שהצליחו לפענח את הקוד של מי שהם מגדירים עוף מוזר וזאב בודד. "מקורבים" זה מושג זר לחלוטין לאורחותיו. הוא אחרון המצ'פחים והמסתחבקים, הדיוקן שלו, מעבר לציוני הדרך הבולטים, מעולם לא נפרש בעיתונים, וככל הנראה זה גם לא מטריד אותו. באופן לא מפתיע הוא דחה את הבקשה העיתונאית להצטרף אליו כדי להתרשם מתפקודו השוטף.
"אם תקשיב להרצאה שלו על מבצעים מיוחדים, למשל, הוא ישאיר עליך רושם עצום, זה בפירוש לא אותו אדם המוכר לציבור רק מהתקשורת", מעיר תא"ל (מיל') אודי שלוי, שמכיר את איתן מאז שזה הגיע כסרן לסיירת מטכ"ל, לתפקיד מפל"ג אימונים בתקופתו של עמירם לוין. "כל פעם שרציתי להביא לו ספר בנושא צבאי התברר שכבר מזמן הוא גמר לקרוא אותו".
בכיר אחר מרחיב עוד יותר את היריעה. "את איציק ממש לא מעניין שהזרקורים יהיו עליו. זו תכונה נדירה שקיימת בו, שהוא נקי לגמרי מאגו ומתכמונים. להגיד עליו 'צנוע' משקף אולי רק רבע מהאמת. הוא אינטליגנטי, ישר יותר מסרגל, במצבים המסובכים ביותר - הוא האיש. הוא לא אחד שמשתולל ומתלהם, בלחימה תחת אש לא קרה שהוא לא עמד במבחן העליון. מצד שני, כשאני צריך להצביע על מה חסר בסגנון המנהיגות שלו, נדמה לי שהנקודה המכרעת היא אכזריות ודורסנות. הוא נתפש כלא מספיק סמכותי".
אותו בכיר משער שדברים רבים השתנו באיתן בשנים שעברו מאז הצטלבו דרכיהם בצבא. "אבל היום, כשאני יושב בבית וצופה בו בטלוויזיה, עדיין אני מחפש בו את הגרעין הקשה שנדרש מגנרל. אלוף צריך לפעמים גם להשתולל ולצרוח על הפקודים. לי הוא מזכיר אבא שבמקום להעניש את הילד שלו יושב ומדבר איתו שעות כדי שיבין במה הוא טעה. הבן, שמזמן כבר התעייף מההרצאה החינוכית, קם ומציע, 'אז אולי כבר נגמור את זה בסטירה'. חשוב לי להדגיש שוב שהבעיה שאני מצביע עליה כמובן שאינה נוגעת בשום אופן להחלטיות שלו מול אויב. ממנו לא תשמע על זה מלה, אבל יש לו על הקת מספר בהחלט מרשים של חריצים".
חולצה כחולה, שרוך לבן
הוא בן 48, יליד קרית חיים המערבית. אביו פסח היה עובד ייצור במפעל "פניציה", אמו עקרת בית. ההורים, מספרים, החזיקו אותו קצר. הבית היה בלב שכונת פועלים שהנוסטלגיה מכנה בערגה "ארץ ישראל היפה והטובה". בחצר, ברחוב נ"ו 11, צמחו חבושים ופיטנגו, הוא גידל נחשים באקווריום ושפנים במחסן. בגיל 14 עברה המשפחה לקרית ביאליק הסמוכה, הוא למד ביולוגיה בתיכון קרית חיים. ד"ר אריה איתן, אחיו הבכור, מנהל את המחלקה הכירורגית בבית החולים בנהריה.
השכונה רחשה אז פוליטיקה, תנועת הנוער שימשה בית שני ובה הם ספגו את החינוך המשלים. על נפשות ילדי קרית חיים הסוציאליסטית התחרו "המחנות העולים", "הנוער העובד" ו"השומר הצעיר". אייזמן, בעקבות אחיו, בחר בשרוך לבן, חולצה כחולה. השריקה של התנועה היתה נעימת השיר "מתנוסס הנס על תורן". אל הפעולות הוא הגיע על האופניים של איקי פינגרהוט (רהט), שהרכיב אותו על הרמה; על הסבל מאחור היה כדורסל. איקי היה הכוכב, כעבור שנים שיחק אפילו בהפועל קרית חיים עם האחים המיתולוגיים צבי ודן ענבר. אייזמן שימש יריב האימון שלו ונמנה עם נבחרת הקן, שהיתה אלופת האזור. הוא גם נודע כחובב צילום.
בכיתה ט' הגיע אליהם מדריך נלהב ונערץ, זוהר ליניק. שנה אחר כך, במארס 68', הוא נהרג בתאונת אימונים בהיותו בתחילת המסלול של סיירת מטכ"ל. קן "השומר הצעיר" בקרית חיים הוכה בהלם. הם נסעו ברכבת להלוויה, "זוהר", סיפר איתן לא מכבר בערב לזכרו של ליניק, "היה בשבילי מודל".
החברים מאז לא שיערו שיהיה איש צבא. על פי תיאוריהם של אריה קלטמן, היום בקיבוץ יפתח ומירל'ה לוי (שנער) מקרית טבעון, באלוף יצחק איתן משתקף כמעט אחד לאחד איציק אייזמן הנער. "פרפקציוניסט, שקדן, אכפתי,מוסרי, פדנט, עדין, לעולם לא יצא מגדרו, השקט שלו היה ניגוד מוחלט לשאר הבנים בקן, שהיו אנרגטיים, מוחצנים וקולניים". הוא היה אידיאליסט, סגפן, עם ידידים מעטים, כשניסו לגרור אותו להתפרחחויות שיש בהן טעם של חברה סלונית הוא כמובן הסתייג.
החיים בקריות היו אז סרט בבית העם שורה 0, כשהרגליים על הבמה; הפלאפל של מריו ליד קולנוע "אורות" בקרית מוצקין, היכן שה"פושטקים", אלו שלא הלכו לפעולות של תנועות הנוער היו מגיעים לשחק ביליארד, לעשן סיגריות ולהסתכל בכמיהה על הבנות של קרית מוצקין שנודעו באזור כחתיכות. "אמנם לא מבחינים בכך, אבל בהחלט קיים באיציק יצר עז של שאפתנות", מספר אבישי בוגלר, גם הוא מהתנועה. יחד הם גם הלכו לגדוד 50. "הדרך שלו לחתור למטרה היא חרישית. הוא אף פעם לא היה לידר, בגיל ההתבגרות הוא היה הרבה פחות חזק ומפותח מאיתנו, נדמה לי שדווקא זה דחף אותו לרצות להצטיין אפילו במחיר של לחרוק שיניים. היה לו כוח סבל אדיר".
הוא התגייס לנח"ל, גרעין "צאלים" שאליו השתייך יועד לקיבוץ חורשים. במסגרת ה"אחוזים" הוא נשלח לקורס מ"כים, מה שגרם לו מורת רוח, כיוון שלא רצה להיפרד מהחבר'ה שהלכו לקיבוץ. לאחר שסיים כחניך מצטיין מחלקתי הוא שובץ בגדוד 50 (נח"ל מוצנח). לקורס קצינים הוא סירב לצאת, והתרצה רק אחרי שנשלח כסנקציה להדריך טירונים במחנה 80, השפלה שלא יכול לשאת.
איציק כנען מקיבוץ געש היה איתו בקורס קצינים, יחד הם גם חזרו לגדוד בקיץ 72'. "הומור לא היה הצד החזק שלו, איציק לקח הכל ברצינות תהומית, הוא לא התעסק בשטויות", אומר כנען. "הוא אמנם מרוחק, אבל הוא אדם של יושר ואמת. הוא הראשון שאפשר היה לסמוך עליו, בכך הוא חיפה על המרובעות שלו".
חסר יכולת זלזול
באפריל 73' הגדוד היה בשיא זוהרו, המג"ד אז היה הרמטכ"ל לעתיד, סא"ל אמנון ליפקין (שחק). כוח מהגדוד השתתף יחד עם סיירת מטכ"ל בפשיטה על מפקדות אש"ף בביירות במבצע "אביב נעורים", גאוות היחידה היתה בשמים. האווירה היתה של בלתי מנוצחים, יום כיפור לפיכך היה בשבילם שבר כפול. לאחר המלחמה התמנה אייזמן למפקד פלוגת הרב"טים, בין חייליו היה אברהם בורג, היום יו"ר הכנסת, ואחד המ"מים משה (בוגי) יעלון מגרופית שבערבה, שבגיל 24 חזר לשירות קבע. הוא היה מבוגר בשנתיים מהמ"פ, עובדה ששימשה אז כר נרחב לבדיחות.
התחנה הבאה, עדות להצטיינותו, היתה מפל"ג אימונים בסיירת מטכ"ל ובהמשך גם סגן מפקד היחידה. אחרי שנתיים פשט אייזמן את המדים ונסע עם חבר מהיחידה לדרום אמריקה לשליחות ממושכת. הוא חזר למלחמת לבנון ובביירות קיבל את הפיקוד על גדוד הצנחנים של בית הספר למ"כים שמפקדו, אורי גייגר, נהרג בפאתי צור.בשנת 84', ארבע עשר שנים אחרי שהיה מ"כ בגדוד 50, הוא מונה למפקדו. זאת גם הנקודה שממנה היה לו ברור שהצבא הוא קריירה, ולא אפיזודה.
ביום שנכנס לתפקיד, תמונה שחרותה היטב אצל אלה שנכחו במעמד, הוא הופיע בג'בל ברוך ויצא מהג'יפ בגלגול. המטכ"ליסט נחת, נפוצה הידיעה. עו"ד ליאור אפשטיין היה אז מ"פ א'. "הוא בא אלינו לג'בל ברוך להחליף את גיורא איילנד, שהיה מג"ד כריזמטי באופן יוצא מן הכלל ושיצק בנו המון ביטחון. זה היה לקראת הנסיגה מהגזרה המזרחית, על איציק ידענו מעט מאוד. היינו חבורה של מ"פים מנוסים, ותיקי קרבות, את המלחמות עד אז עברנו עם מעט מאוד נפגעים, כילדי גיורא היינו די ספקנים לגבי איציק, דווקא בגלל שהוא קיבל לידיים גדוד מעולה לא ממש נתנו לו סיכוי. אלא שהתחזיות שלנו התבדו.
בדרכו השלווה המג"ד החדש אילף מהר מאוד אפילו את סוסי הפרא שבינינו. איציק בעיני הוא מפקד בעל איכויות נדירות: דוגמה אישית למופת, שקט נפשי, התנהגות מבצעית ברמה הגבוהה ביותר. היתה לו מנהיגות שקולה אך חודרת, הוא הקפיד מבלי לנדנד. למרות שאיציק הוא לא דמות של סכין בין השיניים אי אפשר היה שלא לסגת מפני המקצועיות שהוא גילה. עשינו איתו המון מבצעים מוצלחים".
הרבה לביסוס מעמדו כלפי חוץ תרם מארב מוצלח, כבר בשבוע הראשון שלו בגדוד: שישה מחבלים נהרגו, האורבים שבו בלי נפגעים. אחרי לבנון הם ירדו לאימון בתקוע, אם מישהו קיווה להתרופפות כלשהי הוא התבדה. "איך תצא הביתה לאפטר", מספר אפשטיין על דילמה נצחית, "כשהמג"ד עצמו מתאמן בשטח עד חצות? כמובן שהוא אף פעם לא אמר 'אל תיסע', אנחנו כבר התיישרנו לפיו. כשלמג"ד יש האפוד הכי מסודר, אתה כסרן לא יכול שיהיה לך פחות. ככה הוא כבש את מקומו בתוכנו, מבחינתנו הוא נצרב במבחן האמת".
לאט לאט, כשחש באמון, הוא פתח לפני חבורת המ"פים אשנבים לפרטיותו, "דבר שאיציק, שהוא ממש לא איש רעים, לא נוהג למסור בקלות". הם התארחו אצלו בבית, יצאו יחד למסעדות, פתאום הוא הפליג בצ'יזבטים איך השיג תחמושת בדרכים עקלקלות ולא תמיד הגונות, תיאר בליווי שקופיות את מסעותיו באקוודור. להפתעתם התברר להם שלפרקים, אפילו ששעות הרצון היו ספורות, המג"ד מסוגל להשיל מעל עצמו את מעטה הדג הקר ולהיפתח. לא להאמין, הם גילו שאפשר אפילו לצחוק איתו. באחת ההזדמנויות ההן הם התוודעו גם לאשתו אסנת, שבאופיה היא ניגודו הגמור. היא מרכזת אגף התרבות של המועצה האזורית חוף הכרמל, לזוג שלושה ילדים, בכורם עמית הוא בוגר המחזור הראשון של "נחשון" - המכינה הקדם צבאית החילונית בנילי.
"איציק תוכו כברו", מספר אפשטיין. "אין בו גינוני מלכות ואף פעם לא תמצא אותו מראה עד כמה הוא טוב, חובת המצוינות לעולם גוברת אצלו על יצר התחרותיות. באותה מידה שהגיוני בעיני שהוא אלוף, לא הייתי מתפלא אם הוא היה משתחרר סא"ל. הוא מבין צבא באופן הכי עמוק, אם כי אני לא חושב שהוא נהנה מהעניין, להבנתי מה שמדריך אותו זאת תחושת החובה. בשביל איציק צבא זה עול שיש לשאת. מצד שני, אם הוא היה מהנדס גשרים אני משוכנע שהוא היה עושה את תפקידו בלא פחות יסודיות".
שנים רבות אחרי שהשתחרר מהצבא, שוב נפגש אפשטיין עם איתן. "יצא לי כאיש מילואים להכין בשבילו עבודה בתחום המחשבים, איציק כבר היה מפקד בה"ד 1. כמו פעם ישבתי אצלו שוב בדיונים והייתי עד לזה שבמקצוענות לפרטי פרטים וביכולת הניתוח הוא נשאר כשהיה. זה בדיוק מזכיר לי, אני חוזר לגדוד50, את התקופה שיצאנו איתו לפעילות מבצעית בגזרת שכם. השטחים אז היו רגועים מאי פעם, לעומת הכפרים השיעים בלבנון נדמה היה כאילו אנחנו בשוויץ, או לפחות רמת אביב. את איציק זה לא עניין. הוא תידרך אותנו באותה דייקנות וקפדנות כמו לפני חדירה שעשינו איתו לסוריה. העובדה שאין לו יכולת זלזול תמיד היתה פליאה בעיני. אפילו אם זה טקס החלפת דגלים, הוא מתייחס לנושא במלוא הכובד".
קצת פלפל היה עוזר
מג"ד 50, נדמה שזה התפקיד שבו יצר איתן את הקשר החם ביותר עם הפקודים. אלדד בן משה, שהיה מש"ק וסג"מ תחתיו, לא שוכח. אף שאין ביניהם שום קשר וספק אם איתן בכלל זוכר מיהו, כשהתמנה לאלוף פיקוד מרכז הוא קיבל מבן משה, משנה לנשיא במת"ב-דנקנר ומג"ד במילואים, איגרת ברכה לבבית. "שימח אותי להיווכח שהנה מקדמים לא רק את הצעקנים שעושים רעש אלא גם את אלה שדעתם שקולה", מסביר בן משה. "מה שמגעיל אותי בהתייחסות לאיציק זה ששופטים אותו על הסגנון ולא על המהות. בשבילי הוא יהיה לעולם המפקד שנכנס לנעליים הגדולות של גיורא איילנד, שהיה מג"ד מדהים, ואפילו הרחיב אותן. בעולם שבו שולט הפופוליזם אשרינו שקיים גם טון אחר, מאוד לא אימפולסיווי, שאותו הוא מייצג. שבחו הגדול זו הענווה, האבסולוטיזם הצבאי מעולם לא דבק בו".
הוא לא מזן המבריקים, הוא מתמיד, בדרכו הצנועה והיסודית הוא הגיע לעמדות שכוכבים נוצצים לא זכו לראות. "קצת פלפל היה עוזר, אבל אין לו את זה", מאשרים המצדדים. המקטרגים רואים בו "טיפוס יבש, פרווה, יושב בשקט, לא עושה גלים, לא מזיק, לא מאיים, מתברר שגם זאת שיטה להתקדם".
באפריל 89' הוא התמנה למפקד חטיבת הנח"ל, עוד בזמנים שהיא היתה שק החבטות של הצנחנים וגולני. אייזמן הוסיף נדבך למיסוד ולסדר, איתו הם חרשו תלם נוסף לעבר הלגיטימציה. בקדנציה שלו זכו הלוחמים בתג חדש, כבר לא המגל והחרב מעידן ההיאחזויות; הוקמו היחידות החטיבתיות, הפלנ"ט והפלחה"נ; עם הסיירת שלו, שהיתה עדיין אלמונית, הוא התדפק על שערי פיקוד צפון ותבע גם לה פרוסות, ולו זעירות, מעוגת המבצעים. הוא דרש לצאת למארבים, אפילו רק שני מטר מהגדר, העיקר שלאט לאט יכירו את הפלס"ר ויצרפו גם אותה לסבב.
בגמר הקדנציה הוא יצא לשנת השתלמות באנגליה, ב"רויאל קולג' אוף דיפנס סטאדיז", אז גם נתבע לעברת את שם המשפחה. אריה קלטמן, החבר מהתנועה שעבר בלונדון כנציג מפעל נטפים, קפץ לביקור וכשמצא אותו בחליפת ייצוג פרץ בצחוק, עד כדי כך זה נראה משונה עליו. כשחזר לישראל התמנה איתן למפקד בה"ד 1, היה מפקד אוגדת מילואים בדרום ובסבב המינויים של 1995 קודם לדרגת תא"ל והיה מפקד כוחות צה"ל בחבל עזה.
בספטמבר 96' התחוללו קרבות המנהרה. הסגן המיועד שלו, נביה מרעי, נהרג מול רפיח, סא"ל אסף שביט, מפקד הגזרה הדרומית, נפצע קשה. מח"ט שלחם אז לצידו של איתן מעיד: "הוא איש יקר, מי שמפרש את הרוגע שהוא מקרין כחוסר אסרטיוויות וכחולשה, טועה בגדול. איציק, תיפול לידו פצצת אטום - הוא יתייחס אליה כאילו נזרקו שתי אבנים. כשהוא רץ לחלץ את אסף וכדור שרק לו בקצה האף, הוא התעטש והמשיך הלאה. הוא לא מפקד של שואו, מכאלה יש לנו רוויה. למרות שהמחויבות למדיניות היא שמכתיבה לו את אופי הפעילות, לדרגים שלמטה ממנו הוא נותן לעבוד בלי לחנוק. הוא לא לוחץ, לא תשמע ממנו צעקות, למשבר הנוכחי - שמצריך אנשים שקולים ולא אימפולסיוויים - הוא האדם הנכון במקום הנכון. מצד שני, אם תיפול החלטה על מעבר לפאזה התקפית, אני רגוע, הוא יבצע את השינוי באופן הכי יעיל שניתן. לאור המצב צריך לפרגן לו, רק נדמה שהוא לא מצפה לזה".
פרויקט בראשית
כבר חמש שנים רצופות הוא ראוי לתואר "מר שטחים". אחרי עזה הוא התמנה למפקד אוגדת איו"ש, אלוף הפיקוד היה אז עוזי דיין. בסוף יולי, כשברקע כישלון פסגת קמפ דייוויד, הוא החליף את יעלון בלשכת אלוף הפיקוד. הערכת המצב בצה"ל היתה אז שהמשך הקיפאון עלול להוביל להסלמה בסוף ספטמבר, והפעם התחזית הקודרת התאמתה כרוחה וכלשונה. אינתיפאדת אל-אקצה לא נפלה על איתן במפתיע, תורת העימות נמוך העצימות (ענ"ע) התגבשה בקבוצת עבודה שפעלה מאז אפריל 98' ושמחותניה העיקריים היו דיין, יעלון ואיתן מטעם הצבא, וד"ר צבי לניר מצד האקדמיה. מעורבותו של איתן במה שכונה "פרויקט בראשית" היתה בולטת מתחילתו. הוא היה מהדוחפים היותר נמרצים ליישום המסקנות מהנייר לפקודות בשטח.
איתן היה רק חודש בתפקיד כשיחידת דובדבן יצאה למבצע הכושל שלה ללכידת מוחמד אבו-הנוד בכפר עצירה א-שמאלייה, שבו נהרגו שלושה מחיילי היחידה מאש חבריהם. ועדת החקירה בראשות האלוף שי אביטל העירה לאיתן שמוטב היה לו בשלב ההכנות היה חונך את מפקד המבצע, תא"ל שלמה אורן, באופן הדוק יותר. אורן, מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, הניח את המפתחות על השולחן בתקווה שאיתן יחזיר לו אותם. הוא התבדה. למרבה האירוניה, האוגדה, וגם פיקוד מרכז, הרוויחו מההדחה את בני גנץ במקום אורן כשחקן חיזוק לצידו של איתן. העמיתים מהשב"כ מעניקים לאלוף, הכביכול לא סמכותי, ציון גבוה על אופן ניהול המשבר.
"אם זה היה הבן שלי הייתי נוהג בדיוק באותו אופן", אמר איתן בתגובה על הביקורת שנשמעה על הפינוי המאוחר של לוחם מג"ב מדחת יוסף, שנפצע אנושות בקבר יוסף. מי שמכיר אותו יודע שהדברים לא היו מהפה אל החוץ, איתן אכן היה נוהג כך. בנו, סג"מ עמית איתן, נמצא עתה בעין הסערה עם גדוד "גרניט" של הנח"ל הפרוש בגזרת רמאללה.
מתנחלים שחולקים עליו משייכים את איתן לדרג המדיני, הלויאליות שלו היא לצנינים בעיניהם. לקראת הלוויותיהם של הלל ליברמן, שנרצח בדרכו לקבר יוסף, ובנימין הרלינג, שנהרג בטיול להר עיבל, נשלחו פקסים ללשכתו שביקשו שלא יבוא. עיקר האופוזיציה נגדו היא ביישובי גב ההר, איתמר, ברכה, יצהר ואלון מורה. "אפילו עם עוזי דיין היה לנו נוח יותר להידבר", יש מהם שאומרים. "עם דיין הוויכוח עוד היה תיאורטי ולכן לא היה עד כדי כך חריף. חוץ מזה, באישיות של יצחק איתן קיים משהו שמזכיר את ה'חנון' של הכיתה שכולם נהנים לצבוט". לדידם עדיף מאצ'ו מאלוף נעים הליכות.


_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 16-09-2015 בשעה 11:38.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #15  
ישן 25-09-2015, 21:37
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 14,768
ראיונות עם סא"ל י', מפקד יחידת אגוז
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

הקרב שכמעט גבה את חייו של מפקד יחידת אגוז. סא"ל י' נפצע אנושות בפיצוץ בעזה והתמוטט. רק תפקוד לוחמיו תחת אש וטיפול רפואי מסור הצילו את חייו. בריאיון בלעדי הוא נזכר ברגע הקשה: "הדם זרם לי מתחת לציוד בבטן. מרגישים את זה ישר, זה חם". צפו בתיעוד שטרם נחשף מפעילות היחידה ברצועה, מבעד לכוונות הרובה

http://news.walla.co.il/item/2891742


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://msc.wcdn.co.il/w/w-970/1981607-5.jpg]


מה בעינייך היו ההישגים של יחידת אגוז במבצע צוק איתן?

"את כל הקרבות שהיו לנו פנים אל פנים, והיו לא מעט, סיימנו כשידנו על עליונה. יש לנו שלושה הרוגים מהמלחמה ופצוע אנוש אחד. כולם מאש רחוקה, לא מטווח קרוב. גם ג'ורדן בן סימון שנהרג ביום הראשון. גם יובל דגן וטל יפרח שנהרגו כנראה ממטענים בבוקר השני בו גם אני נפצעתי וגם הפצוע אנוש, אוהד בן ישי, שהפך לאחד מסמלי המלחמה והתאוששות. הוא נפצע בהתקפת פצמ"רים מאוד קשה שהייתה עלינו. במשך כמה עשרות דקות חטפנו פגזים בקוטר 120 מ"מ והוא חטף רסיס לראש. הוא פונה עם פרמדיק בשם נדב שהציל לו את החיים. נדב הנשים אותו במשך זמן ממושך למרות הפציעה המורכבת. הבחור הזה הוא סמל של נחישות ושיקום".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #16  
ישן 28-09-2015, 13:23
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 14,768
ראיון עם סא"ל ארז אלקבץ, סמח"ט גולני
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

במבצע צוק איתן היה מג"ד 13

"כשרואים את גובה הלהבות מבינים שאין את מי להציל"
שיחת המפקדים הדרמטית. פקודת הכניסה לשג׳אעייה. ניהול הקרב תחת ארטילריה. הרגע שבו הבין כי איבד שמונה חיילים. וההחלטה שאף אחד, כולל חמאס, לא ישבור אותו

http://www.maariv.co.il/news/military/Article-498600


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://live.maariv.co.il/HttpHandlers/ShowImage.ashx?ID=321439]


כתבות קודמות על תקרית נגמ"ש מחס"ר 13 בשג'איה

עדויות מנגמ"ש המוות בשג'אעיה: "אני לא יוצא מפה חי"
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/687/879.html

עדות מאסון תקיפת הנגמ"ש בעזה: אחד הלוחמים בשטח משחזר
את התמונות הקשות מרגעי תקיפת הנגמ"ש בעזה לא ישכחו בגדוד 13 של גולני לעולם. הניסיונות המרים לחלץ את גופות חבריהם מתוך התופת הבוערת מחשש לחטיפה, כשמעל ראשיהם שורקת אש מקלעים כבדה. "התמונות האלה לא ייצאו לי מהראש בחיים, אבל למרות הטרגדיה אנחנו נמשיך", סיפר אחד הלוחמים שתיאר את רגעי הקרב
http://reshet.tv/News_n/heb/news/Po...clenews,172562/

אני בלי נשק, שוכב פצוע, הרגליים משותקות"
תשעה חודשים אחרי התקרית הקשה והכואבת ביותר במבצע "צוק איתן" מתפרסם התחקיר הצבאי שבוצע לאחר מותם של שבעה לוחמי גולני.
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/296237

טעות בזיהוי. בעקבות עדויות סג'עייה
על אף העדויות הכואבות והממצאים המטרידים מהקרב בסג'עייה, את השאלות הקשות צריך להפנות למקומם הראוי. לא מפקדי גולני אשמים במחדל - אלא אלו ששלחו אותם למעוז חמאס המבוצר בלי מודיעין עדכני, ריכוך מספק באש או נגמ"שים ממוגנים
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4645566,00.html

המג"ד בעזה - רעייתו ביקרה את חייליו הפצועים
טל ברכה, מ"כ בגולני שנפצע בראשו בעזה, הופתע כשבחדרו בבית החולים הופיעה עדי אלקבץ, רעייתו של המג"ד שלו. במפגש המרגש העניקה לו אלקבץ את דגל החטיבה ואף החמיאה לו ולחבריו על עבודתם ברצועה
http://www.mako.co.il/news-military...f01f6741004.htm

תשעה חודשים אחרי התקרית החמורה ביותר במבצע "צוק איתן", הגיעו לידי חדשות 10 פרטי התחקיר הצבאי שבוצע לאחר מותם של שבעה לוחמי גולני בירי נ"ט ברצועה. עתה ידוע ששרידיו של אורון שאול נחטפו עוד במהלך הקרבות לתוך מנהרה סמוכה, תוך ניסיון להרוג חייל נוסף: "אני בלי נשק, שוכב פצוע, הרגליים משותקות. הוצאתי רימון מהווסט. הייתי עם יד על הנצרה"
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1119624
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #22  
ישן 05-10-2015, 21:42
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
כתבה ישנה על האלוף והשר יצחק מרדכי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...05/55516743.pdf

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
מטען הנפץ של יצחק מרדכי
בקיץ הרגוע של 1973, באין מלחמה באופק, היתה חטיבת הצנחנים עסוקה בתחרות הפנימית על פרס המשק. מג"ד 890, יצחק מרדכי, היה משוכנע שגדודו ראוי לפרס. כעומק שכנועו כן היה עומק עלבונו כשהסמח"ט, ידידו אמנון ליפקין, פסק כי בתחרות זכה הגדוד המתחרה, 202. בו-ברגע חדל מרדכי לדבר עם שחק.
השבועות נקפו בשתיקה ממורמרת, בשפתיים קפוצות שלא נפשקו גם בהתרגש מלחמת יום הכיפורים. בלילה הקשה של הצנחנים בחווה הסינית, סביבם הרוגים ופצועים לרוב, גחן מרדכי אל שחק והפר את האלם המופגן. היו עניינים של חיים ומוות; לא היה זה רגע נאות לחשבונות. מרדכי נערך לחידוש ההידברות. "תגיד, אמנון", תבע, "למה לא נתת לנו את פרס המשק?"
יצחק מרדכי היה לוחם מעולה בדרג השדה, סוחף במנהיגותו הקרבית, מפקד נכון לאנשים מול אש. תכונות אלו, שפעולתן רגשית יותר משכלתנית, קורנות ממנו גם לגייסות הנלהבים במסלולו החדש, המפלגתי, אך צדן האחר, שהפך אותו לגנרל בעייתי בצבא, מאיים גם על ביתו הפוליטי. כשיתפכח הליכוד מהחגיגה לכבוד עלייתו של מרדכי לראש הרשימה, יתקשה למצוא דרך זהירה לנהוג בו. טוב שמפקד כיתה ומפקד פלוגה מחפש אויבים מאחורי כל סלע; רע שמצביא ומדינאי מוצא אותם שם גם כשהם מכוחותיו.
מרדכי יגרום לליכוד שיתגעגע לאמינות ולמשמעת של אריק שרון ולשוויון הנפש האישי והעדתי של דוד לוי. כמוהם, גם הוא לא יידע שובע ומנוח, כל עוד יהיו מעליו אלה שלדעתו קודמו על פניו שלא כדין. מייחד אותו דימוי של עוול ועלבון המשוועים לפיוס ולפיצוי, אבל המציאות הפוכה כמעט: זה עשר שנים הוא מתקדם בזכות פסילתם של אחרים והזזתם.
הוא לא היה מח"ט 35. לאזרחים, אולי גם לחיילים שמחוץ לצנחנים, אין לעובדה זו משמעות מיוחדת, אבל ליוצאי המערך המוצנח פרט זה במסלולו של מרדכי אומר הרבה. קצינים שצמחו בחטיבה שאפו יותר מכל לפקד עליה, גם כביטוי לבכורתם על בני מחזורם. לא כל אלוף אדום כומתה היה מפקד החטיבה ולא כל מח"ט היה לאלוף ולרמטכ"ל, אבל הבחירה באחד משלושה, ארבעה קצינים לתפקיד תובעני ויוקרתי זה שיקפה לרוב את עדיפותו בעיני הדרג הצבאי הבכיר. כמקבילם של מתן וילנאי וליפקין-שחק, מפקדי החטיבה לאחר מלחמת יום כיפור, נשאר אז מרדכי מחוץ להרכב הראשון של הנבחרת.
זה לא הפריע לו, כלעשרות קצינים אחרים בחילות השדה, להגיע לדרגת תת-אלוף ולפיקוד על אוגדה, אבל את המקפצה הגדולה העניקה לו מלחמת לבנון. מרדכי לא נפל בתפקודו במלחמה ממי שהועדפו עד אז על פניו, אך יותר מכל סייע לו מינויו של משה לוי לרמטכ"ל, אף הוא ממזלותיה ההפכפכים של המלחמה.
גם בעיני מחזורו של לוי חסר לו בצנחנים נזר השירות, הפיקוד על חטיבה 35. יריביו הוסיפו וטענו כי לא פיקד גם על גדוד סדיר ואוגדה סדירה. אמנם, כמומחש בדוגמאות לכאן ולכאן, אין מתאם בין המסלול המושלם עד למח"ט ולאוגדונר לבין הכישורים הדרושים למפקד חזית ולרמטכ"ל, אבל סמכותו של מפקד בכיר כלפי קציניו ונכונותם לקבל עליהם את מרותו תלויות גם בדימויו המקצועי בעיניהם.
לוי מינה את מרדכי לראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל - תפקיד שאיבד זה כבר את חשיבותו הממשית כמנחיל תורת הלחימה בצה"ל. בפועל שימשה ראשות מה"ד יותר ויותר הזדמנות להענקת דרגת אלוף, בדרך לפיקוד מרחבי. מרדכי היה ראש מה"ד שלפני האחרון: מאז, גומדה המחלקה לחטיבה בראשות תת-אלוף לאחר שיורשו, דורון רובין, נשלח לגימלאות.
מינוי מרדכי לראש מה"ד נועד לרפא את פצעיו מפרשת קו 300. בתודעה הציבורית זכור מרדכי כקורבן התמים של עלילה שרקחו בשב"כ, כדי לטשטש את אחריותם להריגת שניים מחוטפי האוטובוס לדיר אל-בלח באפריל 1984. את פקודת ההריגה אכן נתן ראש השב"כ, אברהם שלום, ואנשיו ביצעוה, אבל מרדכי שהגיע לפיגוע המיקוח כקצין החי"ר והצנחנים הראשי, הקל על שלום ועל נציגו בוועדת החקירה, יוסי גינוסר, להסיט את הזרקור מהשב"כ ולמושכו אליו. היו בשטח קצינים בכירים ממנו - הרמטכ"ל לוי, אלוף פיקוד הדרום משה בר-כוכבא (בריל) - אךהם לא שלפו את אקדחיהם להכות בעורפו של אחד משני החוטפים ששרדו מההסתערות של סיירת מטכ"ל על האוטובוס.
מרדכי הסביר כי הכה את החוטף כדי לחלץ ממנו מידע חיוני - האם מולכד האוטובוס ועלול להתפוצץ? הפרקליטות הצבאית לא השתכנעה כי קצין כה בכיר אמור לתפקד אישית, ובאמצעים כאלה, כחוקר שבויים. בנסיבות העניין, הסתפקה הפרקליטות בהעמדת מרדכי לדין משמעתי. הליך כזה לא רק גורר ענישה קלה יותר, במקרה של הרשעה, אלא גם מעניק משקל רב למי שאמור להכריע. אם נגזר על אדם לעמוד לדין בצבא, עליו לייחל כי יימצא לו אלוף כרוחו. בספרו "צדק תחת אש" כתב השופט המחוזי אמנון סטרשנוב, לשעבר הפרקליט הצבאי הראשי, כי מי שהיה סגן הרמטכ"ל, האלוף אהוד ברק, החליט לזכות מפקד חטיבה שהועמד לדין משמעתי בפניו. "הזיכוי לא עלה, לעניות דעתי, בקנה אחד עם חומר הראיות שהיה בתיק החקירה, אך החלטת קצין השיפוט סופית ואינה ניתנת לערעור".
קצין השיפוט שנבחר לדון את תא"ל מרדכי היה האלוף חיים נדל, מוותיקי הצנחנים, לשעבר - כמח"ט 35 במלחמת ההתשה ובפעולות בעומק מצרים - מפקדו של הסמג"ד מרדכי. מועמד אחר לשיפוט, האלוף (מיל') רפאל ורדי, נחשב קפדן מדי. לוי וראש אכ"א, עמוס ירון, שכנו של נדל בשיכון הצנחנים, העדיפו את נדל. ביום שובו של נדל מהשתלמות בבוסטון, התמנה לשופטו של מרדכי. למחרת, יום ו', הסתגר לסוף השבוע עם תיקי הפרשה במשרד בקריה. בבוקר יום א' הגיח משם ובפיו זיכוי למרדכי. הדרך לקידומו של מרדכי לאלוף נפתחה לפני לוי.
עדיין נדרש אישורו של שר הביטחון להמלצת הרמטכ"ל. יצחק רבין הינהן. ראשות מה"ד עמדה להתפנות עם מינויו של יוסי פלד, מועדפו של רבין, לאלוף פיקוד הצפון. לעוזריו אמר רבין כי בעניין מרדכי לא רצה לסרב ללוי, שבממשלה המשותפת לעבודה ולליכוד סייע לו במלאכות הקשות של הוצאת צה"ל מלבנון ושל הכשרת הקרקע לביטול ה"לביא". כעבור חצי שנה נכנע רבין ללוי כשביקש לטרוף שוב את חפיסת האלופים, להוציא את אורי שגיא מפיקוד הדרום למיפקדת חילות השדה ולמנות במקומו את מרדכי.
שם, בדרום, היה בפרוץ האינתיפאדה. אין לדעת כיצד היה מפקד אחר פועל בתחילת ההתקוממות בעזה ואם היה בכך לשנות את תולדות האינתיפאדה. הדרגים שמעליו - סגן הרמטכ"ל ברק, הרמטכ"ל שומרון, שר הביטחון רבין, ראש הממשלה (וממלא מקומו של רבין שבאמריקה) יצחק שמיר - לא הבינו מהר ממנו את משמעות האירועים. בתוך שבועות נחלקה הצמרת הביטחונית לשתי אסכולות: מרדכי בצד הכוחני, שומרון, אלוף פיקוד המרכז עמרם מצנע וראש אמ"ן שחק בצד המתון.
מכולם, הפליא במכותיו - ובדיווחיו - פיקוד הדרום של מרדכי. רבין, שניהל את הפעלת צה"ל באינתיפאדה במישרין מול אלופי הפיקודים, לרוב בלי התערבות שומרון, אמנם הניף את האלה יחד עם מרדכי, אך נרעש לגלות כי הנתונים המועברים מהדרום לתל אביב אינם אמינים דים לביסוס החלטות. מזכירו הצבאי, אלקנה הר-נוף, התבקש לכונן ערוץ דיווח מהימן מהשטח אל הלשכות הבכירות.
מרדכי התקוטט עם הפצ"ר סטרשנוב וטען כי אזהרות הפרקליטות מפני הפעלת כוח סותרות את המדיניות שבשטח, אך מרגע שקציניו וחייליו הובאו למשפט צבאי, התכחש לאחריותו למעשיהם. מתוך חצי תריסר מיתות של מוכים באינתיפאדה, נזקפו לחובת פיקוד הדרום כל השש. המשפטים - זכורים במיוחד שני משפטי חטיבת גבעתי - נעצרו בדרג המג"ד. הדין המשמעתי טיפס עוד דרג, למח"ט, אבל אלוף הפיקוד מרדכי, ששופטי גבעתי הסיקו כי לקה ב"התעלמות ועצימת עיניים מהמצב", כניסוחו של סטרשנוב, נאלם והגיב רק נוכח איום בחקירת מצ"ח. נוסף להכחשות כללה תשובתו "התנצחות, התפלמסות והשמצות", כתב סטרשנוב.
ככל שהתקדם במעלות השררה, נקט מרדכי את הכלל "כבדני ואחשדך". לעולם אין לרצותו; תמיד אורבת כוונה זרה גם מאחורי המלים התמימות ביותר. לאלוף שבירך אותו בבוקר יום ב', בדיון מטכ"ל, על זיכויו בדין אצל נדל ביום א', אמר מרדכי, "חברים אמיתיים כבר באו לברך אותי אתמול בערב". לעיתונאי שכתב על טיפוסו הנחוש של מרדכי לפסגה, בלי מקדמות ובלי הנחות דוגמת אלו שקיבלו בני דורו, ילידי הארץ ובוגרי הפנימייה הצבאית, טילפן מרדכי ובפיו בשורה: "אני מרחף מעליכם בארבעים אלף רגל" - הוא באמת נשמע כך - "ויודע מי מפעיל את כולכם". המפעיל המסתורי, הואיל מרדכי לגלות, הוא ראש לשכתו של הרמטכ"ל שומרון.
מקופח, רדוף, דחוי, כוחני, ילדותי - ומתברג שוב ושוב למקום שנועד תחילה לזולתו. בקיץ 1981 קץ עמרם מצנע בכהונתו כאלוף פיקוד המרכז. יורשו, החליט שומרון, יהיה וילנאי. בבואו להחתים את שר הביטחון על המינוי, הפתיעו רבין: ראש הממשלה, שמיר, אמר לו כי בליכוד מופעל עליו לחץ למנות אלוף "יותר משלנו". הם רוצים בבריל, המשיך רבין לצטט את שמיר, והתכוון לאלוף הוותיק, להלכה יועץ הרמטכ"ל להפקת לקחים ולמעשה בעל תוכניות מוחצות לדיכוי האינתיפאדה. אני יודע שזה לא רציני, אז אולי מישהו כמו מרדכי? שומרון נאלץ להסכים. וילנאי ירד דרומה והצטיין כאלוף פיקוד הגון ומפוכח.
מרדכי עלה למרכז, תמורת הבטחה שיובא בחשבון המועמדים גם לפיקוד הצפון. ההבטחה הוגשה לפירעון לארנס, שחזר למשרד הביטחון, כאשר מינוי ברק לרמטכ"ל הביא לפרישת פלד. ברק רצה בתת-אלוף עמירם לוין. פלד התנגד למינוי לוין והזהיר מפניו את ארנס ושומרון.
הרמטכ"ל היוצא אימץ את עמדת פלד והודיע כי רק לאחר פרישתו יוכל ברק למנות אלופים כרצונו; הוא, שומרון, לא יחתום על מינוי לוין. ארנס הציע איפוא את מרדכי. שומרון הגיב בשלילה. לאחר שבועיים שוב זימן ארנס את שומרון וביקש ממנו תשובה ממוקדת על שאלה שנוסחה בקפידה: "האם מרדכי פסול בעיניך לתפקיד אלוף פיקוד הצפון?"
"לא," ענה שומרון, "פסול הוא לא. אי-אפשר לומר על מי שהיה כשיר לאלוף פיקוד בדרום ובמרכז שהוא פסול לתפקיד זהה בצפון". תודה, אמר ארנס ומינה את מרדכי לאלוף פיקוד הצפון. גם שם היו ביצועיו שנויים במחלוקת, מכאן מנהיגות ולוחמנות ומכאן תקלות והתנערות מאחריות להסתבכויות הכפופים לו.
אין לומר עליו בפשטנות כי נכשל - אמירה כזאת טעונה השוואה מדוקדקת לקודמיו, ליורשו או למועמדים שלא נוסו - אך נכזבה אשליית מרדכי שתצמח לו מהצפון חזקה על סגנותו של הרמטכ"ל הבא, ידידו שחק, כמדרגה שאין בה עניין לאלוף אלא לקראת קומת הרמטכ"ל שמעליה. מרדכי פרש בעלבון צורב ויחסיו עם שחק, שבהמלצתו נבחר וילנאי, משובשים כמעט כשהיו במשבר הגדול של פרס המשק.
את מטען הנפץ הזה הביא עמו לפוליטיקה, לחוד של רשימת הליכוד. המטען של מרדכי, שהחל את דרכו בצנחנים כקצין חבלה, אינו ניתן לפירוק. הוא מופעל ממרחקים, ברגישות עצומה לקיפוח, והוא יתפוצץ בפניהם של מתחריו במפלגה, אם יסרבו - באמתלות שקופות - לוותר לו על הבכורה.
בכוחו להיות נציג עממי של הציבור הבוחר בו לא פחות מעסקנים דהויים או מגנרלים מלוטשים בכל המפלגות, אבל יומרתו לתיק הביטחון - ולסמכות לכוף למרותו את שחק ולמנוע מוילנאי קידום לרמטכ"ל - אינה נסמכת על שמץ הוכחה חיצונית, שתובעים המשפטנים בתוספת להודאת בעל הדין עצמו. צדקו כמדומה האמריקאים כשאסרו בחוק על גנרלים ואדמירלים להחזיק בתיק ההגנה בטרם יעברו עשר שנים לשחרורם משירות פעיל. בישראל אפשר להסתפק בחמש שנים; משה דיין ועזר ויצמן, שרון ורבין חיכו יותר. ראוי לגזור צינון כזה גם על מרדכי - ולטובת השוויון והאחווה, גם על ברק.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 05-10-2015 בשעה 21:45.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #23  
ישן 07-10-2015, 10:53
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
ראיון עם אל"מ ג', מפקד שייטת 13
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 10)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 12)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 14)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 16)

(הכתבה "שובר את הדממה" מאת יוסי יהושוע, מוסף יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות", 22.09.2015, עמודים 10-16)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #25  
ישן 17-10-2015, 18:17
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 14,768
ראיון עם אל"ם א', קמ"ן פד"ם היוצא
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

"השקט היחסי בעזה נשמר בגלל הרתעת צוק איתן". קצין המודיעין של פיקוד דרום, מדבר על ההצלחות המבצע ומודה בכישלון חיזוי הירי ליישובים. "המערכה נוהלה במקום הצפוף בעולם"

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/731/707.html

אל"מ א' הוא יליד גבעתיים, ומתגורר היום בשוהם. את שירותו הצבאי העביר בחטיבת המחקר של פיקוד הצפון, ואחר כך כקצין המודיעין של יחידת שלדג ושל אוגדה 162 במלחמת לבנון השנייה. במשך שלוש שנים שימש שליח אגף המודיעין בארצות הברית. אחרי קדנציה קצרה בחטיבת ההפעלה של אמ"ן מונה לתפקיד קצין המודיעין של פיקוד הדרום, ואותו סיים לפני כחודש. בתפקידו האחרון עבד סביב השעון, 365 ימים בשנה בלי הפסקה. כשלא היה בבסיס בסופי שבוע, ניהל מביתו חמ"ל קטן, עם 'טלפון אדום' צמוד.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #30  
ישן 18-12-2015, 09:18
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
ראיון עם סגן הרמטכ"ל, אלוף יאיר גולן
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

http://www.haaretz.co.il/news/polit...emium-1.2801281






תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
סגן הרמטכ"ל: גם ארגונים עוינים בסוריה מעדיפים שנטפל בפצועים על פתיחה באש
על רקע המהפכה המתחוללת בצה"ל דיבר יאיר גולן על המלחמה בסוריה ("השילוב של אי-התערבות וסיוע הוכיח את עצמו") ותקף את דו"ח לוקר: "יש בו דברים שערורייתיים"
פעמיים בעשור האחרון, באוגדת יהודה ושומרון ובצפון, העביר גדי איזנקוט את הפיקוד ליאיר גולן. שניהם נשאו אז אותה דרגה, תא"ל באוגדה ואלוף בצפון. עכשיו האלוף גולן הוא סגנו של רב-אלוף איזנקוט ואחד המועמדים לתפקיד הרמטכ"ל אחריו. אחד המועמדים, לא בהכרח המוביל, כי לא ידוע עדיין אם איזנקוט יכהן שלוש שנים או ארבע; אם יהיו לו שני סגנים או שלושה; ואם תישמר המסורת המעדיפה את הסגן השני או האחרון על פני הראשון.
איזנקוט הוא מומחה לתולדות צה"ל. בשבוע שעבר, כשאיחד את אוגדת עזה עם אוגדת המילואים 143, שהשתתפה במלחמת יום הכיפורים בפיקודו של אריאל שרון, סופרה לו זוטה - כבר היה שילוב כזה, בימי מלחמת ההתשה, כאשר מוטה גור היה מפקד רצועת עזה וצפון סיני ובמינוי חירום גם מפקד 143. איזנקוט חייך והעיר שבצמד החלטותיו, למספר את אוגדת עזה 143 ולהעביר את אוגדת השריון הסדירה 162 מפיקוד המרכז לפיקוד הדרום, הביא לאיחוד משפחות בינן לבין אוגדה 252 - השלוש שלחמו בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים.
במטכ"ל של איזנקוט שוררת אווירה טובה של רוח צוות והירתמות למשימה משותפת. ללא רהב מהפכני המייצר מטבעו נוגדנים, מחולל איזנקוט מהפכה מצטברת, בדומה לחוקי היסוד המצטרפים זה לזה בהדרגה כתחליף לחוקה. שלושת המהלכים העיקריים של איזנקוט, בעשרת החודשים הראשונים לכהונתו, היו פרסום אסטרגיית צה"ל, גיבוש התוכנית הרב־שנתית "גדעון" וסיכום התקציב הצבאי - תקציב צה"ל, להבדיל מתקציב הביטחון, הכולל מגזרים נוספים - לכל אחת משנות התוכנית, 31 מיליארד שקל. כל מהלך נחוץ כשלעצמו; צירופם נותן למטכ"ל עוצמה נוספת.
מהפכת איזנקוט ממשיכה ביתר שאת והצלחה, אם לא תיקטע גם היא במשבר מלחמתי ותקציבי, את רעיונות הרמטכ"ל מחיל האוויר, דן חלוץ, שאיזנקוט היה חבר חשוב במטכ"ל שלו, כראש אגף המבצעים; ולא במקרה, הגרזנאים של איזנקוט למלאכה הכואבת של הקיצוצים במפקדות ובעוצבות יבשה הם אלופים מחיל האוויר, עמיקם נורקין באגף התכנון וחגי טופולנסקי באגף כוח האדם. אחד משניהם, עם עדיפות לנורקין, יהיה מפקד חיל האוויר הבא. הם באים מתרבות ארגונית של זרוע הבונה את הכוח וגם מפעילה אותו, מהיגיון אכזרי של סגירת טייסות והפסקת טיסה לצוותי אוויר ותיקים ומהוללים אך נטולי אופק לחימה, לטובת השקעה באפרוחי טיס המיועדים לאף-35. בשלב הבא של המהפכה, אצל רמטכ"ל עתידי, תהיה זרוע היבשה קרובה יותר בסמכויותיה לזרועות האוויר, הים והמודיעין.
לאיזנקוט חיבה מיוחדת לקציני שריון שהתקרבו אליו באוגדת יהודה ושומרון, באגף המבצעים ובפיקוד הצפון - תמיר היימן, סמי תורג'מן, אייל זמיר. הוא רואה בהם שותפים צנועים ומסורים לעבודת חשיבה וביצוע, ללא גינונים בוהקים. בתורג'מן רצה כסגנו הראשון, אך ויתר לנוכח דרישת שר הביטחון משה יעלון, המעריך את יאיר גולן מאז שירותם המשותף בחטיבת הצנחנים.
אם איזנקוט חשש מהשם שיצא לגולן כעצמאי ודעתן ותהה עד כמה יוכל להישען עליו כמנכ"ל הצבא, תפקידו המהותי של סגן הרמטכ"ל, אין לכך זכר עד כה ביחסי העבודה הטובים ביניהם. שלשום, בהרצאה בדרום תל אביב לכ-100 חברים בעמותת בוגרי סיירת מטכ"ל, "מסדר דורשי טוב" - האותיות המרכיבות את שם המסדר מייצגות את המספר הנושן של היחידה, 269 - שיבח גולן את "הכישרון והנחישות" של איזנקוט בקפיצה המשולשת של אסטרגיית צה"ל, התוכנית הרב-שנתית והתקציב. זו אינה חנופה: בהזדמנויות קודמות הקפיד גולן לנפק צל"ש מילולי למפקדים, ולעתים גם לפקודים, שהרשימו אותו, בהם שאול אריאלי, גיורא איילנד, שאול מופז והרצי הלוי.
כמונה סדרתי של משפיעים עליו הוא ממריא מהצבאי אל הספרותי ומצטט מפרימו לוי, קרלוס פואנטס, ג'וזף קונרד, ז'אן-ז'אק סרוואן-שרייבר (על קצינים זוטרים בצבא צרפת באלג'יריה). ניכר בו שטורדות אותו שאלות השיטור בסביבה אזרחית ודיכוי התקוממות עממית ויחסי צבא-ממשלה. הוא בנו של קצין קבע וסוגד להתמסרות, להעזה ולהקרבה של קצונה מקצועית, סגפנית, ברקמה רוויית סתירות של חיילים מספרטה ופוליטיקאים מלאס וגאס.
השקפתו על סכסוך ישראל-ערב ותוחלת פתרונו שמורה עמו, אך חוויותיו כסמג"ד ומג"ד צנחנים באינתיפאדה, קצין אג"ם באוגדת איו"ש בתקופת הבראשית של תהליך אוסלו, מח"ט בואכה "חומת מגן" ומפקד האוגדה ב-2007-2005 לא הודחקו. בהרצאתו ליוצאי הסיירת נקב במספר "שישה מיליון ערבים" בין הים לירדן - אזרחי ישראל, תושבי מזרח ירושלים, נתיני הרשות, צפופי עזה - וכנגדם יהודים בישראל. אחד משומעיו נזעק להבחין בנימה פוליטית. גולן העמידו על טעותו: "זאת אמירה דמוגרפית וגיאוגרפית". המסקנות מהנתונים ומהמגמות - על אחריות המסיק.
לשאלה הנצחית, איך יכול צה"ל לנסח לעצמו אסטרטגיה בעוד שהממשלה משתמטת מהבהרת המדיניות שממנה היא אמורה להיגזר - השיב גולן כי כלובש מדים יימנע מהערות פוליטיות, אך הצבא מוכרח לקבוע לעצמו אסטרטגיה גם כשהמדיניות עמומה: "מניחים הנחות ומתבססים על היותר סבירות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לומר שאם לא נקבל הנחיות מלמעלה, לא נקבע לצבא יעדים ומשימות".
כסגן הרמטכ"ל מופקד גולן על התיאום עם הצבא הרוסי, למניעת קרבות אוויר בסוריה. "זאת לא פרסטרויקה ביחסים בין המדינות, רק תיאום טכני וטקטי. כשמטוס רוסי חורג אומרים לו 'חביבי, תתרחק. אנחנו לא רוצים להפריע לכם. עשו מה שאתם צריכים בלי להפריע לנו'. הם מבינים שאין בינינו ניגוד אינטרסים ושאנחנו פועלים רק כשיש איום על אינטרס ישראלי. יש הבנה הדדית טובה".
על המערכה נגד דאעש אומר גולן, "אפשר לנצח אותם. לא מיד, בשנה-שנתיים, וגם אז הרעיון יישאר. מאז הפיגוע נגד המטוס הרוסי בסיני, יש פעולה מרוכזת ונכונה נגד הנכסים הכלכליים של דאעש. זה ארגון עם מבנה היררכי ומחלקות ומפקדי מחוזות, עם חלק צבאי ואזרחי משמעותי, אבל גם רעיון שיהיה איתנו עוד זמן רב, יפשוט צורה וילבש צורה".
במלחמת האזרחים בסוריה נוקטת ישראל "אסטרטגיה נכונה של הימנעות ממעורבות ושל סיוע הומניטארי. בדרום סוריה, על גבולנו, עשרות ארגונים. אל לנו להתערב בקלחת. סיפקנו דלק, ביגוד חם ומזון וטיפלנו ב-2,000 פצועים סורים. אלינו מגיעים המקרים הקשים. זה תורם לכך שהגבול שקט. אפילו ארגונים עוינים מעדיפים שפצועים יטופלו אצלנו ויחיו ולא לפתוח באש נגדנו. המדיניות הזו הוכיחה את עצמה. אני לא מייחל לעוד מעורבות אלימה שלנו, עלינו להדיר את רגלינו".
הלחימה בסוריה, מעריך גולן, מרסנת את חיזבאללה בחזית הישראלית - "זה לא אומר שבלעדיה היו פותחים באש" - וההסכם עם המעצמות מרסן את חתירת איראן להשיג נשק גרעיני. "לכן האיראני רץ ליישם את ההסכם. הוא רוצה רווחים וזקוק לאישור מהמעצמות, אף שאיראן אינה צפויה להפוך לאחות תאומה להולנד".
על התוכנית הרב-שנתית והסכם משה-משה, בין יעלון לכחלון: "מה הסיפור הגדול? בארגון עם תהליכים בהיקף מיליארדים, קשה ובזבזני ומשבש את החיים באופן בלתי נסבל לעבוד בלי תכנון ארוך טווח. בשנים האחרונות האוצר נתן כסף שלא סיפק מענה אפילו לצרכים הקשוחים - דלק, מזון, תחמושת - אבל בסוף זה תמיד הגיע ל-31 מיליארד. למה לריב? נסכים מראש ונסגור עניין. לראשונה, הושגה הסכמה בין שרי הביטחון והאוצר. הפלא ופלא, 31 מיליארד לשנה. סכום סביר, לא כל מאוויינו, אבל הישג - יש תקציב לתוכנית. התעקשנו על כשירות ומוכנות. בין 2000 ל-2006 כל הצבא היה בשטחים, הפסיק להתאמן ואיבד כשירות. גם ב-2014 הפסקנו להתאמן במאי. עכשיו יהיה כסף לאימונים ולא ייפגע הביטחון העצמי המקצועי, שבלעדיו אין כשירות ללחימה. נשאיר בצה"ל קצונה טובה וצעירה וניפרד מאחרים. בארגון רגיל, אתה מכשיר עובד והוא נשאר אתך. רק בצה"ל, בכל מחזור גיוס מכשירים ומשחררים. רק האיכות יכולה לחפות על כך".
אזכור דו"ח ועדת יוחנן לוקר מכעיס את גולן. יש שם "דברים נכונים ודברים שערורייתיים. חלק מההמלצות קיבלנו. חלק הם בכלל שמעו אצלנו". האלוף במילואים לוקר ואנשיו "מוכשרים ומסורים", אבל אין בדו"ח שלהם "גאונות בלתי רגילה של כוכב עליון". חוסר שקיפות בתקציב הצבא? "סיסמאות ללא בסיס. משרדי החינוך, הבריאות והרווחה שקופים פחות מתקציב הביטחון, שהיה שקוף ויהיה עוד יותר. לאוצר אין באמת מושג מה קורה במשרדים האחרים". הצבא, לדעת גולן, מתפקד היטב. הוא חורז המלצה: לא כדאי להפוך מערכת "קומפטנטית לאימפוטנטית".
כשהוא מתחמם, מייחס גולן ללוקר כוונה "להפוך את משרד הביטחון לאסקופה נדרסת של האוצר או של המטה לביטחון לאומי" ולשלוח את כל המשרתים בצה"ל, "חוץ משני אחוז", ללא פנסיה. "בשירות הציבורי, כדי לפרוש לפנסיה די בעשר שנים ובגיל 42. לא כך בצה"ל. ועוד רוצים להפלות את צה"ל לרעה?".
זה המבט ממצפה המטכ"ל. כשהיה צעיר יותר כתב: "חובתו העליונה של המפקד אינה להחזיר את כל חייליו בשלום הביתה, אלא לנצח את האויב ולהשיג את משימתו, אם ניתן ללא אבדות, אך אם צריך גם במחיר אבדות". עכשיו הוא הממסד, ואלוף-משנה (רומן גופמן, מפקד חטיבת עציון) מתמרמר ב"מערכות" על אובדן היוזמה בדרג המג"ד והמח"ט, מחשש לנפגעים ולתקלות: "איננו רוצים להסתבך ולהסתכן... במבצע 'צוק איתן' היינו זהירים מדי (כי שמרנו) על ביטחון כוחותינו".
איזנקוט נוהג לומר על כך, שהוא מעריך את להט הקרב של מפקד פלוגה ג', אבל חובתו של רמטכ"ל לשקול מה טוב למדינה ולא לפלוגה; וסגנו, גולן, מעיד על עצמו שהוא "תוצר של תהליך ביגור הקצונה. פעם רמטכ"ל היה משתחרר בגילי", 53. עכשיו אינו מתמנה לפני אמצע שנות ה-50 לחייו - אם הוא מתמנה.


