|
19-01-2009, 20:39
|
|
|
חבר מתאריך: 25.08.07
הודעות: 1,097
|
|
בלוחמי הגיטאות יש שניים
אחד "רגיל" והשני לזכר הילדים.
גם במשמר העמק יש גן פסלים מדהים ביופיו, ליד חדר האוכל, שכולו מצבת זכרון ליהדות אירופה.
מבני הנצחה לזכר השואה זוכים, בדרך כלל, לטיפול אדריכלי ממוקד ומקורי, ומעניין לעקוב אחר שינויי האופנות הארכיטקטוניות, ככל שהן מתבטאות במבני זכרון לשואה. גן הפסלים במשמר העמק, להערכתי, הוא מהראשונים שנבנו לזכר השואה. עצוב עצוב, ללא שום מאמץ לפאר את הגבורה.
מאמצע שנות החמישים-תחילת השישים נותרו אוהל יזכור, של אבא אלחנני, ביד ושם - ואנדרטת מרדכי אנילביץ' ביד מרדכי. ייתכן שהפסל קצת מוקדם יותר.
אוהל יזכור הוא אחת היצירות המופלאות באדריכלות ישראל. הוא פשוט, איננו מנסה למצוא חן, או לזעזע בכוח, והוא ממעט בשימוש בסמלים. האור, הרצפה הצפה, אש התמיד, קליפת הבטון הקלה/כבדה, וכמובן - החלוקים הענקיים, משאירים כאב בלב שלוקח הרבה זמן להחלים ממנו.
האנדרטה הוא משונה קצת. מרדכי כענק חתיך, גיבור קרב - שום עדות לעובדה שנלחם כנגד האימפריה הנאצית, וניגף בפניה. למראה פסלו קצת קשה להבין במי הוא נלחם ולמה, למעט קרע במכנסיו באזור הברך. פשוט - איש עם רימון יד.
ההמשך גם הוא ביד מרדכי - המוזיאון הבטוני, הגס והפראי של אבא אריה שרון (מתכנן המדינה) ואלדר בנו, הילד המופרע של הפקולטה, שלא אהב כל כך לעבוד עם אבא שלו, אך הם הצליחו להוציא ביחד את המבנה המדהים הזה. מבנה שבוחן גיאומטריה אחרת, לא רבועה, ומנסה למצוא בה הגיון. ותוך כדי כך הוא מערבב את השואה של יהדות אירופה עם התקומה של עם ישראל בארצו, בצורה דינמית, קשה ובלתי מתפשרת. באותה תקופה נבנה גם המוזיאון הגדול של לוחמי הגיטאות, אם אני לא טועה - ביקלס, האדריכל המחונן של מוזיאון עין חרוד. גם בית ווהלין בגבעתיים הוא מאותה תקופה.
בשנות השבעים נבנה בית התפוצות, שאין לי שום דבר לכתוב עליו. ואז הגענו לשנות השמונים, עטורות הסימבוליזם והאינסטנט-צער: בית הילדים בלוחמי הגטאות (רם כרמי), בית הילדים ביד ושם (ספדיה), הפסל המפלצתי מול ביה"ח הדסה בהר הצופים, ועוד.
שנות התשעים היו קצת מאופקות יותר, אם כי עיקר העשייה היתה בחו"ל - ברלין, וואשינגטון, ושוב ברלין. כאן בארץ - ביה"ס ללימודי השואה של גוגנהיים ומינץ, מאופק ונקי. אך לקראת שנות האלפיים שוב פורצת כאן מהומה, בדמות המוזיאון החדש של ספדיה ביד ושם, הילולה ארכיטקטונית סרת טעם של סמליות מגוחכת. סכין... חותכת את ההר... בור למטה והשמות מרחפים מעל הבור... המבנה נפער בפראות אל מול נופי הרי ירושלים... נו, מה אומר ומה אדבר. לפחות זה קצת פחות מר-מתוק, עם דגש על המתוק, מהחלל המגוחך לזכר הילדים, עם הנר.
|
|