 |
18-03-2006, 16:37
|
 |
אדמין לשעבר
|
|
חבר מתאריך: 28.10.01
הודעות: 42,600
|
|
|
בהמשך לדיון על הסטוריוגרפיה - אצ"י כדוגמא להשכחה מכוונת.
הארגון הצבאי היהודי (האצ"י - Z.Z.W), היה המחתרת חמושה הראשונה שהוקמה ע"י יהודים בפולין
הכבושה. היא הוקמה עוד קודם לגטו, וצברה נשק, לוחמים ותחמושת, כשנתיים לפני שהחלו להתארגן
תאי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל - שהיה ברית בין ארגוני שמאל ציוניים לבין הבונד).
אצ"י הוקם ע"י קבוצת קציני מילואים יהודיים שהיו חברים בבית"ר, בברית החייל ובאצ"ל באירופה.
בראשם עמדו פאוול פרנקל, דוד מרדכי אפלבאום וליאון רודאל.הארגון נשען למן ראשיתו על קצין
המחתרת הפולנית הלאומית KB (שהייתה מסונפת לארמיה קראיובה, ארגון המחתרת הלאומי הגדול
ביותר בפולין, שרבים מחבריו, אגב, היו אנטישמיים מובהקים), הנריק איוואנסקי (שכונה "ביסטרי").
ביסטרי סיפק נשק תחמושת (מסוגים שלא עמדו לרשות אף גוף אחר בגטו), והוא ואנשיו סייעו
בחפירת המנהרות שהיו נשק מציל חיים, לא פחות מהרובים והאקדחים שעמדו לרשות המחתרת.
למרות שרוב מייסדיה היו רוויזיוניסטיים, לא עשתה המחתרת אבחנות בין מגוייסיה, ובלבד שעמדו
במבחני הנאמנות שהוצבו להם. המחתרת פעלה בתנאי מידור מקסימליים, ולוחם מחתרת מן השורה
לא יכול היה להכיר יותר מארבעה אנשים (תא). המבנה היה היררכי ונשען על הניסיון הצבאי של
מפקדי המחתרת: נוצרו שלוש פלוגות (כשאחת מהן היא שלד של מפקדים שיהיה ערוך לקלוט
במהירות מגוייסים חדשים), ובכל אחת 4 מחלקות, בכל מחלקה 4 כיתות, בכל כיתה מס' תאים.
קשה להעריך כמה אנשים מנתה המחתרת בעת המרד, אבל כפי הנראה מדובר על כ250 (לעומת כ
300-400 באי"ל), אלא שקבוצה מצומצמת יותר זו, הייתה חמושה הרבה יותר טוב, ולמעשה לרוב
חבריה היה נשק אישי (דבר שלא היה קרוב אפילו להתגשמות בכל הנוגע לאי"ל). בנוסף לנשק אישי,
החזיקה אצ"י גם במס' כלי נשק מחלקתיים, כמו מק"כים שאפשרו לחימה גם בשטח יחסית פתוח.
בין שני הארגונים היו יחסי עויינות (מרק אדלמן מהבונד, סגן מפקד אי"ל, תיאר אותם כ"מבריחים
פאשיסטים"), וכל ניסיונות האיחוד נכשלו. שני הצדדים האשימו זה את זה: אצ"י טענו שאי"ל דרשו
מהם את מה שלא דרשו מאף קבוצה אחרת בארגון - התפרקות והצטרפות כיחידים (באי"ל היו 22
תאים, שחולקו עפ"י השתייכות מפלגתית, ובהם 18 תאים ציוניים של דרור, שמו"צ וגורדוניה ו-4 תאי
בונד), ואילו אי"ל טענו שאצ"י תצבעו שהפיקוד הכללי יינתן רק למי שיש לו הכשרה פיקודית
פורמאלית, כך שבעצם רק ראשי אצ"י יוכלו לעמוד בראש הגוף המאוחד.
הפעולה הצבאית הראשונה של מחתרות כנגד הגרמנים, התבצעה בו-זמנית ע"י שני הארגונים, ללא
כל תיאום ביניהם: מרדכי אנילביץ', מפקד אי"ל, הוביל קבוצה שהצטרפה להמון יהודים שנחטפו
באקציה של ינואר 1943 (כחצי שנה אחרי האקציה הגדולה, שרוקנה את רוב הגטו מיהודים), והם
פתחו באש על הגרמנים סמוך למקום השילוח (האומשלגפלאץ). בפעולה נפגעו מס' גרמנים, וכל
לוחמי אי"ל למעט אניבלביץ', נפלו בקרב. באותה עת הוביל דוד אפלבאום קבוצת אצ"י שתקפה
גרמנים ברחוב מוראנובסקה (סמוך למטה הסודי של אצ"י), ופגעה בכמה מהם, מבלי שאנשיה נפגעו.