_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 18-12-2015 בשעה 09:25.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #31  
ישן 25-12-2015, 09:33
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
תחזית בשנת 1998 אודות מטכ"ל 2008
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 16)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 17)

(הכתבה "גבירתי ורבותי חברי המטכ"ל" מאת יואב לימור, "מעריב" מוס שבועות, 29.05.1998, עמודים 16-17)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #32  
ישן 26-12-2015, 22:31
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
כתבה אודות אלוף פיקוד המרכז, רוני נומה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

לוחם הקומנדו בחזית הטרור: הכירו את אלוף רוני נומה


לוחם הקומנדו בחזית הטרור: הכירו את אלוף רוני נומה


מאחורי אלוף פיקוד המרכז, העומד בשבועות האחרונים במרכזה של סערה תקשורתית, ישנם עשרות מבצעים עלומים, קרבות קשים והחלטות אמיצות שלקח כמפקד היחידות המיוחדות דובדבן ושלדג וגם כמפקד חטיבת הנח"ל. האם הקצין הערכי שלא נח לרגע יהיה גם רמטכ"ל?

שי לוי | פז"ם | פורסם 24/12/15


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://img.mako.co.il/2015/12/21/roni_numa_48hsdfhss_c.jpg]

אלוף רוני נומה לצד משפחתו. הקצין שלא נח לרגע
צילום: דובר צה"ל


בחודש האחרון הפך אלוף פיקוד המרכז, האלוף רוני נומה, למטרה בעקבות דברים שאמר בשיחה סגורה עם כתבים צבאיים, דברים עליהם אמר האלוף לאחר מכן ש"סולפו בתקשורת", ועליהם נרחיב בהמשך. ללא ספק, מדובר באחד מתפקידי האלוף המורכבים ביותר בצה"ל. "אתה יודע מה זה להיות אלוף פיקוד מרכז, איזה יכולות צריך? אתה צריך לעבור כל כך הרבה, בהכשרה הצבאית, בהכשרה האקדמית ובפיקוד על אנשים", אומר לנו תא"ל במיל' גיורא ענבר. "הוא אדם, קצין וג'נטלמן. אם היה אפשר לשכפל אותו זה היה מעולה, אם היו יותר אנשים כאלה במערכת הפוליטית שלנו, אז כולנו היינו נשכרים", הוסיף.

"הקצפת של הפיקוד בצה"ל"
נומה החל את דרכו כלוחם בחטיבת הצנחנים שבהמשך פיקד על יחידות העליתדובדבן ושלדג. הוא כיהן כמח"ט של חטיבה מרחבית ולאחר מכן כמח"ט הנח"ל, עוזר רמטכ"ל, מפקד המרכז הלאומי לאימונים ביבשה ואלוף פיקוד המרכז. הוא נחשב לדמות נערצת בקרב חייליו, קשוח אבל כזה שמדבר בגובה העיניים, בעל יושרה ומקצועיות גבוהה. "הקצפת של הפיקוד בצה"ל, כזה שבמשך הרבה מאוד שנים לא זכה לקבל "תפקיד מנוחה", תפקיד רוחב שאמור לתת לו אוויר לנשימה. תמיד היה בתפקידי פיקוד קרביים וקשים", אמר עליו קצין בכיר בצבא. אותו קצין אף הרשה לעצמו להמר ולהגיד שהוא עתיד להיות רמטכ"ל יום אחד.

נומה, יליד 1965, התגייס לצנחנים ב-1983, הימים שאחרי מלחמת לבנון הראשונה, ומאז, כפי שמספר אחד ממקורביו, "התחתן עם הצבא". בהמשך הוא נכנס למה שמכנים כיום "פרק הקומנדו" שלו, כאשר הקצין הצעיר התבלט בנועזות וביצירתיות שלו. הוא עבר ליחידת שלדג של חיל האוויר בזכות חברו בני גנץ, לימים הרמטכ"ל, התמנה לתפקיד מפקד פלגה ולאחר מכן לסגן מפקד היחידה. "הוא עשה שם דברים מדהימים שנשמע עליהם אולי רק בעוד 50 שנה, וגם זה לא בטוח", אומר נ', קצין מילואים בכיר שנחשב למקורבו של נומה עוד מהימים בשלדג. "תמיד ידעו שהוא לוחם אמיץ וקצין מקצועי מאוד, אבל ביחידה כמו שלדג הייתה לו האפשרות להראות את מה שמעבר לקצה והוא הראה לכולם ממה הוא עשוי", הוסיף.

בשנת 1997 הוא מתמנה לתפקיד מפקד יחידת דובדבן בתקופה רגועה יחסית, כאשר עיקר הפעילות של היחידה מתמקדת במעצר של מבוקשים ושל מסיתים מובילים בהפגנות. נומה מסיים את תפקידו ללא אירועים חריגים ומתמנה לתפקיד היוקרתי של מפקד שלדג. "התקופה שלו מתאפיינת במעבר מדרום לבנון לשטחים", מספר מקורב לנומה. "אחרי שצה"ל יצא מלבנון והחלה האינתיפאדה השנייה, הוא דאג שחייליו יהיו שותפים למאמץ מתוך ההבנה שזה ייתן להם ניסיון מבצעי נוסף, וגם מההבנה שהם חלק מצה"ל הגדול, לא בעלי "דם כחול" שבוחרים את הפעולות הסקסיות".


אירוע חריג מתרחש בתקופה הזו בכפר עאסירה א-שמאלייה שבסמוך לשכם, אז ניסו לוחמי יחידת דובדבן ללכוד את מחמוד אבו הנוד, פעיל טרור ומפקד הזרוע הצבאית של החמאס ביהודה ושומרון. הפעולה הסתבכה אחרי שירי כוחותינו על כוחותינו הביא למותם של שלושה לוחמים. נומה שמע שהיחידה הקודמת שלו זקוקה לעזרה, ובאישור של גל הירש, קצין האג"ם של הפיקוד דאז, עלה על מסוקי הכוננות של שלדג ויצא לסייע בחילוץ הפצועים של דובדבן.

לא נח לרגע
כמעט שש שנים הוא מבלה בתחום ה"קומנדו" בלי מנוחה של תפקידי רוחב עורפיים שאמורים לתת לו ניסיון בתחום המטה לצד מעט "אוויר לנשימה". שש השנים האלה מסתיימות, אבל שוב, לא לטובת תפקיד רגוע. הימים הם ימי האינתיפאדה השנייה ונומה חוזר לצנחנים כמפקד גדוד 202. במהלך המבצע הוא מוביל את הגדוד שלו לסדרה של קרבות בעיר שכם, שם הם מחסלים עשרות מחבלים ואחד ממפקדי הפלוגות שלו, אלון מדנס, כיום מפקד עוצבת ברעם (חטיבה 300), אף זוכה לצל"ש.

אירוע בולט בתקופת הפיקוד שלו על גדוד 202 התרחש זמן קצר אחרי הרצח של השר רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל. הגדוד, בפיקודו של נומה, הוצב אז בפאתי העיר טול כרם. א', מפקד של אחת הפלוגות זיהה בכל יום תנועה חשודה של פלסטיני שנהג להחנות את רכבו מול העמדות ולדבר בטלפון. אחרי כל מקרה כזה נפתחה אש לעבר עמדות הגדוד. המ"פ חשב שאותו פלסטיני הוא זה שמכווין את האש וביקש מנומה אישור לנטרל אותו. "לחצתי על רוני כמעט שבוע וחצי לנטרל את הבחור, דיברנו על זה כמה פעמים ולבסוף, קיבלתי אישור", סיפר א' בחקירת האירוע. אחרי שהפלסטיני חוסל, התברר שמדובר באיש עסקים שלא קשור לטרור ונפתחה חקירה פלילית במצ"ח. נומה טען שהאישור היה לירי לגלגלים ובהמשך אישר שנתן אישור להרוג אותו. החקירה הזו הייתה כעננה מעל לראשו של נומה והיא נמשכה עשר שנים. למרות שנקבע כי האישור שנתן היה בניגוד להנחיות, הוחלט שלא לנקוט נגדו בהליכים.

בשנת 2002 הוא קודם לתפקיד מח"ט בנימין ובשנת 2004 התמנה למפקד חטיבת הנח"ל – שוב, תפקידים מבצעיים בלי רגע דל של מנוחה. עופר שלח, כיום חבר כנסת, כתב על נומה: "העובדה שהוא עובר כך מתפקיד לחימה אחד לאחר, ללא מנוחה, מילוי מצברים והרחבת אופקים, מעידה עד כמה מעט אנשים עומסים על גבם באמת את הלחימה – וכמה צה"ל זקוק להם. מה זה עושה לרוני נומה, האדם והקצין, והאם זו הדרך להכשיר את מי שיהיה מועמד בעתיד לתפקידים בכירים מאלה, זו כבר שאלה אחרת".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://img.mako.co.il/2015/12/21/roni_numa_48hsdfs46zdfhss_c.jpg]

עם הרמטכ"ל, גדי איזנקוט
צילום: דובר צה"ל


מקורביו של נומה יודעים לספר שהוא התאכזב כשלא קיבל את הפיקוד על חטיבת הצנחנים, אבל מעידים שמהרגע שנכנס לתפקידו – חטיבת הנח"ל הייתה מבחינתו החטיבה מספר אחת בצה"ל. כמח"ט הנח"ל הוא "נתקל" בפעם הראשונה במתנחלים כשנשלח במסגרת ההתנתקות לפנות את חומש שבשומרון. לפני כן, הוא הגיע באופן אישי לבית משפחת הרמלך, בו ההורים שכלו את בנם שולי ז"ל בפיגוע ירי שהתרחש בימים בהם נומה היה מח"ט הגזרה. משה וציפי, ההורים, ביקשו שנומה יגיע אישית לביתם לפני שיפונה.

"אני מכיר אותך ויודע את הקושי שלך, ובגלל זה ביקשתי שאתה תהיה האיש שיפנה אותנו", אמר לו משה הרמלך. בצילומים שהופצו מהאירוע, נראה נומה כשהוא עומד שם בפנים קפואות אבל נסער מבפנים. במשך שעה שלמה הוא סופג מתקפה קשה ביותר מצד בני המשפחה, ושותק. השעה הזו הסתיימה אחרי שמשה הרמלך פרץ בבכי על כתפו של רוני נומה, והוא רק חיבק אותו ושתק.

מקרה נוסף שעלה לכותרות ומעיד על האישיות של נומה התרחש בזמן הפיקוד שלו על חטיבת הנח"ל: 38 מלוחמי גדוד "גרניט" פתחו במרד ונטשו את בסיס האימונים שלהם ברמת הגולן, בטענה שלא מכבדים את זכויותיהם כוותיקים. האירוע הזה מתרחש אחרי שאל"מ נומה מחליט לבנות בתוך הפלוגות הוותיקות, אשר שמן משונה ל"בוגרות", מחלקות שמורכבות מלוחמים בני אותו מחזור. נומה שלח רבים מהם למעצר, אבל החליט לוותר לצעירים שנגררו אחרי הוותיקים. "עשרות שנים בנינו את כבודו של הלוחם הוותיק, דווקא במה שהוא לא עושה. אף אחד לא אהב את המצב הקודם, והמפקדים היו הראשונים שביקשו לשנות אותו. אל תגידו לי שרק הזכויות מחזיקות חייל שלוש שנים. אל תגידו לי 'לא היית לוחם שלוש שנים'. אני לוחם כבר עשרים שנה, ואין דבר כזה", אמר בשיחה עם סגל החטיבה.

אחרי המקרה, נשאל נומה על ידי עופר שלח מאיפה צומחת המנהיגות שלו. נומה ענה, בכנות האופיינית לו: "מי שהשפיע עלי יותר מכולם, זו אמא שלי. היא לא לימדה אותי טקטיקה, אלא איך מתנהגים עם האנשים שאני שם בשבילם. אני קיים בשביל הפקודים שלי. ברמת הגולן, ב-12 בלילה, כשאני שופט ומכניס אנשים לכלא, אני מסתכל להם בעיניים ואני יודע עדיין שהם חבר'ה נהדרים. אני עושה מה שצריך, אבל זה לא גורם לי להרגיש טוב".

אחרי שסיים את תפקידו כמח"ט הנח"ל, נומה התמתנה לעוזר של הרמטכ"ל, אז רא"ל דן חלוץ. הוא מלווה אותו בימים של לבנון השנייה, מעורב באופן אישי בכל קרב ומבצע. כאשר חלוץ סיים את תפקידו וגבי אשכנזי התמנה לרמטכ"ל, הוא החליט להשאיר את נומה בתפקידו, מהלך מובהק של אמון, משום שבדרך כלל, כל רמטכ"ל מביא לתפקיד את "האיש שלו".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://img.mako.co.il/2015/12/21/roni_58edgrgdaqwgasvy_c.jpg]

לצד הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי
צילום: דובר צה"ל



נומה ממשיך לעלות בסולם הדרגות ומתמנה למפקד עוצבת האש ולמפקד קורס מפקדי חטיבות. לאחר מכן הוא מתמנה למפקד המרכז לאימוני יבשה ובמקביל גם למפקד אוגדת סיני. בשלב זה, נומה, עוד תא"ל, מסומן כבר כמי שיתמודד בעתיד על תפקיד הרמטכ"ל. אגב, אם תשאלו את מקורביו, הסימון הזה ניתן לראשונה עוד בימיו כמ"פ ומג"ד.

נומה מועלה בשנת 2014 לדרגת אלוף ומתמנה למפקד פיקוד העומק ובמקביל גם למפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה. במרץ 2015 הוא מתמנה למפקד פיקוד המרכז, פיקוד אותו הוא מוביל בימים אלה נגד הטרור הפלסטיני שמשתולל ברחבות. למרות שנומה אמון על סיכול של עשרות, אולי מאות, פיגועים ביום, הוא עולה לכותרות דווקא אחרי שנחשף כ"גורם צבאי בכיר" שהעביר תדריך לעיתונאים במהלכו אמר לכתבים שצה"ל המליץ לדרג המדיני לאפשר הקלות לפלסטינים, כולל מסירה של נשק למנגנוני הביטחון ואף שחרור מחבלים.

ח"כ בצלאל סמוטריץ' ניצל את מעמדו וגינה את דבריו בפוסט שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו. "אני מבין שהוא ננזף על-ידי הרמטכ"ל", כתב. זה המקום לציין שלא הייתה שום נזיפה מצדו של הרמטכ"ל. להפך, בצה"ל דווקא גיבו את דבריו של האלוף ורבים ממקורביו אף יצאו להגנתו. "מאיפה אתם יודעים מה העמדות הפוליטיות שלו?" שואל תא"ל במיל' גיורא ענבר בתמיהה. נומה מצידו, שומר על שתיקה וממשיך בעבודה. "ככה הוא, בן אדם של תכלס", מספר אחד ממקורביו. "תנו לו לעבוד בשקט, ולספק את הסחורה". לדבריו, אנחנו עוד נראה את נומה מתמודד על תפקיד הרמטכ"ל, וסיכוי טוב שגם זוכה.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 26-12-2015 בשעה 22:37.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #33  
ישן 27-12-2015, 10:17
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
מאמר אודות הרמטכ"ל גדי איזנקוט
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(המאמר "הביצועיסט" מאת יוסי יהושוע, "ידיעות אחרונות" מוסף 7 ימים, 25.12.2015, עמוד 44)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #34  
ישן 27-12-2015, 21:37
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
כתבה אודות הרמטכ"ל, גדי איזנקוט
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"


11 דברים שאולי לא ידעתם על הרמטכ"ל החדש של צה"ל


11 דברים שאולי לא ידעתם על הרמטכ"ל החדש של צה"ל

הוא בכלל למד במגמה ימית, הוא הגיע למלחמת לבנון בטרמפים בזמן חופשת שחרור, הוא עקר את מוסד הצעירות-ותיקות מהשורש והוא נפצע שלוש פעמים מאש ידידותית. היכרות מעמיקה עם רא"ל גדי אייזנקוט

שי לוי | פז"ם | פורסם 16/02/15


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://img.mako.co.il/2015/05/18/563129pic_C.jpg]

נשר מקורס טיס, הגיע לגולני. אייזנקוט
צילום: פלאש 90

1. היה אמור להיות איש חיל הים או טייס

גדי אייזנקוט היה אמור להיות איש חיל הים, ובבית ספר התיכון "גולדווטר" שבאילת הוא למד במגמה הימית ומכונות. זאת במקביל ללימודים לבגרות בבית ספר ערב אקסטרני. אולם כאשר התקרב מועד הגיוס, כך על פי חבריו, אמר אייזנקוט, "אני עם הים סיימתי". כך נגדעה לה קריירה ימית שאולי הייתה מביאה אותו לפיקוד על חיל הים ומי יודע אולי הוא היה מתמנה לרמטכ"ל הראשון שהגיע מחיל הים. יכול להיות גם שהיה הופך לטייס משום שבתחילה התגייס לקורס טיס, אולם ממנו הוא נשר אחרי חודש אחד והגיע לחטיבה החומה, אותה הוא כבש בסערה.

2. המ"מ הצעיר שנלחם בוותיקים

גולני של 2015 רחוקה שנות דור מהחטיבה שהייתה בתחילת שנות ה-80. גולני של אז נחשבה לחטיבה של מופרעים. אייזנקוט סיים את הטירונות כחניך מצטיין, המשיך לקורס מ"כים ולקצינים, שרת כמ"מ טירונים, ולאחר מכן נזרק למים של הגדולים כמ"מ ברובאית של גדוד 51. לפי אחד הסיפורים שהפכו לאגדה בצה"ל, אייזנקוט הודיע ביום הראשון ללוחמים, כולל הוותיקים, שב-6 בבוקר כולם יוצאים לריצה. בשעה שנקבעה עמדו מחוץ לאוהל רק אייזנקוט המ"מ, סמל המחלקה וחייל אחד צדיק. אייזנקוט ניגש לאוהל של הוותיקים, הלך למיטה של "הפופאי של המחלקה", וביקש ממנו לקום. כאשר זה התהפך לצד השני המיטה עפה לאוויר ופופאי לרצפה. מיותר לציין שמאז כולם יצאו לריצה.

3. הגיע למלחמה בטרמפים

הרמטכ"ל שהתמנה היום בכלל לא חשב על קריירה צבאית אורכה. הוא חשב שיהיה סמ"פ ובזה זה יסתיים. "כל שנה חשבתי להפסיק, אבל אז שוב חתמתי שנה, ועם השנים זה הלך והצטרף ל – 33 שנה על מדים", אמר אייזנקוט למקומון אילתי, העיר בה גדל. כאשר היה סמ"פ הוא באמת יצא לחופשת שחרור, אולם אז פרצה מלחמת לבנון הראשונה, ושדרת הפיקוד של הפלוגה שלו נפגעה בקרב על הבופור. אייזנקוט נסע בטרמפים כל הדרך לחזית ותפס פיקוד על הפלוגה, אותה הוביל בקרבות עד לעיר בירות. "פתאום באמצע שום מקום אנחנו רואים את גדי, בא, יוזם, לוקח פיקוד, מצטרף ללחימה", סיפר אל"מ במיל' קובי מרום. בסופו של דבר הוא באמת משתחרר ו"מבלה" שלושה חודשים באזרחות, אולם אז שב לחטיבת גולני.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://img.mako.co.il/2015/02/16/Izenk_c.jpg]

שינה את חטיבת גולני
צילום: דובר צה"ל

4. סיים את תפקידו כמפקד העורב בגלל ויכוח עם המח"ט

בשנת 84' מונה אייזנקוט למפקד עורב גולני. הוא נחשב אז למפקד אמיץ שהוביל את היחידה לסדרת מבצעים מורכבים ומסוכנים. לא מעט מחבלים של חיזבאללה איבדו את חייהם במבצעים האלה. אייזנקוט סיים את תפקידו לפני תאריך היעד, בגלל שהוא סרב לדרישת המח"ט להחזיר את חייליו מחופשת הרגילה לפני הזמן ולאירוע שאייזנקוט חשב שהוא חסר חשיבות. אייזנקוט חשב שהם היו זכאים לחופשה מלאה ובלי הקפצות, בגלל השרות המתיש שעשו בלבנון. איבוד הפיקוד על היחידה היוקרתית של גולני לא הזיז את אייזנקוט מעמדתו, משהו שחוזר על עצמו לכל אורך הקריירה שלו – מדובר במפקד שעומד על שלו. אגב ההדחה המוקדמת הייתה מול קהל גדול, אבל אייזנקוט עצמו אמר שכך גם הוא היה נוהג אם היה המח"ט.

5. מח"ט גולני החל את החפיפה בבית העלמין

הוא היה קצין אג"מ, מג"ד 13 ובאופן טבעי מונה למפקד החטיבה החומה. את החפיפה עם קודמו, תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, הוא עשה באוגוסט 97', בבית העלמין שבהרצליה. הם היו שם בהלוויה של סמ"ר אורן זריף, אחד מחמשת חללי השריפה בוואדי סלוקי שבדרום לבנון. 12 שעות אחרי שמונה למח"ט גולני התרחש אסון השייטת, ואייזנקוט פיקד על כוחות חילוץ מוסקים, שלבסוף לא נכנסו לשטח. בתקופתו של אייזנקוט כמח"ט גולני הובילה החטיבה סדרה של מארבים ומבצעים נועזים. 14 לוחמי גולני נהרגו בדרום לבנון בקדנציה שלו כמח"ט.

6. כמח"ט היה לו ספר ובו פירוט על כל חייל בחטיבה

כמפקד החטיבה נאמר על אייזנקוט שהכיר את כל חייליו, מהאפסנאים, דרך הלוחמים ועד הקצינים. לא הרבה יודעים אבל אייזנקוט לא זז לאף מקום בלי ספרון בצבע שחור ובו שמות של כל החיילים ומידע עליהם. הוא הכיר כך את כל הצרות שלהם והבעיות שלהם וכמובן שכך ידע לפתור את מה שצריך במהירות.

7. המח"ט שדיכא את המרד ושינה את גולני

הוא היה המח"ט הראשון של גולני שנלחם ביחס של וותיקים צעירים. כשיעצו לו לא להכניס ראש בריא למיטה חולה ענה, "אני חשבתי שעדיף לי לפגוש את הדברים במקום ובזמן שאני אבחר, ולא שהם יפתיעו אותי כשלי זה לא נוח. לא קיבלתי את הגישה שמורל גבוה אפשרי רק באנרכיה". ארבעה חודשים אחרי שנכנס לתפקיד מרדה פלוגה שלמה של גדוד 51 ואייזנקוט שלח עשרות לוחמים ומפקדים לכלא. הוא לא הסתפק בזה והדיח רבים מהם מחטיבת גולני. בנוסף הוא פירק את הפלוגה, צעד חסר תקדים. לצד זה הכניס צעדי משמעת רבים והכניס את מסדר המח"ט לכל סיום תרגיל ותקופה. את השינוי ניתן לראות עד היום.

8. מתייעץ עם רב בירושלים

בריאיון שאמו של אייזנקוט נתנה לתקשורת לפני מספר שבועות, היא סיפרה שהחלום שלה היה "שגדי יהיה רב". זה אומנם לא קרה, אולם באותו ריאיון חשפה האם שלאייזנקוט – חילוני אך מסורתי – יש רב בירושלים איתו הוא נוהג להתייעץ מדי פעם.

9. נפצע שלוש פעמים מאש ידידותית

במהלך השרות הצבאי שלו אייזנקוט נפצע שלוש פעמים מאש המכונה "ידידותית". הפעם הראשונה הייתה במהלך מלחמת לבנון הראשונה ופעמיים נוספות באימונים. פציעה אחת הוא ספג בראשו אחרי שניהל תרגיל עם כובע ב' במקום קסדה. את הצלקת ניתן לראות עד היום.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://img.mako.co.il/2011/05/16/171992.jpg]

מבקר פצועים. סרב למשרת הרמטכ"ל בעבר
צילום: חנה ביקל

10. לא סחבק שמתנגד לתקיפה באירן

בניגוד לתדמית של החטיבה החומה, ושל מפקדיה הקודמים כמו גרשטיין ז"ל זכאי או אשכנזי, אייזנקוט לא נחשב למפקד "מופרע". נהפוך הוא, מדובר על יקה של ממש שאומנם אומר את אשר על לבו, אך מקפיד לעשות זאת כשהוא שומר על החוקים. על רקע המינוי שלו לרמטכ"ל זה המקום לציין שהוא מתנגד לתקיפה באירן. על פי העיתונאי בן כספית, הוא העלה את ההתנגדות שלו על הכתב ושלח לשר הביטחון דאז אהוד ברק. זאת למרות שהרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, המליץ לו שלא יעשה זאת.

11. סרב בעבר להתמנות לרמטכ"ל

לפחות על פי כלי התקשורת אייזנקוט היה יכול להיות היום כבר אחרי קדנציה כרמטכ"ל. מתברר שבעבר הציעו לו לפקד על צה"ל, אולם אייזנקוט, באקט של לויאליות ואבירות, העדיף לוותר. "לדעתי את הרמטכ"ל הבא אתה צריך לבחור מתוך אחד משלושת סגני הרמטכ"ל: דן הראל, בני גנץ וקפלינסקי", אמר אז לאהוד ברק. "השאלה בעיני היא מה הדבר הנכון לצה"ל, למדינת ישראל" ציין. היום כאמור מונה אייזנקוט לרמטכ"ל וארבע שנים ארוכות לפניו. ההצלחה שלו תהיה באופן טבעי ההצלחה והשקט של כולנו.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #40  
ישן 22-01-2016, 16:24
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 14,768
"נשארתי לבד. עצוב לי" - ראיון עם האלוף במיל' שייקה גביש
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

http://www.israelhayom.co.il/article/349903

בגיל 90, כשרוב חבריו לנשק אינם, ישעיהו (שייקה) גביש, אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים, לא שוכח • יו"ר עמותת הפלמ"ח, שליווה את צה"ל בתחנות גורליות, מוציא ביוגרפיה חדשה שחושפת את הסיפורים שמאחורי המלחמות


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.israelhayom.co.il/sites/default/files/styles/566x349/public/images/articles/2016/01/21/14534027848914_b.jpg]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.israelhayom.co.il/sites/default/files/u1173/moshe-shay__1.jpg]
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #41  
ישן 24-01-2016, 23:13
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
אייזן פטון
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...24/69893478.pdf


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
אייזן פטון
מכל המועמדים לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה בחר ברק דווקא אחד שלא הופיע ברשימה: אל"מ גדי אייזנקוט, מח"ט גולני. בראיון ראשון מסביר אייזנקוט למה ביצוע המשימה חשוב משמירה על חיי החיילים, מתקומם על שרבוב שמו לתומכי הנסיגה מלבנון ומסביר למה צריך לקחת דוגמה מהגנרל פטון
  • אביחי בקר
  • 10.09.1999
אל"מ גדי אייזנקוט לא ציפה לפנייה הזאת. עם גמר תפקידו כמח"ט גולני, אמור היה לצאת ללימודים בקורס מערכתי מתקדם, אחר כך להתחיל בתהליך לא זוהר של הסבה לשריון שבסופו היה עליו להמתין לשיבוץ באוגדה שתתפנה. הכיוון היה כבר סגור ומוסכם, כשהגיעה הפנייה מלשכת ראש הממשלה. בוא להיות המזכיר הצבאי של ראש הממשלה אהוד ברק, נאמר לו. תישן על זה כמה ימים, אבל שמור על כך בסוד. כשחזרו אליו אחרי כמה ימים אמר אייזנקוט שבעצם, מרוב דיסקרטיות, הוא לא ממש יודע מה עושה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. לפיכך הוזמן לפגישה עם תא"ל דן הראל, המזכיר שנשאר מימי השלטון הקודם, שתיאר לו את מהות התפקיד.
אייזנקוט עשה בלשכה ארבע שעות בלבד ולא ממש נכנס לעובי הקורה. הוא עדיין מח"ט גולני ולכן הסתפק בהתרשמות חטופה. חלפו עוד שלושה ימים עד שהחזיר תשובה חיובית, ולא בגלל שההצעה לא החמיאה לו: "הסיבה היחידה שהתלבטתי לא מעט היתה הכרותי את היתרונות והחסרונות שלי. כיוון שזה לא תפקיד צבאי קלאסי שבו אני נבחן על פי יכולת פיקוד, חשוב היה לי לשקול עד כמה אני באמת מתאים".
לאהוד ברק, לעומת זאת, לא היה ספק לרגע שאייזנקוט הוא האדם המתאים. אחרי שסקר את רשימת המועמדים שהגיש לו הרמטכ"ל שאול מופז, שאל: ואיפה גדי? הם לא היו יחד על הכנף של מטוס סבנה, גם לא בסיירת מטכ"ל. אייזנקוט בא בכלל מגולני, אבל בזיכרונו של ברק נחרת היטב הרושם שהותיר אצלו בזמנו קמב"ץ פיקוד צפון, שבא אליו ללשכת הרמטכ"ל מדי יום שישי מצויד במפות ותצלומי אוויר כדי להציג לו את המבצעים שתיכנן יצחק מרדכי. היסודיות שלו ושיקול הדעת הם ששבו את לבו.
ביום חמישי הבא, אחרי שנתיים ושבועיים בתפקיד, יעביר אייזנקוט את הפיקוד על חטיבת גולני לאל"מ שמואל זכאי. ערב ההחלפה נותר לו רק לקוות שמיורשו ייחסכו התנסויות דרמטיות כמו אלו שהוא חווה בראשית דרכו כמח"ט. בסוף אוגוסט 97 ' התחיל אייזנקוט את החפיפה הקצרה עם קודמו ארז גרשטיין בבית הקברות בהרצליה, בהלוויה של סמ"ר אורן זריף, אחד מחמשת חללי השריפה בוואדי סלוקי שבדרום לבנון. כאילו בזה לא די, בלילה שאחרי טקס העברת הפיקוד על החטיבה, התרחש אסון השייטת באנסרייה. בטרם חלפו 12 שעות מאז שמונה למח"ט גולני, אייזנקוט כבר היה עם כוחות חילוץ על המסוקים, ערוך לכניסה לשטח.
14 לוחמי גולני נהרגו בדרום לבנון בקדנציה שלו, האחרונים שבהם אייל גואטה ודורון הירשקוביץ לפני שלושה שבועות, בהיתקלות ליד כפר שקרא. זה היה מבצע שהתגלגל במשך כמעט חודשיים, נוהל הקרב לקראתו היה מסודר, אך למרות נתוני הפתיחה המעולים, הכוח מגדוד "הבוקעים הראשון" הופתע במקום להפתיע. בציבור התעוררו תהיות, איך זה קרה. "התקשר אלי קצין בכיר ביותר בצה"ל ואמר לי שהעסק מריח רע. עניתי לו שבהחלט יש מקום לעורר שאלות קשות, אבל גם התשובות לא פשוטות. כדי לבחון את המקרה חייבים להכיר היטב את פרטיו ולא כמוהו למהר לחרוץ דין".
הזירה שבה נוצר המגע היה מבצר צלבני חרב, קלעת דובאי, הנמצא בערוץ הסלוקי. הצוות מגולני שיצא למשימה נועד לארוב לחוליית מניחי מטענים, שהמבנה שימש לה ביום בסיס להתארגנות. חיילי הכוח נכנסו למבצר בתום פעילות לילה, קצת אחריהם הגיעו לאותה אכסניה אנשי החיזבאללה שהיו בדרכם לפיגוע בעומק, "משהו כמו אירוע תל קבעה שבו היו לפלוגת הקשר שלנו שלושה הרוגים ממטען שהופעל משני ק"מ בשלט רחוק. מדובר בחוליה מאוד איכותית", אומר אייזנקוט.
אלה לא ידעו על נוכחותם של אלה. בעוד לוחמי גולני ספונים בין כותלי המבצר כשיכולת התצפית שלהם מוגבלת (רק בפתחים הוצבו שומרים), זיהו אנשי החיזבאללה שישבו בחצר קולות בוקעים מהמבנה. הם שילשלו רימונים לתוך פיר, וכתוצאה מכך נפצעו המ"מ, סמל המחלקה ואחד החיילים. הסמ"פ התעשת ראשון, צירף אליו ארבעה לוחמים ודלק אחרי לוחמי החיזבאללה הנסוגים. במגע שנוצר נהרגו בחילופי האש איש חיזבאללה ואייל גואטה.
בינתיים הצטרפו למרדף המ"פ יואב ירום מכיוון מערב והמג"ד סא"ל אילן אטיאס ממזרח. בעוד הם סוגרים על החוליה מלמעלה למטה והורגים לוחם נוסף של החיזבאללה, נורה צרור קטלני אל חפ"ק המג"ד מתוך שיח מטווח 40 מטר. אטיאס והגשש שלצידו נפצעו, דורון הירשקוביץ שהיה איתם נהרג, את איש החיזבאללה שפגע בהם חיסל המ"פ בהמשך. "התנהל שם קרב נגד חוליה שנלחמה נואשות על חייה", אומר אייזנקוט. "למי שלא בקי זה נראה לא מובן איך צה"ל הגדול מתקשה להתמודד עם שלושה אנשי גרילה, אבל בפועל השתתפו בלחימה פחות מעשרים לוחמים שלנו. אני לא מתעלם מהטעויות שנעשו, אבל ביחס למספר הנפגעים, למה בעצם מצפים אלה שממהרים לתקוף אותנו בעיתונות? הם הרי לא באו עם קפצונים. גם שאלת המחיר לא צריכה להיבחן אך ורק בזווית הצרה של האירוע הזה לבדו".
דיכוי המרד
אייזנקוט רותח כשהוא שומע התבטאויות פולקלוריסטיות בנוסח: המארב בקלעת דובאי נגמר שלוש-שתיים. בעיקר כשטונים כאלה, המעידים לדבריו על התרופפות, נשמעים יותר ויותר גם בתוך צה"ל עצמו. "בוא נלך אחורה ונחליט לדוגמה שאנחנו מפסיקים ליזום לחלוטין, כי אם זה המאזן אז לשם מה בכלל צריך את זה? מה נגיד כשיופעל מטען שיגמור לנו עשרה חיילים? עד כמה שזה יישמע אבסורדי, אני מתרשם שלציבור יותר נוח לעכל סוג כזה של מכה, כשאנחנו בדפנסיווה, כאילו היא נחתה מן-אללה, מאשר הרוגים בפעילות התקפית. מילא שאזרח חושב ככה, אבל זאת בטח לא התפישה שלאורה אתה כמפקד מחנך צבא.
"לא בכדי אנחנו מגדירים את ביצוע המשימה כערך עליון, ואת השמירה על חיי החיילים כציווי שני בחשיבותו, לא ראשון. אחרת, בשביל מה לקום ולהסתער? למה בכלל לסכן חיים? באופן תיאורטי, את האירוע שבו נהרגו דורון ואייל אפשר היה לעצור בשלב מוקדם, שבו היו לנו עדיין רק שלושה פצועים. יכולנו בקלות לתת למחבלים לנתק מגע, ללוות את המנוסה שלהם בכמה צרורות סמליים, להתעסק בטיפול בנפגעים ובזאת למזער את הנזק ולסגור עניין. כמובן שלא זאת התגובה שלה אני מצפה ממני ומפקודי. היכולת להתעשת והדבקות במטרה הן מבחינתי המסר של התקרית הזאת, שבתחילתה היינו במצב נחות. אוי ואבוי לנו כאנשי צבא אם במקום להיות נחושים נתבלבל ונחשוב במונחים של תוצאות משחקי כדורגל".
אייזנקוט, בן 39, נולד בטבריה וגדל באילת. את ימי התיכון הוא בילה בעיקר בים. מרכז ההוויה היה מועדון השיט שבו התמחה במפרשיות מדגם 420. הוא התגייס באוקטובר 78' לקורס טיס, הודח כעבור חודש והגיע לגולני. קר רוח, כך הוא אופיין בטירונות שבסופה נבחר לחניך מצטיין פלוגתי. בקורס קצינים, לעומת זאת, הוא פחות הרשים. במלחמת לבנון הוא היה מ"פ בגדוד "הבוקעים הראשון", השתתף בלחימה בגזרות נבטיה, ג'זין ושדה התעופה בביירות, ושנה אחר כך הוא השתחרר כדי לנשום קצת אוויר חופשי.
כיוון שלא ממש ידע אז לאיזה תחום לפנות, החליט ללכת לקבל עצה טובה במכון "תיל" להכוונה מקצועית. זה עלה לו לא מעט, הוא ישב שעות במבחני התאמה, וכשנקרא לשיחה מסכמת, שבה הוצגו לו מסקנות האבחון, הוא נדהם לגלות כי מומלץ לו ללמוד רפואה אלטרנטיווית ושאר "שטויות במיץ עגבניות". רפלקסולוג רצו לעשות ממנו.
ההרפתקה האזרחית נמשכה כשלושה חודשים. הוא לא הספיק לנחות וכבר נשלח אליו צו קריאה לחודש וחצי מילואים ביחידה לגמרי לא אטרקטיווית. כדי לעקוף את העונש הוא העדיף להיענות לפנייה מחמיאה של מפקד בה"ד 1 אז, אילן בירן, לבוא להיות אצלו מ"פ צוערים למשך חמישה חודשים. לחיים יש כידוע דינמיקה משלהם, ומה שהתחיל כחתימה קצרה לשירות קבע התפתח עם הזמן לקריירה מבטיחה.
בתחילת ספטמבר 97' הוא התמנה למח"ט גולני. בין המעשים הראשונים שלו היה ביקור בכלא 6 אצל אסירי החטיבה. הוא ביקש מהשוטרים הצבאיים לצאת ונשאר לבדו לשוחח במשך שעתיים עם כשלושים שפוטים שקיבל בירושה, כדי ללמוד מהם על הלכי הרוח. מאז נרשמה ירידה ניכרת בנוכחות של גולני בכלא, למעט המרד המפורסם בפלוגה המסייעת של גדוד "ברק", שבעקבותיו נשלחו למאסר בשתי טיוליות 48 לוחמים מהפלוגה שכינויה "סוסי הפרא".
"קיבלתי מארז גרשטיין חטיבה שהיתה ברמה גבוהה ביותר מבחינת מוטיווציה וכשירות מבצעית, אבל היו תחומים מסוימים שזיהיתי בהם בעייתיות שחייבה אותי לטפל בהם", הוא אומר. "אני מתכוון לכל מה שנוגע לתרבות הפיקודית ולאקלים בתוך המסגרת". אייזנקוט הוביל בעקשנות מערכה שנועדה לעקור מהשורש מסורות עתיקות, שאיש מקודמיו בגולני לא העז לגעת בהן. לשבחו אפשר לומר שהוא לא נרתע לטלטל ערכים מעוותים שנחשבו זה שנים סלע קיומה של החטיבה. בעיקר הוא התמקד ביחסי צעירים-ותיקים בפלוגות הלוחמות, אבל לא רק. בתגובה על מציאות מדאיגה, שבה המ"כים ומפקדי המשנה איבדו כל שמץ של סמכות בעיני החיילים, הוא הכתיב נורמות שנועדו לשקם את מעמדם, הוציא את הזובור אל מחוץ לחוק, משירי הרובאים הוא ניטרל את הנאצות.
הקולגות יעצו לו לא להכניס ראש בריא למיטה חולה (הם השתמשו כמובן בניסוחים בוטים פי כמה). "אני חשבתי שעדיף לי לפגוש את הדברים במקום ובזמן שאני אבחר, ולא שהם יפתיעו אותי כשלי זה לא נוח. לא קיבלתי את הגישה שמוראל גבוה אפשרי רק באנרכיה, ושמשמעת פירושה דיכאון כבד. ההנחה שלי היתה שסדרת הפעולות שאנחנו נוקטים תביא לפעולת נגד. השאיפה שלי היתה שנעבור את התהליך ושנצליח לרתום את החיילים לדרך החדשה בלי הרבה מדי רעשי רקע. זה לא מנע ממני להכין את המ"פים למצב שבו בשש הפלוגות הוותיקות יתחולל מרד. כדי למנוע זאת, ההנחיה שלי היתה שהפעולות שאנחנו נוקטים לא יהיו דרסטיות מדי, אבל לדאבוני זה פרץ".
התסיסה היתה כללית, והעובדה שרק המסייעת של גדוד ברק הרימה ראש היא מקרית בלבד. פוטנציאל המרד, כפי שהעריך נכון, היה טמון גם בשאר הפלוגות. "לרגע לא התעלמתי מהעובדה שהמ"פ והקצינים היו אחראים ל-90% ממה שקרה. זה שהחיילים נשלחו לבית סוהר, זה רק בגלל שהם לקחו את החוק לידיים. לא נבהלתי מהכתבות בתקשורת ומוועד ההורים שקם, הייתי שלם עם עצמי ולשמחתי ניתן לי אז גיבוי מלא מהרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק ומאלוף פיקוד צפון עמירם לוין".
בשיחה עם ההורים הנזעמים, המוטו שלו היה שהפקרות היא מתכון בטוח לכישלון בקרב. תמרור האזהרה שהינחה אותו היה לוחם שנהרג בקדנציה של קודמו, בעקבות הפרה בוטה של משמעת מבצעית בעת מארב. את הפרטים הוא מקפיד להסתיר אפילו מהמשפחה הנוגעת בדבר, כדי לא לגרום לה עוגמת נפש כפולה. בשיחות עם חיילים, לעומת זאת, הוא מרבה להזכיר את הכישלון "שהיה המשך ישיר לתקלות חמורות שהיו בצוות ההוא לפני העלייה לתעסוקה".
הנקודה השחורה
המרד התחולל כשאייזנקוט היה ארבעה חודשים בלבד בתפקיד. ההחלטיות שבה פעל מעידה על דמותו. הנידונים היו שמן על גלגלי המהפכה שהוא הכריז – הדרך שבה דיכא את המרד מבטיחה לצה"ל שהארץ תשקוט 40 שנה. "מספרים לי מח"טים, שחסכתי להם הרבה מקרים דומים. לפחות בחי"ר ההשפעה בולטת מאוד", הוא מעיד.
אייזנקוט לא רק שפט את השותפים למרד לתקופות מאסר ממושכות (את החלק הזה בעסקה ספגו הנידונים בהבנה), גם כשהם גמרו לרצות את עונשם הוא עדיין לא הירפה. ההדחה מגולני, תוך פיזור הלוחמים במכוון ביחידות עורפיות, היתה מבחינתם מהלומה ששברה את רוחם. התגובה של רבים היתה בריחה לחו"ל מיד כשהשתחררו. אלה שנשארו בישראל ערקו נפשית. אייזנקוט מסרב לקחת אותם על מצפונו.
"השבוע הייתי בטקס השבעת טירונים בצומת גולני", הוא מספר. "ניגשו אלי רס"פ וסרס"פ ששפטתי פעם לשבעים יום מאסר על שהם היכו איש קשר שבא אליהם לפלוגה. הם לחצו לי יד. 'אין בנו כעס' הם אמרו לי. אחד מהם גם סיפר שלמרות מה שקרה הוא הפך עולמות כדי שאח שלו יגיע לגולני. הוא גם כיוון אותו שיגיע לאותה פלוגה. מה מעיד יותר מזה על האמון שלהם בחטיבה? העובדה שעל 480 מקומות נאבקים בכל מחזור גיוס 1,500 מועמדים, זה לא קורה מעצמו ככה סתם".
אלא שאייזנקוט לא רק תבע, הוא גם נתן. לפלוגות הוותיקות הוא דאג לשבוע בוינגייט, לקורס פסיכומטרי כהכנה לאוניברסיטה. 90% מהסכום השנתי שמצטבר בקופת המח"ט הוא הסב מהסיירת ומאגוז לטובת שש הפלוגות הוותיקות, כתחליף לזובור הוא הנהיג כטקס חניכה "בוחן ותיק" שעורר בתחילה התנגדות עזה, אך בינתיים נעשה ללהיט.
חזותו הצנועה והעגלגלה, האפורה במקצת, עלולה להטעות. למי שמחפש כריזמה, זיקוקים וניצוצות, אייזנקוט הוא לא הכתובת. עוצמתו כבושה ונחוץ זמן כדי להתוודע אליה ולדעת להעריך אותה כמידתה. אייזנקוט הוא טיפוס שמציב יעדים ונצמד אליהם בעקשנות. הוא לא פרץ כמטאור אלא התפתח בהדרגה. בתחילת כהונתו כמח"ט ניסו לכפות עליו השוואות לקודמו ארז גרשטיין. הספקנים העריכו שאייזנקוט יעמוד בצילו. אבל ההשוואה עושה עוול לשניהם. קשה לתאר סגנונות מנהיגות שונים זה מזה באופן קיצוני כשלהם. כל אחד מהם בנה את חטיבת גולני לגמרי אחרת; את גרשטיין העריצו, את אייזנקוט מכבדים.
תא"ל גרשטיין, קצין שהיה לאגדה בחייו, נהרג בחודש פברואר השנה מהתפוצצות מטען. אייזנקוט היה בין החברים הכי קרובים אליו בצבא. "לא עבר יום שארז ואני לא עידכנו זה את זה. היו לנו מפגשים קבועים בדרך לפיקוד, התייעצנו המון, ההערכה ההדדית בינינו היתה אדירה. ההכרות התחילה למעשה כשאני הייתי קצין אג"ם של גולני והוא הקמב"ץ. המח"טים היו אז גבי אופיר וגבי אשכנזי. ישנו בחדר בגודל של מטר על מטר, שתינו קפה מאותו קנקן. כל הדיבורים על הנעליים שלי והנעליים שלו, כן נכנס לנעליו או לא נכנס, היו פשוט לא לעניין".
התקרית שבה נהרג סמ"ר אוהד זך מאש כוחותינו בדרך למארב ליד מוצב טייבה, בדצמבר האחרון, היא מבחינתו של אייזנקוט כישלון שאין לו כפרה. זוהי לדבריו הנקודה השחורה של תקופתו כמח"ט, שנתיים שבהן הרגו היחידות הכפופות לו, בהן אגוז, לפחות 40 אנשי חיזבאללה. "היום בגולני יש עשרות מחלקות, כך שלא את כולן אני מכיר מקרוב, אבל בבעייתיות אני בהחלט מעורב. כשהגעתי לגדוד שבוע לפני האסון, דבר ראשון שביררתי אצל המג"ד זה מה נשמע במחלקה של אסף לפיד. הלכנו למ"פ, הוא תיאר לי מה קורה מבחינה מקצועית, בעיני זה עוד לא היה מצב של כישלון חרוץ. מדובר היה בבחור ערכי מאוד, מוטיווציה עד השמים, בעל יכולת מנהיגות; היתה לו בעיה בניווט ובהתמצאות שאותה חשבתי שנצליח לשפר. כבר היו מ"מים שעזרנו להם להיבנות".
לבסוף השתכנע אייזנקוט שזה לא זה. "אחרי שאישרתי למג"ד להפסיק לו תפקיד, הוא החליט בכל זאת לתת לאסף עוד צ'אנס. השאר כבר ידוע. הטרגדיה היא שלא הצלחנו להחזיר הביתה למשפחה נהדרת ילד בן 19 שאותו היא חינכה לאהבת הארץ ולערך השירות למולדת. לכן אני גם מבין את הזעם שלהם. הם שכלו בן לא מול אויב. לראות את האב והאחות מניחים את דרגות הקצונה על קבר בנם כהבעת אי אמון בנו, המפקדים, זה מחזה שלא קל לי להתמודד איתו". זה לא מנע מאייזנקוט להשתתף עם בנו הבכור במרוץ ניווט שיזמה משפחת זך לזכרו של אוהד ולחלק את הפרסים.
שש אלי קרב
כשהודיע לו המ"פ של אסף לפיד, גיא הלוי, שהוא לוקח אחריות ומתפטר, אייזנקוט לא השלים עם ההודעה. סא"ל אילן אטיאס, המג"ד שמשפחת זך נאבקת להדחתו, נפצע לפני שלושה שבועות במרדף שהתפתח בעקבות המארב בקלעת דובאי. התחושה ביד ימין אבדה לו ובשלב זה היא לא מתפקדת. לפי הערכות היותר אופטימיות של הרופאים באורתופדית ב' בבית החולים רמב"ם יידרשו לפחות שמונה חודשים לשיקומה. יומיים בלבד אחרי ההיתקלות הלם אייזנקוט באטיאס, כשהודיע לו שהוא מצא לו ממלא מקום. אטיאס, רתוק למיטה, החוויר. האשליה שהנה עוד רגע הוא חוזר לגדוד, התפוגגה.
אייזנקוט, שאטיאס הוא בן טיפוחיו מאז היה אצלו מ"מ, היה היחיד שהעז להציג לפצוע את האמת במערומיה. כשהבחין שאטיאס נמוג לשמע הבשורה המרה, הוא ביקש את הנוכחים לצאת ונותר איתו לבדו, בניסיון קלוש לעודדו: "אתה, שהיית מלך בגדוד, פתאום אתה זרוק חסר אונים על מיטה, אני בהחלט מבין את ההרגשה".
התקדים שהדריך את אייזנקוט להזדרז בהחלפה היה פציעתו של מג"ד אחר שלו, סא"ל תמיר ידעי, שנפגע גם הוא ביד ימין בהיתקלות עם חוליית חמאס בחודש ינואר, ליד עתניאל שבהר חברון. "לתמיר גרמתי עוול בזה שנעניתי לבקשתו ואיפשרתי לו לחזור לגדוד הרבה לפני שהוא השלים את השיקום. עכשיו הוא חייב לפתוח מחדש את היד ולתקן את כל העסק. אפשר היה למנוע את זה אם הוא היה עובר טיפול מסודר, כולל פיזיותרפיה". במקרהו של אטיאס ביקש אייזנקוט שלא תישנה התופעה שבה מג"ד אפוף כאבים הולך בתרגילים צמוד לסד, בלי יכולת להפעיל את הנשק. במסדר החולים של אייזנקוט יש עוד מג"ד, שאף הוא בוגר פציעה קרבית – סא"ל חגי, מפקד "אגוז".
"כשסופרים לנו בעיתונים כמה הרוגים תובעת מאיתנו לבנון, שוכחים לציין . ליד זה שרק מתחילת השנה התגלו 60 זירות מטענים, מהם צה"ל ניטרל 56 מדובר בפוטנציאל הרג של מאות אנשים שנחסך מאיתנו. זה לא קורה אאוט אוף דה בלו, יש מי שמונע את זה, אבל לצערי אני לא חש שקיימת הערכה למה שחברי ואני עושים. בלי קשר לוויכוח הפוליטי, כן לבנון או לא לבנון, אין שום סיבה להתבטאויות שמציירות אותנו כחבורה מטופשת שסתם חוטפת נפגעים. כדי שנחוש שיש תכלית למה שאנחנו עושים, אנחנו כצבא זקוקים להסכמה רחבה. לשפוט את הסלוקי במושגים השאובים מהספורט זה עיוות שלצערי נגועים בו לא רק מפקדים בעבר, אלא גם בהווה".
בראיון שהעניק תא"ל גיורא ענבר עם שחרורו מצה"ל, ובו קרא לנסיגה מלבנון, הוא הוציא לכאורה את אייזנקוט מהארון, כשמנה אותו בין הקצינים השותפים לדעתו. אייזנקוט מתנער מהכבוד. "מה שגיורא אמר זה שהוא חושב שאני חושב, לי על כל פנים לא היתה איתו שיחה שבה אמרתי לו את ההשקפות שהוא מייחס לי". הכתבת הצבאית של הרדיו, כרמלה מנשה, שחשפה דברים שנאמרו בדיון מפקדים בבירנית באמצע חודש מאי, אף היא הצביעה עליו כמצדד ביציאה; אייזנקוט הכחיש.
"אני לא מתכוון עכשיו לחשוף את עמדותי, אם כי בפורומים סגורים מעולם לא הסתרתי אותן", הוא מסביר. "בעיני זה פסול שבעלי אינטרס מצטטים התבטאויות של קצינים כדי להכשיר את הלבבות לכיוון שהם מבקשים לקדם, לצערי כל עולם המושגים פה התערער. התפקיד של הצבא זה להכין את עצמו למלחמה, לשוש אלי קרב ולא לדבר על נושאים שהם לא עניינו. אפילו זה שאנחנו אלה שמסכנים את חיינו והולכים להלוויות עדיין לא אומר שנמצאת לפנינו התמונה המלאה שיש לחברי המטה הכללי, שלפיה אפשר להחליט מה נכון לעשות בשאלת לבנון. "מאיתנו, המח"טים, הייתי מצפה שנתנהג כמו הגנרל פטון, ששנה לפני מלחמת העולם השנייה, בין קוקטייל לקוקטייל, רק חיפש את מי לתקוף. אסור לנו שנשתכר מהאווירה של מזרח תיכון חדש, לא עכשיו ולא בעוד 30 שנה. לצערי אני מזהה בצה"ל תופעה הולכת ורווחת של התבטאויות פופולריות מתייפייפות, שמתיישרות בהתאם למה שדעת הקהל הישראלית מצפה לשמוע מאיתנו. חייבים למתוח על זה קו".
ההדחה
עד 1982 הוא הספיק להיפצע שלוש פעמים מאש ידידותית, פעם במלחמת לבנון ופעמיים בתאונות אימונים. הסימנים של אחת הפציעות ניכרים עדיין במצחו, אז ניהל תרגיל עם כובע ב' במקום קסדה. אולי זה מפתיע, אבל בצעירותו הוא נודע כסורר, "קפצן וחוצפן" כהגדרתו. הצגת השיא שלו היתה כשפיקד על פלוגת "עורב", מח"ט גולני אז היה צבי פולג (פרקש). הפלוגה של אייזנקוט היתה בחופשה רגילה אחרי קו מתיש בלבנון, כשנקרא במפתיע להחזיר אותה לאירוע חטיבתי חסר חשיבות, סיור בבתי הזיקוק. אייזנקוט מחה על חוסר ההיגיון שבהוראה וסירב בתוקף להפסיק לאנשיו את החופשה ולו רק לכמה שעות.
את הוויכוח עם המח"ט הוא ניהל בנוכחות כל קציני החטיבה הנדהמים. פרקש היה סבלני כלפי מי שעד אותו עימות היה מחביביו, אבל גם לו אזל לבסוף מטען האיפוק. כשהמ"פ סירב אפילו להתנצל, הוא זרק אותו מהחטיבה לעיני הקהל הנבוך. "גם אני כמח"ט הייתי נוהג בדיוק כמוהו", אומר אייזנקוט על ההדחה ההיא. הוא לא גאה בה, אבל מעולם לא השמיט את הפרט הביוגרפי הזה מקורות חייו. בתפקידיו הבאים הוא אף השתמש בלקח לא אחת כדי להדגים למ"פים ממורמרים שמוטב לעצור ולא לנקוט צעדים שיצטערו עליהם אחר כך.
הוא נשלח אז כסנקציה ליחידה נידחת והיה כבר בדרך לחתום על טפסים להתרת חוזה. מי שעצר את הסחף היה אילן בירן מיטיבו. הוא הרגיע את אייזנקוט, יישר הדורים ולתקופת הפוגה אף פילס לו נתיב ללימודים בפו"ם. כעבור זמן חזר אייזנקוט לגולני בדלת הראשית, לתפקיד קצין אג"ם, ואחר כך, בסערת האינתיפאדה 88'-90', היה למג"ד. כשנקרא אייזנקוט לאחרונה להכיר את לשכת המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, הוא פגש במסדרון באקראי את בירן, המנכ"ל היוצא של משרד הביטחון. מזל שהתעקשתי עליך אצל פרקש, הוא הזכיר לאייזנקוט את הפרשה העגומה ההיא.
הוא תושב הרצליה, נשוי לחנה, אדריכלית שבנעוריה אף היא היתה חברה במועדון המפרשיות באילת. לזוג חמישה ילדים. בזמנו הפנוי אייזנקוט משחק סקווש, על גלשן הרוח שהיטיב להשיט הזדכה בהיותו מג"ד.
אחרי שהיה סמח"ט גולני וקצין המבצעים של פיקוד צפון, הוא התמנה למח"ט "אפרים", חווה את פינוי הערים קלקיליה וטול כרם כחלק מהסכם אוסלו. כשפוצץ ביתו של יחיא עייאש בכפר רפא, היה זה אייזנקוט שהפעיל את המתג. "במשך חודשיים ערכנו מבצע הדוק מאוד כדי לאתר אותו. שמונה שבועות המשפחה שלי לא ראתה אותי בגללו, לכן כשהחליטו להרוס את הבית הזמינו אותי ללחוץ על הכפתור. עניתי להם, חפשו מישהו אחר להלביש עליו את התענוג המפוקפק, אני לא נכנס לזה, אמרו לי, אתה לא יצאת הביתה כל כך הרבה זמן, לך מגיע. הם לא השאירו לי ברירה".
כשעלו בגזרתו התנחלויות בלתי חוקיות הוא הגיב בתקיפות. "היו לי יחסים יוצאים מן הכלל עם היישובים, אבל כשהם השתגעו הראיתי להם שאני יותר משוגע מהם". כשידידו, ראש מועצת אלקנה ניסן סלומיאנסקי, ניסה להאחז בעוד גבעת טרשים שהוכרזה שטח צבאי סגור, הודיע לו אייזנקוט "עד כאן" והורה להכניס אותו למעצר. "הוא העלה לי את הסעיף הגולנצ'יקי שבי. מה שלא ידעתי זה שהיום ההוא בכלא הוסיף לו הרבה נקודות במפד"ל. איך אמר לי ראש מועצה, קולגה של סלומיאנסקי? אתה דאגת לזה שהוא יהיה חבר כנסת".
חוויה אמריקאית
התחנה הבאה של אייזנקוט היתה שנת השתלמות בקרלייל, המכללה לביטחון לאומי של צבא ארצות הברית. הוא חזר שונה משיצא, הוא מדווח, בעיקר בהבנתו את התקשורת. "עד לנסיעה אף פעם לא הכרתי בכם כגורם", הוא אומר. "הגישה שלי היתה שאתם מטרד שחייבים לסלק אותו. כשהייתי מח"ט טול כרם, היו מספר הזדמנויות שאילן בירן, כאלוף פיקוד מרכז, היפנה אלי עיתונאים. ברחתי מזה כמו מאש. הנסיעה שינתה את הגישה שלי מקצה אל קצה. לקחתי בקרלייל קורס על יחסי צבא-תקשורת וממש נפקחו לי העיניים. הבנתי את חשיבות הדברים ומעמדה של עוין נפתחתי לנושא. קיומה של התקשורת היום זה נתון שנכנס אצלי להערכת המצב מיד אחרי קרקע, אויב, זמן ומרחב".
הכתבים הצבאיים זכו אצל אייזנקוט לשיתוף פעולה ענייני שלא אופייני לחטיבות אחרות. הוא היה לא רק גורם מגיב, אלא גם יוזם. כל פנייה אליו נענתה ולא במחשכים או בטלפונים ליליים, אלא בפגישות מסודרות. אפילו בימים רעים לחטיבה הוא דבק באותה מדיניות. אחרי המרד הוא לא החביא את המ"פ הנוגע בדבר, סרן אורן כהן; בעקבות האסון שבו נהרג אוהד זך הוא שלח את המג"ד, סא"ל אילן אטיאס, לראיון נוקב; לסיכום ההיתקלות בקלעת דובאי הופיע המ"פ, סרן יואב ירום, מול המצלמות. גם בהצלחות הוא אף פעם לא הציב את עצמו במרכז, אלא את הפקודים.
"הקצינים אצלי יודעים להשתמש בתקשורת, הם כבר לא נבהלים ממנה", הוא אומר. ביום עיון שיזם הם עברו סדנה לעבודה מול מצלמה. את מחליפו, אל"מ שמואל זכאי, שעדיין רואה בתקשורת גורם בעייתי, אייזנקוט מתחייב שכבר בתקופת החפיפה ינסה לשנות את יחסו. זכאי חייב תודה לאייזנקוט, שהביא אותו לגולני מ"שקד", וגם ניהל לובי למענו כאשר זכאי, בהיותו מ"מ, נקלע לפשלה שכל אחד אחר היה מודח בעקבותיה.
כשאייזנקוט חזר מארצות הברית הוא הדריך בקורס מג"דים וממנו הלך להיות מח"ט גולני. 14 מתוך 21 שנות שירות הוא היה בחטיבה, והפרידה לא קלה לו. "כששואלים אותי חברים על מה אני בעיקר גאה ואיפה טביעת האצבע שלי בשנתיים שהייתי מח"ט, התשובה שלי היא איכות המ"פים. זאת לא פראזה. מדי פעם אתם בעיתונות נורא מתפעלים כשאתם מגלים עוד כוכב, אני את החבורההמצוינת הזאת חי יום-יום. יש לי חוברת עם תחזית מג"דים לשנת 2006 , כדאי לך לזכור את השמות: עמית פישר, דוד זיני, יואב ירום, ארז הדרי, ויש עוד". ובנוגע לאייזנקוט עצמו, אפשר להמר שבאותו מועד יענוד לכתפיו דרגות אלוף במגמת עלייה. כך לפחות משוכנע דור המח"טים שאכל איתו מאותו מסטינג.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 24-01-2016 בשעה 23:28.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #42  
ישן 25-01-2016, 14:37
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
ראיון ישן עם ראש אמ"ץ דאז, לימים הרמטכ"ל, גדי איזנקוט
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...25/13768475.pdf

