אל תיקחו ממרדכי את עברו

יום שלישי, 23 בנובמבר 2004, 3:36 מאת: יואל מרקוס, הארץ



יואל מרקוס חושב שיצחק מרדכי הוא הוא הקורבן האמיתי של פרשת מרדכי

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://wmh.walla.co.il/w/18-200/6378-18.jpg]

מרדכי. "טרגדיה של אדם שלא התגבר על יצרו"

אני מרשה לעצמי לחשוף כאן לראשונה את העובדה, שהיה רגע בחייו של יצחק מרדכי, שחלפה בראשו המחשבה להתאבד. אך רק לרגע. מרדכי, אז תת-אלוף, קצין צנחנים וחי"ר ראשי, היה בביתי ביוני 86' כדי לגולל באוזני, באישור הרמטכ"ל, את 495 הימים שעברו עליו כקורבן עלילה שרקמו נגדו ראשי השב"כ, ולפיה הרג במו ידיו בדם קר את שני המחבלים מפרשת קו 300. "אינני יודע", אמר לי אז, "מאיפה היו לי תעצומות הנפש לעמוד בעלילה זו. אילו הייתי חלש יותר, הייתי יורה בעצמי".

פרשת קו 300 היא סיפור מזעזע, קפקאי, שבו היועץ המשפטי לממשלה, ועדת חקירה, ועיתונאים מצפוניים דרשו להעמיד את מרדכי לדין על הריגת שני חוטפי האוטובוס. מדובר באירוע שהחל באפריל 84' והסתיים בהתפתחות דרמטית ביוני 86', כששלושה מבכירי השב"כ גילו, שראש השב"כ אז, אברהם שלום, הוא שהורה לחסל את המחבלים, הוא שהורה להוליך שולל את ועדת זורע ולשבש את עבודתה באופן שהחשד ייפול על מרדכי.

באותו יום בביתי תיאר מרדכי באוזני פרטים מסמרי שיער על הדרך שבה "נידבו" אותו לככב, כקורבן, בעלילת דם שלא היתה כדוגמתה בישראל. תצלומיהם של המחבלים החיים מצד אחד ומרדכי בשטח ואקדח בידו מצד אחר, שהתנוססו על עמודי החדשות - גרמו לכך, שהציבור לא האמין בצדקתו גם כשזוכה בבית משפט צבאי וגרס שהפרשה טויחה.

כשהאמת נחשפה, האחראים האמיתיים בשב"כ קיבלו חנינה מראש, בלי משפט. והאיש שהשתתף ברצח, והודה בראיון עיתונאי שריסק את ראשי המחבלים, מכהן כיום כח"כ, שהבאס פרופונדו שלו נשמע ביחס לבעיות האומה החשובות ביותר העולות בכנסת.

מרדכי, שעלה לארץ מהאזור הכורדי בעיראק ב-1950, ישר לאוהל במעברה, היה מראשוני הלוחמים שעלייתם המטאורית בצבא לא היתה קשורה לא בעבר בפלמ"ח ולא באליטות של הקיבוצים. הוא היה בראשוני המזרחים שהתקדם, כצנחן לוחם, מדרגה לדרגה. מפקד פלוגה במלחמת ששת הימים, מג"ד במלחמת יום הכיפורים, שבה זכה לעיטור העוז על חלקו בקרב בחווה הסינית. קצין יחיד בצה"ל שכיהן כאלוף שלושה פיקודים, עד שהגיע לתפקיד שר הביטחון. שר ביטחון מזרחי ראשון. אף שכיהן בתפקיד זה בממשלת בנימין נתניהו, הרבה לדבר על הצורך בהסדר עם הפלשתינאים, ולימים התייצב נגד נתניהו וסייע בהבסתו בעימות טלוויזיוני ראשון, שבו אמן השליטה בלשון התבלבל והוכה שוק על ירך.

כל ההקדמה הזאת לא באה להקל כהוא זה על הרשעתו בגין ביצוע מעשים מגונים. הפעם זו לא פרשת דרייפוס ולא עלילה, אלא טרגדיה של אדם שלא התגבר על יצרו. היו ימים לא מפוארים בצה"ל, שבהם קצינים ניצלו את מעמדם כדי לפלרטט עם פקידותיהם. לפעמים בכוח פיסי מתון, לפעמים בהסכמה.