אצ"י הוסיפה לבצע פעולות כנגד הגרמנים גם ביומיים הבאים (19 ו20 בינואר), והגרמנים החליטו
(אולי ההתנגדות הבלתי צפוייה, למרות שמעולם זה לא הוכח) להפסיק את האקציה כבר אחרי שלושה
ימים.
בחודשים הבאים נשלט למעשה הגטו ע"י שני הארגונים, והגרמנים נמנעו מסיורים רגליים בלילות.
הארגונים ניצלו תקופה זו לחיזוק המשמעת בגטו (חיסול מלשינים ובניית בונקרים ומנהרות),
והתארגנות לקראת מה שהיה ברור שיגיע: פעולה גרמנית לחיסול מוחלט של הגטו.
תחום המנהרות היה דבר שאצ"י התבלט בו מאוד: הוא גייס לשורותיו אנשים שרכשו מיומנות רבה
בתחום הכניסה והיציאה מהגטו, וכפי שצויין, גם שיתוף הפעולה של KB סייע מאוד בנושא זה (למשל,
מציאת פתחי מנהרות בתוך דירות בצד הארי, שבהן גרו פולנים שסייעו).
ב19 באפריל 1943 החלה כוחות האס אס בפיקוד יורגן שטרופ בפעולה לחיסול הגטו, לכבוד יום
ההולדת של היטלר (שחל למחרת). כוחותיהם נתקלו בלוחמי שתי המחתרות על כל צעד ושעל,
כשהקרב הקשה ביותר התחולל בכיכר מוראנובסקה, בסמוך לחומת הגטו - והיה כולו חשוף לעיני עדי
ראייה פולניים. בקרב זה נטלו חלק מס' יחידות אצ"י שהחזיקו מעמד לא פחות מארבעה ימים,
בעמדות חצי גלויות. בקרב זה הושמד טנק, נהרגו גרמנים לא מעטים - ומעל לכל, הונפו דגל הלאום
ודגל פולין על הנקודה הגבוהה ביותר בכיכר, שנראתה ברדיוס של מאות מטרים מסביב לגטו. שטרופ
עצמו התייחס בחומרה לדבר זה (והדבר הופיע בדיווחיו היומיים), והשקיע מאמצים רבים בהגעה אל
העמדה הגבוהה, לשם הסרת הדגלים. העמדה הזו נהנתה מאספקה שוטפת של נשק, תודות למעבר
ישיר לצד הארי, שם היו ביסטרי ואנשיו, שדאגו לתחמושת ונשק לכל אורך הקרב (ואף ביצעו מספר
התקפות הסחה).
הקרבות נמשכו ברחבי הגטו במשך קרוב לחודש, למרות השימוש הגרמני המאסיבי באש, שמולו לא
הייתה למחתרות כל תשובה, למעט התבצרות בבונקרים ונסיונות נסיגה לצד הארי (כשרוב הנמלטים
משני הארגונים, עושים שימוש ברשת המנהרות המאסיבית של אצ"י).
לקראת אמצע מאי דוכאה ההתנגדות בגטו באופן סופי. כמה קבוצות של אצ"י הצליחו לעבור לצד
הארי והמשיכו להלחם. בקרבות אלה נפלה כל צמרת אצ"י, ורק לוחמים בודדים מן הארגון שרדו את
הקרבות (רק איש סגל בכיר אחד מהארגון, שרד את המלחמה כולה - קלמן מנדלסון).
זהו סיפורו של אצ"י (בצמצום רב עד מאוד). אלא מה? זהו לא הנושא. הנושא הוא העובדה שאצ"י
נמחק באופן טוטאלי מספרי ההסטוריה הרשמיים של השואה. אין כמעט ישראלי אחד שלא שמע על
מרד גטו ורשה, ואין כמעט ישראלי אחד שלא שמע על מרדכי אנילביץ', אנטק צוקרמן, צביה לובטקין
וחבריהם, שלחמו כולם באומץ אדיר ובגבורה נואשת. לעומת זאת, אין כמעט אחד ששמע על פאוול
פרנקל, דוד אפלבאום וליאון רודאל. איש לא שמע על קרב המופת הסמלי של כיכר מוראנובסקה
(המקום היחיד שבו הונף דגל הכחול-לבן במהלך המרד).