עד שיגידו, די

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
עד שיגידו, די
ירי הקסאמים מעזה יופסק בכל מחיר, זו עמדתו של ראש אגף מבצעים במטכ"ל, האלוף גדי אייזנקוט. לעמדה זו שותפים מרבית בכירי המטכ"ל
הטון שנשמע השבוע במטכ"ל היה נחרץ, אפילו לוחמני. הפעילות הצבאית הנרחבת ברצועת עזה - ירי סוללות התותחים, ההפצצות האוויריות הכבדות, ההפגזות מן הים - תימשך, גם במחיר של פגיעה נוספת באזרחים פלסטינים. רק מהלך נחרץ של ממשלת החמאס החדשה נגד החוליות המשגרות את רקטות הקסאם יביא את ישראל להפסקת המבצע. "אם ראשי החמאס לא יפעלו לעצור את הירי, הם צריכים לחטוף מכה קשה ולשלם מחיר כבד. מה שראינו עד עכשיו הוא רק קדימון. זה יהפוך יותר ויותר גרוע אם הם לא יתעשתו. צריך להציב להם רף של אפס סובלנות מצדנו כלפי טרור מעזה. אסור לגרום לפגיעה במוצרי יסוד, אבל נראה לי לא שפוי לתת להם לפרוח ולשגשג כשיורים עלינו רקטות. כן, צריך לפתוח את מעבר קרני, אבל במקביל לירות עוד 200 פגזים לאזורי השיגור, לפגוע בכלי מי שמשתתף בטרור, שמתכנן ומממן אותו".

מה שמפתיע בדברים אינו תוכנם אלא מי שאומר אותם - ראש אגף המבצעים במטכ"ל, האלוף גדי אייזנקוט, מהקצינים השקולים והמחושבים יותר בצמרת הצבאית. קשה לשער שהתואר "מתלהם" הוצמד אי פעם להתבטאות של אייזנקוט. אך לניתוח העומד מאחורי ההצהרות החדות של ראש אמ"צ שותפים מרבית בכירי המטכ"ל. זו עמדה הגורסת כי חילופי השלטון ברשות מספקים לישראל הזדמנות להכתיב כללי משחק חדשים ברצועה. יותר מדי חודשים השלימה ישראל, למעשה, עם ירי הרקטות לנגב הצפוני והמערבי. הדרג המדיני חשש מפעילות התקפית מסיווית ברצועה. כניסה מחודשת של כוחות יבשתיים לעזה, לפני הבחירות, היתה שומטת את הקרקע מתחת לטיעונים ששימשו את קדימה להצדקת ההתנתקויות (הקודמת והבאות). מנגד, התקבל בהבנה בעולם (ובמידה פחותה בישראל) דימוי החולשה שטיפחה ממשלת הפתח, שנמנעה מטיפול במשגרים. לפיכך, הסתפקו בצבא בדרך כלל בירי ארטילרי לשטחים פתוחים וקיוו לטוב.
אבל עליית החמאס יוצרת כתובת חדשה מבחינת ישראל. בניגוד לפתח, החמאס אינו מציג עצמו כחלש. לרשות יש כעת שליטה פיסית מלאה ברצועה, ומבחינת ישראל הנסיגה נטלה מהפלסטינים כל תירוץ לירי לנגב. החשבון הפתוח בגדה הוא סיפור אחר, נפרד. ברצועה דורשת ישראל מממשלת החמאס אחריות מלאה ושקט גמור. "יש לנו לגיטימציה מלאה להפעיל כוח רב כשהם ממשיכים לירות על יישובים שלנו. גם הציבור בארץ מבין זאת וגם הזירה הבינלאומית. אני לא רואה שמישהו בעולם מתרגש מכך", אומר אייזנקוט.
ירי אלפי הפגזים לרצועה, רצף ההלוויות בצד הפלסטיני, תמונות הילדים הפצועים - עוררו השבוע טענות שלפיהן צה"ל גורר במתכוון את המדינה לעימות אלים עם החמאס, שסופו פלישה מחודשת לרצועה. לאורך חמש וחצי שנות הלחימה, היתה מערכת הביטחון אשמה לא פעם בהתנהגות כזאת: בחודשים הראשונים, תחת הרמטכ"ל שאול מופז, הגיב צה"ל לעתים באלימות מופרזת על התקפות פלסטיניות. השב"כ של אבי דיכטר דחף להתנקשות באיש הפתח ראאד כרמי, בעיתוי קטסטרופלי. אריאל שרון ושרי הביטחון מופז ובן-אליעזר פיתחו אובססיה מוגזמת לחיסולים, כ"פתרון קסם" לכל בעיה. אבל דומה שההאשמה הנוכחית לוקה בראייה פשטנית. ההבדל העיקרי הוא בכך, שכיום אין עוד חיילים ברצועה; בגזרה הזאת לא נותרו לפלסטינים תביעות טריטוריאליות. וכפי שישראל רשאית להגיב משטחה, בעוצמה, על התקפות חיזבאללה מלבנון, כך היא רשאית לנהוג גם מול עזה.
מבחן תחושת הביטחון
אייזנקוט טוען ש"אין חתירה מצדנו להתלקחות מכוונת", אבל מודה באותה נשימה ש"אנחנו מבינים שהדברים עלולים להגיע להתנגשות רחבה יותר. בעיני זה עדיף מאשר שהם ירגילו אותנו למטח של 25 קסאמים בשבוע. נכון, לא נהרגו ישראלים מירי קסאם מאז ההתנתקות, אבל קיים מבחן נוסף שאין להתעלם ממנו: תחושת הביטחון של התושבים סביב הרצועה. ברור לגמרי שפעולה קרקעית אינה דפוס רצוי כרגע, אבל היא קיימת בתוך סל הכלים, וייתכן שהדברים יגיעו לכך בעתיד. יכולת הפעולה שלנו בעזה ובאיו"ש שונה. אין לנו שליטה מבצעית ומודיעינית בעזה. כדי שיתקיים ביטחון שם, מישהו צריך לשלוט. לנו יש עכשיו כתובת, ממשלת החמאס, לתבוע ממנה אפס מעשי טרור. אם הם לא יעשו זאת, הם ישלמו מחיר. הכניסה לעזה מסובכת אבל היא בת ביצוע, וצה"ל מחויב להכין את עצמו, מבצעית, לאפשרות כזאת. מי שיחליט אם להיכנס ובאיזה היקף יהיה הדרג המדיני. לא צריך להגיע למצב שהיה בשכונת גילה, כשלקח לנו שנה וחצי להבין שאי אפשר להסכים לירי יום-יומי על אזרחים. בגדה הפעלנו את הגיון בית-ג'אלה: בסופו של דבר נכנסנו ושברנו להם את העצמות. פירקנו את כל המערכת של הרשות".
ובכל זאת, הוא מעריך שהדברים לא יגיעו לידי כך ברצועה. "אני משער שבסיבוב הזה הם ילחצו על הברקסים. ראשי החמאס מסוגלים לעשות זאת, אבל הם בדילמה גדולה: האירועים ברצועה מחייבים אותם לנקוט עמדה ויש להם התחייבויות נוספות לעמוד בהן: לספק ביטחון בסיסי לאזרחים, להפסיק את האנרכיה ברחובות, לשלם משכורות, כשאין עדיין מהיכן לקחת את הכסף. הם זקוקים כעת לזמן ולשקט כדי להשיג יציבות בזירה הפנימית ברשות ולהשתלט על עמדות הכוח. אבל לנו אין סיבה לתת להם קרדיט ולו לדקה. מה שיקבע יהיה מבחן התוצאה, הפסקת הטרור מהרצועה".
הוא אינו מאמין שתהיה תפנית אידיאולוגית בחמאס אך סבור שהארגון יבצע "התאמות אידיאולוגיות נדרשות", כדי לשרוד בשלטון ולחלץ את הרשות מהמשבר הכלכלי. "הם לא רואים את הדברים במושגי הזמן שלנו, של כאן ועכשיו, אלא לטווח רחוק יותר, עשרות ומאות שנים".
הראיון עם אייזנקוט, בשתי פגישות נפרדות, נקטע לעתים קרובות בשיחות טלפון דחופות ובהצצות חטופות למכשיר הביפר ולמסך המחשב. אף שהמטה הכללי, תחת רב-אלוף דן חלוץ, מאציל הרבה מסמכויות ניהול הלחימה לפיקודים המרחביים, החלטות משמעותיות עדיין מתקבלות במשרדו של ראש אמ"צ בקריה. חלוץ הוא שמינה את אייזנקוט (וקידמו לדרגת אלוף), מתוך ראיית התפקיד כאחד המרכזיים במטכ"ל. התחנה הבאה שלו עשויה להיות פיקוד המרכז (בסוף השנה) וניהול ההתנתקות הבאה, אלא אם חלוץ יחשוב שהוא זקוק לו יותר דווקא בקריה.
הוא בן 46, יליד אילת. כוכבו דרך מאוחר יחסית. עפר שלח, שהיה מדריך שלו בבית הספר לקצינים ב-1980, כתב לפני כשנה ב"ידיעות אחרונות", שההתקדמות של אייזנקוט לדרגות בכירות הפתיעה אותו. בבה"ד 1 לא הכשירו קצינים של ממש, אלא מפקדי מחלקות שראו עצמם כרובאי המצטיין של המחלקה. מי שבלטו בקורס היו אלה שהיטיבו מחבריהם לצלוף, להוליך לתרגיל, לצעוק פקודות בטון סמכותי. אייזנקוט, שקט, שמנמן, לא כריזמטי במיוחד, לא נמנה עמם. הפריחה באה מאוחר יותר, כשנדרשו לפתע תכונות מורכבות בהרבה: חשיבה, תכנון ארוך טווח, מנהיגות אמיתית.
מאבק ללא הכרעה
לזכותה של חטיבת גולני, שבה עשה את רוב שירותו, ייאמר שהצליחה להצמיח את שני המודלים: זה של אייזנקוט וזה של ארז גרשטיין, חברו, שנהרג ב-99' בלבנון, כמפקד יק"ל. השניים שימשו, פחות או יותר במקביל, כמפקדי יחידות חטיבתיות ואחר כך כמג"דים בגולני. אייזנקוט גם ירש מגרשטיין את הפיקוד על החטיבה. משם עבר לתפקיד שעיצב יותר מכל את השקפתו על המערכת הביטחונית והמדינית: המזכיר הצבאי של ראש הממשלה אהוד ברק, ואחריו של אריאל שרון. למעשה, היה החוליה העיקרית שנותרה במקומה לאחר העברת השלטון. שמור אצלו פתק, בכתב יד, שבו שינה שרון מלה אחת בהנחיה המדינית של ברק לצה"ל, לטיפול באינתיפאדה: מצמצום האלימות להפסקתה.
אבל התפקידים שמילא בהמשך חיזקו דווקא את הבנתו שמדובר במאבק מתמשך, שלא תהיה בו הכרעה חד-משמעית. הוא שימש מפקד אוגדת מילואים והספיק להסתכסך עם האלופים דורון אלמוג וישראל זיו, כשהורה למפקדי טנקים שלו להתעלם מהנחיות פתיחה באש גורפות, שקטלו חפים מפשע בגבול הרצועה. אחר כך היה מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית בשנתיים קריטיות, 2003-2005, שבהן צומצם היקף הטרור ללא הכר. לצד אלוף פיקוד המרכז אז, משה קפלינסקי, יש לו בכך מניות רבות. השניים הרחיקו את הטנקים מהגדה, הורידו כמעט לאפס את ההתנקשויות והסירו עשרות מחסומים מהכבישים לפלסטינים. מנגד, נעשו אלפי מעצרים.
ההרתעה האפקטיבית ביותר, טען אייזנקוט שוב ושוב, מושגת כשכוח מסתערבים מגיע לדירת המבוקש בקסבה ומוציא אותו ממנה באיומי אקדח, לא באמצעות פצצות של טונה. יותר מכל ניהל אייזנקוט מלחמת חורמה בדרישות להשגת הכרעה בעימות. הוא לא נלאה מלהסביר כי מדובר במלחמה מסוג אחר, שמבחנו של צה"ל בה יהיה בהשגת רמת ביטחון גבוהה לאזרחים, במניעת קריסת המשק ובהבטחת חופש תמרון לדרג המדיני בקבלת החלטות. השבוע אמר אייזנקוט ש"חזון המזרח התיכון החדש כנראה לא עומד כרגע על הפרק". פעם אחרת צפה שגם בנו הצעיר עוד יילחם כחייל מול פלסטינים.
בזמן האחרון הוא מוטרד במקצת מהזיכרון הקצר של הציבור. "אנשים שכחו את השנתיים הראשונות של העימות. 2002 היתה שנה נוראית, עם 518 הרוגים ישראלים. בשנה שעברה המספר ירד ל-50. זו ירידה של 90%. נכון, החמאס הצטרף בינתיים להבנות על תהדיאה (הרגעה), אבל הסיבה העיקרית לשינוי היא דפוס הפעולה המרשים שנבנה יחד עם השב"כ. השפעת הטרור על החיים התקינים במדינה פחתה. אני לא חושב שצה"ל מספק את זה במחיר גבוה מדי. לפני שנתיים וחצי היו לנו 40 גדודים בגדה. היום ירד המספר ל-25 וחסכנו בכך הרבה כסף. הפעלה של גדוד מילואים בגזרה עולה למדינה 30 עד 40 מיליון שקל בשנה. יש בדרגי השטח טענות קשות כלפינו על כך שאנחנו לוקחים סיכונים בלתי סבירים".
ההישגים בלחימה, כמו הרפורמה הארגונית המשמעותית שהנהיג חלוץ, לא יועילו כנראה לצבא מול הקונצנזוס הפוליטי הרחב בדבר צורך בקיצוץ גדול בתקציב הביטחון. במטכ"ל חוששים מחידוש המתקפה התקשורתית על משכורות הקצינים והבזבוז ביחידות. "זה לא עניין של להתמקח על נקודות ספורט לאנשי הקבע. טענות כאלה הן פופוליזם זול. השאלה העמוקה היא איזו רמת ביטחון אנחנו מספקים לעם ישראל, במגבלה תקציבית שדוחפת את צה"ל אל עבר התחום הבלתי אפשרי. הסיפור אינו משכורות הקצינים. כמה מ"פ מרוויח? 6,000-7,000 שקל? ואיזו משכורת מקבל מג"ד שיוצא הביתה פעם בשבועיים, בהשוואה לסיכונים שכרוכים בתפקיד? על פני 20 שנה יש דווקא שחיקה גדולה בשכר בצה"ל, וזה צבא שכולו רתום עכשיו ללחימה".
לשנים הקרובות אייזנקוט צופה "מזרח תיכון מורכב יותר, בעייתי יותר, קיצוני יותר. לנוכח התמונה המתקדרת, צריך לחשוב היטב על היקף הקיצוצים. ישראל כבר לא מתמודדת רק עם הפלסטינים וחיזבאללה. הטרור הגלובלי נכנס בהדרגה לתמונה ומתחיל להתעניין בישראל כיעד. הקטיושה שנפלה בנובמבר באילת שוגרה בידי ארגון שקשור באל-קאעדה וכך גם הקטיושות שנורו בדצמבר מלבנון לקרית שמונה. צה"ל צריך להיערך עכשיו להגנה אחרת על קרוב לאלף קילומטרים של גבול, מעבר ללחימה בשטחים. זה צבא שונה לגמרי במחויבויות היום-יומיות שלו. גם תוכנית הגרעין של איראן אינה עוד גחמה של איזה קצין באמ"ן. המערב כולו עומד על הרגליים האחוריות. האתגרים שעומדים לפתחנו אדירים. ההחלטה על התקציב אינה צריכה להיות בידי צה"ל, אבל אפשר לצפות שמי שמקבל הכרעות כאלה יעשה אותן רק לאחר ניתוח והבנה עמוקה של תמונת המודיעין, האיומים והמענה שנדרש להם".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 25-01-2016 בשעה 14:40.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #43  
ישן 26-01-2016, 17:41
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 14,768
ראיון עם תא"ל מיכל בן-מובחר, רמ"ח סגל באכ"א
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

http://www.idf.il/1133-23119-he/Dover.aspx

מי שהייתה אחראית בפועל על צמצום אנשי הקבע, ראש מחלקת סגל באגף כוח אדם, פורסת בפנינו את ההיגיון שמאחורי המודל החדש || אחרי 32 שנות שירות היא מסכמת תפקיד ומספרת איך נפרדים מאלפי אנשי קבע, למה אנחנו צריכים צבא צעיר ואיך מתחרים במה שיש לאזרחות להציע לחיילים

אזכור אחר...

דרגת תא"ל אישית תוענק לקצינה, בכירים מתנגדים. גורמים בצמרת הצבא משמיעים ביקורת נגד התנהלות הרמטכ"ל גנץ לאחר שהחליט להעניק דרגת תת-אלוף כדרגה אישית לקצינה בכירה באכ"א. מקורבי הבכירה: "היא קצינה מוערכת"

http://news.walla.co.il/item/2565122

שימו לב לכומתה האפורה


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.themarker.com/polopoly_fs/1.2121992.1379495107!/image/838782162.jpg_gen/derivatives/regular_936x702/838782162.jpg]
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #44  
ישן 27-01-2016, 00:37
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
ראיון הפרישה של תא"ל במיל' שמואל זכאי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...27/67582712.pdf




"בסוף תהיה כאן פשרה ונחזיר שטחים"
יותר מ-20 שנה, כמעט ברציפות, חי תת-אלוף שמואל זכאי בתוך התופת. השבוע, עם השחרור, הוא מדבר כמעט על הכל. "יש לי מנהג מוזר, כל פעם שנהרג לי חייל, ומדובר בעשרות, התעקשתי להוריד את השמיכה מהגופה ולהסתכל עליו". "אני מסתכל על בוגי כמכלול, ולאו דווקא בהקשר לפרשה. אני מעריך אותו". "הבעיה בהתנתקות היא שאין תוכנית באמת, אין קווים אדומים, אין תכנון אסטרטגי ארוך טווח". "אני חושב שיש יותר מדי אנשי צבא בפוליטיקה הישראלית, חסרים לי אנשי אקדמיה". ראיון מיוחד
בערב שבו התפטר מצה"ל, ישב תת-אלוף שמואל זכאי בביתו שבקריית-אונו ושתק. הרמטכ"ל ושלל דובריו ועוזריו תדרכו כל הלילה את כל העולם נד זכאי, אבל עליו, מי שספג הכל, אסרו להתראיין. זכאי נכנס ללבנון בגיל 19 כלוחם בסיירת שקד ויצא ממנה בגיל 38 כמח"ט גולני, ישר לעזה. יותר מ-20 שנה, כמעט רצופות, בתוך התופת. אין עוד קצין כזה בצה"ל. בלי חניות ביניים במשרדים מאווררים בקריה, כמעט בלי לימודים, רק מארבים, קרבות, הרוגים, יריות, פיח ושכול.
ואחרי כל זה הוא ישב לו ככה סתם בבית, עד לפני כמה רגעים מפקד אוגדת עזה למוד קרבות ועטור תהילה, וקרא את ההשמצות על עצמו בתקשורת, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. והוא ישב ושתק, דפק את ראשו בקיר, בלע את גאוותו, נשך את שפתיו והמשיך לשתוק. מאז, הוא שותק חמישה חודשים. הוא שמע את הרמטכ"ל מכנה אותו "שקרן סדרתי", ושתק.
הוא שמע את הרמטכ"ל אומר שנטש את חייליו, ושתק. הוא שמע את הרמטכ"ל אומר בראיון ל"מעריב", ש"זכאי פשע", וזה היה בדיוק ביום הזיכרון לחללי צה"ל, וזכאי היה באמצע הסיבוב הקשה בין משפחות החברים שנפלו, וישב בדיוק אצל משפחת חברו חוסיין עאמר בג'וליס, שנפל לפני עשר שנים, וראה את העיתון, ובלם את בקושי את הדמעות, ונקרע מבפנים, והמשיך לשתוק.
עכשיו, אחרי שפשט מדים, הוא יכול סוף סוף לדבר. שוחרר מאימת דוברת צה"ל ואיסוריה, נהנה מהאזרחות, הוא מביט אחורה, וראו זה פלא: בלי זעם. להפך, זכאי מפויס, מזוכך, אסיר תודה על הזכות שניתנה לו להילחם למען המדינה, לאהוב את חייליו ולהיות נאהב על ידם.
עודף הלקאה עצמית
זכאי עזב את צה"ל בלי פסטיבלים. בצנעה, כמעט בחשאי. את הפרידה שלו עשה בחיק החברים, הלוחמים, המשפחות השכולות, בערב מרגש בפארק יקום. הגיעו לשם גבי אשכנזי, בלילה שבו נודע לו שלא יהיה רמטכ"ל, ומשה קפלינסקי, ויאיר נוה, ופינקי זוארץ, ואפי איתם, ועשרות לוחמים מהדרך הארוכה, וכל המג"דים והמח"טים, והחברים, והמשפחות השכולות, והיתה שם הרבה מאוד רעות, והמון אחווה, ולא מעט כאב ותחושה של החמצה.
היום, בדיעבד, כשהוא נשאל על הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון, בורר זכאי את מילותיו בקפידה. "אף אחד לא ייקח מבוגי את זה שהוביל את צה"ל בתקופה הקשה הזו. אין מתאים ממני מלהגיד את זה. דווקא בגלל כל מה שהיה, אני מרגיש חובה להדגיש שבוגי הוא מפקד אמיתי, אדם פתוח, איש נבון מאוד שהוביל את הצבא בצורה מעוררת הערכה. אסור לקחת את זה ממנו".
אתה היית אומר על חייל שלך מה שהוא אמר עליך?
"אני מסתכל על בוגי כמכלול, ולאו דווקא בהקשר לפרשה הזו. אני מעריך אותו. אסור לשכוח שאף אחד לא פיטר אותי. אני התפטרתי לבד. ואם לא הייתי מתפטר, הייתי היום בצבא, ואולי גם הייתי מגיע דרגת אלוף. גם אם אני חושב שהא טעה ושהוא כשל בהתנהגות שלו מולי, אני לא כועס עליו, אני לא מגיב על הדברים שהוא אמר כי אני יודע שהייתי בסדר, ואני לא רוצה לרדת לרמה הזו, לקלקל את הטעם הטוב ולהרוס את האווירה. לא צריך להגיב על כל דבר. הוא אמר שפשעתי? אני לא מצליח להבין מה הניע אותו ולמה הוא התכוון".
הוא אמר שאתה שקרן סדרתי.
"אתה יודע במה תמיד האשימו אותי בצבא? בזה שיש לי עודף הלקאה עצמית, שאני לוקח תמיד את הכל על עצמי ונותן את כל הגיבוי למפקדים שלי. מה אני אגיד לך, כל אחד והדרך שלו. אני חושב שבין מפקד לפקוד יש דרך אחרת לסגור דברים, גם אם חושבים שנעשו טעויות, ואפשר לקרוא לבן אדם למשרד, ואני עשיתי את זה הרבה פעמים ולהגיד הכל. הדרך שבה הוא בחר, לצאת ולהגיד את כל הדברים האלה? אני לא יודע איך להתמודד עם זה. אמר? אמר, שיגיד מה שהוא רוצה".
עכשיו, אחרי שנות השתיקה הארוכות, שמואל זכאי מדבר חופשי, כמעט בלי מעצורים, כמעט על הכל. קודם כל, לבנון. מונולוג:
"להיות 20 שנה בתוך לבנון זה מעצב. אין לי זיכרון מקרבות או מבצעים הרואיים, למרות שהשתתפתי בעשרות. יש לי זיכרונות רק מהחברים וההרוגים. אני יודע וזוכר את השמות של כל החיילים שנהרגו לי. מהראשונים ועד האחרונים. את כולם. חנן דרור ואיל כהן היו הראשונים, במארב בוואדי סלוקי ב-1985. גבי אשכנזי היה המח"ט ואני הייתי סגן צעיר, מפקד כוח החילוץ. ואני זוכר אותנו חוזרים, עם האלונקות והגופות, וגבי נשען שם על נגמ"ש, ובא אלי, ורואה אותי שפוף כזה, וטופח לי על השכם ואומר לי את המשפט שליווה אותי אחר כך כל השירות, 'זכאי', הוא אמר לי, 'מפקדים נבחנים רק בזמנים קשים. תסתכל אחורה על החיילים שלך, הם מסתכלים עליך'.
"יש לי מנהג מוזר, כל פעם שנהרג לי חייל, ואני מזכיר לך שוב שמדובר בעשרות, התעקשתי להוריד את השמיכה מהגופה ולהסתכל עליו. לראות אותו בפעם האחרונה. להסתכל לו בפנים, בעיניים העצומות. כל האנשים שאומרים שלמוות אין פנים, לא ראו אף פעם את המוות. יש לו פנים. ועוד איך. הפנים הכי יפות של החברים שלנו. מי שלא יודע לספוג את הכאב, לא יידע להיות זהיר ואחראי. ואני, בלוויות, לא מתבייש לבכות".
ובשלב הזה מתחילה ידו של שמואל זכאי, האוחזת בסיגריה, לרעוד. גם זווית הפה רוטטת, דמעה מתגנבת לזווית העין ומתאדה מיד. גולנצ'יקים לא בוכים.
"ניסיתי לספוג את הכאב, כי אתה עובר כל כך הרבה הרוגים, ויש סכנה שתהפוך לקהה חושים. כשהייתי מפקד החטיבה בגזרה המזרחית בלבנון נהרגו לי 18 חיילים. בגולני נהרגו לי 26 חיילים. זו רשימה ארוכה, אינסופית. אמרתי לך, אני מכיר את כולם. אני ראיתי אותם, את כולם, מתחת לשמיכה. כל פעם שהיה מה לראות. כי בציר פילדלפי, לא היה מה לראות. אני כבר מפקד אוגדת עזה, וטיל נ"ט פגע בנגמ"ש, שהתפוצץ לרסיסים, ופינקי התקשר אליי ואמר לי: 'זכאי, אכלנו אותה'. את אותו משפט הוא אמר לי כמה שבועות אחר כך, כשנקטעה לו הרגל. ואני נסעתי מנחל עוז לפילדלפי, הגעתי לשם, וראיתי נגמ"חון שליווה את הנגמ"ש עומד בחזית מוצב טרמיט ויורה כדי להרתיע את הפלשתינים מלבוא ולחפש חלקי גופות. ולא היו חיילים.
לא הייתי צריך להגיד
"בתוך הנגמ"חון היו פצועים, ושאלתי את פינקי למה לא מפנים אותם, ופינקי אמר שמישהו מוכרח להמשיך לירות, והם לא רוצים להתפנות. וכל הכוחות היו בזייתון, ורק אני ופינקי שם בפילדלפי, לבד, ואני הולך לאורך הקיר של פילדלפי, בין חלקי הנגמ"ש, בין חלקי הגופות של החיילים שלי, והמוות, התחושה של המוות נכנסת לי מתחת לעצמות, מתחת לעור. הסתכלתי אחורה, ולא היו שם חיילים שהסתכלו עליי. רק אני ופינקי. עד היום אני נושא עימי את הריח הזה, של המוות וחומר הנפץ. זה מעבר למוחשי, זה נטבע ונצרב בך, אי אפשר לשטוף את זה. קשה להסביר, והייתי שם לבד, רק עם עצמי.
"ואחר כך היה מבצע גדול לחילוץ חלקי הגופות, והיה משבר קשה, כי נהרגו לנו חיילים, ואתה מתלבט, וזה קורע, וזו דילמה קשה, וקונפליקט בין ערכים, והשתדלתי לעשות את זה במדורג, בסיכון מחושב, ומה שחיזק אותי זו שיחת טלפון שהגיעה פתאום מראש הממשלה. וידעתי שגם הוא עבר אירועים כאלה, וידעתי שהוא מדבר איתי עכשיו כמפקד אוגדה למפקד אוגדה, ומשהו בקול שלו אמר לי שהוא יודע בדיוק מה מוטל עליי, והוא אמר לי שהוא סומך עלי, והייתי בדיוק לפני תדריך מג"דים לקראת המבצע, וסיפרתי להם, ואמרתי להם שזו היתה גם שיחה איתם, ועם כל החיילים שלהם, וראיתי את הניצוץ בעיניים שלהם, וכולנו הבנו פתאום שאנחנו מעצבים כאן את האתוס של צה"ל, את הידיעה שתמיד, אבל תמיד, נחזיר את החיילים הביתה, חיים או מתים. ואתוס לא נבנה ממילים אלא ממעשים בשטח.
"בעזה התחלתי להבין שזה משהו אחר. שם קברתי לא רק חיילים אלא גם אזרחים. ואתה מאשים את עצמך. בוודאי. זה עניין של אחריות. ושואל את עצמך מה יכולת לעשות, בדיעבד, כדי שהוא לא ייהרג. ואתה מייסר את עצמך. ורואה מוות של אנשים אהובים עליך. ואנחנו יצאנו מלבנון, אבל אצלי, אצל הדור שלי, לבנון לא יצאה ולא תצא אף פעם מאיתנו. ואני, בניגוד לכולם, לא סבלתי את הנוף המדהים הזה של לבנון. אני לא ראיתי אותו אלא רק את הפנים של החיילים שלי שנפלו. וכל הזמן אני חושב על האנשים האלה. איפה הם היו היום אם הם לא היו נהרגים. וזה משגע אותי. ואתה מבין את המשמעות של המוות. כשאתה קורא על המוות, אתה לא תופס אותו באמת. רק כשאתה מביט בו, מריח אותו, אתה מבין. אתה יודע מה זה לחיות בלי ארז גרשטיין? אתה יודע מה זה בשבילנו. אף פעם לא דיברנו על זה, בין החברים. אבל אני תמיד, בסיטואציות קשות, שואל את עצמי מה ארז היה אומר עכשיו.
"כן, זה ברור. בדיעבד היינו צריכים לצאת מלבנון. ואני אמרתי בתקופה ההיא כמה דברים שלא הייתי צריך להגיד, והביטוי 'ארבע סמרטוטות' לא היה במקום. אני יצאתי נגד השימוש שעשו בחיילים. נגד זה שאמרו שהחיילים הם כמו ברווזים במטווח. ואני אומר שלא היו ברווזים, ולא היה מטווח, והיה לנו נשק, והיינו מאומנים, והסתדרנו יפה עם החיזבאללה. ואני למדתי בלבנון שהדרג המדיני נוטה במצבים מסובכים להימנע מקבלת ההחלטה האסטרטגית הקשה ולהפיל את כל הבעיה ואת כל התיק על כתפי החיילים והמפקדים בשטח, וזה מה שהכאיב לי.
"ובעזה, כבר היו גם אזרחים. זה היכה בי הכי חזק באוטובוס הילדים בכפר דרום. אני מח"ט גולני, ואני מגיע לשטח, והילדים כבר פונו. ואני רואה חייל יושב שם על סלע, ליד שלד האוטובוס, ודמעות זולגות מעיניו. זיהיתי שהוא גולנצ'יק, כי אתה מזהה גולנצ'יקים מיד, וניגשתי אליו, וישבתי איתו, ושאלתי אותו מה קרה, והוא אמר לי המח"ט, ואני אמרתי לו בשבילך זכאי, כי כולם, כולל החיילים, קראו לי זכאי. והוא אמר המח"ט סליחה, והתחיל לחייך, וזה היה טוב. ושאלתי למה הוא בוכה, והוא אמר שלא לימדו אותו בקורס חובשים לעשות חוסם עורקים לילד קטן שנקטעה לו הרגל. אז שמתי לו יד על הכתף, אמרתי לו שגם אותי לא לימדו את זה, ושהוא יכול להמשיך לבכות בשקט.
"ואי אפשר לא לדבר על רצח טלי חתואל ובנותיה, הוא היה אחד האירועים הקשים בחיים שלי. תראה, אני לא חושב שאני גיבור. למרות שיש לי הילה כזו אצל החיילים. מי באמת גיבור? דוד חתואל גיבור. כי הוא בחר להמשיך לחיות, וללמד, ולחזור כל יום הביתה, אל החדרים והמיטות, והכל ריק. ובכל פעם שאני מדבר איתו, כבד לי. מה להגיד? איך אפשר להגיד משהו? כן, אני מרגיש אחראי. חד-משמעית, ואמרתי לו את זה. אמרתי לו שנכשלתי במשימה לשמור על חיי אשתו ובנותיו. ואני רואה כל הזמן בדמיון את המחבל מתקרב למכונית, ורואה את מירב, בת שנתיים בוכה בכיסא תינוק, ויורה בה מקרוב. וגם אני אבא. וזה לא מרפה ממני. לא, אני לא המחבל, ואני לא אשם בזה, אבל אני אחראי".
הרצון להמשיך הלאה
את סיום תפקידו כמפקד חטיבת גולני חגג זכאי במבצע מיוחד של הסיירת ללכידת אחד מרוצחי החייל אילן סעדון בעזה. "כשהכוח חזר איתו, ואחד הלוחמים שם היה הבן של האלוף קפלינסקי, אמרתי לחיילים שזו המתנה הכי יפה שהם יכלו לסדר לי לסיום התפקיד, וביקשתי מהם לחשוב על המשפחה של אילן סעדון ולהיות גאים שהם משרתים בצבא כזה. וידעתי, שבמובן מסוים, הצבא נגמר לי. מעכשיו, זה כבר לא תפקידים שאתה נמצא במגע בלתי אמצעי עם החיילים, סופג את אהבתם, שאינה תלויה בדבר. והייתי אמור לנסוע לטיול ארוך במזרח, ולא ידעתי אם אני ממשיך, ואז, בטקס ההחלפה שלי, בא מופז בהפתעה ונתן לי דרגה אישית של תת-אלוף. הוא אמר שהוא רואה בי דוגמה לקצין קרבי בצבא, ורואה בדרגה הזו שלי אות הוקרה למה שהחטיבה עשתה בלבנון ובעזה, ואני ידעתי שאין לי ברירה, וצריך להמשיך עוד תפקיד אחד לפחות. ובשיחה שהיתה לו עם מופז הוא אמר לי: 'זכאי אני מכיר אותך מגיל 19, הגיע הזמן שתלך ללמוד, עשית הרבה תפקידים קרביים, סע ללמוד בחו"ל, איפה שאתה רוצה בעולם'. ואני אמרתי לו שהמקום שאני הכי אוהב בעולם זה כאן. אז הוא הציע שאלמד בארץ. ואני נסעתי למזרח, טיילתי לבד בתאילנד ובלאוס, טיול של חשבון נפש, של מחשבות עמוקות על הרים גבוהים, כי הרי לא היה לי זמן בכלל להירגע בין לבנון לעזה, וכשחזרתי, קרא לי דורון אלמוג, אלוף פיקוד הדרום, ואמר לי שהוא יודע שאני אמור ללכת ללמוד, אבל מכת ההברחות מתגברת ומדובר בבעיה אסטרטגית והוא מבקש שאקח את האוגדה שאחראית לקו בין ישראל למצרים. הוא אמר לי שלא יכעס אם אסרב, אבל הוא הידע שאני לא יכול לסרב".
כך היה. אחרי תפקיד מבריק באוגדה הדרומית, קיבל זכאי את הפיקוד על אוגדת עזה, עבר איתה את התופת, את המבצעים הקשים, את הקסאמים, את הפצמ"רים ואת הפיגועים. הוא נחשב לאחד מאבות שיתוף הפעולה המבצעי בין חיל האוויר לשב"כ לכוחות צה"ל, בכל הקשור ללוחמה בטרור ובתוך עזה. "לא מדובר בשיתוף פעולה", הוא אומר, אנחנו בתוך מלחמה א-סימטרית וצריך לדעת השתמש ביתרונות הטכנולוגיה מול לחימה פרימיטיבית. אין כאן שת"פ אלא מיזוג מושלם. כל הזרועות והכוחות פועלים בתוך מסגרת משותפת ככוח אחד". את התחקיר על מבצע "ימי תשובה", שבו תורגלה השיטה שזכאי גיבש, ערך הרמטכ"ל, אבל לא טרח להזמינו (התחקיר נערך לאחר שהתפטר).
"יהיה בסדר", מרגיע זכאי, "את הלקחים והמסקנות שעשינו העברתי למי שאני חושב שיש בו יכולת ורצון להמשיך עם זה הלאה", לא, לא מדובר ביעלון.
את הפרישה שלו עבר זכאי בבית, עם מירב, החברה האישית, מוקף חברים. "היו שלושה-ארבעה חברים שהטלפונים שלהם חסרו לי, אבל רוב רובם של החברים היו שם בשבילי, הרי האנשים מכירים אותי. לא מהעיתונים, ולא מהדיווחים אלא מהחיים, מהמארבים. ולא הייתי צריך להוכיח לאף אחד שום דבר". חוץ מגבי אשכנזי, נחשב זכאי מקורב מאוד לגולנצ'יק נוסף, האלוף משה קפלינסקי, היום סגן הרמטכ"ל.
"הבן של קפלן היה חייל שלי כשהייתי מח"ט גולני", משחזר זכאי, "יום אחד במהלך מבצע ברפיח, הוא היה עם כוח של גולני באיזה מבנה. ירו עליהם והיו הרבה פצועים, כולל מפקד הסיירת. קפלן היה אז מזכ"ץ (מזכיר צבאי) ראש הממשלה. התקשרתי לדווח לו. הוא ידע שהילד שלו בתוך המבנה. אמרתי לו שיש לנו פצועים. מה שהרג אותי, זה שהוא לא שאל בעצמו. חיכה בסבלנות עד שאגיד שהילד בסדר. אני הרי מכיר את הילד הזה עוד כשהיה קטן, אני הייתי הסגן של קפלן בלבנון, ואחר כך ישבתי וחשבתי לעצמי איזה חיילים יש לנו, ואיזה הורים יש להם".
לזכאי יש דעות מגובשות על כל הנושאים החשובים: בתוכנית ההתנתקות, הוא אומר, יש חורים. היא נולדה מתוך אילוצים פוליטיים. "הבעיה היא, שאין תוכנית באמת, אין קווים אדומים, אין תכנון אסטרטגי ארוך טווח". לדעתו, "עושים דמוניזציה למתיישבים, במקום לחבק אותם. מפספסים הזדמנות לנצל את החוזק הקהילתי המדהים של גוש קטיף".
יש לנו בכלל מה לחפש בעזה? ישראל צריכה בכלל להישאר בעזה? צריכים להיות יישובים ישראליים בחולות עזה, מול מיליון ורבע פליטים?
"אני לא מקדש אדמה. אני מקדש רק את החיים".
מה זה אומר?
"זה אומר שברור אליו שצריך לעשות פשרות. כדי להגיע להסדר עם הפלשתינים נצטרך להתפשר ולפנות יישובים. זה ברור לי. הגישה שלי ריאלית. אין כאן עניין של עוול או צדק היסטורי. כבשנו את עזה במלחמה, צריך להחזיר אותה בשלום. אני חושב שצריך לעשות פשרות וצריך להגיע להסדר. מה שמפריע לי בכל העניין זה שאין כאן תוכנית אמיתית. מה יהיה אחרי ההתנתקות? מה, מגיעים להסדר? הרי לא מגיעים לשום מקום ולשום דבר. עתיד המהלך הזה לא ברור. יש לי תחושה שגם מי שש עושה את המהלך הזה לא יודע".
דיכטר הוא הגיבור
מתיישבי עזה הם חלוצים?
"כן, ולא רק זה, אלא חלוצים עם ערך ביטחוני. אם הם לא היו שם, בארבע השנים וחצי האחרונות את 5,000 הפצמ"רים של עזה היו חוטפים יישובי הנגב המערבי".
זכאי טוען שצריך וחובה לצאת גם מציר פילדלפי ותוקף את "גישת יובל שטייניץ" בכל נושא המעורבות המצרית. "הגישה הזו היא טעות", הוא אומר, "בעיית ההברחות היא בעיה אסטרטגית בגבול הדרומי, היא מובילה לריקבון מוסרי, היא מתחברת לטרור, יש כאן חוסר הבנה בסיסי של האינטרסים של מצרים. נכון, המצרים יכולים לעשות יותר,, וצריך להטיל עליהם את האחריות ולצאת מפילדלפי".
זכאי חושב שצריך לשנות את הגישה לארגון החמאס. "זה אינטרס שלנו שהחמאס ישתלב בשלטו הפלשתיני", הוא אומר, "החמאס הוא תנועה פרגמטית. דוגמאות? ההודנה. התהדיה. עכשיו שקט בעזה, כי זה האינטרס של החמאס. ברגע שיהיו משולבים בשלטון, כמו ששרון אומר, דברים שרואים מכאן לא רואים משם. אפשר לייצר גם אינטרס שלהם להתפרק מנשקם".
לדעתו, "השיח' יאסין היה בר מוות, ידיו מגואלות בדם, אבל השאלה היא איזה מצב יצרה מדיניות החיסולים. יאסין היה האיש שריסן את ירי הקסאמים, פעמים רבות הוא מנע ירי על שדרות. כשאתה מחסל הנהגה יש רווח, אתה קוצץ את ראש הנחש, אבל יש מחיר. כי כשאין הנהגה, אין אינטרסים, ואין סדר, ואי אפשר להפעיל איזונים".
בעניין הזה יש לו מחלוקת עם השב"כ, אבל היא לא מעיבה על דעתו הכללית על הארגון. "השב"כ מסתכל רק על סיכול, ובצדק. בפרפראזה על מה שצ'רצ'יל אמר, אני אומר, שמעולם לא היו חייבים רבים כל כך את חייהם למעטים כל כך, כמו כאן, עכשיו, בשנים האחרונות. אבי דיכטר, בשבילי, הוא התגלמות של איש ישר שהאינטרס היחיד שלו הוא ביטחון אזרחי ישראל. ראיתי אותו ואת אנשיו מקרוב בשעתם הקשה והגדולה, במלחמה החשאית, העקובה מדם, על החיים שלנו. אזרחי ישראל חייבים להם חוב עצום. דיכטר הוא הגיבור האמיתי של המלחמה הזו".
יש לך זהות פוליטית?
"בוודאי".
שתף אותנו.
"אדם שפוי. התדמית שנוצרה לי לא תיאמן, והיא בדיוק הפוכה ממה שאני. אני אמרתי
למתיישבים לאורך כל השנים את מה שאני אומר עכשיו. לא הסתרתי את זה. בסוף, תהיה כאן פשרה ונחזיר שטחים".
בין העבודה לליכוד?
"אני במרכז".
היו לך פניות להיכנס לפוליטיקה?
"הרבה".
שקלת ברצינות?
"לרגע אחד לא. הבהרתי את זה לכל מי שפנה אליי. אני חושב שיש יותר מדי אנשי צבא בפוליטיקה הישראלית. המומחיות של אנשי צבא זה צבא, וזה לא אומר שיש להם, או לנו, כישורים לנהל מדינה. חסרים לי אנשי אקדמיה בפוליטיק
הישראלית. שיזיזו את עצמם ויירדו ממגדל השן".
("בסוף תהיה כאן פשרה ונחזיר שטחים" מאת בן כספית, מעריב מוסףשבת, 03.06.2005, עמודים 4-6)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #45  
ישן 27-01-2016, 06:53
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
כתבה ישנה על האלוף אילן בירן
בתגובה להודעה מספר 44 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "ראיון הפרישה של תא"ל במיל' שמואל זכאי"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

