|
אז מה היה לנו מאז- גם קסאמים מעזה גם מתקפה מלבנון גם מתאבד בתוך ת"א וגם חיילים הרוגים
טעותה של ציפי לבני: על טרוריסטים וחפים מפשע
הצהרותיה של שרת החוץ ציפי לבני בארה"ב וברשת ב' אצלנו משקפות בלבול חמור בכמה מערכי המוסר הנוגעים למלחמה שמתנהלת בין ישראל לאויביה. מכל זה נראה שיש צורך דחוף בבירור מספר מושגי היסוד בנוגע לעימות הישראלי-פלשתיניראיון לתכנית "נייטליין" של רשת ABC שנערך בארה"ב עם שרת החוץ הזמנית, ושרת המשפטים ציפי לבני, חושף את נקודות התורפה של השקפת עולמה.
לבני אמרה בראיון שיש להבחין בין מחבל המנסה לפגוע בחיילים לבין מי שמנסה להרוג אזרחים חפים מפשע.
בראיון סיפרה השרה לבני על אביה, בכיר האצ"ל איתן לבני, אשר מת לפני 15 שנה, ואמרה כי "הורי לא השתמשו באלימות נגד אזרחים. אפילו בסיפור הידוע של מלון המלך דוד, ארגון האצ"ל טלפן קודם למלון, כדי להרחיק את האזרחים לפני הפיצוץ".
בתשובה לשאלת המראיין האם ייתכן שבאותו אופן היא לא תכנה מחבלים מתאבדים נגד חיילים בלבד בשם "טרוריסטים", היא השיבה במילה אחת – כן. עם זאת אמרה לבני, כי "אני לא יכולה לקרוא להם לוחמי חירות. אך פיגוע נגד חיילים הוא מאבק לגיטימי יותר מרצח אזרחים, תינוקות ונשים. רצח אנשים ברחובות ובקניונים זה משהו בלתי מקובל, ואני מצפה שהקהילה הבינלאומית תעשה את אותה ההבחנה". בתום הראיון הוסיפה לבני, כי "מי שנלחם נגד חייל ישראלי הוא אויב, ואנו נילחם בו בחזרה. אבל אני מאמינה שזה לא עומד תחת ההגדרה של טרור".
בראיון לרשת ב' (11.4) אישרה לבני את הדברים והדגישה, כי ביקשה לחדד את ההבחנה בקהילה הבינלאומית בין לחימה במסגרת מלחמה לבין פיגועים הפוגעים באזרחים ברחובות ישראל. לדבריה, לא מקובלת עליה העובדה שהקהילה הבינלאומית קוראת למחבלים "לוחמי חירות".
מחבלים מול טרוריסטים
על אף שהמושגים "מחבל" ו"טרוריסט" מתרגמים זה לזה כשווים ובשל כך אף מובנים, פעמים רבות, הם אינם זהים; נכון הדבר שהמחבל והטרוריסט יכולים להיות אותו אדם – ולרוב הם כאלה – אך ההבדל העקרוני בין המושגים משמעותי ומתייחס לא לצורת פעולתם אלא לכוונתה, תכליתה ויעדיה: ה"מחבל" מציין את פעולתו של אדם שמטרתו להרוס, בזמן שה"טרוריסט" מציין פעולה שמטרתה להפחיד (Terror- הפחדה ואימה באנגלית). (למעשה, מבצעים המחבלים או הטרוריסטים אויבי ישראל גם מעשי רצח, אך מסיבה לא ברורה כלשהי השתרש בישראל הנוהג לכנותם במושג חסר התייחסות לפגיעה בחיים).
במערב אין אבחנה בין מושגים אלה והשימוש במושג "טרוריסט" מהווה, היום, גם ביטוי להתייחסות הכוללת לאויב החברה המערבית. בהקשר זה, כדאי לציין כי פעילות הטרור כשמה כן היא – הפחדה ונטיעת מורך לב – וגם אלה המוציאים פעולות טרור לפועל מודעים למשמעות זו.
מחיר ההתעלמות
למעשה, באי התייחסות למשמעות המהותית של הטרור – הטלת האימה – מפסיד הצד הישראלי לא מעט נקודות: בכך שהמושג "מחבלים" אינו כולל התייחסות למצבם של המותקפים, אין הישראלי מזהה את נקודת המוצא והכוונה של הטרור – ולכן הוא מחמיץ את מה שהטרור מסמן כהצלחה, והיא כל סימן של פחד, תחושת חולשה או התמוטטות פסיכולוגית מצידה של ישראל.
בראיון עימה אמרה ציפי לבני כי "יש להבחין בין מחבל המנסה לפגוע בחיילים לבין מי שמנסה להרוג אזרחים חפים מפשע". בכך טעתה מבחינה מוסרית וכשלה בייצוג עמדתה של מדינת ישראל: בשני המקרים כשלה לבני בהערכת ההקשר המלא של המלחמה בין ישראל לפלשתינים; טעותה המוסרית היא בכך שנמנעה מלהצהיר על ישראל כעל הצד המוסרי בעימות. כל אזרחיה של מדינה מוסרית – בין אם מדובר באזרחים ובין אם מדובר בחיילים – הם חפים מפשע. אזרחיה של ישראל אינם חפים מפשע יותר מחייליה (בקריאה לאזרחים "חפים מפשע", בעוד שלחיילים לא קראה כך, רמזה לבני כי חיילי צה"ל אינם חפים מפשע).
