<H1 dir=rtl style="TEXT-ALIGN: center" align=center>מר ברק, תודה שאתה מאפשר לי שוב לישון בשקט
דינה בר, קיבוץ הגושרים, הארץ, 29.5.00
זה לא שאין לי מה לעשות: ערימת הגיהוץ מגיעה לתקרה. יום חמישי היום, ומן הראוי לכבד את הבית לקראת שבת. חוץ מזה, ניר אמור לצאת מחר לחופשת שישי-שבת. אני צריכה להספיק לעבור אצלו בחדר, לסדר קצת אחרי שבועיים שהוא לא היה בו, לשים פרחים באגרטל וקצת פינוקים על שולחן הנחושת שבמרכז חדרו.
ניר הוא שריונר, בן 18.5. בשבוע הבא הוא מסיים את הטירונות. עם אותו ניר שלי, שהיום שריונר שרוצה להגן על הבית, הייתי בשמירת הריון לפני 19 שנים, באותו חודש יולי 1981 הזכור לרע. באותו חודש, במשך עשרה ימים לא יכולנו להוציא את הראש מהמקלטים. ספגנו הפגזות כבדות ישר אל תוך המשק, אל גינות החברים, אל בתי הילדים, אל השדות החקלאיים.
זהו פרדוקס לא נורמלי, שלפני 19 שנים שכבתי בלי לזוז כדי לשמור על ניר שיעבור את ימי העוברות שלו בשלום, והיום הוא דוהר על טנק להגנת המולדת, וחוץ מלהתפלל אין ביכולתי לעשות דבר.
כבר 18 שנים שאני מרגישה איום ונורא. סביר להניח, כי כל תושבי הצפון חשים כמוני, אבל אני מסכמת את 18 השנים האחרונות כנטל כבד מנשוא על המצפון שלי, רגשות אשמה איומים שהטריפו את ימי ולילותי. כל חייל שנהרג, נהרג בשבילי ובגללי. כן, אני יודעת - אני שומעת את הקולות האומרים שזה תפקידו של צבא, להגן על אזרחיו. אבל בלבנון לא הגנו על כל המדינה. לא הגנו על כל האזרחים. הגנו עלי, תושבת אצבע הגליל, ולכן כל חייל שנהרג שם, או שנפצע ויישאר נכה כל חייו, זה בשבילי ובגללי.
קצות העצבים שלנו, תושבי הצפון, חשופים כל הזמן. אנחנו יודעים לפני כולם לזהות את המתח באוויר, לדעת אם טיסת מסוק היא שגרתית או לא. בדרך מהגושרים לקרית שמונה ובחזרה, הראש פונה אוטומטית למנחת "גיבור" הנמצא בדרך, לראות אם הוא נקי מאמבולנסים והליקופטרים. אם לא, אוי ואבוי.
לפני מלחמת לבנון הסתובבו כל חברי המשקים בצפון עם נשק צמוד. חדירות מחבלים, או ניסיונות חדירה, היו עניין שבשגרה. פעמיים בשבוע הוקפצה כיתת כוננות לגדרות המשק, כולם אזרחים חברי המשק, שעברו את הלילה ללא שינה, והמשיכו למחרת את יום העבודה בעיניים טרוטות מעייפות.
והיום אנחנו כבר לא בלבנון. האם נחזור אל אותה מציאות שהזכרתי כרגע? אין לי מושג, ואין לי פתרונות מהמותן. ייתכן שכן, וגם אם כן - אני מעדיפה ככה. רק שלא ימותו בשבילי יותר. בבקשה, אל תמותו בשבילי יותר. מכל המשפחות שאיבדו את בניהן בלבנון, במבט מושפל, אני מבקשת סליחה. הקרבתן למעני את היקר מכל, ואני אינני יודעת את נפשי.
מר ברק, בבקשה ממך: עשית דבר גדול. אפשר לבקש גם שלום?
</H1>
|
ראשי
צ'אט
18-07-2006, 09:29
מצב כלאיים