("קפץ לבתי זיקוק" מאת אביחי בקר, מעריב מוסף "מעריב היום", 24.09.1996, עמוד 5)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 27-01-2016 בשעה 07:04.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #46  
ישן 27-01-2016, 08:32
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
ראיון ישן עם דוד זיני כמ"פ ג' בגדוד ברק (היום מח"ט הקומנדו) והמג"ד דאז, שלומי כהן
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...27/74009559.pdf


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
גולני שלי, גולני שלהם

ממלחמת יום כיפורים תפסה את פלוגה ג' של גדוד ברק על הדשא, בהמתנה לעצרת לציון 25 שנה לגולני. השנה, ערב עצרת ה-,50 נפגש מפקד פלוגה ג' אז עם פלוגה ג' מודל 98'
  • אביחי בקר
  • 08.10.1998
חושניה היא אותה חושניה – אפורה כשהיתה. האורז שמוגש בארוחת הצהריים הוא אותו אורז, הפנים אותם פנים, אפילו השמות זהים. כאז כן עתה, עדיין מעירים בסיכום תרגיל על רווחים קטנים מדי בזמן התנועה. נכון אמנם שהפלוגות היום גדולות בהרבה מאלה של פעם, אבל מהתרשמות חטופה ובלתי מחייבת – במרכיב האנושי לא נמצא הבדל ניכר בין פלוגה ג' בגדוד "ברק" מודל 98' לזו של אוקטובר 73', שבה שירתתי.
לקראת עצרת היובל של חטיבת גולני, הנחגגת הערב בפארק הירקון בתל אביב, ביקשתי להציץ בפלוגה שבה הייתי מ"פ במלחמת יום כיפור. אמנם חלפו כבר 25 שנה, אבל בלבי נשארתי פלוגה ג'. זו הסיבה ששמחתי, כאילו עדיין הייתי המ"פ, על הניצחון בבוחן פלוגה שהתקיים לפני שבועיים. בזמני, יש להודות, לא זכיתי להתקרב לתוצאה דומה. עכשיו הם לקראת סיום אימון קיץ. התרגילים שלהם נדרש הדור הנוכחי מפרכים ומסובכים יותר מהסטנדרדים שהוצבו לנו בשעתנו.
המ"פ של ג' הוא סרן דוד זיני, שנה בתפקיד, נשוי ואב לילדה, ירושלמי, בן כמעט 25. זיני, שנולד קצת אחרי המלחמה ההיא, הוא בוגר הישיבה התיכונית בחיספין ולמד זמן קצר גם בישיבת "שבי חברון". לגולני הגיע רק כשהיה כבר מ"מ. "קל מאוד לא להיות ביחידה קרבית. היפה הוא שהאנשים פה, שלא גדלו במקומות שאני ואתה גדלנו, שאף פעם לא דיברו אתם על ציונות, הולכים לך 30 ק"מ עם מק"כ (מקלע כבד) על הגב, ותוך כדי הם אפילו מחייכים. אז הם לא טובים בדיבורים, את הציונות שלהם הם לא מבטאים במלים, הם אמנם לא קוראיםלילד בשמו, אבל הם אלה שבפועל עושים אותה".
מה עברה פלוגה ג' ביום כיפור, זיני לא ממש יודע, על הקרבות בנאפח ובמזרעת בית ג'אן הוא רק קרא. הוא גם לא שמע על כך שבפרוץ הקרבות היתה הפלוגה שרועה להנאתה בחורשות פארק הירקון, ערוכה לעצרת, שבסופו של דבר לא התקיימה, לכבוד 25 שנה לחטיבת גולני. המורשת שממנה הוא ניזון, כמו כל היתר, היא קרב החרמון – וזהו, בעצם, סיפורם של גדודים אחרים בחטיבה.
למיתוס הוא מתייחס בצורה מפוכחת. בצד הגבורות הוא מכיר גם את התקלות שליוו את שני ניסיונות כיבוש החרמון. להמחשת עניין זה, בתרגיל הגדודי של אימון הקיץ הם עלו לחרמון על הציר ששימש את הלוחמים של 73'.
בתעסוקה האחרונה שלה ישבה הפלוגה בעיישיה בדרום לבנון. לעיתון הם נכנסו כשהרגו, בהיתקלות ליד סוג'וד, שני אנשי חיזבאללה. בקרוב הם עולים לשם שוב.
על הדילמות שלו כמ"פ זיני מדבר בגילוי לב. בגולני מתקיים בהשראת המח"ט, אל"מ גדי אייזנקוט, תהליך נוקב שמטרתו שינוי האקלים התרבותי בחטיבה. הדילמה היא איך לא לשפוך את התינוק עם המים, כיצד להשאיר את רוח ה"אחי" ובו בזמן להתנער מהרעות החולות.
"מה שאני מנסה כל הזמן להחדיר למ"מים", מסביר זיני, "זה להתחבר לכל רובאי ורובאי, להאמין בזה שהוא מסוגל, למצוא אצלו לפחות דבר אחד טוב, ודרך זה להתחבר; אחרת הוא לא יתחבר אלינו. להגיד 'חייל מצ'וקמק' זה בעיני תירוץ קלוש לכישלון שלנו כמפקדים להניע אותו. החייל טבעו לבכות, המפקד טבעו לדרוש. זה הקונפליקט הנצחי. השאלה היא רק איפה להציב את נקודת החיכוך, באפס או בעשר. כמ"פ, המטרות שעומדות לנגד עיני הן להכין את הפלוגה למלחמה בצורה הכי טובה שאפשר, ולהחזיר אותה ממנה במינימום אבידות. מזה בעצם נגזר הכל. מכאן המאבקים חסרי הפשרות שאנחנו כמפקדים מנהלים בנורמות מקולקלות של ותיקות מול צעירות. כמה שאומרים גולני גולני, בתחום הזה המצב פה חיובי בהרבה לעומת חטיבות חי"ר אחרות. אצלנו לא קרה שצעיר חייב היה לצאת מהמקלחת כשוותיק נכנס. זה שבעניין הזה דווקא לנו יצא שם רע – זה רק בגלל שבגולני לא מחביאים את הבעיות".
אף כי זה לא אופייני רק לגולני, סוגיית הוותיקות-הצעירות היא שאלת המפתח. לשם שינוי הדפוסים נדרש חריש עמוק. כאשר נוגעים בפריווילגיות הנתפשות כמסורת עתיקת יומין, השטח לא תמיד מקבל בהבנה את המסרים החדשים.
"ברגע שלקחו את הסמכויות של הוותיקים פגעו במקצועיות של הפלוגה", טוענים רובאים. לדבריהם, "זה ממש לא נכון שמה שבראש של הוותיק זה רק לתזז או להשפיל את הצעיר, שיכין לו נס ויצחצח לו נעליים. ותיק שהראו לו שסומכים עליו היה לוקח את הצעיר ומטפח אותו, דואג לחיילות שלו ומעלה אותו על כוננות. בתרגילים, רק מהמבט של הוותיק – הצעיר היה נשכב על הבטן. ההשפעה שלו על הצעיר היא הרבה יותר מזו של המ"כים. היום, כשלוותיק כבר לא אכפת, אפשר לבוא לתרגיל ולראות את הצעיר מסתלבט על הגב".
"התפישה אצלנו", אומר זיני, "היא שכשיש מוגלה, חייבים להיכנס בה ולפנצ'ר אותה גם אם המחיר הוא פיצוצים. להגיע למרד זה לא באמת מסובך. כמה פעמים כשנלחמתי לשנות דברים ביחסי צעירים-ותיקים הייתי ממש על הסף. רק לפני שלושה שבועות כמעט פרץ פה מרד. החוכמה האמיתית היא להוביל מהלך ערכי מתוך הבנה ולא בכפייה, מבלי לרסק את הפלוגה. זהו מין משחק מוחות בלתי פוסק: מתי להבליג ומתי להכות. עד כמה שזה יישמע מוזר, כל החיכוכים האלה הם ההכנה הטובה ביותר למלחמה. אתה, כמפקד, מתמודד על מקומך אצל החיילים – ילכו אחריך או לא? אם במלחמה נגד אויב אני אפעיל תחבולות כמו שפה אני מפעיל בעימותים על נורמות, אהיה מאושר. כמו שבמלחמה יכולה התחמושת להיגמר, ואז לא אהיה מסוגל לצאת ליעד הבא, ככה גם פה: אם בעיני הפלוגה ביזבזתי את הקצאות המנהיגות שניתנו לי – מבחינתם נגמרו לי המחסניות".
כפלוגת החוד המובילה את הגדוד, ג' היא בבת עינו של המג"ד, סא"ל שלומי, ולא רק משום שלפני שש שנים הוא היה בה המ"פ. באימון, באחת השבתות הפנויות, הוא אסף את החיילים לשיחת נפש בלי נוכחות הסגל. "זאת פלוגה מעולה, הטירוף שלהם זה היופי שלהם, לראות את פלוגה ג' בתרגיל זה ממש מרגש. במוטיווציה, במקצועיות ובגאוות יחידה, בכל אלה הם הטופ. אני גם לא מתרגש מזה שלפני שהם עולים ללבנון הם עושים קעקוע מוות. כשיושבים במוצב ריחן וחוטפים כל היום על הראש פצמ"רים (פצצות מרגמה), זאת תגובה לגמרי טבעית. נקודות הכשל הן אך ורק ערכיות. הרבה ממנהגי העבר עקרנו מהשורש, התנהגות אלימה וזובורים קטלניים הורדנו מהפרק. האווירה היום בגולני, לעומת המציאות שלתוכה אני התגייסתי לפני 12 שנה, שונה לחלוטין. כבר אמרתי לזיני שכשאני הייתי מ"פ ג', החיילים היו הרבה יותר קשים משלו. היו אז בעיות אלכוהול, היו סמים. כל זה נעלם".
"אני ער לעובדה", קובע זיני, "שקיימת אצלנו בגולני תופעה של דריסת החיילים השקטים על ידי העדר. רובאי שהוא יפה נפש ולא סכינאי קשה לו להתמודד מול המאסה. אחת המלחמות שלי היא למנוע את הנתק הזה, ליצור תודעה שזאת לא סתירה, שבהחלט אפשר להיות גם אינטליגנט וגם לוחם טוב. אלה דברים שאני מדבר עליהם הרבה עם הפלוגה".
בשבוע שעבר, להמחשת הדבר, הקרין לפלוגה את הסרט "הנחשול", שבו מכתירה עליה קבוצת נערים דיקטטור פאשיסטי. לאחר מכן הנחה דיון בנושא. "היה לי חשוב שהפלוגה תבין שחברה המשוללת בסיס ערכי מוצק, שמה שמניע אותה זו רק המאסה, עלולה להוביל לצמיחת מנהיג שאף אחד מאתנו לא היה מאחל לעצמו".
השפעת הסרט היתה חזקה מששיער, יומיים אחר כך עוד התנהלו בביתנים ויכוחים ערים בנושא. "בעיני זה מכפיל עוצמה. אני בספק אם בזמנכם ניתן היה לקיים דיון כזה. כשהייתי מ"מ, גם אצלנו לא עשינו את זה. זה רק מוכיח לי שוב, שהבעיה העיקרית שלנו היא לא החיילים, אלא גובה המעוף שלנו כמפקדים.
"עיקר ההשקעה של האנרגיות והמרץ שלי זה ברמת הנורמות. אז נכון שקל מאוד ליצור גיבוש בקבוצה על בסיס המכנה המשותף הנמוך ביותר. אבל מה קורה לחייל שלא מקובל עליו שתנאי ההתקבלות זה להתלהם, להתחרע, לקלל את הפלוגה המסייעת; שמנטלית הוא לא רגיל לסגנון כזה? היו תקופות שדקה הוא לא היה שורד אצלנו. היום, נדמה לי, האקלים כבר יותר נוח.
"תמיד אחרי שירות ממושך בשטחים אנחנו נדרשים לטפל בבעיות נורמטיוויות לא פשוטות. ברוב המקרים זה גורם משבר לפלוגה, הדילמות שמתעוררות שם מביאות לקלקולים של או אפתיה, או חמור לא פחות, היפר-ברבריות וחוסר ערכיות ברמות קריטיות. זו התמודדות שדורשת מאתנו לרקוד על חבל דק, שהוא כמעט בלתי אפשרי. כי אם אני כמ"פ לא בדיוק יודע למה אני נדרש, איך יגיב החייל הקטן? לפלוגה לוחמת, חברון זה שיא הריקבון. אין נזק מוסרי גדול מזה. בבת אחת כל הקלקולים פורצים החוצה.
"כשיושבים ארבעה חודשים כל יום שמונה שעות במחסום על ג'יפ, מרוב בטלה זה בקלות יכול להידרדר להצקות, לזריקת אבנים לחצרות של ערבים, סתם בשביל הכיף. פלוגה ותיקה, כשהיא לא ממש עובדת, כשכל מה שהיא מתעסקת בו זו פעילות זבל – בשבילה שעמום זה המתכון הבטוח לצרות. זה לא מקרי שאף אחד לא רוצה לשרת בשטחים, שלמרות הסכנה לחיים מעדיפים את לבנון. גדוד שחוזר מחברון כשהוא לא מפורק – זה הישג. אלה עובדות שחייבים להכיר בהן".
השטחים הורסים – קובע גם המג"ד שלומי חד משמעית. אחרי חברון, הוא אומר, לקח לנו הרבה זמן להרים את הפלוגה הזאת למקום שבו היא צריכה להיות.
זיני הוא מ"פ מוערך. הצעות לקידום לא חסרות לו. הוא מצדו מתלבט "אם לצאת קצת לחופש, לנשום אוויר, לתדלק רוחנית ומנטלית. המסגרת הצבאית היא כוחנית ולא מאפשרת עידון. סגנון הדיבור שלי, לדוגמה, הוא לא זה שאתו הגעתי. בתחומים מסוימים בהחלט מתקלקלים, וכדי לא להתבהם חובה לפעמים לעצור ולעשות חשבון נפש".
לפני שקיבל את הפלוגה הוא שאל את עצמו לא אחת אם הוא ראוי לתפקיד. התמונה שדימה בנפשו היתה של קרב נואש שבסיומו לפלוגה 30 הרוגים. "לא יכולתי לעשות שקר בנפשי. מה שהטריד אותי היה, אם יהיו בי הכוחות להעמיד אותם על הרגליים אחרי מצב קיצוני כזה, לצאת נחושים למשימה הבאה".

_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 27-01-2016 בשעה 08:36.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #47  
ישן 27-01-2016, 10:12
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
ראיון ישן עם מח"ט בנימין דאז, אל"מ (לימים תא"ל) יוסי היימן
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...27/65800987.pdf


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
ידידותי לסביבה

אל"מ יוסי היימן, מח"ט גיזרת רמאללה, יודע שהמתנחלים קוראים לו שמאלני, אבל זה לא מפריע לו לנהל מדיניות של איפוק והבנה לצורכי הפלשתינאים, ואפילו להתנצל לפניהם כשצריך. הוא לא מהסס לבקר את המתנחלים או להסביר לפקודיו את יתרונות הסכם אוסלו
  • אביחי בקר
  • 07.07.1998
לפני כחודש התעללו שני חיילים בעצירים פלשתינאים במתקן המעצר בבית אל. בין השאר הכריחו אותם לרדת לכפיפות סמיכה, לשיר שירי גולני, לרוץ הלוך ושוב בלוח זמנים קצוב, החטיפו להם כמה צ'פחות, סטירה פה, בעיטה שם, הכל קטעים בשביל הצחוק כאילו. אלא שלא כך חשב אל"מ יוסי היימן, מח"ט הגזרה.
דבר ראשון הודיע למפקדו כי הוא לוקח על עצמו את מלוא האחריות למעשה החריג. "דעתי היתה שעם יותר שליטה ובקרה מצדי אפשר היה למנוע את התקלה", מסביר היימן. "יושר", הוא כתב בזמנו בדף לצוערים, "הוא התכונה לקום ולהגיד טעיתי, גם אם כישוריך וקידומך יוטלו בספק".
היימן לא הסתפק בכך. הוא הלך לבית המעצר, נפגש שם עם מנהיגם של העצירים והתנצל לפניו. "אמרתי לו, 'תגיד לחברים שלך שמה שקרה זה חמור, כמפקד החטיבה כאן זה לא מקובל עלי, אני מתבייש במה שהיה, ובשם צה"ל אני מבקש את סליחתכם'".
נגד המטרטרים הוגש בינתיים כתב אישום לבית הדין הצבאי מחוז המרכז. "מי כמוני יודע שגם העצירים לא צדיקים", אומר היימן. "האיש שבעיקר בו התעללו נעצר על זיוף תעודת כניסה לישראל. אבל חשוב שנדע גם את הרקע לדברים. יש לו אחד-עשר ילדים, והוא אמר לי שאם יהיה צורך הוא יזייף שוב מסמכים, כי הוא חייב להביא אוכל הביתה. מה תגיד לאדם כזה? מה מבין ילד בן 19 שהוא מרשה לעצמו בשביל הכיף להתעלל באבא שמנסה איכשהו להתפרנס? אני לקחתי קשה את הסיפור הזה, שוחחתי עליו עם חיילים ומפקדים, ונראה לי שהעניין הובן".
זה האיש, זה סגנונו. הומניסט במדים. "יוסי היימן הוא התגלמות של חוכמה, בינה ודעת", אומר יגאל רינגרט, סמח"ט מילואים שגדוד שלו סיים לא מזמן תעסוקה בגזרה. "הוא איש ישר, אוהב ארץ ישראל, הרגישות שלו לצרכים של שני הצדדים, גם המתיישבים וגם הפלשתינאים, מונעת מתחים ומקנה יציבות רבה לגזרה. מעבר להיותו מפקד, הוא מחנך בנשמתו. הוא מעמיק בהבנת הרקע הפוליטי, החברתי והביטחוני של המצב, בדקויות של הסכמי אוסלו, ביחסי הכוחות הפנימיים אצל הפלשתינאים, הראייה שלו רחבה, יש בו המון פתיחות ושאר רוח, הוא מקנה חשיבות עליונה לערכים של מוסר, הוא לא יתן לגסות ולקלגסות לפרוץ. מצד שני, כשנדרש להפעיל כוח הוא מאוד החלטי ונחוש".
ואלו ההנחיות של היימן לימ"ס, יחידת המסתערבים של משמר הגבול, לקראת פעילות סמויה במחנה הפליטים ג'לזון, בעקבות מקרים חוזרים ונשנים של ידוי אבנים ובקבוקי תבערה: "בקת"ב מטווח 30 מטר הוא כלי לוחמני חם שגם הורג. 0.22 לרגל בברך, ממש ברגע הזריקה, זה בסדר. מה שחשוב זה שאם תגיעו לנוהל מעצר חשוד, שהבן-אדם יהיה פצוע ולא מת. קליעה מדויקת דרך כוונות, לרגליים בלבד. הרוג יגרום לנו את ההיפך ממה שהיינו רוצים".
הרי ברור לכולם שאם היו כאן שני הרוגים בשבוע, הוא מסביר, ראש הממשלה היה נאלץ לנהל את המשא ומתן מתוך לחץ. "יש פה סיר מבעבע, התפקיד שלנו הוא לשחק עם המכסה כדי למנוע מהתבשיל לגלוש. לכן בהפגנה אני מנחה את הכוחות להוציא ממנה את העוקץ מבלי שיהיו הרוגים. דרך אגב, אצל חלקים מהרשות הפלשתינית זה דווקא טוב שיש אבדות, כי זה מסייע להם להניע את הרחוב".
איך זה מסתדר עם הפעולה היזומה במחנה ג'לזון? "אנחנו הולכים בדירוג", מסביר היימן את מדיניות התגובה. כשנודע לו על תרעומת במחנה הפליטים, בגלל ג'יפ של מג"ב שפגע באנדרטה המוצבת בו, הוא בירר את העניין עם מפקד הפלוגה ושמע כי מקור החבלה בנהיגה בלתי זהירה. היימן הינחה אותו להתקשר אל מושל רמאללה, אבו-פיראס, ולהסביר שזאת לא היתה פגיעה בזדון. "במקרה הזה ביקשתי מהמושל שיגיד לראשי הפתח בג'לזון שמוטב להם להרגיע את השטח, אחרת עוד עלולות להיות פה אבדות". הימ"ס, הוא אומר, מופעל רק אחרי שמאמצי ההידברות לא הועילו.
בזכות הסכמי אוסלו
היימן, מח"ט בנימין מאז אפריל 97', נהנה בשבועות האחרונים משקט יחסי בגזרה, אם כי הסימנים שהותירו אבנים על הג'יפ הממוגן שלו מעידים על זמנים קשים יותר. אחד ממוקדי החיכוך נמצאים בהתנחלות פסגות, שהגדר המקיפה אותה ממש נוגעת באל-בירה, הנמצאת בשטח A. זירת ההתרחשות היא רחוב כראמה, 80 מטר בלבד מהשער, והרחבה שאליה היימן נוסע עדיין מפויחת, עדות לשורת אירועים, 20 בתוך חמישה חודשים, שבחדשות נקראים הפרות סדר.
הסיבוב האחרון נערך לפני יותר מחודש, ביום שבו נגמרו בחינות הבגרות. "הם עולים מהסמטה, מנסים להתקרב לגדר, זורקים אבנים וברזלים, הבנים קדימה, הבנות מעודדות מאחור, לפעמים הם שופכים דלק על הטרסה הזאת וכשהחיילים נערכים עליה, הם זורקים בקת"ב (בקבוק תבערה) כדי להבעיר אותה. אנחנו דולקים אחריהם, דוחקים אותם, כשיש צורך אנחנו מפעילים גז וגומי. המקרה הכי חמור היה אחרי מותו של מוחי א-דין שריף שנקבר כאן למטה, 250 מטר מאתנו. זאת היתה הפגנה של 500 איש, לקח למשטרה הפלשתינית חמש שעות כדי להתערב. עד אז הם סגרו פלאפונים ולא דיברו אתנו. גם כשהם נכנסים לפעולה זה לרוב בשיטת 'חבר'ה תפסיקו', רק פעמיים ראיתי אותם מפזרים ממש נחוש".
למרות הטרוניות, היימן בסך הכל מרוצה מהקשרים עם עמיתיו הפלשתינים. "אני חייב לציין שלמרות משקעי העבר המגעים המקומיים בין מנגנוני הביטחון של שני הצדדים מאוד מוצלחים. כשאני יושב, למשל, עם מושל רמאללה אבו-פיראס, שהיה ראש מנגנון הפיגועים של אש"ף בגזרה המערבית בלבנון
אם רק נתחיל לנבור, עוד יתברר שירינו זה על זה במחנה אל-חילווה, לו נהרגו חברים, לי נהרגו חברים מפגשי התיאום בינינו מתנהלים באווירה ידידותית. לדעתי זהו אחד ההישגים היותר משמעותיים הנגזרים מהסכמי אוסלו. בעניין הזה ההצלחה, אני חושב, עולה אפילו על מה שתיארו לעצמם המנסחים".
לאבו-פיראס הוא הביא לרגל אחד החגים צנצנת של ריבת תפוזון סיני שרקח במו ידיו. בהזדמנות אחרת, כשהופתע לגלות במרצדס של ג'יבריל רג'וב כרך מכתבי דוד בן גוריון, הסביר ראש מנגנון הביטחון המסכל "אנחנו לומדים מכם".
היימן, אז עדיין חם וטרי בתפקיד, העז להחציף, "אני מקווה שתלמדו ממנו גם איך לא להיות מושחתים", ונענה בחיוך. אבל להיימן אין אשליות. "בזמן אמת של עימות חזיתי אני בספק אם זה מה שיתרום להרגעת המצב".
שטיח של אבנים
לפני שקיבל את הפיקוד על חטיבת בנימין היה היימן מג"ד בבית הספר לקצינים שמפקדו, אל"מ מוני חורב, היה בעבר מח"ט אזור רמאללה. כשהתבשר על תפקידו הבא, הוא מספר, יעץ לו חורב: "רק אל תחזור על הטעות שלי. אני התעמתתי עם המתיישבים מיד בהתחלה ואחר כך, עד שסיימתי את התפקיד, היה בינינו נתק מוחלט. לא דיברתי אתם. לטובתך אל תגיע למצבים כאלה". לולא הוזהר מבעוד מועד, הוא אומר עכשיו, אולי גם הוא היה מתפוצץ לנוכח הפרות חוק של מתנחלים.
דוגמה? "זה היה לא מזמן, בשבת. נסעתי לפסגות כדי לתת תדריך לפלוגת השריון שהגיעה אלינו. מתחת לכוכב יעקב אני רואה את הכביש, לאורך קטע של איזה 30 מטר, כולו שטיח של אבנים. ישר חשבתי על פיגוע אבל די התפלאתי, כי בשבת לא נוסעות כאן מכוניות של יהודים, אלא רק של פלשתינאים. אני מגיע לפסגות, מיד אני קורא אלי את המ"פ, לשאול אותו מה קרה. הוא עונה לי שאחרי תפילת הבוקר ילדים ונערים מכוכב יעקב יצאו מבית הכנסת להפציץ את הציר באבנים". במקרה אחר, אחרי עימות עם הפלשתינאים, התייצבו ילדים מפסגות, בני שמונה עד 12, מול הפלשתינאים כשהם עושים לעברם תנועות מגונות. "תעיף אותם מיד", הורה היימן לרכז הביטחון של ההתנחלות.
הוא בן 38, יליד חיפה, בנעוריו למד בירושלים בישיבה התיכונית "נתיב מאיר", בכיתה שבה למד גם מזכיר הממשלה דני נווה. היימן התגייס לנח"ל, כקצין הוא שירת בגדוד בית הספר למ"כים 906, במלחמת לבנון הוא היה מ"פ במצור על ביירות, אחר כך היה מפקד מחלקה בבה"ד 1 והשתחרר מצבא קבע למרות שהפצירו בו להישאר. הוא הלך ללמוד בטכניון כלכלה וניהול, אבל אחרי שנה הגעגועים גברו עליו. כשחזר למדים זה כבר היה לגולני, שם היה קמב"ץ חטיבה, קצין אג"ם, סמג"ד, ובסיבוב נוסף בטכניון, הפעם כבר מטעם הצבא, הוא השלים את התואר.
אחר כך פיקד היימן על בית הספר למ"כים של גולני, היה מג"ד 13, ובתפקיד זה הודיע בשנית שהוא פורש. זה היה חודשיים בלבד אחרי היתקלות מוצלחת בלבנון, שבסופה נמנו ארבעה הרוגים של החזית העממית לשחרור פלשתין. "דפקנו סיור הכנה, שתיכנן פיגוע גדול ליום השנה של הארגון", מתגאה היימן. גם פניות אליו של יצחק מרדכי, אז אלוף פיקוד הצפון, להישאר ולהיות אצלו קצין מבצעים, לא הועילו.
הוא גר אז בגבעת אלה, ליד נהלל. "חמישה חודשים ראשונים כאזרח היו גדולים מהחיים", הוא מספר. "כל בוקר הבאתי את הילדים לגן, אחר כך הלכתי למכולת של איציק לקנות שוקו ולחמניה, חזרתי הביתה, ישבתי על המרפסת וככה שלוש שעות מול הנוף הנפלא ישבתי רגל על רגל וקראתי עיתונים". באותה תקופה גם פיתח חיבה מיוחדת למטבח והיה לבשלן חובב.
רק כשאזל מענק השחרור שלו הוא יצא לעבוד. תחילה ככלכלן בחברת היי-טק ואחר כך כמנהל המקומון "כל העמק והגליל" מקבוצת "ידיעות תקשורת". שנה וחצי עבד בעיתון, הצליח יפה בתפקידו, פעמים אחדות גם כתב מאמרים. כשמנכ"ל הרשת חשב לקדמו, היימן הקדים והודיע כי גמלה בלבו ההחלטה לשוב לצה"ל.
"כבר אחרי שנה הרגשתי שאני לא שבע. היתה לי תחושה שהחמצתי משהו בזה שעזבתי את הצבא, שזה חסר לי. האצבעות ממש דיגדגו לי".
"אצלו זו מחלה", אומר מעסיקו מאז, מודי פרידמן, היום משנה למנכ"ל ב"ידיעות אחרונות". "אותי הוא לא הפתיע, כי בשיחות שהיו בינינו, תמיד, העיניים שלו ברקו כשהוא דיבר על הצבא. לעומת זאת, במה שאנחנו התעסקנו הוא היה אומר לי שאלה הבלים".
ירושלים שלו
"העובדה שראיתי שאני יכול להצליח גם באזרחות די הרגיעה אותי", אומר היימן. "היום אני יכול לומר בפירוש שאיכות התפקוד שלי משופרת בזכות העובדה שהייתי בחוץ. לי זה רק תרם". היימן הוא אחד ממספר הולך וגדל של מפקדים שניסו להשתלב בחיים האזרחיים, ראו במידה זו או אחרת ברכה בעמלם ולמרות זאת בחרו לחזור לצבא. הדוגמאות הבולטות הם מח"ט גבעתי אייל שליין, שפתח בית קפה; מח"ט הנח"ל טל רוסו, שנכנס לעסקי וידיאו; מג"ד צנחנים שטייל שנה בהודו; סמח"ט 7, שעסק בחקלאות; סמח"ט גולני לשעבר, יריב קריגר, שניהל מסעדה.
עד כמה התנסויות כאלו תורמות לצה"ל יעיד המקרה של היימן. בהיותו מג"ד בבה"ד 1 הוא בנה סדרת חינוך על ירושלים שתכניה שונים מהדפוס המקובל, שרובו ככולו היסטוריה ומורשת קרב. לביקור המתבקש בגבעת התחמושת הוא צירף שלושה מפגשים: עם יהודה עמיחי על ירושלים בראי הספרות והשירה; עם שרי אנסקי על אוכל ירושלמי; ועם אלי אוחנה על ספורט בירושלים.
על המפגש עם אוחנה לא צריך להכביר מלים, במקרה הזה מעניינת יותר תגובת הצוערים על שני המפגשים האחרים. שרי אנסקי סיימה את מסע האוכל שלה רק אחרי שעה וחצי, במקום 40 דקות שהוקצו לה. הקצינים-שבדרך המטירו עליה שאלות על מסעדות כשרות ולא כשרות, על אמרלד ריזלינג ועל שרדונה, על חומוס ועל גורמה, וההתלהבות היתה הדדית. אצל יהודה עמיחי, להבדיל, הם כמעט הזילו דמעות. "אני לא מגזים", אומר היימן. "הוא דיבר בשקט, 180 צוערים ציניים התרגשו שקשה לתאר. הם בני 19, יהודה עמיחי בן 72, ים של שנים מפריד ביניהם, וכשהוא גמר הם קמו כולם על הרגליים ומחאו לו כפיים".
הוא לא איש צבא במובן הקלסי וההרואי של המלה. זה החן שלו, זה הקלף שלו, ובעיני הדוגמטים זו גם נקודת התורפה שלו. "גם כילד, סרטי מלחמה לא עוררו בי כלום, אם צבא פירושו להרוג אז בכמה מובנים אני די פציפיסט", הוא מתוודה. מה קוסם לו בכל זאת בצבא, עד כדי כך שעבר כבר שלוש פעמים בשערי הבקו"ם? "זה החיבור האנושי והאתגר הפיקודי. העומק שאליו הגעתי עם לוחמים בגולני, עם צוערים בבה"ד 1 ועם חיילים פה בחטיבת בנימין. את זה לא היה לי, לא בטכניון ולא כשנגעתי בעולם התקשורת".
הוא חזר לצבא בדצמבר 95', לתפקיד מג"ד בבית הספר לקצינים, כשהוא המום עדיין מרצח ראש הממשלה יצחק רבין. כמה אירוני הדבר, שלאחר ההתנקשות נודע לו כי בהיותו מג"ד 17 בגולני, עבר תחתיו במסגרת אימון מתקדם חייל ששמו יגאל עמיר. "הייתי נחוש לחזור לצבא והרצח רק חיזק אצלי פי כמה את ההכרה שאני נוהג נכון, אפילו שאשתי וילדי, בלשון המעטה, מאוד לא אהבו את ההחלטה שקיבלתי. רצח רבין השאיר עלי חותם שעד היום מלווה אותי. אני מרגיש שהחברה הישראלית לא ממש הפנימה את מה שקרה. התופעות החברתיות שאני רואה סביב העניין הזה, אותי מאוד מדאיגות".
בדף שחילק לצוערים שלו במלאת שנה לרצח הוא כתב: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו... זה נורא ששומעים אמירות על 'הצדיקים ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר' ואפילו גם אם רק 'אני לא מסכים למעשיהם אבל בסופו של דבר יצא מזה טוב'. האומר כך מגלה שאיננו מבין כלום מהי זכות מדינת ישראל להתקיים".
תלונה במשטרה
לפני חודש הגיש היימן תלונה למשטרת בנימין נגד יוסי דיין, תושב פסגות. תחילת דבר בחיילי מילואים המשרתים בגזרה, שהוזמנו לארוחת ערב שבת בבתי כמה תושבים. אחד מהם, שהתארח אצל דיין, הזדעזע לשמוע תוך כדי סעודה את המארח מתפאר לפניו, בנוכחות ילדיו, כיצד הרג ערבי. בסוף הערב אף העניק לחייל כמזון רוחני את החוברות "ברוך פודה ומציל" בהוצאת החברים של ברוך גולדשטיין, ו"פולסא דנורא" שכתב הוא עצמו. כשנודע הדבר להיימן, הוא ביקש מהחייל שיתלונן במשטרת בנימין נגד דיין על הפצת חומר הסתה, אבל החייל סירב, בטענה כי לא יהיה זה הוגן מצדו לגמול כך למי שנהג בו הכנסת אורחים.
היימן לא חשב פעמיים והגיש בעצמו את התלונה. "איך המשטרה תפעל, לא זה השיקול שמנחה אותי. הגבתי בחומרה כי זה מה שהתבקש, אפילו שספגתי בגלל זה המון. אבי, למשל, שהוא אדם דתי, סיפר לי שבאו למשרד שלו בחיפה מכרים מפסגות שמאוד לא אהבו את מה שעשיתי. לשמחתי הוא ענה להם, 'אם הבן שלי כבר מגיש תלונה, אז כנראה זה מוצדק'. אלימות בחברה הישראלית – מעבר להיותי מח"ט בצה"ל, אלא כאזרח במדינה – זה דבר שאני לא יכול להישאר אדיש לו. הפרות חוק, שני ילדים מבית חגי שמוציאים קרש ודופקים לערבי בן 48 בראש והורגים אותו, פולסא דנורא – אני נלחם בתופעות האלה ככל שניתן, ואני עושה את זה בראש מורם".
למזכיר של פסגות, שהתקשר אליו כדי להתנצל על המקרה המצער, ענה המח"ט שלהבא, אם יתברר לו "שהאנשים לא מתעסקים אך ורק במסורת ובארוחת יום שישי יפה" – הוא ימנע את האירוח. "בהחלט לא קל לי עם זה שאני, כמח"ט בנימין, פונה למשטרה בתלונה נגד אחד התושבים כאן. גם אני שואל את עצמי מה אני צריך את זה. העניין הוא שהדברים האלה בוערים בעצמותי. ככלל, היחסים שלי עם ההתיישבות באזור טובים מאוד, אבל אני יודע שיש כאלה שמאחורי הגב קוראים לי שמאלני ותוקפים אותי על מה שהם משערים שאלו הדעות שלי.
"היה לנו לא מזמן בעפרה אירוע לא טוב מבחינת הצבא, לא הצלחנו לעצור הפגנה של פלשתינאים שהפילה את הגדר. נפגעים לא היו, אבל כשהכל נגמר קם מזכיר היישוב וטען: 'שלושה גופים חברו להתנגד להתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון – הפלשתינאים, התקשורת וצה"ל'. אחרי אמירה קיצונית כזאת אני מתלבט אם להמשיך לשבת אתם. במקרה ההוא הסברתי להם את תפישת ההפעלה שלי, שאולי בזה שאיפשרנו לפלשתינאים עכשיו להוציא קיטור, מנענו בעצם ירי בעתיד. אז מה אתה חושב עונה לי אחד מההנהגה? 'אתה זה שאירגנת אותם לצאת להפגנה'.
"כמובן שלא כולם כאלה, אבל עדיין קשה לי עם זה. כמו שקשה לי כשמתנחל תופס אותי על הציר וצורח עלי כאילו אני הוא האויב. לפעמים אתה כלי על לוח השחמט שלהם, אתה כמח"ט הרי באת לכאן רק לשנתיים והם פה לתמיד, וכשיש להם אינטרס הם מסוגלים לשפד את צה"ל. מצד שני, כשהחיילים קופאים בלילה במחסום, ממש אותם אנשים יביאו להם עוגות ושתייה חמה".
גזרה חמה
אחרי חטיבת יהודה, השקועה בסיר הלחץ של חברון, חטיבת בנימין מדורגת שנייה בסולם המורכבות ודחיסות האירועים בגדה. רמאללה, שבלב הגזרה, היא הבירה הזמנית של הרשות הפלשתינית ולהבדיל, היא גם מעוז חשוב של החמאס והחזית העממית. לא מקרי הוא שהתנגשויות הדמים של ספטמבר 96' החלו דווקא ברמאללה, במחסום ערק, ורק למחרת התפשטו ליתר אזורי הגדה ולרצועת עזה. גם עוצמת ההתפרצות אחרי התקרית שבה נהרגו שלושה פועלים פלשתינאים במחסום תרקומיה היתה חזקה ברמאללה אפילו יותר מאשר בהר חברון. רוב חטיפות החיילים בשנים האחרונות
נחשון וקסמן, ירון חן, אריה פרנקנטל ושחר סימני – בוצעו בגזרה זאת, במשולש קטן שאורך צלעותיו שלושה ק"מ, בין כפר עקב, א-רם וביר נבאללה.
בצד הישראלי של המטבע, נמצאים בתחום אחריותו של מח"ט בנימין 40 יישובים, יותר מאשר בתחומה של כל חטיבה אחרת, נתון המיתרגם לכמעט 100 משימות ליווי מדי יום. עד כמה האיום מוחשי מעידה האנדרטה, עשרות מטרים בלבד ממפקדת החטיבה, לזכרו של תלמיד ישיבת בית אל, דוד בוים, שנרצח במאי 96' מירי של רכב חולף בעת שהמתין לטרמפ. לא הרחק משם נהרגו ממארב בדצמבר 96' איטה ואפרים צור. אבי המשפחה, יואל צור, פיקד במסגרת החטיבה על פלוגת הגמ"ר (הגנה מרחבית) שעל תפקודה אומר היימן כי היתה "לתפארת". בשבוע שעבר סיים צור את תפקידו, והיימן ערך לכבודו מסיבת פרידה.
"כבר חודש וחצי הגזרה נהנית מהפוגה, אחרי שעברנו חמישה חודשים די אלימים. השקט היחסי שהשתרר לאחרונה הוא צירוף של יציאת התלמידים לחופשת הקיץ, משחקי המונדיאל והתחושה שהיתה עד לפני שבועיים, שעומד להבשיל משהו בתהליך המדיני. אם חוש הריח שלי אינו מטעה אותי, המגמה עומדת להשתנות. איך שאני מבין את המצב, אם זה מה שיתחולל העניין לא ייגמר באבנים".
אבל גם אבנים יכולות להיות מסוכנות, כפי שהוכיחו שני מקרים שבהם נפצעו בגזרה קצין אג"ם בפברואר ואזרח מראשון לציון באפריל. ההצלחה המשמעותית ביותר שרשמה החטיבה בתקופה זאת היתה בנובמבר אשתקד, עם תפיסתה על-חם של חוליית חטיפה מחברון. הקרדיט במקרה זה שייך למג"ב.
פנחס ולרשטיין, ראש מועצת מטה בנימין וגם ראש מועצת יש"ע, כבר ראה מח"טים לא מעטים מאז שנכנס לתפקידו ב-1979. "ככלל צה"ל שולח היום ליהודה ושומרון מפקדים הרבה יותר איכותיים מאלה שהוצבו פה בעבר. יוסי היימן עובר אצלנו תקופה שקטה יחסית, ברוך השם. מעבר לתהליכים הגדולים, שכמובן לא קשורים בו, אני בהחלט חושב שדרך הפעולה שלו תורמת ליציבות הזאת. הוא מוכשר, הוא מעורב ואיכפתי, הוא מגיע ראשון לכל אירוע, יש כלפיו הרבה הערכה וסימפטיה, ומה שחשוב לנו זה שהוא לא עוין להתיישבות. זה לא שאני לא חולק עליו לפעמים, בפירוש לא הכל חלק וגם היו בינינו חיכוכים, אבל לזכותו שהדעות שלו, כפי שאני מפרש מה הן – כולנו פה הרי יודעים את הרקע המשפחתי ממנו הוא צמח – לא משפיעות על מערכת השיקולים שלו".
שירים ושערים
אחותו הצעירה יפעת גרה ליד שכם בהתנחלות "הגדעונים", מוצב חוץ של איתמר, נקודה שבה שלושה מבנים שראשיתם בבנייה פירטית. אמנם המקום מצוי מחוץ לתחום אחריותו של מח"ט בנימין, אבל היימן לא היסס להעיר לאחותו, "את פורעת חוק". אחיו ערן פעיל בעמותת עיר דוד, מיכל הבכורה, אם לעשרה, חיה בעצמונה, האח אלון מתגורר בגליל, ביישוב הדתי הושעיה.
מחמישה אחים, יוסי היימן הוא היחיד שהפנה עורף לדת. את הכיפה הוא הוריד כשהיה בקורס קצינים, אבל הספקות החלו לכרסם בו כבר כשלמד בישיבת נתיב מאיר. "זה לא התאים לי לאופי", הוא אומר, "לא אהבתי את הכפייה שבדת. אפיק המילוט שלי היה מגרש הספורט. עסקתי הרבה באתלטיקה, הייתי הקפטן של נבחרת הכדורעף של הישיבה, לשם תיעלתי את האנרגיות. אני לא מטיל סטיגמות, אבל לא סבלתי את העובדה שאנשים לומדים תורה שעות על שעות, מקפידים בקלה כבחמורה, אבל את ערך 'ואהבת לרעך כמוך' מזניחים. האמונה והמצוות ניתנו כדי לצרוף בהן את הבריות, לצערי לא מצאתי את זה שם, למרות שרב אחד מתוך כל אלה שהיו לי, הרב דוד פוקס, אני מחשיב עד היום כאדם דגול".
דבר נוסף הרחיק אותו מהחברה הדתית. "אני לא סבלתי את ההתנשאות כלפי החילונים, לא קיבלתי את ההשקפה שמי שמקשיב למשל בשבת ל'שירים ושערים', הוא יצור נחות. הציבור הדתי שחייתי בו הרגיש ומרגיש עליון על המחנה החילוני, כאילו זה פחות חכם, פחות ערכי, כאילו אורח חייו נכון פחות. מאוד לא אהבתי את הגישה החד-ממדית הזאת".
שנים רבות כאבו הוריו את התפנית שביצע, עד שהשלימו עם הבחירה. "למרות שהתרחקתי ממנה, אין בי חלילה שום שנאה לדת", הוא מבהיר. "בבית אני מקפיד על כשרות, למישור ההומני שבדת אני מחובר עד היום".
בגלל טמבל אחד
במשרדו על השולחן, לצד תיקי מבצע מונח ספרו של פול אוסטר "מוסיקת המקרה", בשפת המקור. מתברר שבעתותיו הפנויות הוא שקוע זה חצי שנה בפרויקט אישי של שיפור האנגלית. הוא נשוי, אב לשלושה, זמן קצר אחרי שהחל בתפקיד הוא נענה לעצתו של מפקד אוגדת איו"ש אז, האלוף גבי אופיר, והעביר את ביתו מגבעת אלה לירושלים. "הוא שכנע אותי שאיכות התפקיד שלי תהיה ברמה גבוהה יותר אם המשפחה תהיה קרובה אלי. זה התאמת מעל ומעבר למצופה".
הוא אוהב להפגין את כישורי הבישול שלו. המחמאה האחרונה שקיבל היתה מחברים שהעירו כי ארוחת דגים שהכין היתה שתי דרגות מעל "מול ים", מהמסעדות הנערצות עליו. הוא אלוף בפיתוחי פוקצ'ה וידוע כמחמיץ דגול (זיתים, בצלצלים, כרוב, מלפפונים), וכשהוא מוזמן לאירועים לא קורה שהוא לא מופיע בלי כמה דגימות מעוררות התפעלות. הוא רק חלש בקינוחים, הוא מציין בצער, ולפיכך במנות האחרונות משלימה אותו אשתו. בחלומותיו, הוא רוצה לנסוע לשנתיים-שלוש לצרפת, ללמוד בישול, לחזור ולפתוח מסעדה.
גסטרונומיה, הוא מתוודה, היא העניין היחיד שגובר אפילו על משיכתו לצבא.
בשלב זה, לפחות, הוא רואה את שיא הקריירה הצבאית שלו בפיקוד על בית הספר לקצינים. אבל אחרי שהוא מפליג מעט במחשבות לעתיד, הוא מתנער ושב להתלבטויות בהווה. "יש פה אנשים נפלאים, אידיאולוגיסטים, אני מאוד מכבד ומעריך אותם. מצד שני, מתרחשים כאן דברים מאוד מקוממים. התיישבות בלתי חוקית, למשל. 16 התנחלויות ביהודה ושומרון עלו ללא אישור של הרשויות המוסמכות. זה לא חדש, תמיד זה היה ככה, אצל כל ממשלות ישראל, אלא שמאז תהליך אוסלו העניין היה אמור, לפי מיטב הבנתי, להתנהל אחרת. לממשלה בינתיים די נוח להסתתר מאחורי גבו של צה"ל. זה הרי בדיוק הסיפור שהיה עם אחוזת הקבר של ברוך גולדשטיין, עד שהכנסת נכנסה לתמונה. אז מה קורה כשעולה פה נקודה בלתי חוקית? אתה כצבא אמור למנוע את זה, אבל מצד שני אתה לא מקבל שום הנחיה מהדרג המדיני. אומרים לך 'הקפאת מצב', אבל לאט לאט התושבים ממשיכים לפתח וככה נוצר מונסטר שאף אחד לא התכוון אליו. אחר כך בא הרמטכ"ל ועוד נוזף בך, איך קרה שהתפתחה נקודה כזאת?"
הוא חבר בצוות המגבש את תורת הלחימה של צה"ל בשטחים ובקי בהסכם אוסלו עד לפסיקים. "כשאני חונך גדוד מילואים שמגיע אלי לתעסוקה, אני לוקח אלי את המפקדים לתדרוך של שעתיים. 45 דקות בלבד אני מקדיש לדגשים מבצעיים ושעה ורבע להבנת התהליך המדיני ולמורכבותו, כשאני מתחיל בקמפ-דייוויד והלאה. בסוף ההרצאה הם אומרים לי, 'פקחת לנו את העיניים'. לצערי, תושבי מדינת ישראל ככלל לא מכירים את הסכמי אוסלו
לא את הרציונל, לא את יחסי הגומלין, לא מה קורה ולמה קורה. הבנה היא מפתח לאיפוק, ערובה לכך שלא יקרה שבגלל טמבל אחד יבער כל המזרח התיכון".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 27-01-2016 בשעה 10:18.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #48  
ישן 29-01-2016, 22:14
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
כתבה ישנה אודות רא"ל גבי אשכנזי, עם מינויו לאלוף פיקוד הצפון
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"