לבני נכשלה במלכודת ערכית, המגדירה אזרח כ"חף מפשע" באופן אוטומטי, ובצורה שממנה משתמע שהחיילים אינם מוסריים. אזרחיו של משטר עריץ ולא מוסרי, אויב ומסוכן, נחשבים שותפים למשטר כל עוד לא הוכח אחרת, ולא כ"חפים מפשע" (במיוחד שלאחרונה העלו רובם את החמאס לכס השלטון). מידת שותפותם בפעולת הלחימה של המשטר אינה משנה ממעמדם, ואין זה מתפקידו ו/או מאחריותו של משטר מוסרי – שבראש מעייניו, ערכיו והתחייבויותיו נמצאת ההגנה על אזרחיו – לבדוק שותפות זו.
יש הסוברים כי מוסריותה של ישראל בעימות מבוססת על כך שהיא אינה נלחמת באזרחים ואילו הפלשתינים נלחמים גם באזרחים. ההבחנה הזאת אינה האבחנה בין מוסריותם של הצדדים, אלא, האויב הפלשתיני, אשר אינו בוחל במטרות אזרחיות או בהרג של נשים, ילדים וזקנים, אינו מוסרי, כי מלחמתו איננה צודקת, לאחר כל ההסכמים שהפר, והקוד המוסרי על פיו פועל אינו צודק, והוא נשאר ככזה גם אם יבצע את כל פעולותיו נגד מטרות צבאיות.
רצח, הריגה וזכויות אדם
שום רצח אינו מוצדק. הרג – שאינו רצח - מוצדק רק בהקשר של הגנה עצמית, ובמיוחד כאשר אין הוא נעשה מתוך כוונה לפגוע בזכויות האדם אלא להגן עליהם, כפי שעושה ישראל בהגנתה על אזרחיה.
בראיון שנתנה דייקה השרה לבני גם כאשר סירבה להתייחס לאנשי האוייב האלימים כאל מוסריים במסווה של "לוחמי חירות". לבני אמרה "אני לא יכולה לקרוא להם לוחמי חירות." לבני הצהירה ש"פיגוע נגד חיילים הוא מאבק לגיטימי יותר מרצח אזרחים, תינוקות ונשים." ו"רצח אנשים ברחובות ובקניונים זה משהו בלתי מקובל, ואני מצפה שהקהילה הבינלאומית תעשה את אותה הבחנה". בכך עשתה שוב את טעות ההבחנה בין אזרחים לחיילים. עם זאת, דייקה לבני כשהצהירה בתום הראיון כי "מי שנלחם נגד חייל ישראלי הוא אוייב, ואנו נילחם חזרה."
טעות הלגיטימציה
המוטעה שבגישה הוא שהלגיטימציה שעליה מדברת השרה איננה צודקת באופן יסודי, איסטרטגית או טקטית; למדינה מוסרית אסור להסכים עם כך שפעולתו של אוייב נגדה, בין אם מדובר בפעולה נגד חייליה ובין אם מדובר בפעולה נגד אזרחיה, תהיה לגיטימית. לגיטימציה כלשהי משמעה רשיון לרצח – ובהקשר כזה נתנה לבני הכשרה לרצח לובשי מדים ישראליים.
אמונה בצדקת הדרך
הצד הפלשתיני מחזיק מעמד בתנופה בשל אמונתו בצדקת דרכו. אך אמונתו היא כמובן, אמונה טפלה, שכן חוץ מדמם של ישראלים חפים מפשע שאמונה זו שפכה, אין לה על מה להסתמך, כי לא רק שהפלשתינים לא נפגעו בזכויותיהם על ידי ישראל – אלא שישראל יכולה, בכל נקודה נתונה, להסדיר כל סוג כזה של בעיה ללא שפיכות דמים. במקרה של הפלשתינים, נקנית אמונה טפלה זו בצדקת הדרך על ידי מנהיגיהם במחיר של חיי חלק מהאוכלוסיה שלהם, והקרבת העובדות, איכות החיים, השכל הישר והסיכוי לאושר של האזרח הפלשתיני המדוכא על ידי משטרו. אך במקרה של המערב בכלל וישראל בפרט, סובלים אלה ממחדל טיעוני חמור, אשר מונע מהם להבין את צדקת הדרך שלהם. זה נכון במיוחד כשמדובר בישראל המוסרית. במקרה של הישראלי, הוא מבולבל לגבי מה שצודק – הוא אינו זוכר מדוע ולמה הוא צודק – ומצבה ההכרתי-מושגי המבולבל של שרת החוץ שלו היא דוגמה מצויינת למחדל הטיעוני הכללי שבו אוחז המערב בכלל וישראל בפרט אל מול האויב המוסלמי.
|