המחקר ההסטורי שנעשה בכל הנוגע לאצ"י, הוא מגוחך עד מעליב. דווקא בפולין הקומוניסטית יצאה
עבודת מחקר בנושא עוד ב1959. בארץ נערך מחקר הסטורי יחיד בראשית שנות הששים, אלא
שמסיבות "שונות ומשונות", רקיד ז'בוטינסקי הסכימה להוציאו לאור (חרף העובדה שאין עוררין על כך
שחיים לזר ליטאי וחיה לזר עשו עבודת מחקר מופלאה, שכללה אפילו תחקור עדים "לא קומוניסטיים"
בתוככי פולין). הספר יצא כ"ספר מפלגתי", ולא זכה להתייחסות כלל. רק ב2005 הוציאה הוצאת יד
ושם ספר על אצ"י, שהוא תוצר של מחקר של רופא צרפתי, קרובו של דוד אפלבאום - וגם הוא מחקר
שהיווה יוזמה פרטית שיד ושם לקח עליה חסות (תוך הבעת הסתייגות מאחד המקורות, עקב היותו
אנטישמי - טיעון אבסורדי בהתחשב בכך שדיווחי שטרופ עצמו מהווים מקור ראשון במעלה, בכל
המחקרים שפורסמו על מרד גטו ורשה).
מקורות נוספים שיצאו לאחרונה, הם עבודת מחקר של מישה ארנס, שיוצאת בקטעים (עד כה פורסם
מאמר אחד), מחקר של נורית אשכנזי על הקרב בכיכר מוראנובסקה, וכמה מקורות בפולנית.
באנציקלופדיה של השואה, אצ"י מוזכר בצמצום רב, אין התייחסות ביורפית להנהגתו - וישנה טעות
עובדתית חמורה, כשנטען ש-ל-א נטל חלק בקרבות של ינואר 1943 (וזאת בשעה שהערך מצטט את
חיים לזר ליטאי כמקור - כשזה טוען במפורש שאצ"י כ-ן נטל חלק בקרבות, במידה העולה על זו של
אי"ל). הם גם טוענים שפעולות אצ"י בגטו הסתיימו אחרי הקרב בכיכר מוראנובסקה, וגם זו, כאמור,
טעות מוחלטת (וגם זאת בהתבסס על המקורות של כותבי הערך הנ"ל, כפי שצוטטו...).
יש שטוענים שהסיבה למיעוט ההתייחסות לחלקו של אצ"י במרד, היא העובדה שרוב הפיקוד הבכיר
שלו הושמד, והלוחמים ששרדו, לא ידעו הרבה בגלל המידור. הטיעון הזה לא מחזיק מים מכיוון ששני
בכירים כ-ן שרדו (מנדלסון וחסיד אומות העולם איוואנסקי, שעמד בקשר רצוף וקבוע עם כל צמרת
אצ"י, וכיר את הארגון טוב מרוב מפקדיו, אותם חימש), ואנשי אי"ל הכירו את אותם אנשים, ובכ"ז
בחרו להתעלם מהם, בסיפורו של המרד.
בספרו של אפלבאום מופיע מכתב מלא כאב ששלח איוואנסקי אל צביה לובטקין בסוף שנות
החמישים (הוא היה אזרח מקופח בפולין, עקב היותו "לא קומוניסט", והיא כבר שהתה בארץ בקיבוץ
לוחמי הגטאות) ובו הביע פליאה וצער שאין כל התייחסות לאצ"י ולאנשיו, "למרות שהיו ארגון קטן ולא
חשוב יחסית לאי"ל" (מלים שכתב, כנראה בציניות).
אם בוחנים מהם המקורות שכן כתבו על אצ"י, והיכן לא הופיע עליו כלום (מוזאון לוחמי הגטאות,
במוזאון יד ושם, במוזאון השואה והתקומה ביד מרדכי), קשה שלא להגיע למסקנה שהחלטה
פ-ו-ל-י-ט-י-ת היא שהביאה למעשה אנטי-מחקרי (ואנטי אנושי) זה, של מחיקת חלקם (הלא פחות
גדול) של קבוצת לוחמי חרות אמיצים - שלמרבה הצער השתייכו למפלגה הלא נכונה...
מחיקת זכר האצ"י היא דוגמא קלאסית להסטוריוגרפיה מפלגתית שבאה לרומם את "הקרובים לנו"
(שאיש בכלל לא חלם לזלזל בחלקם העצום והמפואר במרד ולפניו), ולמחוק את זכר האחרים.
כשבוחנים הרבה מחקרים הסטוריים מהתקופה ההיא (ימי "המפא"י הגדול"...), יש לקחת בחשבון את
הרצון האדיר לרומם את ה"לנו" ולמחוק את ה"לצרינו". זה נכון לגבי העליות, זה נכון לגבי המחתרות
שלחמו בבריטים - וזה נכון, למרבה הזוועה, אפילו לגבי חקר השואה. |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