עם כל הכבוד הראוי למין החלש, גם שם לא כולן היו צדיקות תמימות. היו בהן חיילות ששאפו לזכות לחסדי מפקדיהן החשובים והנלהבים כדי לקדם את מעמדן. אך ימי המצ'ואיזם הגברי ועידן "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת" חלפו. הממזרים שינו את הכללים (כדברי ספירו אגניו) ולא גילו למרדכי. הוא נמצא אשם, והורשע בכל הערכאות. קשה להבין, איך האיש שעמד בעלילת השב"כ לא עמד בפיתוי לשלוח יד לאן שלא צריך.

מרדכי הוא כיום איש גמור מבחינה ציבורית ושבור מבחינה אישית. אם בפרשת השב"כ הוא היה קורבן של המערכת, עכשיו הוא רק קורבן של עצמו. אף אל פי כן אני מקווה, שהידיעות שהצבא שוקל להורידו לדרגת טוראי יתבדו, או לפחות לא יאושרו על ידי שר הביטחון. לא רק משום שלא רומסים אדם רמוס, אלא משום שאת דרגותיו, את קידומו הצבאי ואת הגמלה שלו השיג ביושר ובמסירות, וסיכם את שירותו הביטחוני בכבוד גם כשהיה קורבן לעלילה שפלה. עתידו גמור, אל תיקחו ממנו את העבר.

יואל מרקוס מבצע מעשה מגונה בקוראים

יום שלישי, 23 בנובמבר 2004, 13:06 מאת: דריה שועלי ותולי שרגאי, מערכת וואלה!


דריה שועלי ותולי שרגאי לא מאמינות שבישראל 2004 יכול להתפרסם מאמר כל כך חשוך ומסוכן שמקבל בהבנה תקיפת נשים

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://wmh.walla.co.il/w/18-200/20905-18.jpg]

יצחק מרדכי בבית המשפט. מועדון הבנים נסגר (צילום: רויטרס)

האם כשם שקורבנותיו של האלוף (כן, עדיין אלוף) במיל. יצחק מרדכי, לא העיזו לסרב לו, גם עורכי "הארץ" אינם יכולים לומר "לא" ליואל מרקוס? כי אם הם יכולים, ראוי היה שיעשו זאת היום, וימנעו מלפרסם את המאמר המביש (ראה לעיל) בו פוטר מרקוס את מרדכי מאחריות על מעשיו בנימוקים שמעליבים כל אדם, אישה או גבר.

תוך דרמטיזציה והתלהמות שאינם מאפיינים את הענייניות והניקיון ש"הארץ" ידוע בהם ("סיפור מזעזע", "פרטים מסמרי שיער", "עלילת דם שלא היתה כדוגמתה בישראל"), מקדיש מרקוס את רוב הטור שלו לתיאור הניסיון להאשים את יצחק מרדכי בפרשת קו 300. מרקוס אף מספר כי באותם ימים אמר לו מרדכי (במה שנדמה כסצנה סאטירית הלקוחה מאחד מטוריו של דורון רוזנבלום), כי לו היה חלש יותר, ודאי היה מתאבד.

קורא האדם את המאמר ושואל עצמו, לשם מה מנסה מרקוס לגייס באמצעים טלנובליים אלה את אהדתנו כלפי מרדכי, אותו הוא שב ומתאר ככורדי-עיראקי, שהגיע מהתחתית וכנגד כל הסיכויים התקדם במעלה צה"ל והמערכת הפוליטית, ואף "היכה שוק על ירך" את נתניהו, משל היה איזה דוד ונתניהו גוליית? האם מנסה אולי מרקוס להקביל, שלא בטוב, בין חלקו של מרדכי בפרשת קו 300 לחלקו של המ"פ בפרשת "וידוא ההריגה" של אימאן אל המס? מסתבר שהסיבה חמורה יותר – מרקוס פשוט מבקש להקהל בעונשו של מרדכי באשמת מעשים מגונים.