"הוא מבין את הצבא בשטח, לא במילים יפות"\ מאת איתי אשר

האלוף גבי אשכנזי, 44, הוא הצעיר באלופי המטכ"ל, בשנים שבהן היה קצין ומפקד בצפון הכיר את הפיקוד לרוחב ולעומק. תא"ל (מיל') זאב זכרין: "הוא מודל של קצין שצמח בגולני ועבר את כל שלבי הפיקוד. הניסיון המבצעי שלו עשיר, והתכונה המרכזית שלו היא שהוא יודע להוביל אחריו אנשים"
בספטמבר 97' פירסם האלוף גבי אשכנזי את מסקנות הוועדה שחקרה את אסון השריפה בלבנון, ובו נהרגו חמישה חיילי גולני. אשכנזי, שעמד בראש הוועדה, המליץ לפיקוד צפון להוריד את העומס המוטל על כתפי הלוחמים בלבנון. שלשום הוא מונה לאלוף הפיקוד הצפון. עכשיו הוא יצטרך להוכיח שאפשר להתמודד עם הצרה הלבנונית וגם להוריד את העומס מעל הלוחמים שם.
"כקצין מפקד בצפון שהשתתף בעשרות מבצעים, מינויו של גבי אשכנזי לתפקיד אלוף פיקוד הצפון הוא, לדעתי, הבחירה הטובה ביותר שאפשר היה לעשות", אומר אלוף פיקוד הצפון לשעבר, יוסי פלד. "הוא מבין את הצבא בשטח, לא במילים יפות. זהו קצין מבצעי ואינטליגנטי שיודע שהאחריות קודמת לכל ומעולם לא חשב שהחוכמה נמצאת רק אצלו. צירוף התכונות הללו הופך אותו לאדם – ולמפקד – מעולה".
אשכנזי הוא הצעיר באלופי המטכ"ל. בן 44, תושב כפר-סבא, נשוי ואב לשניים. אמו הוברחה לארץ מחאלב שבסוריה כשהיתה בת עשר. אביו הגיע לישראל מבולגריה ישר לקרבות לטרון של מלחמת העצמאות. כשנישאו, הם היו בין מייסדי מושב חגור שבשרון, הסמוך לג'לג'וליה. בשנת 68' החל אשכנזי ללמוד בפנימיה הצבאית ליד גלילות. את הלימודים התיכוניים עשו החניכים בגימנסיה הרצליה בתל-אביב, ושם הוא נחשף לראשונה לעיר הגדולה. להנאתו שיחק כדורגל במכבי רמת עמידר. איתו, בחוד הקבוצה, שיחק חלוץ מכבי תל-אביב לשעבר, ויקי פרץ.
אשכנזי היה הבולט בין 27 הבוגרים של מחזור ד' בפנימיה הצבאית, אבל לקראת גיוסו לצבא, כשביקש להתקבל לקורס טיס, נדחה, וכך היה גם כשביקש להתקבל לסיירת גולני. הוא גוייס לגדוד 12 של גולני כמפקד כיתת רובאים. את קורס המ"כים סיים כחניך מצטיין. חיילים ששירתו תחתיו כשהיה מפקד כיתה סיפרו בראיונות כי "גם כשהיה רב"ט היו לו גינונים של אלוף". במלחמת יום הכיפורים היה אשכנזי צוער בקורס קציני חי"ר בבה"ד 1, וצורף יחד עם צוערים אחרים לגדוד חי"ר שהשתייך לאוגדת שרון ופעל בגזרה המזרחית של התעלה באזור האגם המר בכמה קרבות קטנים. עם סיום המלחמה הוא נבחר לחניך מצטיין של הקורס. הרמטכ"ל דאז, דוד אלעזר, העניק לו את דרגות הסגן משנה.
לאחר ששימש כמפקד מחלקה במהלך מלחמת ההתשה ברמת הגולן, מונה אשכנזי למפקד פלוגה בגדודו של אילן בירן. למבצע אנטבה הוא צורף במסגרת נבחרת מצומצמת שללוחמים מגולני ששימשו ככוח משני.
"הפשיטה הראשונה שלי כמפקד פלוגה היתה בפתחלנד, למרגלות הכפר שובא. למרות שלא קרה אז כלום, היתה לה בעיני משמעות יותר מאשר ההשתתפות שלי במבצע אנטבה. לדעתי הגיבורים האמיתיים של מבצע אנטבה לא היו הלוחמים אל אלה שאישרו את המבצע. היום אני מבין את עוצמת האחריות, אני תופס מה הם לקחו על עצמם", סיפר אשכנזי בראיון.
בראיון אחר הוא אמר פעם שמבצע אנטבה היה נקודת מפנה לחטיבת גולני. "אחרי הפעולה ההיא נעשה ברור לכולם שלוחמי החטיבה מסוגלים לבצע כל משימה, למרות שלא עומד לרשותנו הכוח האנושי שעומד לרשות הצנחנים".
אחרי מבצע אנטבה מונה אשכנזי לקצין המבצעים של חטיבת גולני לצד המח"ט אורי שגיא. כשהיה סגן מפקד גדוד 12 הוא נפצע קל בידו וברגלו מצרור במבצע ליטני סמוך למרג'עיון. כעבור שבועיים הוא השתחרר מצה"ל. "הרגשתי שאני רווי, שבע, רציתי לעשות משהו אחר בחיים, להחליף אווירה", הוא סיפר ב-87' ל"מעריב". "אבל ברגע שיצאתי, הבנתי שמקומי בצבא".
אחרי זמן קצר הזמין אותו אילן בירן, אז ראש לשכתו של הרמטכ"ל רפאל איתן, לשיחה עם רפול. השיחה החזירה אותו למדים. תחילה נשלח לבית הספר לפיקוד ומטה שאותו סיים בהצטיינות, ולאחר מכן, עם מינויו של אילן בירן למח"ט גולני, למפקד גדוד 51. כמפקד הגדוד הוא השתתף בפשיטות רבות על יעדי מחבלים בלבנון.
שבועיים בלבד לפני פרוץ מלחמת לבנון מונה אשכנזי לסמח"ט גולני. בימים הראשונים של מלחמת לבנון פוצלה החטיבה לשניים: כוח אחד בפיקודו של המח"ט ארוין לביא, וכוח שני שהורכב מהסיירת החטיבתית, מפלוגת ההנדסה ומגדוד51 בפיקודו של אשכנזי. אשכנזי הוביל את הכוח בכיבוש הבופור ונבטיה, ובהמשך בלחימה בג'זין ובאזור ג'בל ברוך. בהפסקת האש הוא חבר לחטיבה בשדה התעופה של ביירות והשתתף בקרבות על בחמדון.
את קרב הסיירת בבופור חווה אשכנזי מקרוב. מות ידידו גוני הרניק הותיר בו משקעים כבדים. "יש לי משקעים לא בגלל המחלוקת שפרצה אחרי שכבשנו את הבופור, אלא משום שאיבדתי חבר יקר. אבל אני חושב שמבחינה צבאית טהורה, עשינו את הטוב ביותר שיכולנו לעשות בתנאים הקשים ששררו שם".
אחרי המלחמה מונה אשכנזי למפקד החטיבה המזרחית של עוצבת הגליל ובשנת 1987, למרות גילו הצעיר, מונה למח"ט גולני.
"אשכנזי הוא מודל של קצין שצמח בגולני ועבר את כל שלבי הפיקוד ממפקד כיתה ועד למפקד החטיבה. הניסיון המבצעי שלו עשיר, והתכונה המרכזית שלו היא שהוא יודע להוביל אחריו אנשים". אמר תא"ל (מיל') זאב זכרין, שהיה בעבר מפקד יחידת הקישור ללבנון וחברו של אשכנזי. "למרות שהשתתף בעשרות מבצעים ופיקד על עשרות, יש לו משמעת מבצעית אדירה והוא מקפיד על כל שלב בביצוע ובתכנון".
כשסיים את תפקידו כמפקד חטיבת גולני, נשלח אשכנזי להשתלמות בקוונטיקו, הפו"ם של המארינס. אחרי-כן היה מפקד אוגדת מילואים משוריינת בצפון, מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) וראש חטיבת המבצעים במטכ"ל.
"בתקופה שלו ביק"ל הוא פיקד על עשרות מבצעים. התכונה הבולטת שלו היתה השאיפה למצויינות. הוא היה מתחקר את אחרון הלוחמים לפני המבצע, בודק איפה הוא ישכב במארב וכמה מחסניות או מים הוא יישא עימו באפוד", מספר עמית.
במהלך פיקודו על יחידת הקישור ללבנון הוא הסתכסך עם אלוף הפיקוד דאז יצחק מרדכי. הסכסוך החל במאי 93' אחרי היתקלות של כוח מפלוגת הנ.ט. של חטיבת הצנחנים עם כוח חיזבאללה בין הכפרים סוג'וד ואלואיזה בצפון אזור הביטחון. בהיתקלות נהרג קצין השיתוף הארטילרי, סגן זהר חלמיש מקיבוץ מעגן מיכאל, ושני חיילים נפצעו קל.
על-פי פירסומים בעיתונות, בין אשכנזי למרדכי התעורר ויכוח מי אישר את ההוראה לכוח לשכב במארב במקום שבו הוא נערך. בעקבות הוויכוח מינה מרדכי צוות קצינים בפיקודו של קצין בדרגת תא"ל שתפקידו היה ללמוד את מאפייני פעילות היק"ל. אשכנזי ראה במינוי הצוות פגיעה בו, כמפקד, ולא איפשר לחברי הצוות להיכנס לגזרה. באותה תקופה מרדכי גם אילץ את הקצינים ביק"ל לקבל אישור על כל תזוזה ותנועה של הכוחות, מה שלטענת קצינים ששירתו שם, סירבל מאוד את העבודה.
ב-96' מונה אשכנזי לתפקיד עוזר ראש אג"ם במטה הכללי. במסגרת תפקידו הוא המליץ על קיצור משמעותי של משך שירות המילואים, ועל מתן תגמולים מסויימים למשרתים. הוא גם ניהל את המשא ומתן עם האסירים המורדים בכלא 6.
ניסיונו העשיר בצפון, כמפקד חטיבה וכמפקד היק"ל, היא אחת הסיבות המרכזיות למינויו לתפקיד אלוף פיקוד צפון. שמעון שבס, בעבר עוזר שר הביטחון ומנכ"ל משרד ראש הממשלה, סיפר כי יצחק רבין המנוח העריך את אשכנזי ואהב אותו. "רבין חשב שהוא לוחם וכקצין למופת ובוודאי היה מרוצה ממינויו לאלוף הפיקוד".
"העובדה שבנו של אשכנזי משרת בסיירת אגוז לא תפריע לו לאשר מבצעים של היחידה", אמר חברו זאב זכרין. "הבן שלו כבר לחם בכמה היתקלויות עם מחבלים, בעוד האב יושב ליד הקשר והקשיב לדיווחים".
ב-87' התפרסם ב"מעריב" מוסף מיוחד בכותרת "אנשי 2000", שכותביו ניסו להצביע על דמויות בולטות מתחומים שונים. גבי אשכנזי, אז מח"ט גולני, היה אחד מהנבחרים. עכשיו, נדמה, הוא פורע את השטר.
(מתוך מוסף "מעריב היום" של עיתון "מעריב", 23.07.1998, עמודים 2-3)

"המתאים ביותר למלא את התפקיד"\ מאת יואב לימור
את המחמאה הגדולה ביותר השבוע קיבל גבי אשכנזי, מקודמו בפיקוד הצפון, עמירם לוין. בטקס שנערך ב"ארמון", מפקדת פיקוד הצפון בצפת, שיבח לוין את מינויו של אשכנזי ואמר שהוא המתאים והטוב מבין האלופים למלא את התפקיד.
כך חשבו גם אמנון ליפקין-שחק ושאול מופז, כאשר יזמו לפני חודשיים את מינויו של אשכנזי לתפקיד שנחשב עד אז כשמור למשה (בוגי) יעלון, שבסופו של דבר נחת בפיקוד המרכז.
אשכנזי, אומרים בצה"ל הוא קצין ומפקד טוב מאוד. מסוג המפקדים שהיו אילן בירן ואורי שגיא (המתייחסים אליו כאל בן טיפוחים).
יתרונו הגדול הוא בעיני פקודיו – ההולכים אחריו באש ובמים ומהללים אותו – ופחות בעיני מפקדיו. הסיבה לכך נעוצה בכך שאשכנזי לא בורר מילים, ואומר את דעתו גם אם היא אינה פופולרית ומעמתת אותו עם הממונים עליו. עימותים כאלה נרשמו לא מעט בעברו של אשכנזי, הבולטים בהם עם יצחק מרדכי.
מרדכי מכיר את הגזרה הצפונית טוב יותר מכל קודמיו במשרד הביטחון, והוא מאפשר לצה"ל לנקוט בהרבה יותר פעילות בדרום לבנון.
על אשכנזי יהיה להמשיך בקו של שמירת היוזמה בידי צה"ל, ושמירת החיזבאללה במיגננה, ומנגד להצליח במה שנכשלו קודמיו – להקטין את מספר הנפגעים של כוחותינו. בעניין הזה יש לאשכנזי גם אינטרס אישי: בנו הבכור משרת כלוחם בגולני.
("מעריב היום" של עיתון "מעריב", 23.07.1998, עמוד 2)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 2)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 3)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 29-01-2016 בשעה 22:22.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #49  
ישן 31-01-2016, 12:52
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
ראיון ישן עם אל"מ נמרוד רן, מח"ט הגזרה מערבנית בדרום לבנון, 1998
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...31/18792784.pdf



תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
עד שתהיה שם מסעדת דגים

מאז ראשית השנה נרשמה בגזרה המערבית בדרום לבנון עלייה ניכרת בירי פצצות מרגמה בהשוואה ל-1997. שלשום, בתגובה של צה"ל על הירי, נהרג שם מפקד בכיר בחיזבאללה. מח"ט הגזרה, אל"מ נמרוד רן, לא רואה באופק יציאה משם
  • אביחי בקר
  • 07.08.1998
זה היה עוד יום שגרתי בגזרה המערבית בדרום לבנון. החום הכבד העיק על החיילים, שלבשו אפוד מגן וקסדה. לקראת צהריים נחתו שמונה פצצות מרגמה בתוך מוצב צד"ל ברשף; לא היו נפגעים. אמצעי האיכון הצביעו על כך, שמקור האש הוא 150 מטרים בלבד מפאתי הכפר חדתא, השוכן מעבר לרצועת הביטחון. מצבים גבוליים כאלה, המתרחשים כאן חדשים לבקרים, מזמינים התלבטות קצרה בשאלה כיצד להגיב ביעילות המרבית בלי לסכן את חייהם של התושבים. הניסיון המצטבר מלמד, כי לדידם של ארגוני הגרילה מותם של אזרחים גורר אחריו ירי קטיושות על הגליל. על פי ההוראה בפיקוד צפון, קיים טווח ביטחון לירי על כפרים; הסמכות להחליט אם להתקרב אליהם מעט ולירות אל המטרה מטווח קצר יותר נתונה בידי מפקדי האוגדות שבקו. מח"ט הגזרה, אל"מ נמרוד רן, פנה למפקד עוצבת הגליל, תא"ל אפי פיין-איתם, וביקש ממנו הוראות. פיין אישר ירי במגבלות ביטחון.
בפעם האחרונה נורו קטיושות אל עבר הגליל באוגוסט בשנה שעברה, בעקבות ירי של צד"ל על צידון. "בגדול הם מקפידים על הסכם ההבנות", אומר רן, "הפעם הם חרגו ממנו. יכולנו, כמובן, לעבוד מהבטן, לפוצץ לכל הצדדים וגם להרגיש טוב מאוד עם האגו. הכי קל להסלים. הפעם העדפנו להטיל על עצמנו ריסונים. לא תמיד זה ככה, יש הרי גם מה שנקרא הרתעה והענשה. החוכמה היא לדעת איך לתמרן בין שני הקצוות, מתי להכניס ומתי להתאפק. תגובות קשות שלנו על ירי מתוך כפרים כבר הביאו לכך שבכמה מקרים, לא הרבה, האזרחים זרקו את המחבלים החוצה".
רן, בן 39, משמש זה שנתיים בתפקיד. בקרוב יתמנה למפקד בית הספר למ"כים. את עיקר שירותו עשה בגולני, היה לוחם בסיירת, מ"פ במלחמת לבנון, הוזעק לפקד על גדוד 12 כשקודמו אמיר מיטל נהרג בפשיטה על נועיימה, היה מפקד בסיס האימונים החטיבתי. אחרי גולני שימש מח"ט רמאללה. "מעולם לא חייתי באור ניאונים", הוא אומר בגאווה. לפני שנכנס לתפקיד הסתייג מהמינוי אלוף פיקוד צפון היוצא, עמירם לוין. כשנפרד ממנו הודה כי טעה בעניינו.
בתדרוך לחיילים לפני יציאתם לכיוון מוצב רותם, מרחק 15 ק"מ בתוך לבנון, רן מפרט את דרכי הפעולה במקרה של היתקלות, מכונית תופת או ירי של פצצות מרגמה. דגש מיוחד מושם על איום חטיפת חייל לצורכי מיקוח. "בזמן האחרון", אומר רן, "קיים חידוד הולך וגדל של הנושא. מהצטברות של סימנים מעידים הסקנו שניסיון כזה צפוי".
בנקורה, בדרך לרותם, היה אפשר עוד לראות את דגלי צרפת המונפים בהמוניהם, מזכרת מהמונדיאל. הרחוב הראשי שקק תנועה של אנשי יוניפי"ל. "הבעיה של השיירות היא כבר לא מטענים על הציר, את זה כמעט פתרנו", אומר רן.
"בהשוואה לעבר, הנסיעה על הצירים בטוחה לגמרי; הסכנה הגדולה היא הנחתת פצצות מרגמה. המחבלים מפעילים תצפיות, ואין זה מקרה שהם מפגיזים דווקא כשבכירים באים למוצבים".
רותם הוא מהוותיקים שבמוצבי צה"ל בלבנון, ומהמרוחקים שבהם. הוא נמצא על קו אדום. הוא הוקם לפני 20 שנה בראס א-ביאדה, מיד אחרי מבצע ליטני, לשמש מעין עיניים לחיל הים. ביום בהיר אפשר לראות משם עד צור. "כשיהיה שלום", מהרהר רן בקול, "מתבקש שתקום כאן מסעדת דגים". בינתיים, רותם אינו נוה פסטורלי השוכן במפרץ תכלת.
מאז ראשית השנה נרשמו בגזרה המערבית 137 מקרי ירי של פצצות מרגמה. עלייה ניכרת לעומת 1997, שמתחילתה ועד סופה היו 92 מקרי ירי. התגברות הפעילות משתקפת במאזן האבדות: בשנה שעברה לא נהרג בגזרה אף לא חייל אחד במגע עם האויב, השנה כבר התקיימו ארבע הלוויות.
"בזמנו דיבר ארז גרשטיין, מפקד עוצבת לבנון, על הוויכוח הציבורי. מן ההיבט של הנזק הוא לגמרי צודק", אומר רן. "חיזבאללה הרי יודע שנגד צה"ל אין לו סיכוי להכרעה צבאית, לכן הוא מפנה את המאבק שלו אל דעת הקהל בישראל. עם זאת, בחברה רגישה לנפגעים כמו שלנו אי אפשר למנוע תופעה כמו ארבע אמהות, וטוב שכך. בתוך עמנו אנחנו חיים, ולנוכח ההבנה של העניין וגם כנגזרת מהאחריות האישית שלנו כמפקדים הנושא של צמצום מספר האבדות מקבל אצל כולנו דגש חזק מאוד. תמיד זה היה ככה, לקראת כל משימה חישבנו סיכון מול סיכוי. עכשיו זה בולט אפילו עוד יותר. אנחנו בפירוש לא הולכים להרפתקאות".
לולא התנועות הקוראות לנסיגה מלבנון ספק אם זה היה הטון. את ההישג הזה הן רשאיות לזקוף לזכותן. פחות ישמחו לשמוע שם את תגובתו של רן לדברים האופטימיים שאמר החודש עמירם לוין בראיון הפרידה אתו. לוין סיפר על בנו, העומד להתגייס בעוד שנתיים. צה"ל, העריך, כבר לא יהיה אז בלבנון. רן מצדו ספקני באשר לתחזית. לנוכח המתרחש בשטח, לא נראה שתזוזה כלשהי מסתמנת באופק.
להיפך. ברותם, כמו בשאר המוצבים בלבנון, הולך ונשלם פרויקט הנדסי מזורז של מיגון. מדובר בקירוי השטחים המנהלתיים של המוצב כדי לאפשר קיום ברווחה גם באיום הפגזות. "לא היה אפשר להמשיך עם מצב שבו חיילים חיו מכווצים בתוך הבונקרים כמו עכברים. המבצע מאפשר להם לצאת מהצוללת, כדי לאכול בנחת בלי שכפ"צים, לראות טלוויזיה, לעשות שיעור מד"ס, ללכת לשירותים, לצלצל הביתה, לקיים שיחה פלוגתית, בקיצור לנהל שגרה נורמלית במקסימום ביטחון.
מאז נבנה המחסה מטח שנפל על הגג בשעת תדריך בקושי גירד את הבטון. "תחושת הביטחון שמקנה המיגון המשופר מחייבת אותנו, המפקדים, למנוע מצבים של התקפדות פנימה. הקירוי משרת אמנם צרכים בסיסיים, אבל הוא עלול לגרום למוצב לשקוע באשליה אופטית. אסור שבגלל הנוחות הם ישקעו בתוך השש-בש ומרוב שאננות ישכחו להביט החוצה, או שכשכבר יוצאים לא ילבשו קסדה ושכפ"צ".
רן מדגיש את הדברים הללו גם בשיחה עם הלוחמים ברותם. "הפגז", הוא מזהיר בטון דרמטי, "הראש שלכם מסומן עליו; כשזה יבוא זה יקרה בבום". יום קודם ירו אנשי ארגון אמל, שבאחרונה שב והתעורר, ארבע פצצות מרגמה על רותם. אף על פי שמקורות הירי מאזור א-מנצורי זוהו במדויק, התעכבה התגובה, והאיחור הזה איפשר לחוליה לחמוק. במקרים אחרים, מבקש רן לתקן את הרושם, התגובות הארטילריות הצליחו הרבה יותר. "ההישגים שהיו לנו בזמן האחרון גורמים להם להסתלק מהר יותר, ובצד הפעילות של אגוז ופלס"ר – זה מעורר אצלם בהלה לא קטנה". ההצלחה המרשימה ביותר שהיתה בגזרה בתקופתו היא של צוות טנק אחד, שהרג 12 מחבלים. "זה מה שכל היחידות המיוחדות עושות יחד בשנה", אומר רן.
"אנחנו הולכים בלבנון על שינוי בשיטת הפעולה", הוא מגלה. בעתיד, כך נראה, ייעשה שימוש הולך ופוחת באדם. "כמדינה יש לנו עדיפות עצומה, אז למה שלא ננצל אותה? במארבים – שם אין לנו אותו יתרון".
מרותם עושים החיילים גיחה קצרה למוצב צד"ל רג'מין. "כשאני נכנס למוצב צד"ל אני מתייחס ביתר חומרה לאפשרות של התגלגלות אירוע", אומר רן. אחרי אהלן וסהלן לבבי והמון צחוקים הוא שותה קפה עם סמי מילחם, מפקד המוצב. "אם לא נחבר אותם אלינו, הם יהיו נגדנו. ההיכרות עמם היא ברמה האישית".
רג'מין ידוע כמוצב חם בעל היסטוריה ארוכה של התקפות פצצות מרגמה ואף טילים. בהתקפה האחרונה, נפצעו חמישה חיילי צבא דרום לבנון. "הם מאוד שמחים שאנחנו באים לביקורים, זה בפירוש מחזק אותם. אנחנו דוחפים אותם לבצע מארבים".
הסיור מסתיים בכרכום, 800 מטרים בלבד בקו אווירי ממושב זרעית. כרכום הוא מהמוצבים הסוערים ביותר בדרום לבנון, "הפיבוט של החטיבה", כהגדרתו של רן.
תשעה הרוגים היו לצה"ל מאז תחילת השנה ברצועת הביטחון, ארבעה מהם נפלו בכרכום ובסביבתה. מספטמבר 95' ועד נובמבר 96' נהרגו חמישה חיילים נוספים, מקצתם בשל מחדלים, בשנה שעברה היתה הפוגה. שלשום הותקף המוצב שלוש פעמים בפצצות מרגמה. בתגובה, בירי תותחים מדויק, נהרג ליד הכפר זביקין מפקד בכיר בחיזבאללה.
בחצי הראשון של 98' נרשמו 59 התקפות ירי פצצות מרגמה על כרכום. לא מעט עדויות נותרו בשטח המוצב, אף שהנוהג הוא למהר ולטייח את מקום הפגיעות. בכניסה לעמדת התצפית ניצב לוח זיכרון מברזל. "זאת הנקודה השחורה שלי בתפקיד. יוני דבירי, רונן אשל, אסף רוזנפלד, 26 בפברואר. אם יש מה שנקרא מין אללה – זה הסיפור. מה שקרה זה, שהפצמ"ר המזורגג הזה, פגז בודד, נפל פה בפינה ממש על אדן החלון. מדובר בהסתברות של אחד למיליון". בעת האירוע היה רן עצמו בחיפה באזכרה לסא"ל משה מועלם מהרוגי אסון המסוקים. "בדקנו ובדקנו מה לא עשינו נכון, איפה טעינו, הוספנו אמצעי מיגון כדי שזה לא יחזור חלילה שוב. אם אתה שואל אותי אם אני חותם לך שזה לא יקרה, אני לא יכול להבטיח 100% ביטחון". שבוע לפני כן נהרג מצפון לכרכום ניקולאי רפופורט.
"האירוע של ניקולאי, שבו הורדנו ארבעה מחבלים, נחשב להצלחה גדולה מבחינה צבאית, אבל גם אם אני אחזור על זה עד מחר, לציבור זה לא משנה. אפילו היינו מחסלים עשרה, ברגע שאצלנו יש הרוג לא מוכנים לקבל את זה. אלה רגישויות שאנחנו כמפקדים חשוב שנפנים".
כדי לרדת לעומקם של דברים, להבין מה באמת מתרחש בלבנון, עלה לכרכום לפני כחודשיים יו"ר ועדת חוץ וביטחון עוזי לנדאו. הוא ישב שבוע במוצב כחייל מן המניין, שטף כלים, ניקה נשק, השתתף בשמירות, היה בסבב משמרות בתצפית, יצא לתרגולות. רן מלא הערכה. "בלי שומן, בלי דאווין, הוא ישב ודיבר עם החבר'ה כאחד מהם. כל פוליטיקאי אחר שנכנס לשעה – גדוד של צלמים ממתין לו בגדר כשהוא חוזר".
בירידה מכרכום מתקבלת הידיעה על ההיתקלות הקטלנית בריחן, שבה נהרג שחר מינס. רן צופה כי בקרוב יתרחש אירוע רב היקף בגזרתו. יתרה מזאת, רן גם משער היכן תתחולל התקרית ומה יהיו מאפייניה. "נכון שאין על זה התרעה מודיעינית אחד לאחד", הוא אומר, אבל הוא מסתמך על סימנים מעידים, היסטוריה גזרתית ותחושת בטן חריפה. עד לסיום תפקידו הוא מתכוון למקד את המאמץ העיקרי של החטיבה בסיכול האירוע.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 31-01-2016 בשעה 13:03.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #50  
ישן 02-02-2016, 09:37
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
ראיון ישן עם תא"ל גיורא ענבר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...02/67599652.pdf


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
זהו חייבים לצאת

תא"ל (מיל') גיורא ענבר מכין הפתעה גדולה לכל מי שהכיר אותו בצבא. הקצין המאצ'ואיסטי, שהיה מפקד יחידת הקישור ללבנון ודחף לאינספור פעולות יזומות, קובע לראשונה שנוכחות צה"ל בלבנון היא טעות, שפעולות צה"ל בשטח לא משנות דבר ואולי אף גורמות נזק, שכבר לקראת סוף שירותו איבד את ההזדהות עם מה שעשה. מבחינת מערכת הביטחון זה כמו מטען נפץ בלב המטכ"ל
  • אביחי בקר
  • 23.04.1999
באוקטובר אשתקד יצא תא"ל גיורא ענבר לחופשת שחרור מצה"ל ובאותה הזדמנות החליט להוציא לחופשה גם את האגו המפורסם שלו. לאדם שלא מזהה צניעות גם אם תעבור מולו זאת לא משימה פשוטה, אבל לפי שעה ענבר עומד בה יפה.
כרטיס הביקור החדש שלו, הנושא את התואר "מנכ"ל עדן-טלקום", ריק מכל התארים הצבאיים שלו. בעדן-טלקום שותפים מוטורולה-ביפר, כלל, פועלים השקעות ונקסוס, והיא עומדת לצאת בתחילת מאי לשוק שירותי איתור ומיגון הרכב. את הבוקר שלו ענבר מתחיל בחצי השנה האחרונה בקריאת מדור הכלכלה בעיתון, ניגוד חריף לבקרים שלו עד אמצע יוני 96', כשהיה מפקד יק"ל – יחידת הקישור ללבנון.
ענבר, בן 43, השתחרר רשמית מצה"ל בפסח, וכאזרח הוא מתבטא כאן לראשונה בפומבי בעניין לבנון. בחודשים האחרונים הוא הוצף בפניות להתראיין, אך דחה את כולן. כשמאזינים למה שיש לו לומר, אפשר להבין מדוע. מי שמכיר את המוניטין הצבאיים שלו יראה בדברים לא פחות ממטען צד קטלני שהוא מניח בלב המטכ"ל.
"מאוד לא הייתי רוצה שבציבור יתקבל הרושם שאני יורק לבאר שממנה שתיתי," אומר ענבר. "היו לי המון התלבטויות, דחיתי את הקץ, אין אפילו חבר אחד שלא יעץ לי 'תתרחק מזה, בשביל מה בכלל זה טוב, אתה מסודר בחיים, זה רק יפגע בך, תן לאחרים לשבור את הראש'. למרות שאני מסכים איתם, הגעתי לשלב שבו הרגשתי שמצדי תהיה זו אפילו עבירה פלילית אם דעותי בעניין לבנון יישארו נחלתי הפרטית.
"אני אגיד פה דבר חמור מאוד. כשהייתי מפקד יק"ל ביצענו פעולות נועזות שהיו בבחינת פריצת דרך, היו לנו הצלחות מסחררות – בשורה התחתונה אני לא יודע עד כמה זה תרם לביטחון ישראל. במחשבה שנייה אפשר היה גם בלי,בפועל זה לא שינה כלום, אולי אפילו גרם נזק".
כך מדבר מי שהוגדר בצעירותו קבלן הביצועים מספר 1 של צה"ל?
"אתה יכול אמנם להגיד שזאת לא חוכמה לדבר בדיעבד, אבל כן, ככה אני מרגיש.ושלא תחשוב שהמסקנה הזאת, ככל שאני חושב עליה, לא מצמררת אותי לרצפה.רק שהדילמה היא שאני לא מכיר דרך אחרת לשבת באזור הביטחון מבלי להציע מבצעים. אם להשתמש במינוח האמריקאי, המצב בלבנון הוא no winning game, כלומר גם אם תקלע את כל הסלים לשלוש עדיין לא תנצח במשחק. הרי אם תדחוק אותם לפינה הם יעיפו קטיושות על קרית שמונה, מה תעשה אז? עוד ענבי-חשבון?"
רק קומץ גנרלים התנסו בסוגיית לבנון כמותו. 25 שנים הוא שירת בצה"ל,הוא פגש את לבנון לראשונה כמ"מ ונפרד ממנה כמפקד אוגדה, הפרספקטיווה שלו רחבה, מספר המבצעים שבהם השתתף או יזם כמעט חסר מתחרים. אם למנות כמה מהתחנות העיקריות שלו, הרי הן הפריצה לבית התינוקות במשגב-עם כשהיה מפקד סיירת גולני; במלחמת לבנון, בהיותו מפקד "שלדג", הוא טיהר את הווילה בפאתי כפר סיל שבה נהרגו האלוף יקותיאל אדם ואל"מ חיים סלע; לגולני הוא חזר ישר לצידון, להיות מג"ד "הבוקעים הראשון"; אחר כך, כמח"ט גבעתי,הוא לא ישכח את הלילה השחור בוואדי סינדיאנה ליד ג'זין, מבצע שנקרא"הסלע האדום", שבו נהרגו שלושה מלוחמיו בהיתקלות עם חיזבאללה. הוא גם היה עוזר אלוף פיקוד צפון למבצעים מיוחדים בלבנון. מכל הבחינות, להשגותיו בעניין זה יש משקל עצום. בדיון הציבורי שהתקיים עד כה חסר קול בעל תוקף כשלו. זה לא מקרה שהוא קיבל כבר טלפון בנדון מיוסי ביילין.
את הבעייתיות שבמצב צה"ל בלבנון מדגים ענבר באמצעות המבצע שהיה אולי המרשים ביותר שהוציא בגזרתו. צוות של סיירת צנחנים בפיקודו של רב סרן השכיב מארב לחוליה מהכוח המיוחד של החיזבאללה. "כולם נהרגו", אומר ענבר, "חמישה או אפילו שישה נדמה לי. אנחנו חזרנו בלי שריטה, מבחינה טקטית תוצאה מעולה, רק שלמחרת חטפנו קטיושות בקרית שמונה, התחילה נטישה, כך שאסטרטגית לא הועלנו בכלום. מה כל זה גרם למערכת? לשים מגבלות על המשך פעולות כאלה".
ענבר מתאר מציאות שבה הדרג הצבאי העליון זרק את האחריות על המדינאים,אבל אלה לא סיפקו תשובות. בשטח נוצרה מבוכה שהוא התקשה להשלים איתה.
"אפילו אני, מפקד יק"ל, מתקופה מסוימת הרגשתי ניכור. כבר לא קמתי כל בוקר בשירת התקווה, למרות ההישגים התהלכתי בתחושה מחורבנת של חוסר שלמות,באיזשהו מקום זה גם הפריע ליכולת שלי להחליט נכון, לקראת סוף התפקיד היתה לי מעט מאוד הזדהות עם מה שעשיתי. אני מתקשה לאתר את הנקודה איפה בדיוק חל בי המהפך בנחישות ובבהירות בהגדרת המטרה, אני חושב שלרצח יצחק רבין היתה תרומה ניכרת לתהליך".
לדבריו, הרצח הוא שבעצם גרם לו לחשבון נפש באשר להמשך השירות בצה"ל.ההודעה תפסה אותו במסוק בדרך חזרה למרג' עיון אחרי ביקור פצועים ברמב"ם,אחר כך, לבדו, הוא הסתגר בלשכה להיות עם עצמו. "פתאום הבנתי שאת רוב שנות חיי הקדשתי למטרה שחלק גדול מהציבור לא שותף לה יותר. התגובה הספונטנית שלי היתה שאם אחרי אירוע כל כך דרמטי העולם כמנהגו נוהג, לא מגיע להם שאני אמשיך באותה שליחות, שמעכשיו מוטב לי להתחיל לעשות לעצמי".
גם אם נסחף לרגע לתחושה אישית, ענבר משוכנע כי ברמה הלאומית "השהייה באזור הביטחון היא טעות. מה שצריך זה מנהיגות שלא תסתפק בהצהרות שברור שאין לנו מה לעשות שם, אלא שתיקח החלטות אמיצות. מסכן אלוף פיקוד צפון שמקבל מהפוליטיקאים מסר מעורפל ובינתיים הוא זה שצריך להמשיך לנפק מבצעים או לחתום על אישורים לשיירות שעולות לבופור כמו פיל בחנות חרסינה, זאת
בשעה שאין לנו בכלל מה לחפש שם. אם ננתח את המצב בכלים אקדמיים, הרי מבצע שלום הגליל שממנו והלאה אנחנו תקועים בלבנון נועד לטפל בפלשתינאים וביאסר ערפאת. 17 שנים חלפו, מה קרה מאז? הם כבר ישות, על סף מדינה שיש לה הכרה בינלאומית, ואנחנו, הדמוקרטיה הכי מתוחכמת במזרח התיכון,עדיין תקועים שם".
הכתבה של ברנע
כדי לסבר את האוזן ענבר מספר על ישראלי בעל אמצעים שהעניק למפקד צד"ל,הגנרל אנטואן לחד, מתנה יקרת ערך – סוסה אצילה מזן נדיר. לחד לא חדל להתפעל ולהודות, אבל לאחר זמן קצר הודיע כי הוא מעדיף שלא תהיה בלבנון וכי מוטב לה שתשוב לבעליה. כשנשאל מה פתאום, הוא ענה שהוא לא מסוגל יותר לראות אותה תלושה מסביבתה הטבעית, רחוק מהבית. "ישראל נמצאת כעת באותו מצב בדיוק שהסוסה האצילה נמצאת בו, רק שאת מה שלחד הבין כבר מזמן אנחנו מתקשים לקלוט".
למה כמפקד יק"ל לא שמענו ממך התבטאויות כאלה? האמירות שלך אז היו בנוסח"נתקע אותם".
"בעיצומה של העשייה, כשאתה נושא בתפקיד כל כך תובעני ועסוק בשאלות יומיומיות של חיים ומוות, אתה לא פנוי לשקול מה ההיגיון של להישאר בלבנון או לצאת ממנה. אתה שבוי בתוך תפישה, המשימות מוטלות עליך ואתה מחונך להוציא אותן לפועל באופן המיטבי, לא לחשוב אם מה שמוטל עליך בכלל נכון".
האירוע המעיק ביותר שעבר על ענבר כמפקד יק"ל היה באוקטובר 95', כששישה לוחמי גולני נהרגו בעלות נגמ"ש על מטען מדרום לעאישייה. למג"ד, למח"ט הגזרה, לענבר ולאלוף הפיקוד עמירם לוין נרשמה הערה. "כשבדקו לעומק מהקרה, עמירם ואני נמצאנו בתחקיר נקיים ללא רבב. במקום זה הלכנו שנינו לרמטכ"ל ואמרנו לו, גם אנחנו אחראים, חלק את האחריות בין כולנו. אם יש משהו שהשפיע עלי אז, זה היה הטור של נחום ברנע ב'ידיעות אחרונות',פרסום שבגללו אני לא מדבר איתו, אבל היו דברים שהוא כתב עלי שגרמו אצלי להרהור שני.
"הוא סיפר על סיור שלו איתי בלבנון. הוא טען שמי שמסתובב יום שלם עם גיורא מבין שהאופי שלו, השחצנות, הביטחון העצמי, העובדה שהוא שש אלי קרב, בחיבור עם האנרגיות של עמירם יוצר סביבה טבעית שאיפשרה לאירוע איום כל כך לקרות. בהתחלה נורא התרגזתי, כי מהתיאור שלו מה נשאר להורים של החללים להבין? שרק בגלל שגיורא אוהב מלחמות אין להם בן. אחר כך קיבלתי בכל זאת את האבחנות שלו, שייתכן בכל זאת שהאווירה שעליה הוא הצביע היתה לה באיזשהו מקום השפעה עקיפה על המתרחש".
הערה קודמת נרשמה לאלוף הפיקוד ומפקד יק"ל בעקבות הדיווחים הסותרים בפרשת מותו של רס"ן חאמד כיוואן. דו"ח ועדת החקירה העיד עליו כי "מסר תשובה מטעה ולא דאג בעת הדיווח למשפחה לתקן ולהשלים את ההודעה שנמסרה למשפחה על ידי המח"ט".
כשלוחצים על ענבר בניסיון לאתר את הנקודה המדויקת שבה התגבשה סופית התפישה המעודכנת שלו בעד היציאה מלבנון, הוא אומר כי האירוע הקובע הוא מותו של ידידו תא"ל ארז גרשטיין, האיש שהתמנה למפקד יק"ל פחות משנתיים אחריו.
למרבה האירוניה, גרשטיין היה דווקא הנציג המובהק של התומכים בהמשך ישיבת צה"ל בלבנון, המסר שתמיד נשא ברמה היה הפוך לחלוטין מזה של ענבר בגרסתו האזרחית. "הדברים הצטברו אצלי לאט לאט, אבל אחרי שהרגו את ארז אמרתי לעצמי זהו, חייבים לצאת מלבנון. השלב השני זה להגיד את זה בפומבי. להפסיק את הלוקסוס של להתייפייף, לשתוק, לשמור את הדברים בלב ולצאת איתם לציבור רק אחרי שיתפוצצו עוד כמה חיילים". בפגישת פרידה שהיתה לו עם הרמטכ"ל שאול מופז הוא כבר הביע בגלוי את עמדותיו אלו.
התבגרתי
כדי להבין את המהפך הדרמטי בחשיבתו של ענבר צריך לדעת מיהו. גיורא ענבר נולד בקיבוץ גבע בשנת 56'. אביו, תא"ל (מיל') בני ענבר, שבתפקידו האחרון בצה"ל היה קצין משטרה צבאית ראשי, הוא בעל עיטור העוז על חלקו בפשיטה על נוקייב ב-1962; במלחמת ששת הימים היה מג"ד 51, הגדוד של גולני שכבש בקרב שנוהל למופת את תל עזזיאת המאיים במחיר של הרוג וחמישה פצועים בלבד. גדוד 12, להבדיל, ממש באותה עת ורק קילומטר משם, עלה על תל פאחר הסמוך וספג 22 אבידות. תל פאחר נכנס למורשת, תל עזזיאת נשכח מהלב. אמו של ענבר, נטע, השתתפה בנעוריה במבצע מודיעיני נועז. על הצטיינותה היא זכתה לשבחים מראש הממשלה אז, דוד בן גוריון. גיורא הוא השני מחמשת ילדיהם,כולם בוגרי יחידות קרביות.
הוא התגייס לצה"ל במאי 73'. אחרי שנפלט מקורס טיס הוא הגיע, עדיין במדי חיל האוויר, ישר למלחמה בגדוד 12 של גולני. הוא התחנן למ"פ שיצרף אותו לפריצה במובלעת, אבל מחמת צפיפות יתר בזחל"מים הוא, כאורח, הושאר מאחור עם המינהלות. לגדוד הוא חבר רק כשזה השלים את כיבוש מזרעת בית ג'אן,ולמעשה הוא הספיק לחוות רק את שולי המלחמה. זאת ההחמצה היחידה שלו,במלחמה הבאה ובפעולות שלפניה ואחריה הוא כבר הציב רף גבוה של השתתפות.את בה"ד 1 למרבה ההשפלה הוא גמר כממ"ק (ממלא-מקום קצין). החניך המצטיין בקורס שבו השתתף היה משה (בוגי) יעלון, היום אלוף פיקוד מרכז. בכל השלבים הבאים גם ענבר היה בין המובילים.
הוא היה מפקד סיירת גולני, מג"ד באותו גדוד שעליו פיקד אביו, מפקד "שלדג"(שכמה מיוצאיה הם חוג החברים הכי קרוב לו), הרמטכ"ל משה לוי בחר בו להיות ראש הלשכה שלו. הוא היה מח"ט גזרת מחנות המרכז ברצועת עזה, אחרי שהפסיד בהתמודדות על גולני הוא קיבל את גבעתי, אחר כך נסע לקרלייל – המכללה לביטחון לאומי של צבא ארצות הברית. כשחזר נקרא על ידי האלוף יצחק מרדכי להיות פרויקטור למבצעים מיוחדים בפיקוד צפון, בסוף יולי94' הוא קיבל את יק"ל ואת דרגת התא"ל. ביוני 96' הוא סיים את תפקידו זה, קיווה להתמנות לראש חטיבת המבצעים במטכ"ל אך במקום זאת שובץ לתפקיד רוחבי שבישר את סיום הקריירה, מפקד אוגדת מילואים.
ענבר היה אחד המפקדים המאצ'ואיסטים והמיליטנטיים ביותר שהיו לצה"ל בכלל ולסיירת גולני בפרט, קצין נועז שדחף לאין ספור פעולות בלבנון, שכינה"פחדנים" לוחמים שהביעו ספקות בעקבות נפילת חבריהם. "קשה לי לבכות",התוודה פעם כשדיבר על חללים רבים כל כך שנפלו בסביבתו המיידית. ענבר לא מתכחש לעובדות: "בגיל 24 לא היתה לי הפרספקטיווה שכיום יש לי, לא הבגרות ולא ההבנה. שיקול הדעת היה אחר, לא היו לי כלי ניתוח. מאז הביקורתיות שלי התחדדה. אל תשכח שכשאני הייתי מפקד הסיירת הסתכלתי על קובעי המדיניות בהערצה עיוורת. רפול, יאנוש בן-גל שאסף אותי מהבית במסוק ישר למשגב-עם- בשביל טפיחה מהם על הכתף הייתי מוכן להכל. היום, כשאני בוחן את מקבלי ההחלטות, במקרה הטוב זה בגובה העיניים, זה כבר לא מלמטה למעלה".
אם היית מקבל דרגת אלוף היית מדבר לגמרי אחרת.
"ממש לא. תמיד היה ברור לי שכשאמצה את עצמי אני אלך לקריירה שנייה.כל חיי ראיתי את עצמי בין המובילים. כשהכי אין היה לשרת בצה"ל אני הייתי בשורה הראשונה, רק שבהדרגה המקצוע הזה נהיה פאסה מבחינתי. זה לא שלא נהניתי, ממני לא תשמע אף פעם שתקעו לי סכין בגב, אני לא מבזבז אנרגיות על לשנוא, אני כבר בדף הבא".
ימי הביניים
אם מנסים ללכת אחר העקבות ולמצוא איפה השתנה אצלו הראש, אין ספק שלהשתתפותו בקורס המערכתי המתקדם בצה"ל, מיד אחרי שהיה מפקד יק"ל, תרומה ניכרת לגיבוש תפישותיו. ארבעת החודשים הללו, 600 שעות של סיעור מוחות בהנחיית תא"ל (מיל') שמעון נווה, צבי לניר ותא"ל (מיל') דב תמרי, פתחו לו אופקים שהיו חסומים בפניו עד אז. לא תמיד הכוח יענה את הכל, הוא ספג מהם תורה.
הגם שתמיד היה חולה-צבא, עלו בו מחשבות פרישה כבר לפני תשע שנים, כשנחל את המרה שבאכזבותיו ולא מונה למח"ט גולני. הוא חש פגוע. מבחינתו זו היתה הבעת אי אמון רועמת ולפיכך הודיע על רצונו ללכת הביתה. הוא זמם אפילו להיות כתב צבאי, ורק קריאה מאלוף פיקוד דרום אז, יצחק מרדכי,עצרה את התוכניות. מרדכי הציע לענבר לפקד על חטיבת גבעתי. לצורך זה ביטל למען ענבר מינוי אחר, שכבר היה סגור. מאז ועד היום ענבר רואה בפרק של גבעתי את גולת הכותרת של פעילותו בצה"ל.
בחדר העבודה שלו תלויה תמונה של סא"ל אמיר מיטל, שנהרג בדצמבר 88' בפשיטה על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה. כשענבר היה מג"ד "הבוקעים הראשון"של גולני, מיטל היה הסמג"ד שלו. בשבת האחרונה במושב היוגב הוא השתתף בהקלטת תוכנית לזיכרו של גרשטיין, שאותו הכיר לראשונה כשהגיע אליו לסיירת אחרי שעזב את הקומנדו הימי. אחר הצהריים הוא נסע לקרית אליעזר עם שלושה מארבעת ילדיו, לעודד את האלופה שבדרך הפועל חיפה, הקבוצה שמאז חופשת השחרור שלו הוא נמנה עם קהל אוהדיה ההולך ומתרחב. הוא לבש חולצה אדומה והתעטף בצעיף תואם, עוד שינוי מהפכני באורח חייו.
מה יקרה לצד"ל כשניסוג מלבנון? הרי ישחטו אותם.
"מה פתאום, סתם מנסים להלך עלינו אימים. צד"ל הוא לא העניין שצריך לעכב אותנו מלצאת, אני אומר לך את זה מהיכרות קרובה איתם. הם יסתדרו מצוין בלעדינו, להערכתי אפילו טוב יותר מאשר איתנו. הרי החיזבאללה וממשלת לבנון מקבלים את השקר הלבן שהחיילים של צד"ל משרתים אותנו מתוך כפייה,כי אחרת הם לא יוכלו להתפרנס. לנו יישאר אז לדאוג רק למשפחות של אולי50 בכירים, שלהם לא תהיה מחילה. זה כל הסיפור. תדע לך שאם תיאורטית היה מתאפשר מחר לערוך משאל חופשי, מה הבחירה של תושבי רצועת הביטחון,ההעדפה הברורה שלהם היא ריבונות לבנונית אתמול. רק מיעוט עוד היה תומך בנו".
את כל זה לא יודעים שר הביטחון הקודם יצחק מרדכי והנוכחי, משה ארנס?
"בוודאי שכן. אם היית נותן להם לעשות תוכנית הגנה של צבא ישראלי על גבול הצפון בפני גרילה שנמצאת בדרום לבנון, הם היו מציגים לך פריסה מעולה של מוצבים, תצפיות קצרות וארוכות טווח, מזל"טים, חיישנים, טכנולוגיה מתקדמת, הכי ביטחון שיש. למרות זאת בפועל הם לא זזים. הבעיה, רק שתבין,היא לא מקצועית אלא אמוציונלית. האכזבה הגדולה שלי היא שככל שכוחנו עולה הגמישות שלנו, הנכונות לקחת סיכונים מחושבים, יורדת. כשאני הייתי מפקד יק"ל הצעתי כניסוי להעביר גזרות אחריות לצבא לבנון. כפיילוט הצבעתי על האפשרות להתחיל בחצביה, שממילא נמצאים בה 100 חיילים שלהם. לא מצאתי פתיחות לרעיון, במקום זה הוספנו מיגון ועוד מיגון עד שנהיינו מסורבלים כמו אבירים מימי הביניים שלא רואים מימינם ומשמאלם".
נסיגה חד צדדית מיד מעוררת את כל הזיכרונות הקשים של אביבים, מעלות ומשגב-עם.
"עלי לא יוכלו לאיים במשגב-עם, אני זה שעמדתי צמוד לקיר ושמעתי את התינוקות מייללים. אבל זה לא סותר את העובדה שאני מעריך שהסבירות שחיזבאללה ייצא לפיגועי מיקוח ביישובי הצפון ושהוא יעביר את המלחמה בעוצמתה הנוכחית אל מעבר לקו הגבול, היא נמוכה ביותר".
זה גם מה שחושבים חבריך מדור המח"טים?
"את הצנחנים אני לא מכיר אישית אבל גדי אייזנקוט מגולני, אייל שליין מגבעתי וטל רוסו מחטיבת הנח"ל, כל אחד משלישיית המצוינים הזאת יודע בתוכי-תוכו בדיוק כמוני את מה שאני מסביר לך. הם לא זקוקים לקרוא בעיתון את השיחה הזאת שלי איתך כדי שעיניהם ייפקחו. תאמין לי שאם רק היה לי
חשש שזהו המצב, הייתי דוחה את הראיון בעוד כמה שבועות. הצרה היא שלארגון הצבאי יש דינמיקה כפייתית יותר חזקה מכולנו. אם אני, שבתקופת סיירת גולני הייתי פרוע וחצוף, עושה מה בראש שלי, כשהגעתי להיות תא"ל התיישרתי עם כל מדיניות, אז מי לא".
זה נכון שאמרת פעם ש'זה לא זמן לבלונדינים'?
"יש בדיחה כזאת בצבא, לנוכח השתנות הרכב האוכלוסייה, שמי שצריך עכשיו טיפוח אלה אשכנזים-חילונים".
הסטיגמה
הוא חי ביישוב תמרת, אב לשתי בנות, נועם ושי, ושני בנים, יונתן ודניאל.אשתו יונת היא סגנית מנהלת בבית ספר לחינוך מיוחד במגדל העמק. ביום שישי שעבר היא ניצבה במשמרת בצומת נהלל וחילקה סטיקרים בשבח אהוד ברק.
ענבר עצמו נרתם לפעילות למען מועמד "ישראל אחת" בעידודם של ידידיו עופר צמחי מקיבוץ חמדיה ומוקי בצר מתמרת. בתחילת החודש הם יזמו בחוות רונית שליד שפיים מפגש תמיכה בלתי מפלגתי שאליו הגיעו להערכתו 2,000 אוהדים.ביום שישי הם מארגנים במועדון "ורטיגו" שברמת דוד סיבוב נוסף בשביל הצפוניים.
את בתו נועם הוא מדרבן לקחת לשכונות של העולים החדשים במגדל העמק חוברות ברוסית על ברק. "זה ישפיע", הוא מנסה להפיח רוח במפרשיה השמוטים לרגע מחשש הליכודניקים, "תהיי אופטימית, השנה אנחנו לוקחים את הבחירות".
התגייסת לפעילות פוליטית?
"כשהשתחררתי מהצבא גזרתי על עצמי לא להיכנס לפוליטיקה, אבל זה המעט שאפשר לעשות כדי שלא נמצא את עצמנו בבוקר שאחרי שוב עם אותה ממשלה מטורפת".
עם קודמו של ברק בראשות מפלגת העבודה, שמעון פרס, הסתבך בפרשייה מביכה שעלתה לכותרות בזמן מבצע "ענבי זעם". בעיתון צוטט ענבר כאילו אמר "אנחנו לא מרשים מצב שבו ראש הממשלה שמעון פרס יפסיק אותנו פתאום כאשר לא סיימנו את המשימות". ענבר טען שדבריו לא צוטטו נכון וכי אמר "אנחנו לא מרגישים מצב", לא "אנחנו לא מרשים". הוא הוזמן לחקירת מצ"ח ונשלח למכונת אמת,
הקלטת הועברה לבדיקה מעבדתית, גרסתו נמצאה אמינה.
"גם אם שמעו אותי אומר בטעות 'מרשים', הרי מי שמכיר אותי יודע שבחיים לא התעמרתי בדרג מדיני, בטח לא בפרס שתמכתי בהרבה מעמדותיו. אז לוקח הכתב איתן רבין, בפיענוח שלישי או רביעי של הקסטה, איזה משפט ובונה עליו סקופ. בתחקיר שעשה לי הרמטכ"ל עוד באותו לילה השמעתי לו את הקלטת שלי, למזלי היתה לו הסבלנות לשמוע לא רק אם זה 'מרשים' או 'מרגישים'אלא משפט לפני ומשפט אחרי. הוא דרש ממני להתנצל לפני פרס וישר סגר עניין,רק שלתקשורת הוא אמר שזאת התבטאות מטומטמת".
סיבוב נוסף בפרשה המביכה נפתח שנתיים וחצי אחר כך, בספטמבר 98', כשאיתן רבין – לשעבר כתב "הארץ" ובהווה עובד "מעריב" – הגיש תלונה למשטרה על שנדרש לכאורה על ידי מעסיקיו לבשל את הקלטת המרשיעה כדי לזייף את דבריו של ענבר, קרוב משפחתו של עורך "הארץ" חנוך מרמרי. בנוגע לענבר קבעה היחידה הארצית לחקירות הונאה, שנעזרה ביחידה המרכזית לחקירות מיוחדות של מצ"ח, כי "יש לסגור את התיק מחוסר ראיות מספיקות". בעניינם של מרמרי ומו"ל "הארץ" עמוס שוקן "לא נמצא בסיס להאשמות".
"למעריב זה לא הספיק", אומר ענבר, "והם פירסמו ידיעה, עם תמונה, כאילו ביקשתי להשתחרר מצה"ל בגלל הזיוף. זה שכבר חצי שנה לפני זה היה לי סיכום כתוב עם עמירם שאני מסיים את שירותי, זה לא עיניין אותם. הם חיפשו רק להשמיץ, להכתים קריירה של 25 שנה. אני, מה שעשיתי כדי לסתום את הפה למלעיזים היה לדחות את השחרור בשלושה חודשים.
"החקירות שעברתי בגלל עיתונאי שבמקרה הטוב אמינותו עומדת בספק – אני לא מאחל לשונאי. קראתי לא מזמן שהשר שרון נחקר, אוטומטית הזדהיתי איתו.התייחסו אלי כאילו אני לפחות האנס מתל אביב, חיפשו אצלי בכל מקום, הפכו את הבית. בסוף הדרך, כשכבר נמצאתי נקי ללא רבב, מי בכלל יודע על זה? רק אתם פירסמתם".
סיכם הפרקליט הראשי תא"ל אורי שוהם במסמך המתמצת את תוצאות החקירה,מכתב שענבר המתין לו ארוכות ורק בהגיעו ניאות להתראיין: "לאור מסקנותי לעיל, כי לא נמצאו תימוכין לחשד שהועלה נגד תא"ל ענבר בדבר זיוף קלטת ובה דברים שאמר במהלך מסיבת עיתונאים וכן לאור העובדה כי דברים מהותיים בתלונתו של המתלונן איתן רבין הופרכו, הנני מורה על סיום הטיפול בתלונה זו בעניינו של תא"ל ענבר".
גם אם הפעם יצאת טהור, זה לא סוד שאמינות מעולם לא היתה נר לרגליך.
"מה תעשה שמדביקים לך סטיגמה בגלל קנאה, בגלל תחרות, בגלל, נכון, איזה בלוף קטן בסיירת, שדיווחת שהגעת ראשון כשבעצם הגעת שלישי? ככל שאתה יותר בולט משתמשים בזה נגדך, כי אמינות זה מונח נזיל שלעולם אי אפשר להוכיח. הרי אם הייתי נמצא משקר אפילו פעם אחת לא היה לי שום סיכוי להתקדם לאן שהייתי".
מצביא כלכלי
בשל הכריזמה, אומץ הלב והכישרון לסחוף הוא צבר במשך המסלול הצבאי מעריצים שממש שרופים עליו. מצד שני, הוא רשם לחובתו מספר דומה של שונאים שתיעבו את האגוצנטריות שהפגין. לשיטתם כולו זיקוקים ללא תוכן. ענבר מצדו, כשהוא נשאל את מי מהדמויות הבכירות ממנו הוא הכי מעריך, מונה בתוכן את מתן וילנאי, "שהייתי שמח לראות אותו רמטכ"ל, בעיני לוותר עליו היה מותרות שחבל שהרשינו לעצמנו, כי מנהיגים כמותו חסר לנו בצבא"; את משה לוי,שאצלו היה רל"ש רמטכ"ל, "אדם טוב, ישן והגון"; ואת עמירם לוין, "שלמרות שכעסנו המון זה על זה, בשבילי הוא מופת של דוגמה אישית. יש ביצירתיות שלו זיק של גאונות שלא מצאתי אצל קצינים אחרים. את התמיכה שקיבלתי מעמירם הוא לא קיבל ממפקדיו, עמירם נתקע אצל רמטכ"ל שלא נתן לו גיבוי, היו מצבים שהייתי מתכווץ בשבילו". ביקורת על דמויות מרכזיות במטכ"ל הנוכחי הוא מסרב בתוקף להעביר, מטעמי קולגיאליות.
בינתיים הוא מסוחרר-אזרחות, אשתו אומרת שחזרו לו גומות החן. בראיון הזה מבחינתו יש גם משום התנקות מהמדים, רצון עז למתוח קו על העבר ולהתפנות להווה. על פרופורציות בחיים הוא למד כשיחד עם היותו מפקד אוגדה למד כסטודנט לתואר שני מינהל עסקים באוניברסיטת חיפה. הוא גילה שם שמצביאים יש גם בכלכלה ולא רק בצה"ל, ושסטודנטים שהיו ג'ובניקים בצבא הם חבורה מעולה ולא נפולת.
בצה"ל לא אהבו את הסידור הכפול, אבל ענבר בשלו, למרות הכעסים עליו,השלים את המשימה. "אחרי שנתיים ביק"ל רציתי כבר להשתחרר, תמיד היה לי בראש שבגיל 40 אני מתחיל קריירה שנייה, אבל בגלל חוקי הפרישה של צה"ל נאלצתי לעשות עוד תפקיד. מהר מאוד גמרתי את כל מה שנדרש כדי לצאת עם האוגדה הזאת למלחמה, כשראיתי שהעניינים מתגלגלים התחלתי לטפל בעצמי. למדתי כמו מטורף, מה שריתק אותי היתה השאלה איך אני, שהמגרש הביתי שליזה לזחול בין בולדרים בלבנון, אשתלב בתחום הזה שהוא חדש לגמרי בשבילי,לשמחתי זה עבד יופי". כשפורסמה בעיתון כתבה על מחקר שענבר היה שותף לו, על רמת הסיכון בבורסה הפלשתינית לניירות ערך, זה גרם לו אושר שרק מבצע איכותי בסיירת גולני ישווה לו.
יום אחרי שהעביר את הפיקוד בעוצבה הוא היה כבר בעדן-טלקום. המעבר לעסקים עולה עד כה יפה, ויש לו כבר הצעה לכתבת תחקיר: "לטעמי זה נושא סקסי לכתוב על מכונאים שבבוקר מתקינים מערכת מיגון ובלילה הם הגנבים שבאים לפרק אותה". אבל גם הוא יודע שאחרי הפיגוע הבא בלבנון כבר יצלצלו אליו כולם ויבקשו ממנו לפרשן.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 02-02-2016 בשעה 09:41.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #51  
ישן 03-02-2016, 09:26
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
ראיון ישן עם מח"ט גולני דאז, גדי איזנקוט, מג"ד 51, אילן אטיאס, והמ"פ יואב ירום
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...03/91768761.pdf


