22-07-2005, 01:13
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 13.02.04
הודעות: 585
|
|
היום לפני 11 שנה, הנס שלי !!! סיפור חיים אמיתי.
לפני יומיים, בתאריך העברי י"ב תמוז, עברו להם 11 שנה, מאז אותו יום בו עברתי את אחד הדברים המפחידים ביותר בחיי.
היום אחרי שראיתי אשכול מעניין בפורום 'צבא ובטחון' החלטתי לשתף אתכם במקרה.
אז בזמנו הייתי ילד בגיל 11 שלומד בבית ספר בשכונת גילה. כל יום הייתי נוסע מהעיר ביתר לכיוון הבית ספר בהסעה בייחד עם עוד 10 ילדים. אז לא היה עדיין את כביש המנהרות ולכן היינו נוסעים דרך הישוב הערבי אל חדר, דאיש'ה, בית לחם ואז ירושלים. דבר שהיה מחייב ליווי צבאי של 2 ג'יפים. באותו יום משום מה הליווי הצבאי לא הגיע ואנחנו יצאנו לדרך בלעדיו, כשהגענו למחסום שמפריד בין בית לחם לירושלים, בסביבות השעה 8:00 בבוקר הוא היה כמעט ריק, מחזה שלא רואים כל יום וזאת בשל כך שבדר"כ בשעות כאלה המחסום מלא באנשים שיוצאים לעבודה. בכל מקרה נכנסו למחסום והשתלבנו בנתיב השלישי שצמוד לנתיב הרביעי שמהווה כנתיב נגדי לנכנסים מכוון ירושלים לבית לחם.
הכל היה טוב ויפה עד שלמסלול הנגדי נכנס רכב מסוג רנו 5, אחד החיילים סימן לו לעצור, אבל הרכב המשיך בנסיעה יחסית מהירה, אחד מהחיילים רץ וקפץ מעל גדרות הפלסטיק שהיו מונחות במקום בין נתיב לנתיב עד שהוא הגיע לנתיב הרביעי ושם הוא פתח באש לכיוון החלון האחורי שהתנפץ לרסיסים כאשר הירי שלו מכוון לעבר הנהג שהיה לא פחות ולא יותר מאשר אשה יהודיה שנחטפה בייחד עם הרכב שלה, המטח הראשוני כנראה הרג אותה וממילא הרכב עצר, כשכל זה קורה במרחק של חצי מטר מההסעה של הבית ספר שלנו שבה היינו. לפתע נפתחה דלת הנהג וגופת הנהגת נפלה לצד הרכב כאשר איתה נופל נשק קלצ'ניקוב וכשראשה מכוסה בכאפיה.
שניות לאחר שהיא הושלכה מהרכב, ניסו המחבלים להמשיך בנסיעה אלא שאז החיילים ירו לעבר הגלגלים והרכב נעצר במקום. שניות מועטת לאחר מכן נפתחה הדלת האחורית וממנה יצא מחבל שאחז בידיו שתי רימונים, רימון אחד הושלך לעבר החיילים, והשני נחת על גג ריכבנו. הצעקה שהושמעה מפי מפקד המחסום 'רימווווווווווווון ' גרמה לכולם להשתטח על הריצפה, וגם לנו הילדים שהיינו אחוזי בהלה ופחד. לעולם לא אשכח את הרגע בו אחד מהמורים של הבית ספר שהיה איתנו על ההסעה אמר לנו לצעוק איתו בייחד: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. למרות שהיינו ילדים קטנים אבל ההרגשה הייתה שאנחנו עומדים לסיים את 'השליחות' שלנו בעולם הזה, קשה לי לתאר את ההרגשה הזאת כי עבר הרבה זמן מאז, אבל מצד שני קשה לשכוח את זה. עברו אותם שניות הרות גורל, והרימון לא התפוצץ,(בשל לחץ המחבלים לא שיחררו את הניצרה) ואז חזרו מטחי הירי לעבר המחבלים, הנהג שלנו שקלט שכל רגע כאן מסכן אותנו תפס את העיניינים לידים, ויצא מהמחסום במהירות כשהחיילים מפסיקים את האש לרגע. יצאנו בנסיעה מהירה לכוון הכביש, שם עמדו מלא רכבים שבשל הירי הפסיקו בנסיעתם, הנהג שלנו נכנס לנתיב הנגדי ועצר את הרכבים שחשבו להמשיך לכוון המחסום. וסיפר להם מה קורה.
דקה קצרה לאחמ"כ התחילו לזרום ג'יפים של מג"ב ומשטרה, ואנחנו ברחנו מהאיזור. בתור ילד קטן אני זוכר שכל הילדים בהסעה בכו בהיסטריה, וכשהגענו לבית ספר וירדנו מהרכב שמתי לב שכולנו השתנו במכנסים בלי ששמנו לב, היינו מפוחדים ומבוהלים מהחזה שראינו ממש לפני דקות מספר, בבית ספר סידרו לנו חדר לשם הגיעו כל המורים שהרגיעו ונתנו לנו שתייה קרה, ואז הגיעו אלינו פסיכולגים ועובדים סוציאלים מטעם משרד החינוך בשביל להרגיע אותנו, ולנסות להחזיר לנו את מה שאיבדנו מהאירוע הזה.
בכל מקרה עברו ימים חלפו שנים, ועכשיו נשארו רק הזכרונות העמומים. מה שמעניין זה שאחד הדברים ששיכנעו אותי לעזוב את הארץ לטובת לימודים בחו"ל היה גם הקטע הזה של טרור. וזה לאחר שעברתי עוד כמה סיפורים וראיתי עוד הרבה מראות מזוויעים בשנים שלאחמ"כ בפיגועים שונים ברחבי ירושלים. רק שלאחר זמן קלטתי שטעיתי. כי לכל מקום שאליו הלכתי הבנתי שבכל מדינה יש את הטרור הייחודי שלה.
 תהייה נשמתה של ג'נט קדוש וכל נפגעי פעולות האיבה צרורות בצרור החיים.
נקווה שיהיה טוב, יותר מזה אנחנו לא צריכים כלום.
שבת שלום לכוווווווווווולם !
* אני מצרף כאן חלק מעיתון שבו פורסם כל הסיפור עלינו בהרחבה.
נערך לאחרונה ע"י האור מציון בתאריך 22-07-2005 בשעה 01:15.
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