מרקוס טוען כי "כל ההקדמה הזאת" (שאורכה כשלושה רבעים מן הטור), "לא באה להקל כהוא זה על הרשעתו (של מרדכי) בגין ביצוע מעשים מגונים". אך בדיוק לשם כך היא באה, ובדיוק לשם כך היא פורסמה היום, לאחר שבית המשפט העליון דחה בפעם השלישית את ערעורו של מרדכי. את הרשעתו בביצוע מעשים מגונים מתאר מרקוס כ"טרגדיה של אדם שלא התגבר על יצרו". לקרוא ולא להאמין! האם הטרגדיה של מרדכי היא? או שמא של נ', שלא זו בלבד שמרדכי עשה בה מעשה מגונה אלא שאנשיו, כפי שקבעו גם שופטי בית המשפט, הרסו את חייה בניסיון לגרום לה לחזור בה מעדותה? "היו ימים לא מפוארים בצה"ל, שבהם קצינים ניצלו את מעמדם כדי לפלרטט עם פקידותיהם", אומר מרקוס. האם ביצוע מעשים מגונים בכוח כמוהו כ"פלירטוט" עבור מרקוס? שממשיך ומזלזל בנושא כולו ובפרשה בפרט - "לפעמים בכוח פיסי מתון, לפעמים בהסכמה". האם יש מקום לציין מקרים בהם פלירטוט נעשה בהסכמה בבואך לדון במקרה בו הורשע אדם בביצוע מעשים מגונים באדם חלש ממנו וכפוף לו? "עם כל הכבוד למין החלש", ממשיך מרקוס כלקוח ממאה אחרת, "גם שם לא היו כולן צדיקות תמימות. היו בהן חיילות ששאפו לזכות לחסדי מפקדיהן החשובים והנלהבים כדי לקדם את מעמדן". לא יאומן שבישראל 2004, (ולא 1954, השנה בה חי כנראה מרקוס), עם האלימות הגוברת כלפי נשים והניסיון החקיקתי להילחם בזה, מגיע בכיר הפובליציסטים של הארץ ומעלה טענות כה מעוותות. מרקוס, רוצה לקרוא לי מיידע'לה? לצבוט לי בתחת ולקחת אותי על הג'יפ לסיבוב בכסית? או שנתקדם איזו חצי מאה קדימה ונשאיר מאחורינו את ה"ימים הלא מפוארים" בהם בגרוש היה חור והבנות היו נותנות?

מרקוס מתאכזב ממרדכי. הוא מתקשה להבין כיצד האיש שעמד בעלילת השב"כ, לא עמד בפיתוי "לשלוח יד לאן שלא צריך", כפי שהוא מנסח זאת בסגנון סחבקיית מילואים. מרקוס יודע שמועדון הבנים נסגר, אך עושה רושם כי הוא מצר על סגירתו. הוא מגדיר את מרדכי כ"טרגדיה של אדם שלא התגבר על יצרו". סילחו לנו, אבל בעינינו, הטרגדיה של מרדכי היא כאין וכאפס לעומת הטרגדיה של קורבנותיו, ושל כל אותן חיילות שלא ניסו לקדם את מעמדן, ובכל זאת סבלו מאותם מפקדים.


מרקוס מתאר את מרדכי כיום כקורבן של עצמו, תחת שיבין כי הוא אינו הקורבן, אלא הפושע המורשע, ועוד מביע תקווה כי לא יורידו אותו לדרגת טוראי. "משום שלא רומסים אדם רמוס". האם מרדכי פטור מתשלום על שגיאותיו? והאם לפי אותו הגיון, סבור מרקוס כי אין להעמיד לדין את סדאם חוסיין, שמדינתו נלקחה ממנו ואשר הושפל לעיני העולם כולו? מרקוס ישיב שאין דין חוסיין כדין מרדכי, משום שאת כל דרגותיו וקידומו השיג מרדכי "ביושר ובמסירות". "עתידו גמור", אומר מרקוס, "אל תקחו ממנו את העבר".

לא אנו גזלנו ממרדכי את עברו, הוא עשה זאת בעצמו, ועל הדרך לקח גם את העתיד מקורבנותיו, כשם שלא אנו ביצענו מעשים מגונים בנ'. מדרכי הוא שעשה זאת והוא שהורשע במעשה (על העונש הקל לא נרחיב). כל שנותר למרדכי הוא לפחות לשאת באחריות למעשיו, ואולי כדאי שננסח זאת בשפה שמרקוס יבינה: "כמו גבר".

http://hydepark.hevre.co.il/hydepar...asp?forum_id=99