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
בפלוגה שלנו אין הומור שחור

דו"ח ועדת החקירה על התקרית במוצב תל-קבעה לא יוציא את צה"ל מלבנון. ספק אם מעבר ללקחים המבצעיים הוא יביא לשינויים דרמטיים
לקראת סוף השבוע אמור צה"ל לפרסם את מסקנותיו מהתקרית במוצב תל-קבעה. לפני חודש, ב-16 בנובמבר, נהרגו שם שלושה חיילי גולני, נחום אלה, רז פרומוביץ' ויוסי בן-מוחה, לאחר שעלו על מטען שהניח חיזבאללה סמוך למוצב.
ישראל רעשה, במיוחד משום שבשתי תקריות נוספות, שבוע לאחר מכן, נהרגו בלבנון עוד ארבעה חיילים. הרמטכ"ל מינה ועדת חקירה לתקרית הראשונה; ארגון "ארבע אמהות" אירגן את העצרת הגדולה בתולדותיו והתקבל לפגישה אצל נתניהו. אפילו הקבינט דן ב"שינויים בדרכי הפעולה של צה"ל בלבנון".
מאז נרדם העיסוק הציבורי במתרחש באזור הביטחון. "אינתיפאדת האסירים", ניסיון הלינץ' בחייל אסף מיארה וביקור קלינטון תפסו את הכותרות. ביקור הרמטכ"ל שלשום בעוצבת הגליל, גם כדי לדון בתחקירים האחרונים, לא אוזכר כלל בעיתונים. שלוש האמהות השכולות שמקיימות עדיין משמרת מחאה מול בית הנשיא בירושלים, הן התזכורת האחרונה למחלוקת. עד להרוגים הבאים.
דו"ח ועדת החקירה, שבראשה עומד תא"ל ישראל זיו, לא יוציא את צה"ל מלבנון. ספק אם מעבר ללקחים המבצעיים הוא יביא לשינויים דרמטיים.
סא"ל אילן, מפקד גדוד בחטיבת גולני, מחזיק בחודש האחרון קו צפוני. רק פעמים אחדות הספיק לנסוע דרומה, לראות את אשתו ובתו בת השלוש. אילן מפקד על הגזרה שבה נהרגו חמשת חיילי גולני.
התקרית הראשונה אירעה שלוש שעות לפני שקיבל את האחריות על הגזרה. החיילים שנהרגו שירתו בפלוגת הקשר של החטיבה. בתקרית השנייה, כעבור שבוע, היו ההרוגים פקודיו הישירים: סגן אוריאל פרץ מגבעת זאב וסמ"ר ניצן בלדרן מקיבוץ לוטם. שמו של פרץ עוד מופיע ב"טבלת איכון קצינים" התלויה על קיר משרדו של אילן. איש לא מחק אותו. אולי שכחו, אולי חששו מהסמליות.
אלה האבידות הראשונות שספג הגדוד מאז שנכנס אילן לתפקיד המג"ד לפני כחצי שנה, בתום תעסוקה בחברון. המג"ד הקודם עבר את כהונתו בלא הרוגים, אבל אצל זה שלפניו נהרגו לפני שנתיים וחצי שבעה חיילים ביום אחד.
מיד לאחר הפיצוץ השני, שוחח המג"ד עם חיילי הפלוגה שנפגעה. "בדקות הראשונות, אנשים היו בהלם. הם איבדו חברים שהלכו אתם דקה קודם. הדבר הכי נכון לעשות הוא לצייר להם את המצב האמיתי: מה קרה, באיזו סיטואציה הם נמצאים, מה הסכנות. בהדרגה, החיילים מבינים והופכים פחות רגשניים ויותר מקצועיים. זה לא אומר שחלקם לא מפחדים. נגביסט (חייל המצויד במקלע "נגב") שהולך בחוד ויודע שחבר שלו נפגע באירוע קודם, בוודאי חושב על כל צעד שהוא עושה".
אילן לא פוסל הכנסת פסיכולוגים ליחידה שנפגעה, "אבל חיילים במקרים כאלה מחפשים קודם כל את מפקדיהם. כשלמחרת הפיצוץ אותה פלוגה חוזרת לפעילות ובראשה המ"פ, יש לזה הרבה ערך". מפקד הפלוגה, סרן יואב נפצע בעבר בלבנון ואיבד רגל.
הוא בן 30, יליד לוד, שהתגייס לגולני אחרי לימודים בפנימייה הצבאית. בדרך הספיק להיות מ"מ, לפקד על פלוגת הנ"ט של החטיבה ולהשלים לימודי מזרחנות. "בגזרה שבה כמעט לא רואים מחבלים בעין", אומר אילן, "הקושי העיקרי הוא לשמור על הפעילות והערנות של החיילים. היה כאן לפנינו גדוד צנחנים שבמשך ארבעה חודשים לא נתקל בכלל באנשי חיזבאללה. זה היה מאוד מתסכל מבחינתם". כיום, גם בגזרה הזאת שממערב לקרית שמונה, מנרה ומרגליות, חיזבאללה כמעט אינו חותר למגע עם צה"ל, אלא ממקד מאמצים בנקודות שבהן לדעתו הצבא פגיע יותר: ירי מרגמות על המוצבים ובעיקר הנחת מטענים לסיורים.
האם הוא חש שיש לו די חופש פעולה? "עד עכשיו לא נתקלתי בבעיה. ברור שלא יאשרו לי להרוס כפרים בצד השני, אבל בסך הכל נותנים לי לבטא את היכולות של הגדוד באופן מקסימלי".
לא מתווכחים כאן
בעוד שבוע היה אמור סגן רמי בראשי להשתחרר מצה"ל. בראשי, תושב יפו, משרת כסגן מפקד פלוגה בגולני. זה עתה חתם על שירות של שנתיים נוספות בקבע. בעוד כמה חודשים, כשהגדוד יירד מלבנון, ייצא לקורס מ"פים. זו הפעם השנייה שלו בגבול הצפון. "ברור שההרוגים משפיעים על האווירה כאן", הוא אומר, "אבל בפלוגה שלנו אין כמעט הומור שחור. בדרך כלל התופעות האלה קורות לפני שעולים לקו. אני חושב שאם מחנכים את החיילים כמו שצריך, אין להם צורך נפשי בכך".
על הפרטים הראשונים מתחקירי
תל-קבעה כבר שמע, אבל הוא עדיין מחכה לתחקיר הסופי. "זה מאוד מעסיק אותי בתור מישהו שצריך להמשיך ללכת בשבילים האלה".
בראשי מעיד שהתקריות האחרונות לא עוררו בגדוד ויכוחים פוליטיים. "לא מתווכחים כאן. החיילים עסוקים בפעילות וזה כמו ריפוי בעיסוק".
אוריאל פרץ שנהרג ליד תל-קבעה יצא אתו לקורס קצינים, "וניצן בלדרן היה חייל שלי במסלול". בראשי השתתף בהלוויה של בלדרן, "אבל האמת היא שזו היתה הפעם האחרונה שחשבתי על מה שקרה להם. כשנמצאים פה, לא חושבים על זה. אולי זה מוזר, אבל ככה זה. אם משהו מדאיג את החיילים, זו דווקא הדאגה של ההורים, זה שאמא לא ישנה בלילה. רוב האמהות מגיבות רע ללבנון. הן אמהות - זה טבעי, לא?"
רק לא מטען
גדי אייזנקוט הוא מפקד חטיבת גולני. עגלגל, מדבר במתינות, רחוק מאוד מרוח הסערה שמביא אתו לכל מקום קודמו בתפקיד, ארז גרשטיין, שכיום מפקד על יחידת הקישור ללבנון.
"החיילים הרבה יותר חזקים ממה שנדמה לנו", חושב אייזנקוט. את השפעות הוויכוח הציבורי הוא מאבחן אצל ההורים והמפקדים, יותר מאשר בקרב החיילים.
"לצבא תמיד קשה יותר לפעול כשאין הסכמה לאומית רחבה. ככל שהעשייה פחות
בקונצנזוס, יותר קשה לעבוד. לפני עשר שנים, כשאני ישבתי כאן בכיסא של אילן, היה לי הרבה יותר קל: המשימה של הצבא היתה פשוטה יותר, כי אז היו פה חוליות פלשתיניות שניסו להגיע עד הגדר.
"היום, הוויכוח הציבורי על השהייה בלבנון הוא נתון מרכזי, שצריך להתמודד עם השפעתו. אי אפשר לכסות על העיניים ולהגיד שאין בעיה. המפקדים צריכים להסביר לחיילים שהמחלוקת לגיטימית, אבל שאנחנו לא חלק ממנה". בחודש האחרון, לקראת תחילת התעסוקה המבצעית של החטיבה בלבנון, פנו אליו יותר מעשרה הורים. "היום מטלפנים יותר הורים מבעבר, בעיקר אחרי שנהרגים חיילים. חלקם מעלים שאלות פוליטיות". עתליה בוימל, האם שמנהלת מאבק כדי להוציא את בנה מלבנון, טילפנה אליו כמה פעמים. בנה משרת ביחידה מובחרת בחטיבה.
את העיסוק התקשורתי הוא מקבל "כחלק מההוויה. צריך להסביר (בתקשורת) גם שגיאות שנעשו ולהציג תמונה קרובה ככל האפשר למציאות. אבל אני לא רואה את עצמי כמתחרה של ארבע אמהות. אנחנו לא צריכים לעשות פרופגנדה לעשייה שלנו ולא להציג הצגות.
"התוצאה היתה שאדם שיושב בבית וקורא עיתון חושב, שלא בצדק, שיש כאן צבא גדול ומקובע שחוטף נפגעים על ימין ועל שמאל. קשה מאוד להתמודד עם צילומי הווידאו שהופצו מהפיצוץ בתל-קבעה, אבל הדרך הנכונה היא להסביר שאנחנו פועלים במציאות מורכבת, תחת אילוצים מאוד מגבילים. הגדוד פה עומד יום יום בפני דילמה: חיזבאללה יורה מתוך כפרים ואנחנו לא מגיבים במלוא הכוח, כדי לא ליצור הידרדרות שתביא לירי קטיושות על הצפון".
"יש תגובה סוערת מאוד בציבור על כל נפגע כאן", אומר המח"ט שאיבד חמישה לוחמים תוך שבוע, "זה טבעי ומוצדק. אחרי כל הרוג אמא שלי מתקשרת אלי ומספרת לי שכל היום זה העסיק אותה. ברור שכשנהרגים לך חיילים, אתה שואל את עצמך שאלות נוקבות. זו התחושה הכי קשה למפקד והיא מלווה בהרגשה של כישלון אישי, שלא הצלחת להחזיר את כל החיילים הביתה בשלום. לא פשוט להסביר למשפחה איך הבן שלה נהרג ממטען, 300 מטרים מהגדר, והחיזבאללה עוד מצליח לצלם את זה ולשדר כמעט בשידור חי".
אייזנקוט מציין שקיים גם תסכול אצל החיילים, "מפני שמטען זה משהו שאתה לא יודע איך להגיב לו. אני יכול להעיד על זה באופן אישי. במידה מסוימת, זו אותה הרגשה שרבים חשו במלחמת המפרץ, כשבעורף נפלו סקאדים. אתה חוטף ולא יודע לאן להחזיר זבנג. יש רצון בסיסי להגיב כמו שלימדו אותך, אבל אין לך איך להגיב באופן מיידי. אוריאל פרץ, זמן קצר לפני שנהרג, אמר שהוא חושש רק מעלייה על מטען בלילה. הוא היה בטוח שבמקרה של היתקלות, החיילים שלו יהיו טובים יותר".
פעם אחת, במשך השיחה, אייזנקוט קורא לצד שמנגד "מחבלים" ומיד מתקן את עצמו ל"אנשי חיזבאללה". הנחת מטענים לשיירות וסיורים, הוא אומר, היא פעילות גרילה, לא טרור. אבל המח"ט נזהר מלהגזים בתיאור יכולת האויב.
"אסור לזלזל בהם והחיילים מבינים את זה היטב. אבל זה לא ארגון ששולטים
אצלו מבחני אומץ. העיקרון הראשון שלהם: עקוף את האיתן ותקוף את החלש".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 03-02-2016 בשעה 09:31.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #52  
ישן 03-02-2016, 11:37
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
ראיון ישן עם מג"ד 51, אילן אטיאס, לימים מח"ט כרמלי בלבנון השנייה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...03/98668565.pdf

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
שמע, היתה לי טעות

מותו של סמ"ר אוהד זך מאש כוחותינו ממשיך לייסר את סא"ל אילן, מפקד גדוד הבוקעים בגולני. הוא לא סולח לעצמו על שנרתע ברגע האחרון מלהדיח את סג"מ אסף לפיד ומוכן לקבל את כל המסקנות הנובעות מטעותו. חשבון נפש של קצין, יליד מעברת לוד, 13 שנה בלבנון, זוכר את כל ההרוגים
  • אביחי בקר
  • 26.03.1999
סא"ל אילן מגולני, מג"ד "הבוקעים הראשון", היה בעיצומה של פעילות ברכס רמים כשהודיעו לו כי השיירה של מפקד יחידת הקישור ללבנון עלתה על מטען. הוא המשיך בענייניו כאילו כלום לא קרה, לרגע לא העלה על דעתו שאולי גם תא"ל ארז גרשטיין בין הנפגעים. "חשבתי לעצמי שהנה עוד רגע אני אשמע את ארז צועק בקשר 'אתה מטומטם, אתה מפגר, תזוז לשם, תלך לפה, מה כבר קרה? אז יש לנו כמה אבידות, ביג דיל, סך הכל חיזבאללה, מחבלים סוג זין'. לא האמנתי שארז נהרג כי בשביל כולנו הוא היה בלתי פגיע לחלוטין, אני גם חושב שאצל רבים בינינו נוצר סדק, כי אם ארז אז מי לא".
כשגרשטיין היה מח"ט
גולני הוא מינה את אילן לקצין אג"ם שלו. אצל הבא אחריו, אל"מ גדי אייזנקוט, קיבל אילן באפריל 98' את הגדוד שבתולדות החטיבה נחשב מוביל. אילן, בן 31, הוא נציג מובהק של שכבת קצינים שמאז גיוסם רצועת הביטחון היא תבנית נוף מולדתם. הוא בן טיפוחיו של אייזנקוט, שכבר בהיותו מג"ד סימן אותו כשהגיע אליו להיות מ"מ. לפני שלושה שבועות ירד גדוד הבוקעים הראשון מלבנון; אנחת הרווחה שבה קידמה המשפחה את אילן היתה הנרגשת שידע מעודו. גם תחושת ההקלה של אשתו ענבר, שהכירה אותו כשהיה מ"מ והיא פקידה פלוגתית, היתה בולטת יותר מבעבר, למרות שהיא מורגלת בחרדות.
המח"ט מצדו, כדי לאפשר לו את השקט הדרוש לקראת הבאות, דאג שהחופשה הרגילה שאותה סיים אילן ביום ראשון תהיה נטו, בלי כל הפרעה, ולשם כך אף דחה ישיבת מג"דים שתיכנן. לאילן, ככל שהוא נוקשה ועמיד, החופשה הזאת היתה ממש בגדר צורך. היה בה הרבה מעבר למילוי מצברים תקופתי.
הוא עובר תקופה לא פשוטה. הדי האזכרה בקריית טבעון, לציון 30 למותו של סמ"ר אוהד זך מירי כוחותינו, עדיין ניכרים בו. "המג"ד תתפטר", צעקו לעברו בנוכחות חייליו בני המשפחה ליד הקבר ובגלל הזעם הוא נאלץ להסתלק מהמקום. הם רואים באילן את האחראי למות בנם, משום שידע הכל על תפקודו הלקוי של סג"מ אסף לפיד ולא הדיח אותו כמתבקש. גם בגדוד עצמו, בפלוגה שבה שירת זך, לא התפוגגו לגמרי משקעי החשדנות כלפיו. פרשת הדו"צ (דו-צדדי), מינוח עממי לתקרית של "אש ידידותית", טילטלה את הגדוד כמו את הציבור.
בסוף דצמבר יצא ממוצב טייבה צוות לוחמים בפיקודו של לפיד למארב של 36 שעות. בדרכו להתמקמות, כתוצאה משרשרת טעויות חמורות של המ"מ, ירו החוד וזנב הכוח זה על זה, ובחילופי האש נהרג אוהד זך, בן 19 מהיישוב נופית. כשהוא נדרש לאירוע, אילן אינו מתחמק. הוא מציג את העובדות אחת לאחת, לא עושה לעצמו הנחות, חשבון הנפש הנוקב שהוא עורך, בידיעה שמחפשים אותו, ראוי להיות דגם לתרבות של קבלת אחריות. "אני לא מסכים שזאת היתה, כמו שאומרים, כרוניקה של מוות ידוע מראש, אבל אני לרגע לא מתנער מהאסון. אני הוא זה שלמרות בעיות תפקוד שהיו לאסף החלטתי בסוף כן להשאיר אותו בפלוגה".
ההדחה שלא היתה
כדי להסביר את עמדתו ואת החלטתו, אילן מנתח את הקריירה הצבאית הקצרה של לפיד. "אסף יצא מאוחר לקורס קצינים, בעצם שני מחזורים אחרי השנתון שלו. את בה"ד 1 הוא גמר בסדר. דווקא בגלל שהוא היה מבוגר ומנוסה יחסית בהשוואה למ"מים מקבילים לו, חשבתי שיהיה הכי נכון לשבץ אותו בפלוגה ותיקה. הבעיות אתו התחילו באימון, כבר בתרגיל הראשון שהוא ניהל. זה היה בבקעה, אסף יצא עם המחלקה שלו להניח מקבץ מוקשים על הציר, פיספס עיקול, התברבר סביב עצמו ולא מצא איפה הוא. אחרי עוד כמה מקרים דומים בא אלי גיא המ"פ והודיע לי, 'אילן, זה לא זה'. אמרתי לו, 'לאן אתה רץ? הוא רק סיים בה"ד 1, תן לו קצת להתבשל, אלה המ"מים שיש בצה"ל, התפקיד שלך כמ"פ זה לעבוד אתו בחניכה צמודה'.
בשלב ההוא לא ראיתי בבעיית הניווט סיבה שבגינה אני צריך להדיח את אסף לפיד, כל עוד הוא אמין וישר. כבר הכרתי מ"פ שבבוחן פלוגה חיפש את היעד במשך שעתיים כשהוא ברדיוס 200 מטר ממנו ואחר כך, כשמינו אותו למפקד סיירת גולני, הוא היה ממש מצוין".
לפני העלייה ללבנון, באימון לקראת תעסוקה מבצעית שהתקיים בכרמל, בבית הספר לגרילה, העירו למג"ד כמה מדריכים בסיכום שלפיד לא בכיוון. זאת לא בעיית ניווט, הם הסבירו, אלא כשל בהתמצאות נקודתית, בעיקר בלילה.
אילן הפנים את המידע, אבל הגיע להחלטה רק כשהפלוגה כבר היתה בשיאה של פעילות מבצעית בלבנון. הקש ששבר את גב הגמל היה מכתב שמסרו לו החיילים ובו הביעו אי אמון במ"מ. העובדה שנגעו בצד המקצועי בלבד ולא הטילו פסיק של דופי באישיותו של לפיד, שיכנעה אותו סופית שהעניין אבוד.
"זה לא סוד שהחלטתי לוותר עליו. גילגלתי מהלך עם המח"ט, סיכמתי עם מג"ד הבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) שהוא מעביר אלי במקום אסף את אחד הקצינים שלו, כדי לא ליצור זעזוע מיותר במחלקה קבעתי יחד עם המ"פ את העיתוי היותר המתאים לעשות את הצעד, והוא כשהחיילים בחופשה. בלי הילולה, בלי רעש, סוגרים את העסק בשקט, במינימום נזקים, תיזמנו את זה כך שכשהמחלקה תחזור מהרגילה יהיה לה כבר מ"מ חדש".
הכל איפוא היה ערוך ומוכן להדחה. "אלא מה? במוצאי שבת הייתי בבית, מתקשר אלי אסף לפיד. זה הפתיע, כי לא זכור לי מקרה דומה שמ"מ פנה אלי בכזאת דרך. כמה שאני מדבר עם מ"מים באופן חופשי, הרי יש גבול עד כמה מג"ד יכול להיפתח אליהם". להלן שחזור ההשתלשלות על פי המג"ד:
אילן: מה כל כך דחוף אסף?
לפיד: המג"ד, אני חייב לדבר איתך.
אילן: קדימה אסף, אני שומע.
לפיד: אני מבין מהמ"פ שאתם חושבים אולי להדיח אותי.
אילן: הכוונות, אסף, נגמרו, אני כבר החלטתי. אם כבר צילצלת לא אשקר לך, אלה דברים שהתגבשו בראשי לא מאתמול, אני לא חושב שזה נכון להודיע לך על זה בטלפון, התכוונתי לשוחח איתך על העניין, נסגור את זה מחר כשאני אחזור.
לפיד עוד ניסה להתמקח אבל נתקל בחומה בצורה.
הטלפון הבא היה מהמ"פ. "אסף יתקשר אליך בקרוב", בישר לו סרן גיא, ואילן ענה שהשיחה כבר מאחוריו. "שווה בכל זאת להקשיב לו", הציע המ"פ. למחרת בערב, כמובטח, לפיד נקרא אל המג"ד. "מה יש לך לומר אסף", ניתנה לו האפשרות לנאום הגנה, ואילן משחזר את התשובה שקיבל: "אני באמצע תהליך חיובי, המג"ד, אתה צריך להבין שסוף סוף הצלחתי לגבש איזשהו משהו, אז תן לי עוד צ'אנס, גם המ"כים הולכים אחרי".
רק הזכיר את אלה ואילן בתגובה הסיט לעבר לפיד את אגרת החיילים נגדו, שעליה היו חתומים גם כמה מהמ"כים. "קרא". לכאורה זה הדבר שהיה אמור לשכנע את לפיד שגורלו נחתם, אבל לפיד התעשת במהירות ובניסיון נואש הדף את הקטרוגים. ואילן נסוג. "מה אני אגיד לך, הנחתי שבגלל ששמו אותו בפוקוס לא סולחים לו על שגיאות שאצל כל קצין אחר היו מזמן עוברים עליהן לסדר היום. החלטתי לכן לתת לו עוד הזדמנות וקרה מה שקרה". מאז אילן הולך ומתייסר כיצד, כשלמעשה כבר הכריע, הפך את החלטתו על פיה.
רצף של תקלות
כשחזרו החיילים מהחופשה חיכה להם לפיד כאילו לא קרה דבר. למארב הבא לפיד יצא בליווי המ"פ, לזה שלאחריו כבר לבדו, בשלישי התרחשה הטרגדיה.
"בדיעבד אני יכול לקבוע שבמארב היה רצף של תקלות, מהתברברות בניווט ועד לחץ איום שאסף היה נתון בו לכל אורך התנועה, מתח שנבע מחרדת ההדחה ושאותו לא צפיתי.
"שמע, היתה לי טעות, דקה אחרי הדו"צ הודיתי בה לפני המחלקה, זאת היתה שגיאה מצדי לא להדיח את אסף, טעיתי בכך שחזרתי בי, אני לא מתחמק מאחריות. כבר אמרתי למפקדי, מהרמטכ"ל ומטה, שאם זה מחייב אותם למסקנות נגדי, אני אקבל אותן בהכנעה. הלקח מהפרשה הוא שאם בעתיד יתעורר איזשהו ספק בהוצאת פעילות, עדיף לבטל אותה מאשר להסתכן במחיר כבד".
בתקופה שאחרי מות זך ניסו רבים לעודד אותו, החל מהאלוף גבי אופיר, שהיה מח"ט גולני בעת שאילן התגייס ושיש הרואים באילן את בן דמותו הצעיר, ועד לחותנו של אילן, אל"מ (מיל') משה גבעתי, שסיפר לו על הימים היפים ההם, כשהוא היה מ"פ בגדוד "הבוקעים הראשון", שבהם למרבה הצער הרוגים מאש כוחותינו היו עניין שבשגרה. אצל גבעתי עצמו זה קרה פעמיים בעזה, שנת 72'. את אילן, פרי של דור מפקדים שאצלם רגישות אנושית היא לא מלת גנאי, דיבורים בנוסח "אל תעשה מזה עניין" לא ממש ניחמו. מלבד הכאב העמוק על זך, הוא נאכל מבפנים על שדווקא הוא הוצג בתקשורת כסמל לאטימות.
חודשיים אחרי המארב ההוא, 25 בפברואר, ליד הכפר קנטרה הרגו חיילים מהמחלקה-לשעבר של לפיד שלושה אנשי חיזבאללה. זה היה מארב קלאסי, היתקלות מטווח 200 מטר, שניים נפגעו מיד מאש צלפים, השלישי נורה אחרי שעתיים וחצי בעת שיצא להרף עין בזחילה מתוך הסבך, כדי להזעיק סיוע באמצעות מכשיר הקשר שהיה על גב אחת הגוויות. הכוח בפיקודו של הסמ"פ, סגן רמי בראשי, חזר מהשטח בלי נפגעים. "ודא שזאת המחלקה של זך", קרא מח"ט גולני בהתרגשות לאילן בקשר מיד אחרי ההיתקלות, לכאורה חוויה מתקנת של טיפוס מתחתית הבור לראש ההר, אבל המג"ד לא נסחף לאופוריה, גם לא כשנדחף על ידי דובר צה"ל לקיים מסיבת עיתונאים.
"לא צריך לאבד את הראש ברע ולא לקפוץ עם שמפניות בשמחה", אומר אילן. "לטעמי הגדוד יצא חזק מהתעסוקה, אבל לא משנה כמה הצלחות היו לנו בקו, אירוע הדו"צ מאפיל עליהן. מבחינתי זה היה כישלון מבצעי שכדי לתקן אותו אנחנו צריכים עוד זמן. אני גם מעריך שנותר חוסר אמון מסוים אצל החיילים של הפלוגה כלפי וכלפי המ"פ, לא בהיבט המקצועי אלא בגלל שלא שעינו לאזהרות שלהם. ההיתקלות הזאת אמנם עזרה להפיג את המתח, אבל יש עוד עבודה קשה לעשות כדי לחזור לאווירה שהיתה לפני הדו"צ".
סוף עידן הטרטורים
מעט מאוד יודע הציבור על מי שנושאים בעול השהייה בדרום לבנון, ולמרבה הכאב אצל אלה שנחשפים זה קורה רק מאוחר מדי. אילן הוא יליד מעברת לוד-צפון 1968, הוריו באו לישראל ממרוקו באמצע שנות ה-60, בשורשים שבמגרב הוא לא התעניין לעומק. הוא כוכב המשפחה, השני מחמישה אחים ואחיות, האם גננת, האב פועל ייצור ב"קרגל", מפעל לאריזות קרטון. "עברנו את המסלול הרגיל מעברה-שיכון-בית, יש לי המון זיכרונות יפים מהתקופה: נחל אילון כשעוד זרם ללא ביוב, סברסים, מסעות רגליים ליער בן שמן, שיחקתי כדורגל בקבוצת ילדים 'איילת לוד', בשבתות נסעתי עם הדודים לימק"א לעודד את בית"ר ירושלים, עד היום אני אוהד שרוף שלה".
עד גיל שבע גרו במעברה, בגיל 15 הוא עזב את בית ההורים לטובת הפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה, שינוי שלפחות בראשיתו היכה אותו בהלם. "הלימודים בריאלי היו קשים מאוד והייתי צריך לגשר בתוך זמן קצר על פער עצום. נלחמתי בשיניים, בסופו של דבר זאת היתה חוויית נעורים מדהימה. לזכותם של הפנימייה ובית הספר שהם תרמו המון להתפתחות שלי".
המחזור שלו היה סיפור הצלחה מפוקפק, הוא מעיד, ולמרות זאת הוא הצמיח שני מג"דים בגולני, אילן וסא"ל שלומי, מפקד גדוד "ברק" המקביל לו. אפילו מספריהם האישיים עוקבים.
בהגיע מועד הגיוס רבים מהמחזור בחרו בגולני. את הטרטורים שספג בטירונות הוא מתאר בחיוך. כעבור שנים, כשהוא כבר היה מ"פ מסלול, הוא נודע בזכות ה"אלמנט" שלו חבית שלא פוגעים בה במטווח נ"ט, חוזרים איתה על הגב למאהל. "אני נשמע אולי משועשע כשאני מספר על הטרטורים האלה, אבל טוב שהם נעלמו מהעולם. הם גרמו רק לנזקים, הלחץ, ההתעללויות וחוסר הפיקוח הביאו לנשירה עצומה, לכך שהפלוגות בגולני היו קטנות כמעט בחצי מאשר עכשיו. כעת חיילים יוצאים לשבוע רגילה אחרי כל 21 ימי תעסוקה בקו, פעם הם יכלו רק לחלום על זה".
התפקיד שבו נחשף לאש ולמוות בעוצמה הכי כבדה היה בפיקוד על פלוגת "עורב", מהיחידות הנבחרות של החטיבה. זמן לחגוג את המינוי היוקרתי לא ניתן לו, הוא הוזנק אל הפלוגה שאותה לא הכיר בהתראה של רגע. כשפגש בה לראשונה היא היתה כבר על המשאיות בדרך לעיישיה. סיפור לבנון של אילן, על הפסגות והמורדות שבו, אין כמותו להדגים איך הפכה רצועת הביטחון במשך השנים מחוויה לאיום.
המפנה באוקטובר 91'
מעתה קשור שמו של אילן למותו של אוהד זך. זה גורלו. מעתה מעיב כתם נצחי על דמותו כמפקד מסור, שהיה מעורב בתקריות נועזות רבות. הוא שתקן, מוצק, מקצוען מהסוג האורתודוקסי. לא נוצץ אך יעיל, צנוע, חף מפוזות, אב לדוגמה לנועה בת שלוש. מעטים אנשי הצבא שמפקדיהם מתייחסים בכלל לעובדת היותם אנשי משפחה, לא כך במקרה שלו. דגם ההורות של אילן הוא מושא להתפעלות בגולני. הוא גר כעת כתושב בקיבוץ בחן, קודם לכן נדד בצפון בין ברעם, מעיין ברוך, גונן וראש פינה. ענבר אשתו היא עובדת סוציאלית בבית החולים הסיעודי "שער מנשה".
"כשאני הייתי מ"מ, בהפרזה אני יכול לומר שהיינו עושים תחרויות ריצה בין המחלקות מי יגיע ראשון לסלוקי (ואדי שהתפרסם בשריפה שבה נספו חמישה חיילים). ששנו אלי-קרב והמחבלים היו נופלים לנו בין הידיים. הפלשתינאים הלכו בוואדיות גלויים, לא מבינים מהחיים שלהם, תקענו אותם בקלות. עכשיו זה ממש לא ככה. היום, לצאת למארב במציאות של מטענים, אני ממש לא מקנא בחיילים שלי".
בשנתיים שהיה מ"פ עורב "תפסנו לבד גזרות שכיום גדוד שלם פלוס אחראי להן. התחושה היתה בטוחה מאוד, הצירים היו פתוחים, התנועה עליהם התנהלה עדיין בכלי רכב לא ממוגנים, יצאנו לסיורים במובלעת ג'זין, עשינו פעולות במקומות שהיום מי שיציע להגיע אליהם יגידו עליו מטורף. הייתי עצמאי בשטח, את מה שאני יודע היום למדתי אז".
האווירה בשנת 91' בדרום לבנון היתה שאננה ולפתע ניחתו ברצף שתי מכות שאותתו על שינוי דרמטי של חוקי המשחק. היו אלה הופעות הבכורה של החיזבאללה במתכונת המשופרת. 20 באוקטובר, שלושה לוחמים נהרגו בהתפוצצות מטען צד, שהופעל מזרחית לרומאן על סיור ממונע של גדוד "גדעון" של גולני. תשעה ימים בלבד אחר-כך, הפעם אצלו ב"עורב" כשהתסריט זהה לחלוטין, נהרגו ליד הכפר ערמתה הסמ"פ סרן רונן ג'ורנו, נהגו של אילן, סמל שחר כהן והחובש הפלוגתי רב"ט שאול חילביץ. עם משפחותיהם באבן שמואל, במושב משען ובעשרת, שומר אילן על קשר הדוק.
"הטרגדיה היא שעם רונן הסמ"פ אפילו לא ממש הספקתי ליצור קשר. הייתי רק חודש וחצי בתפקיד, היחידה היתה מפוצלת, בגלל אופי התעסוקה שהיתה אינטנסיווית מאוד לא יצא לנו לשבת ממש יחד, הפעם היחידה שזה כן קרה היתה כשרונן העביר לי שיעור פרטי על יסודות ההפעלה של העורב, נושא שבעצם לא היה לי שום מושג עליו. מעט המפגשים שכן היו בינינו היו על הצירים, רונן בדרך למשימה שלו, אני לשלי, תוקעים כף ונפרדים. אתה מתחיל להכיר אדם ובום, הוא איננו".
הכוח, שמנה ארבעה נגמ"שים נע מרזלאן צפונה לכיוון חונה. בדרך הופעל מולו כלימגור שהונח על טרסה, בדיוק בגובה הסיפון. את הלוחמים שהיו בחזית "זה לקח במכה". אלה היו ההרוגים הראשונים אך לא האחרונים של אילן, שעליו מעידים כי בכל מקום שאליו הוא מגיע, נגמר השקט.
אלוף פיקוד הצפון היה אז יצחק מרדכי ושר הביטחון משה ארנס. בהגיבו על ההיתקלות אמר השר: "נעשה כל מה שחייב להיעשות כדי להבטיח את ביטחונם של חיילי צה"ל". הדמויות איפוא הן אותן דמויות, בתגובות המילוליות לא השתנה אפילו פסיק, אלא שהמצב לא רק שלא התייצב במשך הזמן, הוא אף החריף.
בעוד שבשנת 90' היו לצה"ל בלבנון שבעה הרוגים, משנת 93' והלאה מספר החללים בלבנון לא ירד בשום שנה מ-21.
הקו השני של אילן כמ"פ "עורב", הפעם בגזרת בופור-דלעת, היה סוער לא פחות. "הובלתי מארב באזור, בדרך זיהיתי תיל דו-גידי שמוליך אל הכפר. כיוון שכבר הסתובבתי בשטח לא מעט הבנתי שזה עניין לגמרי טרי. השכבתי מארב מתוך הנחה שאני אתפוס אותם תוך כדי עבודה. כשהתברר לי שהמחבלים כבר עזבו, התקפלתי. למחרת יצאנו שוב לסריקות, איך שירדנו למדרון קדמי הם ישבו עלינו עם צלפים ומקלעים. לי כדור שיפשף את הקסדה, למא"גיסט שלידי נכנס כדור ברגל, לחובש בכתף, למזלנו הם נפצעו קל. בקיצור, הם דפקו לנו את הצורה.
"ביקשתי סיוע ארטילרי ויחד עם קצין ההנדסה זחלתי 20 מטר לנתק את התיל. חתכתי אותו בקאטר, כשהסמ"פ שלי הגיע לעמדה שעליה הם מיקמו את המטענים הוא מצא שתי חביות מלאות חומר נפץ ושלושה כלימגורים, 30 קילו כל אחד. זה מה שחיכה לנו. בחילוץ הם המשיכו לטחון אותנו במרגמות, כדי לצאת בשלום נתתי בין השאר פקודה להחזיר אש. ייתכן מאוד שפגענו תוך כדי כך גם באזרחים. מי ששלף אותנו מתוך הפצמ"רים (פצצות-מרגמה) היו טנקי מרכבה, נדחסנו מאחור בתא לוחמים, זהו, עוד אירוע נגמר. היו כאלה עשרות, בעיתון דיווחו על ההיתקלות אולי בשורה".
פרשת שדיאל
במאי 92', עדיין באותה גזרה, נהרג ב"עורב" סמ"ר ישראל מעטוף מגמזו, כששיירה מינהלתית הותקפה בדרך למוצב הבופור על ידי חוליה של "חזית ההתנגדות הלבנונית" מנשק קל ופצצות אר-פי-ג'י מתוך בית נטוש בכפר ארנון. מעטוף נפגע מיד. אילן, שהיה בדלעת, המוצב הקרוב, מיהר לאזור התקרית ופקד על הטנקים שבשיירה, שנתפסו כשהם על מובילים, לירות לעבר מקורות האש. השריונאים ענו לו שאין אישור לבצע במצב כזה. "עוד מלה", הוא צרח עליהם, "אני בעצמי יורה בכם".
שניים מאנשי החוליה, שניסו לחמוק מהזירה, נהרגו על ידי כוח מ"עורב" שליווה את השיירה, מחלקה שעליה פיקד סג"מ יהושע שדיאל. זה היה גם גורלו של לוחם נוסף, שנשאר להסתתר בתוך המבנה, ובכך הגיעה התקרית לסופה.
שמו של שדיאל עלה לכותרות כעבור שנים, בעקבות אירוע בדצמבר 92' שבו נהרג מאש כוחותינו לוחם "עורב" חיים בר נתן. חיילי "עורב" היו אז בריחן, למעשה הם שהתחילו בבניית המוצב, לאילן זה היה קו שלישי רצוף בלבנון כמפקד היחידה. שדיאל הוביל למארב כוח שעליו פיקד, כשערפל רובץ על ערוץ הוואדי שבו צעדו. הוא ביצע סטייה קלה, מזערית ממש, מהמסלול שהותווה לו, כשאתו בחוד הלך בר נתן. רב"ט אורן, הלוחם החמישי בטור, שלא הבחין בפנייה, זיהה למרבה הטרגדיה את בר נתן כאויב, כיוון אליו וירה לעברו ממרחק ארבעה מטרים בלבד שני כדורים שפצעו אותו אנושות.
בעקבות ממצאי חקירת מצ"ח, הפרקליט הצבאי הראשי לא מצא סיבה להעמיד את שדיאל לדין בעוון רשלנות פיקודית. שנתיים וחצי אחר כך הורה היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן יאיר לפתוח בהליכים נגד המ"מ, בגלל אחריותו לתקלה המבצעית.
היה זה תקדים, צמרת צה"ל מחתה, והפרשה נחתמה כאשר בית הדין של פיקוד צפון ביטל את כתב האישום. מאבקו של האב השכול חיים בר נתן, לחדש בכל זאת את הדיון בפרשה ולהעמיד למשפט גם את אילן ושרשרת הפיקוד נמשך עד בג"ץ. רק לפני שבועיים דחה הרכב בראשותו של הנשיא אהרן ברק את עתירתו של בר נתן.
שלושה שבועות בלבד הספיק בר נתן לשרת ב"עורב", קודם לכן היה בקומנדו הימי. לאחר האסון הקפיד אילן לבקר את המשפחה. בתחילה הוא לא הבחין בסימנים של דחייה, הוא מספר. רק בשנה השלישית לאסון, אחרי החלטת היועץ המשפטי, הוא הרגיש לא רצוי ומאז לא אוחה הקרע.
"זה היה אירוע דו צדדי מוזר, לא היה בכוח שום נתק, ככל שאני חוזר לטרגדיה ההיא, מלבד התרגשות אין לי באמת הסבר למה ירה החייל שירה, איך קרה שמבחינת הוראות פתיחה באש הוא עשה בדיוק את מה שבתדריך הזהרתי לא לעשות. הבחור ההוא עזב את הפלוגה ומאז לא שמעתי ממנו. בהתחלה עוד ניסינו לעזור לו, אבל זה לא הלך. ביחס לשדיאל, עד היום אני משוכנע שלא היה נכון להעמיד אותו לדין".
עדיין באותו קו, בפעולה של "עורב" פגע טיל ששיגרו בג'יפ שבו נסעו שני חיילים של צבא לבנון ועל פי הסברה גם שלושה של החיזבאללה, אלא שלא היה בכך כדי לפצות על האובדן של בר נתן, מה גם שבחזרה מהמשימה הם נחלצו אך בקושי. בתגובה על המארב ירתה עליהם סוללת תותחים של צבא לבנון 120 פגזים, התקפה ארטילרית שכמותה לא היתה בגזרה. הם מצאו מקלט בנבי סוג'וד.
"ישבנו בתוך מבנה הקבר, האדמה רעדה, התפללנו לנביא שלא יקרה לנו כלום. מתברר שזה עזר, נבי סוג'וד נענה לתחנונינו, עובדה שיצאנו שלמים מהקבר".
לא יהיה נוק-אאוט
את הפיקוד על הגדוד הוא קיבל באפריל 98'. לפני זה למד מזרח תיכון וערבית באוניברסיטת חיפה, היה סמג"ד, ואחרי קו בחברון, כשעלה עם הגדוד ללבנון באמצע נובמבר 98', קבלת הפנים שהכין לו החיזבאללה היתה קטלנית. ביום החפיפה עם המג"ד המקביל שלו מהצנחנים, שלוש שעות בלבד בטרם קיבל את האחריות על גזרת רכס רמים, נהרגו שלושה מלוחמי פלוגת הקשר של גולני ממטען שהונח במטווח של מוצב תל קבעה. שבוע אחר כך, שוב ממטען באותו אזור, הפעם בדרך למארב, נהרגו בוואדי אבו קרוש סגן אוריאל פרץ וסמ"ר ניצן בלדרן, מהפלוגה המסייעת של גדוד "הבוקעים הראשון".
"החיזבאללה כבר לא משתמשים בשיטת שלח לחמך, כלומר מניחים מטען ומקווים שמתישהו יעבור שם כוח וידרוך עליו. מה שעוד מאפיין אותם אלה התנועות הקצרות, כבר אין מסעות ארוכים עד לגדר ובחזרה".
הוא מבקש להפסיק לערב את החיילים כצד במחלוקת על עתיד רצועת הביטחון.

"ההחלטות הן לא בידינו, יגידו לנו לסגת לגדר ניסוג, להיכנס עמוק יותר ניכנס. הוגדרה לנו מטרה, לתת שקט לאזרחים ביישובי הצפון, אנחנו עושים את זה בצורה הכי טובה שתיתכן. כשהיתה ההיתקלות של בראשי, באותו זמן בשדות של מרגליות עבדו כרגיל. החיים בגליל מתנהלים באותה רמת ביטחון שקיים בתל אביב, צריך להביט על זה ככה. לתפיסתי ההכרעה בלבנון לא תהיה בנוק אאוט אלא בנקודות, אנחנו נדאג לכך שזה יהיה לטובתנו".
השבוע התחיל ברמת הגולן אימון הקיץ של הגדוד. התקופה הקרובה תהיה שונה לחלוטין באופיה מזאת שרק עכשיו נגמרה, היא גם תעמיד לפני אילן בעיות אחרות של מנהיגות, לא בהכרח סבוכות פחות לפתרון. כפתיחה הוא הורה, בתזמון מדויק לקראת היציאה לרגילה, להסיר את מחיצות הבד המפרידות באוהלים בין ותיקים לצעירים מסורת ישנה, מעוותת במקצת, שהוא מבקש להכרית כחלק ממאבק חסר פשרות שמוביל מח"ט גולני למען חטיבה שתחדל להיות מקור פורענות. לכאורה זה נראה עניין של מה בכך, בסך הכל מחיצות, אבל כדי להסיר אותן נדרש חריש עמוק בתודעה.
"לאחר מאבקים קשים ביטלנו את הוותיקות כגורם פיקודי ובכך הסתיימו הזמנים שוותיק יכול לתת פקודות. נגמרו ההתעללויות האלה של עבדות ומתן שירות אישי. במקביל העלינו בחזרה את מעמד המ"כים. אסרנו שירים שיש בהם קללות על מפקדים, לא דופקים יותר בברוטליות עם המצקות על השולחנות, לא שוברים צלחות. הרובאים, שיש להם כושר המצאה מדהים, כדי להביע את המחאה שלהם חיברו שירים בנוסח נעמי שמר, שירים של חנונים ושל צפונים, אבל בעובדה מתחולל שינוי חיובי באווירה. זה לא הולך חלק, הנורמות המעוותות הן סיפור של שנים, מדובר בתהליך הדרגתי ולא עניין של זבנג וגמרנו. תוך כדי צריך גם לעמוד על המשמר שלא יפרוץ אצלי מרד, כמו שקרה בגדוד ברק באימון הקודם, אז הגיעו אלי רחשים שגם אנחנו היינו מועמדים לאירוע דומה". כמו בלבנון, כך בשגרה, חובה להיות כל הזמן עם היד על הדופק.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 03-02-2016 בשעה 11:41.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #53  
ישן 07-02-2016, 14:06
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
ראיון ישן עם תא"ל אפי איתם
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...07/88658876.pdf

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
אלוף (בעזרת השם)

תא"ל אפי איתם לא סולח לפוליטיקאים ואנשי הצבא שהפכו אותו לקלגס האינתיפדה, אבל לא מתעלם מתרומתו האישית ליחסי הציבור הגרועים שלו. גם כך הוא רואה בעצמו מנהיג לאומי בכוח, ממש כפי שהאמין בנעוריו. אביחי בקר, שהיה מפקדו של איתם בתקופת מלחמת יום כיפור, בילה עם האלוף בדרך יממה מאלפת בגיזרת לבנון הנתונה לפיקודו ושמע ממנו מלים כדורבנות על גבורה יהודית בת ימינו
  • אביחי בקר
  • 06.11.1998
בגיל 18, כשאפי איתם, אז פיין, היה עוד "יחפן קצר מכנסיים" כהגדרתו, הוא בא לפגישה עם חברתו, לימים אשתו, עלית. זה היה ברחוב אבן גבירול, ליד השק"ם הישן ובאותה הזדמנות הכריז לראשונה על התוכנית הגדולה שלו: "אני עוד אהיה מנהיג עם ישראל", אמר לה בשיא הרצינות.
ב-19 השנים שחלפו מאז לא חלו שינויים מפליגים בהצהרת הכוונות הזאת. אדרבה, היום שותפים לה גם כמה דמויות במחנה הימין הדתי-לאומי ביש"ע, המזכירים את שמו של איתם כאחד המועמדים להנהיג בעתיד את גוש הימין לאחר עידן נתניהו. איתם לא מתכחש לגמרי לאפשרות הזאת. "אני לא רואה בצה"ל את סוף העיסוק שלי בסוגיות מרכזיות במדינת ישראל", הוא אומר. "היום אני עוד לא אדבר על משהו קונקרטי, אבל ברור לי שאני ארצה להיות שותף בתהליך הזה של הצבת אתגרים ויעדים לאומיים. אבל זה עוד לא משהו קונקרטי שצריך לסמן אותו ולהיות מודאג ממנו. בטח לא להתנגד לו, ובטח לא עכשיו כשזה כל כך רחוק, כל כך ראשוני".
בקרוב צפויה הודעה על העלאתו לדרגת אלוף וכבר עכשיו אפשר לחזות את הסערה הציבורית שתתחולל. איתם נושא על גבו חטוטרת מעיקה הזיהוי שלו עם הימין, הכיפה הגדולה שלראשו מאז חזרתו בתשובה, ובעיקר דימויו כזולל ערבים.
הדימוי הזה נולד ביום שבו היכה איתם ערבי מעזה וצבר תאוצה במהלך משפט "גבעתי ב'", שעיכב את קידומו הצבאי לתקופה ארוכה (ראו מסגרת). כשנכנסים אליו ללשכה מתמקדת העין בפריט החורג מהרקע המקובל תמונת הילד מגטו ורשה העומד בידיים מורמות מאימת החיילים הגרמנים המכוונים אל גבו את נשקם. "אם לחפש רציונל לעובדה שאני בצבא הנה הסיבה", אומר איתם. "כשאתה שואל אותי מה קו העצירה שלי התשובה היא שהילדים שלי לעולם לא ייאלצו להרים ידיים. בתקופת האינתיפאדה כשהתגלגלה ההשתלחות בי, השיא היה כשבאחד העיתונים כינו אותי קלגס. אפילו אם ההשוואה לא היתה רצונית, לפחות במשתמע מתחו קו ישר בין הרוצחים בתמונה לביני, דבר שגרם לי סבל עצום. לעומת זה העיכוב בדרגה הוא שולי. הילדים שלי גדלו בצל תאורי זוועה שציירו אותי כאדם שהמיט קלון על הצבא, כחובט ערבים, כמזוקן ברוטלי ומזרה אימים, כבריון גס ואטום, על זה אני לא סולח כי זה שקר מוחלט, בדיוק כמו הספר הזה שנמצא כאן על המדף, 'צדק תחת אש', שכתב מי שהיה אז הפרקליט הצבאי הראשי אמנון סטרשנוב. זה ששופט מכובד אורז שקר בכריכה קשה זה עדיין לא עושה אותו אמת.
"אז נכון שהייתי מעורב באירועים אלימים, מה לעשות שבעזה של תחילת האינתיפאדה זאת היתה הברירה היחידה. האלטרנטיבות האחרות היו או לברוח או לירות על מנת להרוג. מהשימוש באלות, עם כל כמה שזה מצער, אף אחד לא מת. אני טוען שכל מוכי עזה שבורי הידיים והרגליים מודים היום על שהם לא נהפכו אחר כך למאות ההרוגים החוקיים כביכול מכדורי פלסטיק, או אני לא יודע מה. את זה משום מה קל היה לעכל. הסטירה שנתתי לאותו ערבי, שלא הירפתה ממני שנים ארוכות, דווקא היא נשארה חרותה עמוק בתודעה הציבור. מוזר לי שאני עדיין צריך בכלל להסביר את זה אבל חשוב שיהיה ברור. אין לי אידיאולגיה של אכילת ערבים, מעולם לא היה כדבר הזה, לא על זה התחנכתי כילד בעין גב, ולא על זה אני מחנך את שמונת ילדי. אבל אתה לך תסביר, כשכל יום כותבים עליך בעיתון שאתה כזה".
"העניין שלי הובא פעמיים עד לערכאה העליונה ביותר של צדק במדינת ישראל, כל מינוי שלי בשנים האחרונות נידון בבג"ץ, השופטים גילגלו את העותרים מכל המדרגות. חשוב לי אחת ולתמיד להבהיר שמעולם לא הוגש נגדי כתב אישום, וממילא אף פעם לא הועמדתי לדין. מי שרוממות החוק בפיו היה מזמן צריך לרדת מהעניין, אבל לאנשים האלה, שאני לא אנקוב בשמותיהם, נוח יותר שתישאר מעלי מין עננה של אי בהירות. הם מעולם לא טרחו להיפגש איתי כדי לדעת במה הדברים אמורים. מי שניהל את המסע נגדי עשה את זה בדעה צלולה. הטיפול המיוחד שזכיתי לו, גם בצבא, לא רק מצד פוליטיקאים, קשור לחששות שקיימים אצל חלק מהאליטות המנהיגות בישראל מצמיחתן של מנהיגויות אלטרנטיביות. מה שהניע אותם היה לקטום את סיכוייה של הנהגה שאותה פירשו כמסוכנת".
הוא בן 47 עוד מעט, וצעירים ממנו, שדעתו עליהם הרבה פחות טובה מזו שיש לו על עצמו, כבר מזמן קיבלו את דרגת האלוף הנכספת. אחד מאלה הוא אלוף פיקוד צפון, גבי אשכנזי. כשאיתם היה מ"מ, אשכנזי היה רק מ"כ בפלוגה שלנו, שנים ארוכות הם קיימו יחסי יריבות, כמי שהאמין תמיד שעוד יהיה פעם רמטכ"ל, לא היה קל לאיתם לקבל את העובדה שנשאר מאחור.
"כמובן שלכל אחד מאיתנו יש סניף סמוי של יצר הרע שמתבטא בתחרות הזו להיות תמיד ראשון", הוא אומר. "גם אני לא נקי מזה. העובדה שלא התקדמתי כפי שצפיתי היא חלק מהמחיר הצבאי ששילמתי שלא בצדק על כך שאני זה אני. אלה היו שיקולים שלא מן העניין, אבל היום, כשאני מתבונן על מה שקרה בהסתכלות יותר רחבה, אני יודע שדרגה זו או אחרת היא לא סוף של שום דרך, היא רק תחנה. אני למדתי להתייחס לעשייה עצמה כערך שהוא יותר רחב מן המירוץ. אני אולי נשמע כמו שועל שבגלל שהוא לא הצליח להיכנס לכרם אז נוח לו לומר 'מי בכלל אוהב ענבים', אבל יש לי למשל סיפוק עצום לקרוא לגבי אשכנזי 'האלוף'. אני מתכוון לזה בשיא הכנות, לי זה מסמל ניצחון על היהירות, על האגו של עצמי, זה לא היה לי פשוט לאלף את עצמי לכך. בשביל זה עברתי טירונות מפרכת ולפעמים קורה שזה גם יוצא משליטה.
עכשיו הוא מפויס אבל היו זמנים שהשתולל מזעם על כך שעושים דברים כאלה לאפי פיין הגדול. "אני הוא המפקד הדתי הבכיר ביותר שהיה בצה"ל מאז הקמתו, ידידי יעקב עמידרור שכבר קיבל אלוף הוא קצין מטה מקצועי מאוד מוכשר, אבל הוא אף פעם לא פיקד על גייסות ומעולם גם לא נחשב לדמות החותרת לתפקיד הרמטכ"ל. עצם זה שאני הייתי התקדים והסמל לעלייתו של כוח חדש בצה"ל עורר פחדים וסימני שאלה. זה היה פילוס דרך, ומי שהולך בחוד ועוד בג'ונגל כה סבוך מטבע הדברים שהוא נשרט והוא עולה על מטענים. במידה רבה פילסתי דרך לדור שלם מפקדים חובשי כיפה. היום יש עשרות מח"טים, מג"דים ומ"פים, יש גם תא"לים ובקרוב יהיו עוד, אבל אם ניקח 10 שנים לאחור קשה היה למצוא מח"ט דתי.
"אתה שואל אותי אם הייתי מודע לכל העניין הזה? בהחלט, אני גם מודה שאפשר היה לעשות את הדברים בפרופיל נמוך יותר וביתר ענוה, אבל אז זה לא הייתי אני. יכולתי כמובן לשבת ולילל עד מחר, עשו לי ככה ועשו לי ככה, אבל אפשר היה גם להתבונן אל תוך הדבר הזה ולהבין שזו בחירה, שאם לא קרתה פרשת אפי פיין אז אין אפי פיין".
איתם, אם מאזינים היטב למוסיקה, מדגיש פחות מבעבר את תחושת הקורבן שלו. גם הוא מאס בדמות המרטיר. הוא יודע היטב שמעבר לפרשת גבעתי גם הוא עצמו תרם לעיכוב קידומו, בהתנהגות הנונקונפורמיסטית ובהתבטאויות שלו, במקום שבו מצווה היתה עליו השתיקה.
"אני לא מצטער ואני לא מתחרט", הוא אומר, "גם אסור שתכתוב שדפקו אותי בגלל שאני דתי. העניין הוא הרבה יותר עמוק. מעבר לצדקנות ולקנטרנות, אם אני מנסה ללמד סנגוריה על חלק מהאנשים האלה שיצאו נגדי, בכל זאת קיימת בעיה שראוי להתמודד איתה, והיא חובת הנאמנות הכפולה של אנשים כמוני למדינה ולתורה. זה לא יהיה נכון להתחיל את הדיון הזה מתוך הסד של 'מה תעשה אם עכשיו יתנו לך הוראה לפנות יישובים'. מתחייב כאן ליבון מאוד יסודי של השאלה איך לחבר את שני מקורות האמת האלה. לתפיסתי, הם לא נוגדים אלא משלימים. תורת ישראל במהותה לא יכולה להיות אנטי מדינת ישראל. להיפך. היא מחזקת אותה ונותנת לה עומק ואופק. בעתיד אם אגיע פעם להנהגה ציבורית יהיה לי קל יותר להביא לידי ביטוי את המחשבות שלי בנושא.
"זה לקח לי עשר שנים, חלק מזה בכפייה. בוקר אחד התעוררתי ואמרתי לאשתי 'התבגרתי'. היא שאלה מה זאת אומרת? עניתי לה שהיום אני כבר מוכן לקבל שעל הפסגה יש מקום לעוד מישהו מלבדי. אתה תופס מה זה בשבילי להודות בכך? היום יש לי סיפוק עצום שאני לא מריר ולא מתוסכל, האימון הזה לסבלנות, לצניעות ולאיפוק לאורך זמן יש לו ערך עצום לגבי ההתפתחות שלי, הרי על זה בדיוק אמר אלתרמן 'לזכור, לא רק לרע, ימי רעה'. הוא התכוון לזה שאפילו ממשבר אפשר להיבנות ולצמוח. מה שעבר עלי היה ניסיון מחסן".
למעט תוכנית קצרה בטלוויזיה שהיתה ביום העצמאות עם קובי מידן, לא התמסר איתם עד היום לשום ראיון עיתונאי מקיף. "כל מה שנכתב עלי זה 'עיתונאים מתחרעים על'. מעודי לא פגשתי איש מהכותבים לשיחה בלתי אמצעית". הפעם הסכים, בין השאר בגלל העבר המשותף שלנו בגולני, אבל בשל העיתוי הרגיש, ערב מינויו לאלוף, הוא זהיר יחסיתבהתבטאויותיו, ומנסה שלא למעוד כפי שקרה לידידו, האלוף יעקב עמידרור. "בניגוד לו", איתם מפיג חששות, "אני לא חושב שכחילוני העגלה שלך ריקה. אם יש לי ספקות מסוימים לגביה הם רק בתחום של עד כמה היא פרוצה לכל קש וגבבה בלי להבדיל בין טוב ורע, אמת ושקר, יפה ומכוער".
אסור לסגת מלבנון
לתפקידו הנוכחי, מפקד אוגדת הגליל האחראית על גזרת לבנון, נכנס איתם בספטמבר בשנה שעברה, כשפעילות החיזבאללה היתה בשיא הצלחתה. יומיים קודם לכן אירע המארב שבו נהרגו 12 לוחמי השייטת. ביום שבו העביר לו תא"ל יום טוב סמיה את האחריות על הגזרה נפל במוצב דלעת קצין הנח"ל, אברהם יעקב בוק. גם החודשיים הבאים היו עקובים מדם, אלא שמאז הפתיחה הרועמת נרשמה תפנית דרמטית ביחסי הכוחות. מאזן האבדות של שנה 98' צפוי להיות הנמוך ביותר זה חמש שנים. פיין, כמו גם תא"ל ארז גרשטיין, מפקד עוצבת לבנון, הם מהשושבינים העיקריים של מגמה זו.
אנחנו נפגשים במוצב גלגלית, שהנוף הנשקף ממנו הוא מהמרהיבים שיש ללבנון להציע. השיירה שיוצאת ממטולה נעה במהירות בין מטעי הזיתים של כפר כילא ושל דיר מימס, והעלייה המתונה לא רומזת על הצפוי להתגלות כשמגיעים למוצב.
מהתצפית נשקף ערוץ הליטני כשהוא חותר בין מצוקים אדירים ובריכות המים שלאורכו זוהרות בשמש. מישהו, בעל נפש של יזם, מעיר שבעתיד, כשיפרוץ השלום, יקום פה רכבל ואולי אפילו מוזיאון משותף לצה"ל ולחיזבאללה לתולדות העימות. עוד סיפרו שם על ביקור שערך במוצב ראש אכ"א הטרי, יהודה שגב. הוא דרש להשתתף בשמירה אבל בלילה בהגיע תורו אפילו טלטולים עזים לא יכלו להעיר אותו מנחירותיו. האווירה היתה מבודחת ולולא שלט זיכרון קטן התלוי בכניסה, 'בעמדה זו נהרג ביולי 94' סגן שי וולשטיין', אפשר היה להתפתות למחשבה כי גלגלית היא בעצם בקתת הרים בשוויץ.
אחר כך החלה הפגזה על מוצב הבופור שבסמוך וכולם ירדו לבונקרים. כשחדלה האש ועלה החושך הם נאספו בחדר התדריכים לשיחה עם מפקד העוצבה, תא"ל אפרים איתם. על הקיר כתובת המגדירה את המטרה, 'הגנה על גבולה הצפוני של מדינת ישראל', שינוי שנעשה רק לאחרונה לעומת הנוסח הקודם: 'הגנה על יישובי הצפון'. "חשבנו", הסביר איתם, "שזה לא יהיה נכון ליצור עומס נפשי ומוסרי כל כך כבד על התושבים כאן שבגללם כביכול נהרגים חיילים".
"מה מטריד אתכם?" פתח איתם בשאלה ישירה ללוחמים. מאימת האוגדונר איש לא קם. "אתה", הצביע איתם באקראי על רון דהאן, קשר, שנה בצנחנים, גדוד 'צפע'. לפני חודש וחצי איבדה מחלקה אחרת של הפלוגה הזו שניים מלוחמיה בתאונת הנגמ"ש. "אנחנו ארבעה חודשים בקו ולא קרה הרבה", השיב לו דהאן, "כלומר לא היה לנו שום מגע עם אויב. בתכל'ס מה שאני רוצה להגיד זה שאני לא רואה איפה זה מתבטא שאנחנו מנצחים אותם".
איתם, כמו הזמין את מכת ההגשה הזו, פותח מיד במונולוג רצוף בן חמישים דקות, ובטון אבהי הוא פורש בפני הלוחמים המנקרים את משנתו.
זה הולך ככה: "השקט הזה שמפריע לכם ומתיש את הכוננות שלכם הוא דווקא הישג גדול מאוד בשבילנו. גלגלית היא לבנה חשובה מאוד בחומה. משמעות הישיבה שלכם פה היא להגן על הגבול הצפוני של מדינת ישראל, לאפשר לתושבי נהריה וקרית שמונה לנהל אורח חיים שבו גורם הביטחון הוא מטרד שולי לעומת אפילו בעיות שיניים. הקריטריון המרכזי להצלחה הוא לא אם מעניין או משעמם לכם, אלא מה קורה במנרה ובהגושרים.
"המצב הוא שיש לנו כאן הישג נדיר בתולדות המלחמה של צבאות נגד ארגוני גרילה, לא הרוסים באפגניסטן, לא האמריקאים בווייטנאם, לא הצרפתים בהודו-סין ולא הבריטים בצפון אירלנד, אף אחד מאלה לא הצליח להגיע לתוצאה כמו שלנו. רק שלצערי אנחנו מתקשים להסביר זאת. במקומות אחרים שבהם צה"ל מופקד על ביטחון אזרחי ישראל איבדנו בארבע השנים האחרונות למעלה מ-200 אזרחים. בגבול הצפון נהרגו בתקופה המקבילה שלושה אזרחים בלבד.
"הסיבה היחידה שאתם כאן היא שאנחנו חושבים שמבחינה מקצועית זה הדבר הנכון ביותר לעשות כדי שבגבול הצפון יהיה שקט. כששואלים אותי איך אני יודע שחייבים להיות פה ולא מספיק להישאר רק על הגדר, התשובה שלי היא שאת הניסיון ההוא כבר עשינו בשנות ה-70 ולצערי צה"ל המפואר נכשל בו. אני אמנם זקן ושמן אבל יש דברים שלעולם אני לא שוכח. בוקר אחד בקיבוץ שמיר שלוש נשים פתחו את המכוורת לעבודה, ומחבלים רצחו אותן. בכפר יובל משפחת פצ'נגה ישבה לארוחת ערב, היתה דפיקה בדלת, הם פתחו אותה, וירו בהם. במעלות חיסלו כיתה שלמה של בית ספר, בנהריה רצחו את משפחת הרן, בראש הנקרה רצחו חבר קיבוץ, באביבים הרגו 21 תלמידים שנסעו באוטובוס ללימודים, במשגב עם השתלטו על בית תינוקות. ככה נראה הרעיון איך שומרים על גבול הצפון מהקו הבינלאומי.
"יחד עם זאת ברגע שנוכל להבטיח שמהמקום הזה לא תשוגר פעילות מהסוג שתיארתי לכם, גלגלית תימסר בשמחה רבה לריבון שיקבל אחריות מלאה על הביטחון באזור. עד אז בשום אופן לא נצא מלבנון. חיזבאללה הוא חוד החנית החמוש של המהפכה האיסלאמית העולמית, וגם אם מחר נצא מפה הם לא יהפכו פתאום לאמא תרזה.
"עכשיו בטח תשאלו אותי למה בשביל זה חיילים צריכים להיפגע. זה סדר הדורות של מדינה דמוקרטית, שיש בה ארגון שתפקידו לספק ביטחון. כמו שכשאתם הייתם בבית ספר מישהו שמר כאן בגלגלית כדי שתוכלו ללמוד, ככה זה יהיה גם כשאתם תשתחררו ותטיילו בדרום אמריקה. כעת הגיע תורכם לשאת באחריות גם במחיר של סיכון חיים.
"אני רוצה להעביר מסר מאוד ברור אנחנו מצפים שכשיהיה לכם אויב מול העיניים אתם תנצחו. שום דבר פחות מזה לא מקובל. כל התקלות חייבת להסתיים בתוצאה חד משמעית, כל מי שבא מת. התפקיד שלכם הוא לגרום לחיזבאללה למות בעד ארצנו, תוך כדי זה לפעמים גם לכם יהיו אבדות. המלחמה הזאת עוד תימשך הרבה מאוד שנים, ינצח בה מי שיהיה יותר נחוש.
"כוח העמידה של החברה הישראלית תלוי מאוד בכמות הנפגעים. הרגישות הזו להרוגים מעידה על האיכות המוסרית שלנו, אבל היא גם נקודת תורפה. היא עלולה לגרום לנו לעשות טעויות מאוד קשות רק כדי להיפטר ממודעות על הרוגים בלבנון. הביטוי של זה הם הדיבורים על נסיגה חד צדדית ו'ארבע אמהות', שאין לי אליהן שום טענות. אם אני הייתי אמא ייתכן מאוד שגם אני הייתי מצטרף, כי אמא, מנהמת לבה, באופן הכי ספונטני, חרדה לבנה שרק יחזור הביתה בשלום.הדבר האחרון שהייתי רוצה זה שתהיה דה-לגיטימציה של הפן הזה.
"אבל לצבא שיקולים אחרים, לא זה מה שצריך להנחות אומה. לכן כמו שחובה לנצח, חובה לצמצם באופן דרסטי את כמות הנפגעים. עכשיו בטח תגידו לי, 'אפי אתה מורח אותנו, בשביל להרוג מחבלים הרי צריך להסתכן'. אתן לכם דוגמה שזה לאו דווקא סותר. אתמול למשל נפצע קשה חייל ב'כרכום' בגלל שהוא לא חבש קסדה, כעת הוא עיוור. צנחן לא יכול לעצור פצמ"ר, אבל הוא יכול להימנע מזה שפצמ"ר יהרוג אותו. הכלל אומר שאיפה שאתה יכול להתמודד תסתכן ותנצח, היכן שאתה לא יכול להתמודד המקצוענות שלך נמדדת בזה שתימנע מהיפגעות. אם יהיו לנו 100 הרוגים בשנה לחץ דעת הקהל יכריח אותנו לסגת מפה למרות שזאת שגיאה קשה, למרות שלא נדע לעשות את זה טוב יותר מגבול הצפון".
אחר כך, בשיחה אישית, הוא מרשה לעצמו להיות הרבה יותר חד משמעי בהתנגדותו לקריאות לסגת מלבנון: "מאוד מקוממים אותי הדיבורים האלה על הילדים שהמדינה והצבא לקחו ולא החזירו. כשאני רואה את הגברים החסונים והמודעים לסכנות, את הדור הזה שעולה על זה שלנו בעשרות מונים, אף אחד מהם לא משרת בלבנון מתוקף חוק שירות הביטחון. הרי מי שלא רוצה דקה אחרי זה הוא לא שם. להציג אותם כעגלים חסרי אונים, כתינוקות שנישבו, הרי זה זילות של העניין. הלוחמים שנהרגים בלבנון נהרגים רובם בתחושה של סיפוק, לא מעצם מותם חלילה, אלא כי הם גאים בדרך שהם בחרו בה. לילה לילה הם יורדים לסלוקי לא כי הם טמבלים ולא כי הם מאצ'ו. הם הולכים לשם בהכרה מלאה שזה מה שנכון לעשות.
"מעליב אותי לא פחות הניסיון למצוא בחיק האין ברירה את הקרקע שמתוכה בלבד אדם יכול לצאת למלחמה. הנוסחה הזו, שאותה שמעתי מאסא כשר ומאחרים, בהחלט לא מקובלת עלי. כדי לגייס מוטיווציה לפעול אני לא בהכרח חייב להגיע לסיטואציה הישרדותית של שועל שיש לו מצוק מאחורה וטורף מקדימה. תמיד קיימת ברירה. חייל יכול לבחור להציל את נפשו, זה בהחלט לגיטימי בעיני, כי מה יותר עליון מערך החיים, אלא שקיימת גם אפשרות לקיומה של מערכת ערכים שבה יש חיים שהם גדולים וראויים אפילו מחיי הפרטיים".
בעת ההתפזרות מפתיע אותו דהאן, הצנחן שהציג לו את המועקה במוצב. "אני הבן של יואל דהאן שבמלחמת יום כיפור היה סמל מחלקה שלך, אבא סיפר לנו הרבה עליך". איתם, נרגש מהמחווה, מחבק את דהאן הצעיר. בהזדמנות חגיגית זו הוא מצביע עלי ומציג ללוחם הצעיר גם את המ"פ של אבא.
אוהב את המלחמה
הפעם הקודמת שהיינו יחד היתה לפני 25 שנה. אני נפצעתי בקרב בג'ובתא א-חשב, ואפי פיין גירש מעלי את הזבובים. את הפגישה המחודשת פתחנו לזכר הימים הרחוקים ההם, ביללת שועל ארוכה שבזמנו היתה סימן מוסכם בינינו. למרות שחלף כבר חצי יובל הקירבה חזרה מיד. בקלפי אנחנו חלוקים, תהום פעורה בינינו, אך לא בלבבות.
פיין היה המ"מ הטוב ביותר שעבר בפלוגה שלי. מרגע שהגיע ידענו שיגיע רחוק. אני מכיר את כל צדדיו את האיכויות ואת השטיקים, את הפרא שבו לצד התבונה והעומק, יש לי כלפיו המון סימפטיה והערכה, הוא קצין מעולה. בהרבה מובנים היינו ידידים, אבל מאז הובילו אותנו החיים איש איש למחוזות מנוגדים. בשבילו אני יאפי משינקין, התגלמות הסיטרא אחרא ("הייתי צריך לתת לך אז לדמם עד מוות", הוא צוחק). על סמך 24 השעות האינטנסיוויות לצידו אני מתרשם שהוא ממש אותו אפי פיין, הקיבוצניק מעין גב שהכרתי אז. השינוי החיצוני שחל בו, בעיקר הזקן והכיפה שנוספו, הוא באמת חיצוני בלבד.
את הפגישה במחודשת פתחנו בחוויית היסוד של שנינו מלחמת יום כיפור. עד כמה היתה זו מכרעת בחייו הוכיחה עצרת היובל של חטיבת גולני. איתם העדיף לבוא דווקא לשטח הכינוס של הפלוגה שאיתה עשה את המלחמה כסג"מ. על שאר התחנות בשירותו בחטיבה (מ"פ, מפקד סיירת גולני ומג"ד) הוא בחר לוותר.
"מקובל לדבר על מלחמת יום כיפור כטראומה" אומר לי איתם, "רק שאני לא זוכר אותה ככזאת. במידה מסוימת אני מתבייש, אבל לי המלחמה גרמה להתעלות ולהתרוממות רוח. זאת היתה תקופה של פריחה עצומה, המלחמה וההתשה שאחריה הן עבורי סאגה מפוארת שהביאה אותי לשיא של התממשות כקצין, כישראלי וכאדם. הרגשתי שאני בדיוק במקום הנכון. יכול מאוד להיות שהיה בזה גם צעירות וילדותיות של קצין שרוצה כבר להגיע לקרב האולטימטיווי והנה זה קרה לו".
"אז איפה אני כן מגלה שהמלחמה הטביעה בי את חותמה? בביקורי ניחומים. כשאני מטפס במדרגות אני תמיד נזכר בביקור שהיה לי אחרי המלחמה בבית של חייל מהמחלקה שלי, יונה ליניק ז"ל. יונה היה תפארת של אדם ולוחם. גבוה, נאה, מנהיג טבעי, בחור שבוטח בעצמו, שבז לסכנות. באחד הקרבות שניהלנו במזרעת בית ג'אן נגד הקומנדו הסורי הוא חטף כדור בראש וממש צנח עלי. רק אחרי שעה וחצי הצלחנו בהסתערות להוציא את הגופה שלו ושל יגאל חדד ואלכס רוזנשטיין.
"בחיים לא אשכח את הכתובת, פרנקפורטר 23 פ"ת, קומה שלישית. איך שאבא של יונה ראה אותי הוא זעק בקול שכמוהו אף פעם לא יצא לי לשמוע. זה היה קורע לב, מצמרר ונואש, משהו שבין אנושי לבלתי אנושי. האבא שהיה ניצול שואה התריס כלפי שמה שהגרמנים לא גמרו אני גמרתי. הם ישר סילקו אותי. זאת היתה בעצם הפעם הראשונה שבתוך כל הזרימה ההרואית הזו של המלחמה גליתי את הפן האיום שלה. התמונה ההיא מלווה אותי עד היום. רגע לפני שאני מצלצל בפעמון של משפחה שכולה אני נושא תפילה קטנה שיאספו אותי אל ביתם פנימה, שיקבלו אותי, שרק לא יטרקו עלי את הדלת, שלא יגרשו אותי מעליהם בבושת פנים כמו אז.
"ביום כיפור הייתי גם עד לתמותתן של כל ההיירכיות. אתה אושפזת בבית חולים, המג"ד נהרג, המח"ט נפצע, הרמטכ"ל הודח, הפסגות הגבוהות ביותר התגלו כמדרגות די שטוחות. עד היום אני זוכר את הכנס הגדול שהיה בכפר המכביה אחרי המלחמה, את אמיר דרורי מותקף קשות על החרמון, את עוזי יאירי מתייסר תוך תאור הקרב בחווה הסינית, את דדו שנראה שבור לגמרי. היו רגעים שממש ריחמתי עליהם איך פתאום הם כולם התגמדו. אחר כך כל חיי הצבאיים תמיד התעורר בי צורך עז לטלטל את המפקדים שלי ולהקשות עליהם כדי לוודא שהיתד יציב מספיק, שברגע של אמת העקוב לא יהפך לי שוב למישור. שום דבר לא קיבלתי יותר כמובן מאליו, גם לא בכירים ממני שנראים כריזמטיים או נשמעים כך.
"ההתנהגות הזו, אני חייב להודות, הפריעה לי בקריירה. יותר מדי פעמים היא התפרשה כחוצפה, כהתחכמות, כחוסר לויאליות, כעוינות ואפילו כחתירה. לא הייתי מודע לזה אז אבל מה שבאמת עמד ברקע היתה החלטה לא לסמוך על רמות ממונות באופן עיוור".
"לכל זה אפשר גם לקשור את ההליכה שלי לישיבה שגם היא בעצם תגובה מאוחרת למלחמה. במקום האלילים שהכזיבו חיפשתי לי פסגה שלעולם לא תיכבש. הסכמתי לקבל עלי כללים מאוד נוקשים והגבלות רק ממי שאמר 'והיה עולם' לא פחות ממנו. בהקשר הזה, זה לא שעברתי מהפך, החזרה בתשובה שלי לא היתה מלווה בעקירת שורשים אובססיווית, לתפיסתי בניתי עוד קומה, הוספתי עוד נדבך. חשבתי ואני חושב גם עכשיו שמי שמוביל אנשים אל מותם ראוי שעולם החיים שלו יהיה יותר רחב".
"אני ממש לא מפעיל שיפוטיות. אני גם לא דן אותך על כך שבמלחמת יום הכיפורים כשטנקים סורים עלו על הגדרות של נאפח, באותה צומת גורלית שבה היינו שנינו לחוצים עם הגב אל עמק החולה, אתה החלטת להעדיף את הצלת הפלוגה ולכן נסוגת מנאפח. אני לעומתך בחרתי להישאר שם על מנת להציל את רמת הגולן. עשיתי את זה כי חשבתי שיש ערכים נעלים שראוי לו לאדם שחייו יימסרו על קיומם. בשבילי זאת היתה סיטואציה של ייהרג ובל יעבור, יילחם ובל יסוג מחפירות חייו. זה סיפור הצל"ש שלי והשאלה היא בכלל לא כמה מאסות השמדנו. מה שחשוב זה שברגע שנפגשו שאריות הרצון שלנו ושל הסורים לנו היתה עוד דקה של אוויר ועוד מילימטר של אומץ, שלהם כבר אזלו. העובדה היא שבנאפח נשברה המתקפה על מרכז רמת הגולן. זה לא היה קורה אם כולם היו עושים כמוך", הוא סוגר איתי חשבון.
בשבוע שעבר נפגש פיין, בערב של מורשת קרב, עם צביקה גרינגולד מקיבוץ לוחמי הגטאות ובעל אות הגבורה. לראשונה מאז המלחמה הם הזדמנו לאותה במה כדי לשחזר מה התרחש באותם רגעים ממש בשני אגפים שונים של מחנה נאפח. על הצל"ש של פיין יש מי שעדיין מרימים גבה. אמיץ ונועז ככל שהיה, על כך אין חולק, העובדה שאיתם זכה בעיטור ולא ששת האחרים שהיו איתו בנאפח נתפסת בעיני רבים כהוכחה מובהקת לעוצמתה של הרטוריקה שלו. "הוא הלך בגדוד ולא הפסיק לספר עשיתי ועשיתי, כשכל היתר שתקו", אומרים עליו ותיקי הגדוד.
יאנוש, בירן, שגיא ולוין
לפני 20 שנה חזר איתם בתשובה. "אנשים שהיו איתי בצבא", הוא מספר, "לא ממש הבינו את עומק התהליך שעובר עלי ולא את הסיבוכים הכרוכים בו. זאת לא היתה התנתקות אבל היה כאן סוג של לידה מחדש שחייבה אותי לארגן ולעבד חלק גדול מתכני חיי. התקופה ההיא היתה רצופה בלגנים, הייתי אז מאוד פגיע לסביבה שבצבא היתה לגמרי צינית כלפי. כדי להרגיש בכל זאת מוגן הקצנתי בהרבה מקרים אמירות ומעשים לא משום שבאופיי אני כזה אלא בגלל תחושות הסיעור שהתעוררו בי בעקבות הגילוי".
בתקופה זו של התגבשותו האישית והצבאית השפיעו עליו לדבריו אביגדור בן גל, אילן בירן ואורי שגיא. "כשקודם דיברתי על פסגות שאותן ניסיתי לטלטל התכוונתי בעיקר לאורי שמינה אותי למ"פ הסיירת ולאילן שאצלו הייתי מג"ד. לצערי הם פירשו את מבחני מכון התקנים האלה לא כפי שצפיתי וחבל לי, כי אני מאוד אוהב אותם. בשבילי זה פספוס עצום. עם אילן יכולתי בפירוש להיות חבר, ובעניין של אורי, אני חושב שדור שלם של מפקדים בגולני יש בו עד היום הפנמה מאוד עמוקה של איכויות שהוא הטביע. בכל הנוגע לדוגמה אישית, למקצועיות ולתעוזה הוא היה המפקד האולטימטיווי. חבל רק שחלק מהדמויות האלה נמוגות כבועת סבון ברגע שהם פושטים מדים.
"הפרק הזה של גולני מבחינתי הוא מאוד מורכב. שנותי היפות ביותר היו בחטיבה, מצד שני אני האיש שלא היה מח"ט גולני למרות שחשבתי שאני יכול ושאני ראוי. אני מרגיש החמצה גדולה על כך שלא זכיתי". הדואליות הזו מתבטאת בכומתה הסגולה שהוא חובש, זכר להיותו מח"ט גבעתי. על השמשה האחורית של הוולוו המשפחתי, לעומת זאת, יש סטיקר 'גולני שלי'.
לצד הדמויות מהעבר הרחוק, איתם מודה באהבה מאוחרת גם לעמירם לוין, אלוף פיקוד צפון לשעבר. "בניגוד לשלושת האחרים שאותם פגשתי בצעירותי, עם עמירם עבדתי בגיל שבו כולנו כבר ציניים. לפני זה לא יצא לנו להצטלב. בגילי ובוותק שלי כשכבר לא פוגשים בצבא את האנשים שאפשר ללכת שבי אחריהם, זכיתי לעבוד יחד עם עמירם. אני לא ראיתי עוד דוגמה של קצין כל כך בכיר ששימר ממד אדיר של אמיתיות, העדר גינונים כמעט מוחלט, איש שחף מכל אגו, שהתברך בכישרון מיוחד למבצעים של לוחמה זעירה וביכולת לצפות במדויק את הסיטואציה המבצעית שתיווצר. הגיבוי שהוא נתן למפקדים, התעוזה, התחושה שהכל אפשרי, ויחד עם זאת המון רגישות לאנשים. עמירם מסוגל לספר בדיחות גסות שאפילו האוזניים המחוספסות ביותר יעלו סומק אבל יש בו גם מידה נדירה של אנושיות. עזיבתו הותירה חלל גדול מאוד בפיקוד".
מי שרוצה עשוי למצוא בין השיטין עקיצה קלה לעבר האלוף הנוכחי, גבי אשכנזי. בפיקוד צפון מתגעגעים לאלוף היוצא ולתזזית המבצעית שהישרה. איתם, נאמן למפקד הטרי, מסנגר על ההנהלה החדשה הלומדת לדבריו את העסק ומתכוון לא רק לאלוף אלא גם לרמטכ"ל.
להתקיים ולשרוד
אחרי שחזר מגלגלית בעשר בלילה נסע איתם לטבריה לפגוש את עלית אשתו. הם יחד מגיל 13, נפגשו בטיול של 'הנוער העובד והלומד'. בזמן הארוחה התקבלה קריאה ממפקד הגזרה המערבית על כוח של גבעתי שמתעכב בביצוע משימה משום שאחד המפקדים נקע את רגלו. איתם מורה ליחידה לשוב מיד על עקבותיה.
"בלחימה בלבנון", הוא מנמק, "אנחנו חייבים להיות מאוזנים. ישום פשטני של ערך הדבקות במטרה עלול לגרום אסון. אז יהיה מבצע אחד פחות, אבל לא נגיע לפינות שכבר הגענו אליהן כשאנשים חוזרים בבוקר עם אלונקות. מחר אני אדבר עם היחידה, אני משער שיהיה שם כעס גדול על זה שהחזרתי אותם. אני חייב שהם יבינו את השיקולים ויסמכו עליהם. פעולה יכולה להיות מבריקה ונחמדה ולייצר המון אדרנלין באיזו סיירת או טייסת, אבל אם מחר יפוצצו שגרירות בגללה זה יהיה ניצחון פירוס".
אחרי חצות, בחזרה למפקדת האוגדה, הוא החל להתפייט אל תוך הלילה באמצעות ציטוטים מ"עיר היונה" ומ"הטור השביעי" של נתן אלתרמן שאותו הוא מעריץ.
"אני רואה את עצמי כשילוב של משורר ומתאגרף", הוא מעיר. הוא מעדיף את השירים הנוגים על פני ההירואיים, אבל דווקא את "הילדים של חורף 73'" שאני כל כך אוהב הוא מגנה. "זה זיוף שמאוד מרגיז אותי. המנגינה היא נפלאה, אבל המלים 'הבטחתם יונה/ עלה של זית/ הבטחתם שלום בבית/ הבטחתם אביב/ ופריחות/ הבטחתם לקיים הבטחות' לכאורה, מה יותר מזה, אבל בעצם זאת מניפולציה במובן זה שבסופו של דבר לא הבטחנו כלום. אנחנו שואפים, אנחנו מתפללים, אנחנו משתדלים, אנחנו בהחלט מייחלים, אבל מעולם לא הבטחנו. מה בעצם אומר השיר? דעו לכם שאיכזבתם אותנו קשות. זה נשמע טוב, זה מתנגן נהדר, אבל זאת לא האמת. לא הבטחנו. יותר משהבטחנו לעשות שלום הבטחנו קודם כל לחיות כאן, להתקיים, לשרוד ולאפשר להם אולי להשיג יותר".
פרשת גבעתי
תא"ל אפרים איתם נולד ב-1952 בקיבוץ עין גב. כיום הוא תושב נוב שברמת הגולן, נשוי לעלית, מפעילות ועד יישובי הגולן, ואב לשמונה ילדים. את שירותו החל בקומנדו הימי ולאחר שהודח עבר לגולני כמפקד מחלקה והתקדם עד לתפקיד מג"ד. במלחמת יום כיפור קיבל את עיטור המופת על חלקו בקרב ברמת הגולן. בשנת 78' החל בתהליך של חזרה בתשובה בישיבת מרכז הרב.
בראשית האינתיפאדה בעת ששימש כמח"ט גבעתי, פרצה הפרשה הידועה בשם "פרשת גבעתי ב'". ארבעה מפקודיו של איתם, ביניהם מג"ד ומ"פ, הועמדו למשפט על חלקם באירוע שבו הוכה למוות תושב מחנה הפליטים אל בורג'. הנאשמים טענו להגנתם כי פעלו בהתאם להנחיות מפורשות של המח"ט איתם. בית המשפט הרשיע את הנאשמים ומתח ביקורת על הפיקוד הבכיר, החל באיתם וכלה באלוף פיקוד הדרום אז, יצחק מרדכי. בעקבות פסק הדין נפתח תיק חקירה נגד איתם. בסיום הבירורים שנמשכו ארבע שנים המליץ הפרקליט הצבאי אז, אילן שיף, לרמטכ"ל אהוד ברק, לנזוף באיתם ולעצור את קידומו.
ברק החליט לאמץ רק מקצת ההמלצות. בצד הנזיפה המנהלתית הוא עיכב את דרגתו של איתם בשנה וחצי. בתום התקופה מינה אותו למפקד אוגדת מילואים והעלה אותו לדרגת תת אלוף. בקדנציה של אמנון ליפקין-שחק מונה איתם לראש חטיבת תכנון והתעצמות במפח"ש באישור שר הביטחון, יצחק רבין. על המינוי האחרון למפקד עוצבת הגליל, חתום שר הביטחון הנוכחי, יצחק מרדכי, שאיתם מוזכר כמקורבו.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 07-02-2016 בשעה 14:08.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #54  
ישן 11-02-2016, 09:49
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
ראיון ישן עם האלוף דורון אלמוג
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...11/10298405.pdf

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
קראתי לזה סוג של אוטיזם

מלחמת יום הכיפורים והשפעותיה שימשו כנקודת מוצא לשיחה עם האלוף דורון אלמוג. הוא לחם בסיני ושכל אח שנפל בגולן. בעקבות המלחמה חתם קבע. אלמוג פירסם כמה מאמרים ועבודות, שמתחו ביקורת קשה על תפקוד צה"ל בין 67' ל-73' וצלבו את מקבלי ההחלטות בשנים שלפני המלחמה. הפגישה עם אלמוג התקיימה ביום ביקורו של ח"כ אריאל שרון בהר הבית
את אחד השיעורים הראשונים שלו על צבא, פוליטיקה ומגבלות הכוח, קיבל האלוף דורון אלמוג בסוף השבוע שקדם למלחמת לבנון. אלמוג היה אז מפקד כוח גדודי, שהורכב מסיירת הצנחנים ומיחידות ההנדסה והנ"ט של החטיבה.
"אחרי ניסיון ההתנקשות בשגריר ארגוב בלונדון זומנתי לתדריך אצל עמוס ירון (כיום, מנכ"ל משרד הביטחון), מפקד האוגדה שלנו. באותו תדריך הוא אמר שאנחנו הולכים לעשות סדר חדש בלבנון. כשבאתי לכוח שלי והתחלתי בתדריך אמרתי גם אני שהולכים לעשות כך וכך ובין השאר הזכרתי גם סדר חדש בלבנון. ואז קם אחד הסמלים אצלי, בחורצ'יק מרמת יוחנן, ואומר לי: ומה אחר כך? נלך להחליף את השלטון בטורקיה?"
דורון אלמוג הוא בן 49 ומשמש כיום כמפקד גיס. בעוד שבוע הוא אמור להתמנות לאלוף פיקוד הדרום. ייתכן שהחילופים בינו לבין אלוף הפיקוד הנוכחי, יום-טוב סמיה, יתעכבו בשל הקרבות בשטחים. אלמוג הוא בוגר הפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה והתגייס לצנחנים בשנת 69'. הוא השתתף במבצע אנטבה כמפקד סיירת הצנחנים ומאוחר יותר היה מפקד יחידת שלדג ומפקד חטיבת הצנחנים הסדירה, קצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, וראש חטיבת התורה וההדרכה במטה הכללי.
הפגישה עם אלמוג התקיימה ביום ביקורו של ח"כ אריאל שרון בהר הבית. מלחמת יום הכיפורים והשפעותיה שימשו כנקודת המוצא לראיון. זו המלחמה שבה שירת כמפקד פלוגת צנחנים צעיר בסיני, שבה איבד את אחיו הצעיר ממנו בשנתיים, ערן, מפקד מחלקת טנקים. זו גם המלחמה שבעקבותיה בחר להישאר בשירות קבע בצה"ל. אלמוג, כמו כמה מהאלופים היותר ותיקים במטה הכללי, הוא בן דור המלחמה מ-73'.
מלחמת יום הכיפורים מעסיקה אותו מטבע הדברים. בשני מאמרים שפירסם בשנתיים האחרונות בביטאון הצבאי-אסטרטגי "מערכות" מתח אלמוג ביקורת נוקבת על תפקוד צה"ל בתקופה שבין 67' ו-73'. בעיניו, אווירה של שיכרון ניצחון, כשלים מובנים בתורת הלחימה של צה"ל כמו העדר תורה אסטרטגית וכן חוסר הפקה שיטתית של לקחים – גרמו משבר חריף בהתפתחות תורת הלחימה ובסופו של דבר תרמו לכישלון במלחמה. במאמרים הוא טוען שחלק מהסממנים של המשבר ההוא עדיין מצויים בצה"ל היום.
אלמוג אומר שצה"ל לא הפיק למעשה לקחים מבצעיים מששת הימים. הוא מנתח מסמך צבאי פנימי שעניינו לקחי מלחמת ששת הימים ומגלה ששום לקח לא הוגדר ברמה האסטרטגית או האופרטיווית וכי גם לקחים טקטיים רבים לא יושמו. סיכום הרמטכ"ל חיים בר-לב ב-68', בכנס שעסק בהבקעה, העביר מסר כפול: ישראל לא תיזום מלחמה כוללת אלא הערבים "ואז יום הלחימה המכריע יהיה קרב ההגנה. נשבור מהר מאוד את תנופת ההתקפה שלהם וייווצרו נתונים למעבר להתקפה". כלומר, למרות ההתרחבות המשמעותית של הגבולות, צה"ל עדיין חשב במונחי טרום 67'. המציאות החדשה איפשרה ויתור זמני על שטח בעת לחימה, אבל צה"ל לא התכונן לנהל באמת קרב הגנה. יתרה מזאת, צה"ל לא ניהל אפילו משחק מלחמה אחד, שבו האויב מפתיע בפתיחת מלחמה.
צה"ל, אומר אלמוג, התעלם משילובם המדורג של טילי נ"מ ונ"ט במארבים המצריים במלחמת ההתשה וקפא בשיתוק מחשבתי. בבוטות שאינה מאפיינת חיבורים צבאיים, אוסף אלמוג מבחר ציטוטים מצמררים המביעים את דעתו האמיתית על התנהגות מקבלי ההחלטות בשנים שלפני המלחמה. כמו הקדמה שכתב קצין חיל האוויר יפתח ספקטור לספר שחיבר טייס קרב אמריקאי על ניסיונו בוייטנאם. "אילו היה סיפורו של ג'ק ברוטון מוכר לנו ב-1970... היתה יכולה להיות (לכך) השפעה על רבים מטייסי מלחמת יום הכיפורים. הוא יכול היה לסייע להם לקלוט את העובדה שהמלחמה היא מלחמה מתמשכת, שאיננה מתנהלת ב'זבנג וגמרנו'. אנו, שהתרגלנו לראות את עצמנו במשקפיים של הערצה עצמית, נטינו לראות באופן שבו ניהלו האמריקאים את מלחמת וייטנאם עניין של אוזלת יד צבאית".
בולטת במיוחד אמירתו של אל"מ אורי רום בכנס ההבקעה: "האופי הערבי... בעוד דור אחד הם לא ישתנו הרבה... אנחנו יותר חכמים מהם ויותר מסוגלים לאלתורים... וגם האנשים שלנו יותר מאומנים ויותר אינטליגנטיים".
אבל האויב שפגשו אלמוג וחייליו בחולות סיני היה הרבה יותר מתוחכם מזה שחזה להם רום. "הטנקיסט, התותחן, חייל החי"ר – כולם הופתעו. הופתענו מעצם האומץ שהיה להם לפתוח במלחמה, מההישגים שהיו להם כבר בתחילת המלחמה, כיבוש החרמון ורמת הגולן, חציית התעלה. אחר כך הופתענו בשדה הקרב עצמו, מכמות טילי הסאגר והאר-פי-ג'י, מהמוגבלות של השריון שלנו". "קראתי לזה סוג של אוטיזם", הוא אומר על הגישה הישראלית לפני המלחמה ומזכיר תופעה פסיכולוגית שנחקרה דווקא בתחום הספורט: שיכרון הניצחון. "אנחנו לקינו באותו סימפטום. יש לך הצלחה ואז אתה מסוחרר. זה סימפטום שמאפיין קבוצות שיש להן הישג מאוד מפתיע ואחרי זה באה שקיעה".
כשהשתתף בפעולה באי שדואן, נתקל בלוחם מצרי שסירב להיכנע במשך שעות ולחם לבדו בכוח הישראלי, תוך שהוא משליך רימונים ויורה לעבר החיילים, עד שנהרג. "אז הבנתי שיש גיבורים גם בצד השני".
חלמנו להקים חוות סוסים
מלחמת יום הכיפורים שינתה את מסלול חייו. "יש לי קודם כל רגשות אשם עצומים על זה שלא חילצתי את ערן, אחי. הוא שכב שבוע ימים בשטח, מדמם, ואני לא חילצתי אותו, לא נלחמתי לצדו. אני הייתי בסיני והוא בגולן, אבל זה לא משנה: יש לי תחושה שאם הייתי שם יכולתי להציל אותו. זה בלי ספק השפיע על החלטתי להישאר בצבא וגם על תחושת האשמה שהיתה לי בכל פעם שאיבדתי חייל. זה גם הביא אותי לבחור דרך שקשורה בעשייה הביטחונית דווקא כדי לנסות לעשות הכל כדי לא להגיע למלחמה, כדי למנוע. העבודה שכתבתי על ההרתעה מוקדשת לזכרו".
על קיר הסלון של אלמוג, בבית המשפחה בנס ציונה, תלויה תמונה ישנה, בשחור-לבן: דורון וערן רוכבים על סוסים. לפני המלחמה, הוא אומר, היו לי חלומות אחרים. "דיברנו שנינו על הקמת חוות סוסים בגליל. רצינו להשתחרר מהצבא ולהקים את החווה. היו לנו חלומות על חיים טובים. לא חשבנו על הישארות בצבא, לא הוא ולא אני. החתימה לשירות קבע היתה תפנית. כמו שג'ון לנון אמר: החיים הם משהו שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות".
למרות הדרך שבה הסתיימה המלחמה ("בסופו של דבר, מלחמת יום כיפור היתה ניצחון אדיר, בתנאי הפתעה מאוד קשים"), רואה אלמוג במלחמת יום הכיפורים קו שבר בהרתעה הישראלית. תורת הביטחון הישראלית גיבשה, כתורה שבעל-פה, את תפישת ההרתעה המצטברת, שלפיה זוכה צה"ל בנקודות הרתעה כל עוד הוא מנצח וכל ניצחון מגדיל את אפקט ההרתעה. אבל אם כך, איך קרה שהניצחון הגדול בששת הימים הוליד דווקא התקפה מצרית-סורית ביום הכיפורים?
אלמוג מסיק שניצחון, גדול ככל שיהיה, אינו ערובה לכך שהצד האחר יימנע מנקיטת פעולה נגד המנצח. להיפך, הרצון לנקום עשוי להגדיל את המוטיווציה לעימות חוזר. דווקא ההתפכחות הערבית מחלום השמדת ישראל, בעקבות 67', יצרה תפישה ריאלית יותר שמטרתה ניצחון בנקודות, במלחמה מוגבלת. זו התבטאה בהצהרתו של אנואר סאדאת ב-71' למפקדי צבאו: "אני רוצה שנתכנן במסגרת יכולתנו הצבאית. לא יותר מכך. חצו את התעלה והחזיקו אפילו בעשרה סנטימטרים מסיני... והדבר יהווה עבורי סיוע עצום וישנה לחלוטין את המצב הפוליטי".
אלמוג חושב שכישלון ההרתעה ב-73' נבע מעומס יתר שהטילה המדינה על צה"ל בתפישת ההרתעה. התפישה אחרי 67' גרסה שדי בכוחו של צה"ל כדי להרתיע ואין צורך בהסכמים מדיניים. המסקנה שלו: מי שיבנה את תפישת ההרתעה הישראלית אך ורק על עוצמת צה"ל, בלי לסייע בתהליכים מדיניים, עלול להביא לקריסת ההרתעה הישראלית.
אין לבסס את ההרתעה באופן בלעדי על צה"ל, הוא סבור. תביעה קטיגורית של הדרג המדיני מצה"ל להשיג הכרעה מהירה ומוחצת על ידי השמדת מסגרות צבאיות רבות ככל האפשר של האויב, עשויה לתרום ליצירת צבא מנצח, אך לא אפקטיווי. בתנאים של א-סימטריה מול הערבים, צריכה ישראל לשאוף למקסימום הישגים אסטרטגיים במינימום מהלכים צבאיים.
"ב-87' כתבתי מאמר על אחריות הדרג המדיני כלפי הצבא. זה היה מאמר מאוד נוקב ואנשים אמרו לי: אתה תישאר סגן אלוף. המאמר הזה בא מתוך כאב גדול של מפקד בשטח. לכוח שלי בלבנון דווקא היו הישגים גדולים: נחתנו באוואלי והלכנו ברגל עד ביירות, 70 קילומטרים. במהלך הלחימה היבשתית הזו השמדנו שני גדודי קומנדו סורים והרגנו עשרות מחבלים. אבל התסכול שלי נבע בין השאר מכך שאנחנו לא היינו שותפים לחשיבה ברמה האסטרטגית: מה מאחורי הדברים? למה באמת אנו רוצים להגיע? האימון (לקראת המלחמה) נעשה בלי להבין את המטרה. אם אתה רוצה להוציא תפוקות גבוהות יותר מלוחמים ומפקדים, אני חושב שבדרגים מסוימים חייבת להיות שותפות להבנת הרעיון האסטרטגי".
עוצמתו של החלש
אלמוג נכנס לטריטוריה קשה לתנועה, שרבים מעמיתיו מתרחקים ממנה כמו מאש. הוא סבור שצה"ל חייב להקדיש מחשבה ולומר את דברו בשאלה מתי ובאילו נסיבות מותר להפעיל כוח צבאי, כמובן תוך קבלת מרותו של הדרג המדיני. יחסי צבא-חברה ויחסי צה"ל עם הדרג המדיני תופסים יותר ויותר מקום בשיח הצבאי. בעיני אלמוג, נדרשת הבנה בסיסית של המטרות, המשימות וצדקת הדרך גם אצל החייל מהשורה. זה נכון ערכית וחשוב גם לתוצאות המערכה. נראה שעמדתו הופכת רלוונטית במיוחד על רקע העימות בשטחים, שבו יחסי הכוחות בין הצדדים לגמרי לא מאוזנים ובכל זאת יש לצד הפלשתיני לא מעט יתרונות,דווקא בשל "עוצמתו של החלש".
"במשך שנים הערבים טענו שהם רוצים להגיע לאיזון אסטרטגי עם ישראל", הוא אומר. "אבל אין דבר כזה, איזון אסטרטגי. החיים לא נשארים בסטטוס קוו. המציאות משתנה כל הזמן ואף פעם לא תהיה סימטריה בין הצדדים. לא יכול להיות איזון אסטרטגי בין שני כוחות. גם באולימפיאדה, רץ אחד תמיד יגיע מאית שנייה לפני המתחרה. משמעות הטיעון שלהם על הגעה לאיזון היא בעצם רצון להגיע ליתרון עלינו. מבחינתנו, חשוב שיהיה לנו יתרון אסטרטגי כדי להרתיע ולמנוע בעצם את ההתמודדות האלימה. הבעיה בעניין הזה היא שהיתרון שלך יוצר מתח אצל הצד השני, יוצר מוטיווציה לעימות. הניצחון הגדול של 67' בעצם היה אמור לבוא ולומר לערבים: ההישג הישראלי בשדה הקרב כל כך אדיר, שכביכול אין סיכוי להתמודד אתם. למעשה, הוא הביא אותם לעיצוב תפישה כוללת חדשה, שתתאים להם. אפשר לראות את זה גם אצל אסד בדרום לבנון, על רקע לקחי 82'. הוא מבין שבמלחמה כוללת סיכוייו מאוד נמוכים ולכן אין לו מה לשחק בשדה הקרב הזה. כדאי לו ללכת לגרילה ושם יכולה להיות שחיקה (ישראלית) יותר גדולה, בצד השפעה על החברה הישראלית".
אשתי אומרת שאנחנו נמצאים כאן באופן זמני
אלמוג אינו קצין שגרתי. השיחה אתו רוויה ציטוטים מספרי מחקר ואזכורים היסטוריים. לאורך כל שנותיו בצבא, פיתח במקביל קריירה אקדמית (כעת הוא כותב עבודת דוקטורט). אבל לסוגיות שמעסיקות אותו בחשיבה ובמחקר יש קשר הדוק למציאות שבה הוא פועל כקצין בכיר. "כשנכנסתי לתפקיד (הקודם) של רח"ט תורה והדרכה, השאלה הראשונה שבאמת שאלתי את עצמי היתה מה משמעות התורה ביחס לעתיד. התשובה הראשונה שנתתי היא, שלתורה יש משמעות אך ורק ביחס להכנת הצבא לעתיד. לכן, בעצם, ביקשתי לבחון מה קרה בעבר. לאנשים הרי יש הרגשה שמתכוננים למלחמות שהיו. יש לא מעט ביקורת על צה"ל גם בהקשר להתמודדות עם דרום לבנון או האינתיפאדה. אני מאמין שמאחורי עשייה נכונה בשטח צריכה להיות תיאוריה טובה. השאלה בהקשר הזה היא איך ליצור תיאוריה, שבאמת לא תישאר על המדפים אלא תנחה את הכוח ובסופו של דבר גם את שדרת הפיקוד בצה"ל.
"יש לא מעט אנשים, שמבחינתם הדבר העיקרי הוא ניתוח כל מה שהיה. זו חשיבה ליניארית. כלומר, כל מה שהיה כנראה יחזור על עצמו באיזו שהיא צורה ולכן הלקחים יתאימו. בהיבט הזה, קרבות חניבעל וקרבות יהושע בן-נון וקרבות נפוליאון כולם רלוונטיים והכל נכון וכביכול כבר הכל נאמר. אני מאלו שסבורים שצריך לעשות מאמץ גם ללמוד תפישות חדשניות, כדי שבסופו של דבר תוכל להחליט מה רלוונטי ומה לא".
אלמוג מודה שדיון על לקחים במבט לעתיד הוא "בעייתי ביותר ובמידה מסוימת אף יומרני". תקפותו של לקח למלחמה עתידית היא מוגבלת, משום ש"ניתן להניח שהמציאות לא תזמן לנו אירוע זהה".
"בשבוע שעבר שמעתי הרצאה של ד"ר דוד פסיג. הוא עתידן. פסיג הציג מטאפורה שמאוד מצאה חן בעיני ביחס להתכוננות שלנו לעתיד. הוא טוען שאנחנו לא יודעים שום דבר על מה שיהיה בעוד שלוש דקות ועל אחת כמה וכמה מה יהיה בעוד עשר שנים או חמישים שנה. כמה אנשים יחיו פה במדינת ישראל? כמה יהודים? כמה ערבים? למה הדבר דומה, לנסיעה במכונית כשבעצם השמשה הקדמית אטומה לחלוטין ואתה לא רואה קדימה שום דבר. כל מה שאתה בעצם רואה זה מה שמופיע לך במראות הצד ויש לך גם את המראה האמצעית כדי להסתכל אחורה. אתה מתבונן אחורה ומנסה להבין משהו על מה שהיה, כדי להשליך קדימה. והוא אומר: מה שאני עושה בתור עתידן זה קודח חורים בקוטר של מילימטרים בשמשה הקדמית כדי להתבונן קדימה ומתוך החורים הללו, שאנו משקיפים דרכם אל העתיד, אנחנו מנסים ליצור איזה שהן תובנות ביחס למה נכון לעשות.
"אני אומר שחשוב מאוד שנייגע את מוחותינו וננסה לברר לעצמנו איזו מציאות אסטרטגית חדשה תתהווה, האם היא תהיה טובה יותר או יציבה יותר. אני לא זורק את האחריות על הדרג המדיני. לכל צד במערכת הזו יש אחריות וחייב להיות דו-שיח ובירור מאוד משמעותי. אחד האתגרים הגדולים של מטה כללי הוא בעצם לקחת רעיונות מופשטים ולברר את המשמעות האופרטיווית שלהם והטאקטית עד רמת הטנקיסט והטייס. לבוא ולהגיד: מה אני יכול לעשות כצבא? איזה אפקטים אני יכול ליצור? מה הסיכוי ליצור הישג צבאי מסוים, שישרת באמת את המצב האסטרטגי החדש? כי המצב בשום פנים ואופן לא נשאר כמו שהוא. המציאות משתנה כל הזמן.
"תמיד שאלתי את עצמי שאלות קשות ותמיד הייתי מתוסכל כיוון שלא היו לי תשובות. אשתי אומרת שאנחנו נמצאים כאן באופן זמני. החיים בסך הכל הם די קצרים. אפשר לנסות להתמודד עם השאלות הללו כל יום בעשייה שלך, החל מהדברים הקטנטנים, מההשכמה בבוקר, ועד הדברים הגדולים: לאן אנחנו הולכים ומה אנחנו רוצים מעצמנו, מה אנחנו רוצים לעשות כאן על האוטובוס הזה שקוראים לו חיים. מה באמת משמעותי בשבילנו ומה חסר ערך. אני חושב שזה נכון לכל אדם באשר הוא: לנסות לברר את הדברים המהותיים בכל המערכות שהוא חי בתוכן. אחרת, אני חושב שהחיים הם הרבה יותר ריקים ובעייתיים. השאלה צריכה להיות תמיד: איך לעשות את הדבר הנכון – נכון. בכל תחום".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 11-02-2016 בשעה 10:04.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #55  
ישן 11-02-2016, 17:06
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
ראיון ישן עם אל"מ נמרוד רן, מח"ט הגזרה מערבנית בדרום לבנון, 1997
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...11/80964673.pdf

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
גדוד המוות חוזר לשגרה

חיילי גדוד 13 של גולני כבר יודעים, שאין לחגוג יתר על המידה בעקבות פעולה מוצלחת כמו אלו שהיו בשבוע האחרון. בלבנון, באין מוצא, כישלונות והישגים רודפים זה את זה
  • אביחי בקר
  • 31.10.1997
מאז שהחל בתעסוקה מבצעית ספג גדוד 13 של גולני רצף של מכות קטלניות. בסוף אוגוסט נשרפו חיים חמישה מלוחמיו בעת פעילות מבצעית בוואדי סלוקי. באמצע ספטמבר נהרגו שניים ממטען צד ליד הכפר טלוסה. בראשית אוקטובר, בהפגזת מרגמות על תל אל-קבעה, כבר נרשם חלל שמיני. השירות בקו עוד בעיצומו.
ביום שלישי השבוע אירח הגדוד במוצב ליד קיבוץ מנרה את בני משפחותיהם של ההרוגים. הם צפו אל השטח שבו קרו האירועים, שמעו הסברים, פה ושם התערבבו מעגלי המשפחות אלה באלה ואף הוחלפו כתובות. דולי שוורץ מאור עקיבא, אמו של אושרי המנוח, התקשתה להתמודד עם הרגשות שעוררו בה המראות. "אני פשוט לא מאמינה שהבן שלי היה כאן", אמרה, "ציפלון כזה, 50 ק"ג, לא תופשת מאין היתה לו כזאת מוטיווציה להיות קרבי. זה מה שהוא רצה תמיד, וכשביקש ממני לחתום שאני מסכימה, לא יכולתי לסרב. אחר כך פחדתי, אבל הייתי גאה מאוד".
בעלה נהרג במלחמת יום הכיפורים בסיני. אם היתה מתעקשת, לא היה בנה משרת שירות קרבי, אלא שהוא הפציר והיא התרצתה לבסוף.
יש המכנים אותו גדוד המוות. בפועל האווירה בגדוד 13 שונה לגמרי מהרושם שנוצר. כאן מאותתים שהעניינים מתנהלים כרגיל. ביום שישי שעבר הרג כוח מהפלוגה המסייעת של הגדוד שלושה לוחמי חיזבאללה בוואדי סלוקי, נתיב חדירה רווי היתקלויות דרך קבע. הפעולה בוצעה ללא דופי ובאוגדה משבחים את עבודתו של מפקד הפלוגה, סגן עמית פישר; לקחי האירוע יופצו בקרוב בין היחידות המשרתות בלבנון. בתחילת השבוע, כשחיילי המארב בדקו בעיתונים מה כתבו עליהם, חשו תסכול על שהידיעה נדחקה, כלשונם, לעמוד 19. רק בכישלונות, הם הלינו לפני מח"ט גולני, אלוף משנה גדי, אנחנו בכותרת. הלב גס בהצלחות מקומיות, הם מתרשמים.
ביום שלישי השבוע היתה לגדוד עוד היתקלות. מארב של פלוגת החוד שלו פגע בשני לוחמי חיזבאללה, בסיוע מסוקי קרב. בניגוד לפרסומים קודמים שדיווחו על חיסול, בפיקוד צפון מפקפקים אם אנשי החיזבאללה אכן נהרגו.
סיפורו של הגדוד הוא דוגמה מאלפת למצב הנזיל בלבנון; באין מוצא, הצלחות ומכות, כישלונות והישגים רודפים זה את זה בקצב מסחרר. אפילו אסון השריפה תחילתו הרי בחיסול חוליה של ארבעה אנשי אמל. דקות ספורות אחר כך התהפך הגלגל, ולא מידי אויב.
הפלוגה המסייעת גם היא חוותה טלטלה. שבוע אחרי השריפה היה צוות ממחלקת הדרגון במארב ליד טייבה. בהיתקלות שהתפתחה נהרג מחבל אחד לפחות. הכוח שב בשלום לבסיסו ומיד יצא צוות אחר, הפעם ממחלקת הסיור. בדרכם חזרה מהפעילות עלו הלוחמים על מטען שהוסתר בתוך הסבך, ושניים מהם, רוסלן יוסיפוב ואופיר בסול, נהרגו. לחבריהם, המוות נעשה פתאום מוחשי, אצלם בבית ולא בפלוגה אחרת. "המטרה היתה לחזור לשגרה מהר ככל האפשר", אומר מפקד המחלקה, סג"מ שוליק לשם. "במארבים הבאים החיילים היו כבר הרבה יותר דרוכים אבל גם הרבה יותר 'פרנואידים'. נוצרה גם הרגשה של רצון להחזיר את הכבוד האבוד, מין חובה לנקום על מה שקרה לחברים שלנו".
וביום שישי לפני שבוע, בשעה 11:30, כאשר היו במארב באזור הסלוקי, קיבל המ"פ עמית ממפקד הגזרה המזרחית, אלוף משנה קובי, הוראה בהולה בקשר: החיילים הצטוו לצאת מהעמדות המוסוות ולנוע בשיא המהירות כשני קילומטרים מערבה, שכן אותרה חוליית חיזבאללה הנעה בשטח. מטרת ההקפצה היתה לסגור עליה בוואדי בטרם תתרחק. בגלל החשש להחמיץ את החוליה פתחו אנשי המארב בריצה בקטעים מסוימים של הדרך, רבים לא ידעו אפילו מה העניין שלשמו הם רצים. בד בבד הופעלו מסוקי קרב וארטילריה בכיוון החוליה, אשר הותשה בניסיונותיה להיחלץ. בתום המסע המזורז התמקם הצוות, וחלפה רק רבע שעה עד שסמ"ר יוסי דוידוב, מפעיל מקלע "נגב", זיהה ראשון תנועה מדרום לכיוונו.
"הרמתי משקפת, חיפשתי, חיפשתי, לא מצאתי כלום. החזרתי את המשקפת למ"פ, המשכתי להסתכל, פתאום ראיתי במרחק של 250 מטר מאתנו שניים הולכים יחד צמודים ושלישי קצת מאחור, כולם במדים". הם היו חמושים ברובי קלצ'ניקוב ובמקלע PK מצוידים במכשיר קשר. המ"פ חילק את המטרות וכעבור שתי דקות נתן, בירי, פקודת פתיחה באש. "אם היינו מחכים עוד טיפה הם ממש היו עולים עלינו", אומר סג"מ לשם. אחד מאנשי החיזבאללה, שנשא תיק מטענים כבד, נדלק והתפוצץ.
בדרך חזרה נשמרה הדריכות. אימת אירועים קודמים בגדוד מנעה את התפוגגות המתח. החיילים שבו, המ"פ אסף סביבו את הכוח וביקש לא לפתוח בחגיגות: "בהיתקלות הקודמת של הפלוגה התלהבנו יותר מדי וראינו מה קרה", ציין. מאז, האירוע כמו נשכח. הנושא הלוהט יותר הוא החופשה הקרובה, הראשונה זה חודש.
"מצדנו שלא יכתבו עלינו כלום בעיתון", אומר לשם, "הבעיה היא רק שעכשיו, כשדשים כה הרבה בעניין של לבנון, נוצר במדינה הרושם שצה"ל לא עומד במשימה. זה לא שאין פאשלות, אבל לנו הלוחמים מפריע מאוד שהציבור בכלל לא יודע שיש גם צבא מוכשר וטוב שעובד כמו שצריך. את זה אני אומר בלי שום קשר לוויכוח אם כן להישאר בלבנון, או לא להישאר".
השבוע פירסם האלוף גבי אופיר את מסקנות ועדת החקירה למבצע השייטת. בין השאר העיר אופיר, כי במקום שאירעו הפיצוצים היה כוח השייטת צפוף מדי וייתכן שזה אחדהגורמים לאבידות הכבדות. שמירת רווח בין לוחם למשנהו הוא לקח שמאז ומעולם מנסים להטמיע ביחידות, אך מתברר שלא תמיד בהצלחה יתרה. משום כך רבים האירועים שבהם נפגעים כמה וכמה חיילי צה"ל. במבצע השייטת הכושל אירעה התופעה הזאת בקנה מידה שלא היה כמוהו. עד היום, העניינים ביחידה עדיין לא חזרו למסלולם.
אלוף משנה נמרוד הוא מפקד הגזרה המערבית באוגדת הגליל. על קיר חדרו תלויה תמונת ידידו, סגן אלוף אמיר מיטל, שנהרג בפשיטה על נועיימה בדצמבר 88', וכן נאום התוכחה של יצחק רבין, בהיותו ראש הממשלה ושר הביטחון, על הלך הרוח של "יהיה בסדר". באזור שעליו הוא מופקד עכשיו נהרגו לפני ארבע שנים תשעה לוחמים ביום אחד, כשעלו על שרשרת מטענים; לוח זיכרון צנוע המנציח אותם מוצב במדשאה מול לשכתו. בתפקידו הקודם הוא היה מפקד חטיבת רמאללה, לפני כן מפקד גדוד בגולני ובמלחמת לבנון היה מפקד פלוגה. באזור זה הוא משרת יותר משנה.
בהשוואה לגזרות השכנות ממזרח ומצפון-מזרח, מספר התקריות בגזרה המערבית שעליה מופקד נמרוד נמוך במידה ניכרת זה תקופה ארוכה. כאשר פורצת האש, המוקד הוא לרוב מוצב כרכום, שבו נפלו בשנתיים האחרונות חמישה חיילים.
ביום ראשון, בעת הפגזה לכל אורך הקו, נחתו פצצות מרגמה בסביבת המוצב. קילומטר אחד בלבד מפריד בין מושב זרעית למוצב כרכום, והגנת הגדר היא משימה שחשיבותה עליונה. לתפישתו של אל"מ נמרוד זו אינה סכנה תיאורטית, השבוע הוא אף תירגל תרחיש שבו חודרת חוליה ליישוב אזרחי. הגששים, הוא מספר, רצו כל הלילה אחרי העקבות. "מי שמתפלא איך מחבלים מגיעים קרוב לגדר, פשוט לא מבין מה קורה פה", קובע נמרוד. "אנחנו משתדלים להתמודד אתם בצירי החדירה, לפגוש אותם עוד לפני שהם נכנסים לקו אדום, אבל אני בהחלט מניח שהם כן יבואו. כבר היו פה דברים בעבר".
מערך החיזבאללה שמולו נחשב לחלש יחסית. מאז מבצע "ענבי זעם" היקף הפעילות בגזרה לא היה מרשים. אבל השקט הזה, שהוא אולי למראית עין בלבד, יכול להשתנות באופן דרמטי בן רגע. רק לפני חודשיים ניסה החיזבאללה לתקוף את כרכום ולהציב עליו דגל, ניסיון שנבלם מיד, ללא נפגעים לצה"ל. ואולם בשני אירועים קודמים נהרגו אמיתי אלמדון מגבעתי, באוגוסט 96', והשריונאי ארז יצחק, בנובמבר 96'.
מוצב החוף רותם, שבראס אל-ביידה, עלול להיות נתון לאיומים גם הוא. השקט שאיפיין אותו עד כה עלול להסתיים; טיל הפגוט שנורה לעבר המוצב בשבת הוא אולי איתות לכך. "לאחרונה ניכר שיפור בולט ביכולת הנ"ט של החיזבאללה", אומר אל"מ נמרוד. "יש את הסאגר, והפגוט, והטאו, אולי אפילו עם מערכות ראיית לילה, וזה מחייב התייחסות. מה שחשוב לשנות עוד הוא דפוס ההתנהגות של מפקדי הטנקים, 'לעשות להם סוויץ' בראש'. הם בנויים לתרגולות של מלחמה, אלא שבביטחון שוטף נגד גרילה, לא תמיד זה הנוהל הנכון. מבחינתי עדיפה תוצאה של 0:2 על 2:10".
בעניין אחד – סגירת קלאב-מד באכזיב בעקבות הפגזת הקטיושות על הגליל המערבי – נמרוד מודה שהחיזבאללה ניצח. כמפקד האזור וכידיד הכפר הוא הפעיל מאמצי שכנוע אצל המנהלים כדי שלא ינטשו, אבל כשהתעופפו מטולי הרקטות הסבריו המרגיעים לא הועילו עוד.
לצה"ל זו התקופה הקשה ביותר מאז מלחמת לבנון. מספר האבידות בעשרת החודשים הראשונים של השנה כבר זינק ב-50% כמעט לעומת השנה הקודמת כולה. השנה עוד לא הסתיימה, והנתון הזה מבהיל. האבסורד הוא שבמארס ההערכה הרווחת בפיקוד צפון היתה שהחיזבאללה בנסיגה. אירוע השריפה וכישלון השייטת חוללו תפנית דרמטית. "אני בהחלט ער למועקה בציבור", אומר אל"מ נמרוד, "אבל כשאני עושה ניתוח צבאי קר של המצב, אינני מוצא סיבה להאלהה של החיזבאללה. אני לוקח לתשומת לבי את הדרישה לבחינה מחדש, אני לא מזלזל, אבל גם לא מבוהל. כל עוד אין באופק פתרון מדיני, אני עדיין מאמין בדרך הפעולה שלנו".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #62  
ישן 26-04-2016, 15:53
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 14,768
"האויב מתחזק, אבל אנחנו מכינים הפתעות": ראיון חג עם מח"ט נח"ל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

http://news.walla.co.il/item/2955248

כשלקחי צוק איתן ולבנון השנייה נושפים בעורפו, יוצא אל"מ עמוס הכהן עם חייליו לתרגיל שמדמה את המערכה הבאה. על המנהרות: "היתרון היחסי לא שם, אבל אם צריך – נילחם בפנים". על קוד חניבעל: "נגיע עד גבול פגיעה בחייל כדי שכולם ישובו". ומקום המפקד? "בקרב, עם הלוחמים"

הנגמ"שים ישנים? "חי"רניק מעדיף ללכת ברגל"

במהלך הריאיון נשמעים היטב מנועי הנגמ"שים מסוג M-113, שהיו סמל לנקודת התורפה של צה"ל במבצע "צוק איתן". מדובר בנגמ"שים ישנים מאוד, עם רמת מיגון נמוכה, וברגע שהם סובלים מבעיות אחזקה ירודות הם הופכים להיות עקב אכילס בלחימה. "עד שלא יתנו לנו כלי אחר - זה הכלי שלנו", מתייחס מפקד החטיבה לאיכות הנגמ"שים שברשותו, "יש לנו הקצאה ממש נקודתית ל'אכזריות' (נגמ"ש עם רמת מיגון גבוהה יותר א"ב), אבל זה מה שיש ועם זה נסתדר. ככלל, חי"רניק מעדיף ללכת ברגל. אנחנו החטיבה הבאה בתור להצטיידות בנגמ"ש ה'נמר' (נגמ"ש העתיד של צה"ל, א"ב)".

סוגיית הפצועים וההרוגים היא חלק חשוב מהתרגיל. "אין תרגיל שאנחנו מבצעים שאין בו מסה של נפגעים. בחלק מהמקומות אנחנו מתרגלים אירוע רב-נפגעים שיש בו עשרות פצועים, בחלק מהמקומות המסגרת תצטרך לטפל בעצמה, להתאושש ולהמשיך קדימה, בחלק מהמקומות צריך להביא מסגרות אחרות שיחליפו אותה. הנחת העבודה שלי שיהיו נפגעים כמו בכל מלחמות העבר", הוא אומר בכנות. "גם בהקשר הזה צריך להסתכל אחורה ולראות שאפילו במלחמת ששת הימים, שהיא מלחמה שאנחנו נוטים להתרפק עליה, היו 150 הרוגים בערך מדי יום. אגב, זה יותר ממה שהיה ביום כיפור, וזה כמו שלוש פעמים הפצועים ב'צוק איתן' רק ביום אחד. אז נפגעים יהיו. אנחנו לא מסתכלים על הנפגעים, אלא קודם כל איך עומדים במשימה".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://img.wcdn.co.il/w/w-635/2129608-54.jpg]
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #70  
ישן 10-07-2016, 00:01
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 14,768
"חברון לא תעזוב אותי": בירת הטרור של הגדה מעיניו של מפקד החטיבה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

http://news.walla.co.il/item/2977159

"הרצח של דפנה מאיר יישאר איתי להרבה שנים", "הפיגוע בשרונה מאוד קשה. כשזה יוצא מהגזרה שלי זה עליי, גם כשהפיגוע קורה בתל אביב". מח"ט יהודה היוצא, אל"מ יריב בן עזרא, מסכם שנתיים סוערות בגזרת חברון ומספר על מבצע החיסול של חוטפי שלושת הנערים בגוף ראשון. ריאיון


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images.wcdn.co.il/2180338-5.jpg?crop=w635]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images.wcdn.co.il/2180348-5.jpg?crop=w635]
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #71  
ישן 10-07-2016, 00:23
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 14,768
הצל"שניק הכי מבוגר במלחמת לבנון ה-2 חוזר לרגעי הגבורה - ראיון עם אל"מ במיל׳ אבי ברימו
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

http://www.maariv.co.il/news/military/Article-548592

צה"ל לא גייס אותו למילואים, לכן אל"מ במיל׳ אבי (ברימו) כהן, התייצב בפיקוד הצפון והודיע שמכאן, בגיל 49, הוא זז רק לשטח האויב. עשר שנים אחרי, משחזר מי שנחשב לאגדה בחיל ההנדסה

ברימו נחשב לאחד מעמודי התווך של חובשי הכומתות האפורות. כמי שסייע לנטרל את אחד המחבלים מפיגוע הדמים בכביש החוף בשנת 1978, וכקצין שהקים את פלוגת ההנדסה והחבלה של צד"ל לאחר מבצע שלום הגליל, אף אחד לא הרים גבה כאשר החליט בגיל 49 להתנדב לכוחות צה"ל במלחמת לבנון השנייה. שלוש פעמים הוא צעד ברגל לאורך קילומטרים רבים כדי לפרוץ דרכי גישה ללוחמים, לחלץ חיילים או לפנות פצועים. בסיום הקרבות הפך ברימו לזקן המעוטרים של המלחמה, כאשר הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל על אומץ לבו, נחישותו ועמידתו במשימות תחת אש.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.maariv.co.il/HttpHandlers/ShowImage.ashx?id=400281]
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #80  
ישן 07-08-2017, 15:59
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
ראיון עם אל"מ אבי רוזנפלד
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"

ציונות 2011: בני קיבוצים, צריך אתכם בצבא,
חלק מן המאמר מצורף

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

ציונות 2011: בני קיבוצים, צריך אתכם בצבא
  • נחמן גלבוע
  • 22.09.2011

סא"ל אבי, המג"ד הטרי של גדס"ר נח"ל, גדוד הסיור של חטיבת הנח"ל, הוא בן קיבוץ עין השופט, נשוי לבת קיבוץ דליה, מתגורר איתה ועם שתי בנותיהם בדליה, והם מתכוונים להתקבל לחברות בקיבוץ. לדוברת חטיבת הנח"ל הסביר, שחשיפה לתקשורת לא כל כך מעיינת אותו, אבל יש עיתון אחד שישמח להופיע בו, וזה "הדף הירוק", העיתון שעליו גדל והוא ממשיך לקרוא אותו עד היום. לא נארח אותו אצלנו?

במסדרון של לשכת מפקד גדוד הסיור 934 - טופז, של חטיבת הנח"ל, בבסיס בית ליד, אפשר להתרשם מתצוגת הגביעים, אותות ההצטיינות ותעודות ההוקרה והתודה התלויים על הקירות. גולת הכותרת היא פרס הרמטכ"ל ליחידות מבצעיות, שניתן לגדוד בשנה שעברה - 2010. גביע הפרס שמור בארון מאחורי דלתות זכוכית, לצד גביעים שונים שהוענקו ליחידה בתחרויות ספורט ובמקצועות צבאיים שנערכו בין יחידות חטיבת הנח"ל. על הקירות מסביב תלויות תעודות מתחרויות נוספות, צל"ש של אלוף פיקוד מרכז, שהוענק לגדס"ר ב-2002 בעקבות מצבע חומת מגן, וצל"ש נוסף על תפקוד היחידה במלחמת לבנון השנייה.

אני מגיע ללשכה בשעת בוקר כדי לפגוש את המג"ד הטרי, סא"ל אבי, שקיבל את הפיקוד על הגדוד לפני ארבעה חודשים. "בשבילו זה סוג של סגירת מעגל", מספרת ענת, דוברת חטיבת הנח"ל מטעם דובר צה"ל. "ב-1993 הוא התגייס לפלוגת הסיור של חטיבת הנח"ל, ועכשיו קיבל את הפיקוד על גדוד הסיור, שמאז 2001 כולל את פלוגת הסיור, ופלוגת ההנדסה, את פלוגת העורב ללוחמה נגד טנקים ופלוגת תצפית וצלפים".

הוא בן 36, בן קיבוץ עין השופט, נשוי לבת קיבוץ דליה, בת 34, פיזיותרפיסטית במקצועה שעובדת בעיקר עם ילדים, ומתגורר איתה ועם שתי בנותיהם בדליה. בפגישת העבודה הראשונה שלו עם דוברת החטיבה, היא ניסתה לברר את התייחסותו לחשיפה בתקשורת. "המג"ד הקודם שיתף איתי פעולה", היא מספרת לי, "אבל אבי אמר לי שזה פחות מעניין אותו. הוא אמר שיש עיתון אחד שהוא ישמח להופיע בו, וזה 'הדף הירוק', העיתון שהוא גדל עליו וממשיך לקרוא אותו עד היום".

כשסא"ל אבי נכנס ללשכה, לבוש במדי זית, נעליים אדומות מצוחצחות, כומתה ירוקה בתוך כותפת החולצה ונשק בהצלב, הוא שואל אותי לאחר לחיצת היד אם דאגו לי לקפה. "אצלי המזכירה לא מכינה קפה, אני מכין בעצמי", הוא מבהיר לפני שאנחנו נכנסים לחדרו. הוא משדר צניעות, ניכר בו שאינו מורגל בריאיונות עיתונאיים, אבל חשוב לו להדגיש את התשתית הערכית שעליה התחנך - הקיבוץ והשומר הצעיר. הוא אחד המג"דים היחידים בצה"ל המשתייך לתנועה הקיבוצית. ככל הידוע לו, יש מלבדו עוד אחד בחטיבת כפיר ואחד בשריון. חשוב לו לציין שהגדוד שלו מהווה בית לבני ההתיישבות העובדת. 20% מחיילי הגדוד הם בני קיבוצים ו-15% בני מושבים, הרבה מעבר לחלקם היחסי באוכלוסייה בישראל.

הוא בן להורים שעלו ב-1968 מארצות הברית ומקנדה, נפגשו באולפן לעברית בעין השופט והחליטו להישאר בקיבוץ. שניהם מבתים מבוססים בצפון אמריקה, בוגרי אוניברסיטה, האם בוגרת השומר הצעיר, שהחליטו לעלות לארץ ולהישאר בה מתוך ציונות. בקיבוץ נולדו להם שתי בנות ולאחר מכן, אבי, בן הזקונים. "אני עדיין מהדור שגדל בלינה המשותפת, והתחנך בקיבוץ השיתופי של פעם, כולל לימודים במוסד ובפנימייה בהרי אפרים ופעולות בהשומר הצעיר. זו הייתה ילדות ותקופת נעורים מאושרת וגם מעצבת מהבחינה הערכית. היום אני יודע להעריך את זה יותר מבעבר, גם בתור אבא וגם כמפקד שפוגש דורות צעירים של חיילים ולוחמים".

חטיבת חי"ר לכל דבר

כשהתגייס לנח"ל, בנובמבר 93', במסלול בני משקים, הוא התנדב לפלוגת הסיור ועשה את המסלול עם צוות שהגיע ממקומות שונים בארץ. בתום תקופת ההכשרה כלוחם יצא לקורס קצינים, וחזר לסיירת כמפקד צוות לאורך אותו מסלול. אחר כך היה מפקד פלגה. את עיקר הפעילות המבצעית כמפקד עשה בלבנון וברצועת הביטחון. "זו הייתה הפעם הראשונה", הוא מספר, "שחוויתי לחימה, שנפגעו לידי חברים וחיילים, ושאיבדתי חברים וחיילים שנפלו שם. זו הייתה תקופה מאוד משמעותית גם מההיבט הצבאי וגם מההיבט האישי".

בתחילת 1998, לאחר שירות בן ארבע שנים, החליט אבי להשתחרר מהצבא. הוא דחה הצעות להישאר בקבע כמ"פ, עבד קצת בקיבוץ ובחוץ, טייל קצת, אבל בכל זאת הרגיש שמשהו חסר לו. חסרה לו האפשרות לתת מעצמו, להשפיע, למצות את עצמו. הוא החליט לחזור לצבא, באמצע 1999, לתפקיד מ"פ בחטיבת הנח"ל. את תחילת האינתיפאדה השנייה הוא עבר כמפקד בחטיבת הנח"ל, לאחר מכן מילא תפקידי פיקוד שונים ביחידה מובחרת של חיל האוויר - האחרון בהם סגן מפקד היחידה. במהלך השירות השלים תואר ראשון במשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה. בהמשך עבר קורס בן שנה במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה, היה ראש ענף חי"ר במרכז לאימונים באש בצאלים, ולפני ארבעה חודשים חזר לכור מחצבתו הצבאי, גדס"ר נח"ל, בתפקיד המג"ד.

במשך שנות שירות הקבע שלו הוא גר עם אשתו והבנות, אחת בת שש והשנייה בת שלוש, בתל אביב ובבסיס פלמחים. לפני שנתיים החליטו לחזור לדליה במעמד של תושבים, מתוך כוונה לבנות בקיבוץ את ביתם ולהיקלט כחברים בעצמאות כלכלית. "ההחלטה לחזור לקיבוץ", הוא אומר, "היא שילוב של שני גורמים: אחד, הרצון לחיות במקום שגדלנו בו ולגדל את הילדים בחינוך הקיבוצי. הגורם השני, הרצון להיות קרובים למשפחות שלנו, שיכולות לעזור כשאני נמצא מחוץ לבית".

עברת מקיבוץ שיתופי לקיבוץ שעבר שינוי. אתה מעורה בנושא השינוי? איפה אתה נמצא בוויכוח בין רכז הזרם השיתופי, אלישע שפירא, לאחיו תומך השינוי, גדעון שפירא?
"בהקשר הזה אפשר לציין, שגדעון שפירא היה המחנך שלי בעין השופט. אני מעורה ומתעניין בנושא השינויים בקיבוץ, למרות שאין לי זמן להיות מעורב בזה. אני חושב שהשינויים בקיבוצים הם מחויבי המציאות, ושהתהליך הזה מבורך. בסך הכול האנשים נשארו אותם האנשים, וחיי הקהילה עדיין נמשכים. מי שהספיד אותנו, עשה את זה מוקדם מדי. הקיבוץ ימשיך להתקיים הרבה שנים, גם בתצורה של קיבוץ מתחדש. אני מאמין שיש עתיד ושיש תפקיד לקיבוצים בישראל".

כנח"לאי לשעבר שנפגש עם מג"ד בנח"ל לאחר שנים רבות באזרחות, אני מבקש להבין מה השתנה בחיל בשנים האחרונות, מה התפקיד של גדוד הסיור, ומה המאפיינים של החיילים שמגיעים אליו לעומת החיילים בחטיבות האחרות. אז קודם כול אני לומד, שכבר מזמן אין בנח"ל רק חברי גרעינים או בני משקים, ואין היאחזויות ומחלקות משק. חטיבת הנח"ל שהוקמה ב-1982 היא חטיבת חי"ר לכל דבר, כמו הצנחנים, גולני וגבעתי. 85% מהלוחמים בחטיבה מתגייסים אליה מהבקו"ם, ורק 15% מגיעים מתנועות הנוער. הביקוש להתקבל לשורותיה גבוה מאוד. על כל מקום פנוי מתחרים 3.4 מגויסים בבקו"ם. גדוד הסיור הוא הגדוד המובחר של חטיבת הנח"ל. כמו בכל יחידה מובחרת הלוחמים מתנדבים לשרת בו, ומגיעים אליו לאחר שעברו גיבוש בחטיבה. מסלול ההכשרה נמשך שנה ושלושה חודשים, ובסופו מוענקת להם סיכת לוחם והם משובצים בצוותים בפלוגות השונות של הגדוד.

הייעוד המרכזי של גדוד הסיור", מסביר סא"ל אבי, "הוא להוביל את החטיבה בכל אחת מצורות הלחימה. זו תהיה היחידה הראשונה שתיכנס ללחימה, היא תוביל את החטיבה, תפתח את השטח בהיבט של סיור והתמודדות עם מכשולים הנדסיים, תדע להתמודד עם טנקים וירי נ"ט, והיא גם תקבל את יעדי הלחימה הקשים והמורכבים ביותר, בזכות היתרון האיכותי של לוחמיה ושל אמצעי הלחימה שלהם".

החיילים שאתה מפקד עליהם כיום שונים מאלה שהיו איתך כחייל?
"אם הם שונים, זה רק לטובה. בסך הכול, הדור לא הולך ופוחת, ויש לנו נוער איכותי. מגיעים לפה אנשים שהם מלח הארץ, עם מוטיבציה מאוד גבוהה. לדוגמה, משרתים אצלנו כלוחמים שלושה אחים ממשפחות שכולות, שהתעקשו להגיע לפה למרות שיכלו לשרת שירות פחות מסוכן. חיילים ששוברים רגל או פורקים כתף במהלך האימונים, נאבקים בנחישות לחזור ליחידה. יש אצלנו חיילים בודדים, עולים חדשים, חיילים עם בעיות ת"ש קשות, וכולם לא מוותרים על השירות אצלנו כלוחמים. זה דור שמחובר מאוד לטכנולוגיה, תופס מהר וקצת יותר חוצפן מהדור שלי".

עם אילו בעיות שלהם אתה צריך להתמודד כמפקד?
"יש אצלם נקודה אחת קצת שונה מהדור שלנו וזה בנושא החיבור לשטח. אני זוכר את עצמי כילד בקיבוץ, מסתובב בטבע, בשדות מחוץ לקיבוץ, בנחל השופט, בג'וערה, מטייל, מחפש נחשים. היום זה כבר פחות קיים. אתה פוגש הרבה חיילים שישבו בבית מול המחשב, אבל עדיין יש גם כאלה שהיו בחוגי סיירות וכן טיילו בשטח".

אני משרת בצבא מוסרי

את הערכים שספג בקיבוץ ובתנועת השומר הצעיר מתמצת סא"ל אבי בכותרת אחת – ציונות בלי טיפת ציניות. "כשדיברו איתנו על אהבת הארץ", הוא אומר, "לקחנו את זה ברצינות. הטמענו גם ערכים בנושא החברתי כמו הדאגה לחלש, הדאגה לחלקים בחברה הישראלית שלא שפר עליהם גורלם. אני פוגש אנשים כאלה כמפקד ביחידה הזו, ואפשר לפגוש אותם הרבה יותר בגדודי החי"ר הרגילים שגם בהם שירתי. המטען הערכי שבאתי איתו יוצר אצלי אכפתיות לחיילים שיש להם בעיות בבית, וזה לא משהו שנגמר במחויבות הרשמית כמפקד. זה משהו עמוק יותר".

אתה מתחבר לנושא המחאה החברתית?
"באופן כללי, הנושא נוגע גם לנו, אנשי הצבא, כאזרחי המדינה, בעלי משפחות, שמשלמים מסים, ומגדלים ילדים בארץ הזו. אני לא כל כך רוצה להיכנס לעניין הספציפי של המחאה הזאת, כי אסור לי, כלובש מדים, לעסוק במשהו שנוגע בפוליטיקה".

השתתפת כלוחם וכמפקד במלחמת לבנון, באינתיפאדה השנייה, במלחמת לבנון השנייה, במבצע עופרת יצוקה ובפעילות שוטפת בשטחים. איך התמודדת עם דילמות מוסריות שליוו את המטלות הצבאיות?
"לגביי השירות הצבאי הוא סוג של שליחות, כמו שנת י"ג או כל פעילות חינוכית אחרת. אני חושב שלחינוך שקיבלתי הייתה השפעה גם במקרים שבהם נתקלתי בדילמות מוסריות, בכל המקומות ובכל הפעולות שציינת. המציאות היא מאוד מורכבת, ומה שמוביל אותי כמפקד אלה הערכים שלי, והערכים של צה"ל שבאים לידי ביטוי בדף מודפס בשם רוח צה"ל, אשר צמוד לכל חייל בצבא ולכל מפקד. הערכים הללו, שגזורים מהקוד האתי שחיבר פרופסור אסא כשר, דומים במידה רבה לערכים שגדלנו עליהם, ומדובר בהם על שמירת כבוד האדם ועל טוהר הנשק. בסך הכול, אני מרגיש שאני משרת בצבא מוסרי".

איזה דגש אתה שם במסלול ההכשרה על נושא כבוד האדם ועל החובה לסרב לבצע פקודה בלתי חוקית בעליל לצד טיפוח המוטיבציה ורוח הקרב?
"אנחנו נלחמים כדי לנצח, והטלטלה שהאזור שלנו עובר מחדדת את ההכרה שאנחנו עדיין צריכים להיות חזקים, אבל גם כשאנחנו יוצאים למלחמה אנחנו לא מזדכים על הערכים שלנו ולא משאירים אותם בבסיס, אלא לוקחים אותם איתנו. אנחנו מדברים על זה עם החיילים כבר בטירונות, וממשיכים לעסוק בזה לאורך כל המסלול. אנחנו לא מסתפקים בדיבורים ברמה התיאורטית, אלא מביאים דוגמאות מעשיות. יום לפני שאנחנו יוצאים לתעסוקה ביהודה ושומרון, אנחנו מקיימים סדנה לחיילים ולמפקדים, ובה מתבצעות הדמיות של מקרים שהיו ושיכולים להיות בשטח. אנחנו מביאים לדוגמה מצב שבו חיילי עומד במחסום, לאחר שאמרו לו שהמחסום סגור בגלל התראה לפיגוע, ומגיעה אישה בהיריון שמבקשת לעבור בגלל מצבה הרפואי. זו דילמה פשוטה יחסית, משום שההוראה היא להעביר אותה כמה שיותר מהר, לאחר בדיקה שלא מדובר בסיכון ביטחוני. במקרים שבהם יש חריגה מהנורמות, אני חושב שאין מקום לסלחנות ולהקלות, וצריך לטפל בהם בצורה הכי נחושה שיש".

הצבא עושה את זה?
"כן. הצבא עושה את זה, ושם גבולות ברורים בפני החיילים והמפקדים. השתתפתי במצבע עופרת יצוקה, ולדעתי מול נפת הלחימה שם, מספר האירועים החריגים לא היה גדול. במקומות שבהם היו חריגים, הם טופלו בתוך הצבא. זה לא דבר כל כך פשוט, כי לפעמים מתעוררת ביקורת על זה שלא מגבים את החיילים".

מסר לבני הקיבוצים

אני שואל אותו אם הוא קרא את התחקיר של רונן ברגמן ב"ידיעות אחרונות", על המרד ביחידת המודיעין 8200, שבו סירב קצין בדרגת סגן למלא פקודה באינתיפאדה הראשונה, שמשמעותה הייתה ירי ממסוקים על משרד של הפתח בחאן יונס ברגע שיהיו בו אנשים ולא משנה מי הם. הקצין טען שבמשרד היו איש מינהלה ופקידה, ושמדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל. הוא קרא, הוא אומר, והתוודע לסיפור הזה לראשונה דרך הכתבה בעיתון, ולכן הוא אינו מצוי בפרטים.

זה גרם לך לחשוב שלא הכול תקין בצבא?
"אני יכול להעיד רק על עצמי ועל דברים שאני יודע. אני משרת בצבא מ-1993, ובכל 18 שנות השירות שלי לא קיבלתי פקודה בלתי חוקית בעליל. לא קיבלתי פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה, ואפילו לא פקודה שדגל שחור בהיר מתנוסס מעליה. אני יכול לספר לך על המון מקרים שבהם ראינו מחבלים בורחים לתוך בית, ולא ירינו על הבית כי חששנו לפגוע באזרחים חפים מפשע. במקרים כאלה אנחנו מפעילים שיקול דעת, גם אם אנחנו לוקחים קצת יותר סיכונים לגבינו. עם זאת, אני שוב אומר, שבמקרים חריגים, הטיפול צריך להיות חד וברור".

בעניין אחר, לאחרונה הודחו צוערים דתיים שסירבו להאזין לשירת נשים, ולפני זה הודחו טירונים בכפיר שהניפו שלט נגד פינוי יישובים. גם אתה מתמודד עם בעיות של ציות למפקדים בצבא מול ציות לרבנים?
"יש ביחידה שלי חיילים דתיים, אם כי באחוז לא כל כך גבוה כמו ביחידות מקבילות. אחד הדברים שלמדתי בצבא הוא שהדתיים דומים לנו מהרבה בחינות, ושהכיפה היא סוג של עטיפה חיצונית. אותי לא מעניין אם החייל הגיע מהעיר, מקיבוץ או מהתנחלות. אני בוחן אותו כחייל, כמפקד וכבן אדם, ובני אדם שונים זה מזה בלי קשר לאמונתם ולמקום מגוריהם. אתה יכול לראות איך לוחמים הופכים לחברים טובים, גם אם הם באים מקיבוץ וגם מהתנחלות. יש לי חברים טובים, ממש כמו אחים, שהיו איתי בצוות בסיירת, חלקם דתיים, חלקם מתל אביב וחלקם מקיבוצים. לדעתי, תהליך ההקצנה הדתית בצבא הוא הרבה יותר מינורי ממה שמשתקף בתקשורת. אני כמעט שלא נתקלתי במקרים כאלה במהלך השירות שלי. אני נגד סירוב פקודה מטעמי דת, או סירוב לפנות מאחזים לא חוקיים בשטחים, כמו שאני נגד סירוב לשרת בשטחים. אני חושב שכל קבוצה קיצונית מערערת את היסודות של הצבא ושל החברה. בלי קשר לזה, אנחנו יודעים שבשנים האחרונות הציונות הדתית תופסת מקום יותר מרכזי בעמדות הפיקוד בצה"ל, במקביל לירידה במספר בני הקיבוצים בעמדות הללו"...

(הזמן הירוק, ‏ 22.09.2011)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #81  
ישן 14-08-2017, 23:11
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,120
בהובלת המח"ט היוצא אל"מ נמרוד אלוני - חטיבת הצנחנים הותאמה בשנה האחרונה להתמודדות מול
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 8"


"עשינו שינוי תפיסתי ומבני כדי לנצח ביותר קרבות"

חלק מהראיון מצורף

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
"עשינו שינוי תפיסתי ומבני כדי לנצח ביותר קרבות"
בהובלת המח"ט היוצא אל"מ נמרוד אלוני - חטיבת הצנחנים הותאמה בשנה האחרונה להתמודדות מול עזה ולבנון • "פעם היו מדורות גדולות, אז הבאנו שמיכה גדולה - היום יש לנו יותר מפרקים" • וגם: על פרשת אזריה והמחלחמה הבאה • ראיון

  • יואב לימור
  • פורסם ב: 10.08.2017
צבאות, כמו ארגונים גדולים אחרים, הם שמרנים מטבעם, ולא נוטים לבצע מהפכות. רוב השינויים מתבצעים מכורח - תוצאות מלחמה, קיצוצים תקציביים - ורק מקצתם באופן יזום.
מהפכה כזאת, בסדר מצומצם וקטן אמנם ובכל זאת - מהפכה, התבצעה בשנה האחרונה בחטיבת הצנחנים. היא מבטאת לא רק שינוי מבני, אלא שינוי תפיסתי עמוק. לא עוד התכוננות ל"מלחמות הגדולות", אלה שכנראה לא יהיו בעתיד הנראה לעין, אלא התאמה למציאות - של עזה ולבנון.
"עד עכשיו היינו בנויים באותו יחס שלמדנו כשהיינו צעירים, של שלוש לאחד, כך שפלוגה תכריע מחלקה של המגן, וגדוד יכריע פלוגה, וחטיבה תכריע גדוד, ואוגדה תכריע חטיבה. תמיד מכפלות של שלוש, בכל הרמות - שלוש פלוגות בגדוד, שלושה גדודים בחטיבה וכן הלאה", אומר מפקד חטיבת הצנחנים היוצא, אל"מ נמרוד אלוני, "אבל המכפלות האלה כבר לא רלוונטיות לשדה הקרב החדש. די ברור שהמלחמות הבאות ייראו כמו המערכות האחרונות שלנו. הרי לא יופיעו פה פתאום צוללות בוואדי. ולמרות זאת, אנחנו לא השתנינו ונשארנו באותו המבנה".
התוצאה, אומר אלוני, היתה חוסר יעילות מוכח. "אתה לוקח פלוגה, 92 חיילים, וזורק אותה לתא שטח מצומצם. מאחר שמדובר בשטח בנוי, היא יכולה לטפל, מקסימום, בחמישה־שישה בתים. מעבר לזה היא מתפרקת. אבל האויב מעמיד מולנו 4-3 מחבלים וגורם לכך שאנחנו מאוד לא יעילים כי אנחנו מפעילים כוח גדול על שטח מצומצם מול מספר זעום של מחבלים בכל תא שטח כזה".
צה"ל ניצח כמובן בכל מפגש כזה (אלוני אומר ש"זאת לא חוכמה; גם לברון ג'יימס מנצח את הבת שלי בכדורסל בכל מפגש, גם אם פה ושם היא תשחיל לו איזו קליעה מתחת ליד"), אבל התמונה הכללית היתה בעייתית: מאחר שהאויב פרוש במאות חוליות כאלה על פני כל השטח, הטיפול בכל פעם היה נקודתי, אבל לא נתן פתרון מערכתי. "פעם היו מדורות גדולות. הבאנו שמיכה גדולה, וטיפלנו בהן", מסביר אלוני, "היום המדורות הן קטנות. המון מדורות כאלה, שאנחנו מצליחים לכבות רק חלק מהן כי יש לנו סד"כ מוגבל ומגושם, והשאר ממשיכות להיות פעילות ולעקוץ אותנו".
חוסר היעילות הזה במיצוי הכוח היה רק צד אחד של התמונה. השני - שגודלו של הכוח הפך לעיתים לתורפה. "מ"מ מפקד דרך החושים הכי בסיסיים שלו: בשטח פתוח הוא רואה את החיילים שלו - לצידו, מאחוריו - אבל בשטח בנוי, מלוכלך, הוא לא רואה, ואז מה הוא עושה? מכנס את כולם קרוב אליו. התוצאה היא שאם יש לנו פגיעה בכוח כזה, למשל בתוך בית שבו נמצא הכוח כמו שראינו בעזה או בלבנון, אנחנו באירוע רב־נפגעים".
אז מה השינוי?
"השינוי הוא פשוט: להקטין את הפלוגות, כך שנוכל להקים עם אותו כוח אדם יותר פלוגות, מה שייתן לנו יותר מפרקים מבצעיים".
כתוצאה מכך קטנה כל פלוגה מ־90 ל־60 חיילים, ועברה לפעול מתצורה של מחלקות לצוותים, כאשר אחד מהצוותים בכל פלוגה הוא "צוות נשק". המשמעות היא שבמקום הרתק הגדודי המוכר, שמרגע שהגדוד נכנס להתקפה בשטח בנוי הפך ללא רלוונטי, לכל פלוגה יש עכשיו את כוח האש שלה - שכולל מקלעון, מא"גים ומרגמה - שמתנייד איתה ונותן לה בסיס אש חזק.
השינוי הזה אמור לאפשר לצנחנים להפוך את העוצמה ליתרון: להתקדם מהר יותר בשטח, ולנצח יותר קרבות טקטיים. במלחמה שבה לניצחונות הטקטיים הקטנים יש משמעות גדולה, מדובר, כאמור, במהפכה, שאמורה גם לייצר יותר מודיעין שיאפשר פגיעה ביותר מטרות.
יתרון נוסף של השינוי הוא באפשרות להגיע רחוק. מאחר שהצנחנים מתאמנים להילחם בעומק, ואמורים להגיע לשם במסוקים או בצניחה, לגודל יש דווקא חיסרון - לא כל הכוח יכול לעלות על מסוקים, ובגלל זה שליש ממנו לערך היה נאלץ להישאר מאחור. המבנה החדש יאפשר למצות את כל הכוח, לרבות עתודה משמעותית כגיבוי; זה רלוונטי בעיקר לתרחיש צפוני, שבו יידרש צה"ל לפעול נגד יעדי חיזבאללה גם בעומק לבנון.
"יהיו מקומות שנפסיד בהם"
בחטיבה ששמות הגדודים בה לקוחים מעולם הנחשים - צפע, אפעה, פתן - לא מפתיע שהשם שנבחר למודל החדש הוא "קוברה". באחרונה הושלם השינוי בכל הגדודים (למעט גדוד הסיור, שבנוי אחרת מלכתחילה), ונוסה באימונים בהצלחה רבה. אלוני, שהוביל את המהלך בגיבויים של הרמטכ"ל, מפקד זרוע היבשה ואלוף פיקוד המרכז, אומר שהחשש היחיד היה מפגיעה משמעותית בכוח, שתשבית אותו בשל קוטנו. "אבל גם בכך, מהניסיון בלבנון ובעזה הגענו למסקנה שזה לא משנה אם מדובר בכוח של 60 או 90 חיילים, ברגע שהוא סופג פגיעה משמעותית הוא מושבת, כך שאני מעדיף שכמה שפחות חיילים יושבתו כדי שאוכל להמשיך לפעול".
בשלב הנוכחי מתבצע השינוי רק בצנחנים. גולני, גבעתי והנח"ל הן חטיבות שנעות על רק"מ, ואילו הצנחנים נעים רגלית, וכאמור - נדרשים להילחם גם בעומק. "עכשיו יש לנו יותר מפרקים, שיכולים להילחם ביותר מקומות בו בזמן ולנצח יותר קרבות", אומר אלוני, "זה מאפשר לנו לשחק אחרת עם אותם הקלפים. להיות הרבה יותר יעילים".
הזכרת צניחה בעורף האויב. עם יד על הלב: זה תרחיש שיש לו סיכוי או שאתם רק מקדשים את המורשת?
"צניחה זאת דרך פנטסטית להגיע עם הרבה כוח, מהר, להרבה מקומות, כולל מקומות רחוקים. לא עשו בה הרבה שימוש כי לא היה בה צורך, אבל האמריקנים צנחו ב־2003 בעיראק, ואני בהחלט רואה תרחיש שבו אנחנו צונחים גם כאן, בוודאי על רקע האיומים בזירה שמגבילים את יכולת הפעולה של מסוקים".
אלוני בן 44, מתגורר בקיבוץ כפר בלום, נשוי ואב ל־4 בנות. הוא התגייס בשנת 91', ובהמשך דרכו פיקד על פלוגות העורב (נ"ט) והסיירת, שקיבלה תחת פיקודו צל"ש על פעילותה במבצע צוק איתן (אלוני עצמו גם קיבל צל"ש אישי מאלוף פיקוד המרכז, אחרי קרב שבו חיסל מחבל מטווח קצר). במלחמת לבנון השנייה פיקד על גדוד הסיור החטיבתי, ובהמשך על יחידת מגלן ועל חטיבת שומרון. בשבוע הבא יסיים את תפקידו כמח"ט הצנחנים אחרי קצת יותר משנתיים, יקודם לדרגת תא"ל וימונה לראש חטיבת היבשה בזרוע היבשה ולראש מטה מיפקדת העומק.
אלוני משתייך ל"דור לבנון", שעוצב בתקופת רצועת הביטחון והמלחמה נגד חיזבאללה. החיילים שלו היום משתייכים לדור אחר לגמרי, שהאתגר המבצעי המרכזי שהם מכירים הוא הפעילות ביהודה ושומרון. את הפער בין ההתמודדות היומיומית הזאת למה שצפוי להם במלחמה, מנסה צה"ל להשלים באימונים. "פעם היינו מתאמנים ברמת הגולן או בבקעה וזהו", הוא אומר, "היום האימונים ממוקדים לגזרה, למתווה לחימה, למה שצפוי להם. אנחנו מתרגלים נפגעים, אשכרה מוציאים מהאימון את מפקד הפלוגה או המ"מ, ואומרים לכוח - 'עכשיו תסתדרו'".
הרעיון, אומר אלוני, הוא לעשות את האימון עד כמה שאפשר "אלים ומבולבל" ולהקנות לחיילים טכניקות אישיות וקבוצתיות שיאפשרו להם להתמודד עם הסיטואציות האלה. "מה שהם רואים ביו"ש זה כלום", הוא מזהיר, "זה מאדים, המלחמה תהיה נגה, משהו אחר לגמרי".
באחד האימונים האחרונים "נהרג" המ"פ, ומפקד המחלקה, שהחליף אותו, התבקש לכבוש בית סמוך. "אני לא יכול, אין לי חיילים", הוא השיב. אלוני, שהגיע לשם במקרה, אומר שהבעיה לא היתה פיזית - הקצין היה יכול לקחת חיילים ולכבוש את הבית - אלא מנטלית: הוא היה שבור. "הצלחה", מגדיר זאת המח"ט.
למה הצלחה?
"כדי שירגיש את הבוקס הזה בבטן, ולא ייתקל בו בפעם הראשונה במלחמה, מול האויב".
אלוני מקפיד להתייחס גם לאויב העכשווי - חמאס בעזה, חיזבאללה בצפון - בתואר "צבא", ומזהיר מפני התרפקות על הישגי עבר. "מי שלוקח את 'חומת מגן' כדוגמה, טועה ומטעה", הוא אומר.
תסביר.
"בחומת מגן האויב היה חלש".
ובעזה?
"חזק".
ובלבנון?
"יותר חזק, ובחלק מהמקומות הוא יציב בפנינו אתגרים משמעותיים".
למשל?
"המחשבה הזאת שכל יחידה צה"לית שתפגוש יחידת חיזבאללה תנצח היא יהירות בעיניי. אני טוען שיהיו מקומות שנפסיד בהם, וצריך להיות מוכנים לזה: לכך שהאויב יידע לייצר התקפות עלינו ולכבוש שטח, ולכך שיהיו הרוגים ויהיו פצועים שייקח לנו זמן לפנות אותם. בסופו של דבר נביא עוד כוח ונכריע, אבל מי שחושב שזה יהיה טיול טועה ומטעה".
בתקופתך כחייל בלבנון, המסר היה "הגנה על יישובי הצפון". מה המסר לחיילים כיום?
"הגנה על אזרחי מדינת ישראל, והחיילים מבינים את זה היטב. הם לא חיים בסרט. ביו"ש אני לא צריך לשכנע אף אחד - המחבלים עושים לנו את העבודה בתחום ההסברה - ובגזרות האחרות אתה צריך להתאמן ולשמור מתח מבצעי, שזה אומר הרבה עבודה של מפקדים".
שזה לא פשוט.
"נכון. כשאני הייתי חייל, לשרת ביו"ש היה קללה. רצינו אקשן, לבנון. היום המצב התהפך: חיילים רוצים להגן על הבית, ולכן כולם רוצים יו"ש ולא מוכנים לוותר על זה בחיים, כי שם יש צידוק מלא, מיידי וברור, לעבודה שלהם".
זה, כמובן, לא השינוי היחיד. כמח"ט נדרש אלוני להתמודד עם דור אחר - ידען יותר, תובעני יותר - ועם סביבה שונה, שכוללת מעורבות הורים, רשתות חברתיות והשפעות חיצוניות. "אני דווקא רואה לא מעט דברים חיוביים", הוא אומר, "כשהתגייסתי, החטיבה היתה מאוד הומוגנית. היום יש לנו צבא מעורב שכולם משרתים בו - אתיופים, רוסים, מרכז, פריפריה, חילונים, דתיים. הצד השני של זה הוא שיש לנו הרבה יותר משימות ת"ש - צריך לעזור להרבה יותר חיילים.
"הדור הזה", מפתיע אלוני, "הרבה יותר ממושמע מבעבר. יותר קונפורמיסטי. זה הופך את החטיבה למסודרת יותר, כמובן, אבל הצד השני הוא שחיילים מגלים פחות יוזמה ויצירתיות. על זה אנחנו, המפקדים, צריכים להתעקש. לא מזמן עשיתי כנס חירום של המ"פים אחרי שאחד מהם לא חתר למגע כמו שציפיתי באירוע בשכם".
הדחת אותו?
"לא. הסברתי. התנהל שיח פתוח, היו קצינים שחשבו שאני טועה, אבל היה לי חשוב לתאם איתם ציפיות".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +3. השעה כעת היא 04:39

הדף נוצר ב 2.27 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2017 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר