 |
11-09-2005, 20:44
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 20.07.05
הודעות: 355
|
|
|
כתבה של רוי מילר!
זמן טוב לפרסם את המאמר של רוי מילר
חוקי המשחק
מאת: רורי א. מילר (Rory A. Miller)
תרגם: pinibs
(המאמר פורסם במקור באתר סייברקוון: http://www.cyberkwoon.com/forum/cms_view_article.php?aid=104 )
האמנם אין חוקים בקרב רחוב?
לדעתי, גישה זו היא מעט נאיבית. מובן שישנם חוקים פיזיקליים וביולוגיים המשפיעים על מה שנחשב אפשרי ויעיל. כל שיטת אימון אשר תתעלם מעובדה זו תיתפס, מן הסתם, כמסוכנת. אולם ישנם חוקים נוספים – חוקים כימיים, חברתיים ופסיכולוגיים, אשר מכתיבים חלק ניכר ממהלך הקרב. רובנו איננו מודעים לקיומם, ממש כפי שאין אנו מודעים לחוקי התחביר של שפת אמנו. זאת משום שחוקים אלו טבועים בנו, ומהווים חלק מתהליך הגדילה שלנו במידה שהופכת אותם למובנים מאליהם.
#9688;
החוקים הכימיים
אתחיל בתיאור החוקים הכימיים הרלוונטיים למצב של קרב אמת, וזאת, בעיקר, משום היותם פחות סובייקטיביים מחוקים הנובעים מגורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים או חברתיים.
כשהוא נתון תחת איום דוגמת עימות בתנאי אמת, משחרר הגוף שלנו כימיקלים המשפיעים הן עליו, והן על התודעה שלנו (בחרתי במילה "תודעה" לתרגום המילה "Mind"). תופעה זו נחקרה על ידי ברוס סידל (Bruce Siddle), אשר השתמש בנתון של שינוי קצב פעימות הלב (הנמדד במספר הפעימות לדקה) כמדד יעיל לבדיקת השפעות הכימיקלים על הגוף והתודעה. סידל התיחס לעליה בקצב פעימות הלב הנגרמת מסיבות הורמונליות, הן משום שלעליה הנגרמת מסיבות אחרות (כגון: פעילות אירובית), ישנן השפעות אחרות, והן משום ש"זינוק הורמונלי" בקצב פעימות הלב יכול להתרחש באופן כמעט מיידי.
#9688;
הנה, אם כן, "החוקים הכימיים של קרב אמת", המתארים את השפעת הכימיקלים המשתחררים בגופנו כתוצאה מפחד, כפי שהם מתבטאים במדד פעימות הלב לדקה:
אדם הנמצא במצב בו הוא מספיק מבוהל, כך שקצב פעימות הלב שלו עולה על 115 פעימות לדקה, יתחיל לאבד את כישורי המוטוריקה העדינה שלו. כתוצאה מכך, היכולת שלו לאחוז, לתפוס, ולבצע בריחים באופן מדויק חדלה להיות זמינה עבורו.
באזור ה155- פעימות לדקה מתחילים להפגע כישורים מוטוריים מורכבים, והאדם מאבד את היכולת לבצע תבניות וצירופים (קומבינציות), לטמון מלכודות (לבצע טכניקות), ולהשתמש בתנועות טאטוא.
באזור ה175- פעימות לדקה סובל האדם מפגיעה חמורה בכישורי התכנון והחשיבה שלו. הוא מאבד את יכולת הראיה לטווח קצר, את יכולת הראיה ההיקפית, ואת תפיסת העומק. חוש השמיעה מתכהה, ולעיתים אובד לחלוטין.
מעל 175 פעימות לדקה, תכולת שלפוחית השתן (אם ישנה כזו) מופרשת החוצה ללא שליטה. רוב בני האדם יקפאו (כלומר, ישארו חסרי תנועה) או ימצאו בתנוחת עובר כשהם מחכים לאמא שתבוא להציל אותם. פעילויות פיזיות אשר יתאפשרו במצב זה, כגון ריצה או חבטה, יהיו גסות ומגושמות.
במילים אחרות, ככל שהאדם יזדקק לכישוריו ויכולותיו באופן נואש יותר, כך תקטן האפשרות שלו לסמוך עליהם. האמונה ביכולת לפעול טוב יותר תחת לחץ, אינה אלא מיתוס שיש לנפצו, ולאמירות או מחשבות מהסוג של: "אם היה זה מצב אמת, הייתי פועל טוב יותר.", אין כל אחיזה במציאות. בפועל, תפקודו של אדם בזמן אמת יהיה גרוע לאין ערוך מאשר בזמן אימון.
את מידת השבריריות של האמונה בדבר היכולת לפעול היטב תחת לחץ ניתן להדגיש אפילו יותר, כאשר מבינים שרמות המצוקה המתוארות כאן (עד מעל 175 פעימות לב לדקה) יכולות להופיע אצל רוב בני האדם כתוצאה מלא יותר מאשר איומים מילוליים אגרסיביים…
#9688;
ריקוד הקוף
מכירים את האמרה: "כאשר שני נמרים נלחמים זה בזה, אחד מהם מת ובשני מוטל מום."? אם כן, דעו כי היא שקרית. כמו גם יונקים אחרים, כאשר נמרים, דובים או כלבים נלחמים בבני מינם הם עושים שימוש בקרב טקסי אשר טבוע בהם, במטרה למנוע את אותה הטלת מום. צבאים, למשל, תוקפים באמצעות קרניים אל קרניים, ולא קרניים אל צלעות. כמו בעלי-חיים אחרים, גם בני האדם משתמשים באמצעים טקסיים כדי לבסס שליטה חברתית או להגן על טריטוריה. טקסים אלו, לרוב אינם קטלניים.
ריקוד הקוף הינו דוגמה לטקס שכזה, והוא מורכב משלבים מוגדרים וברורים. אני מאמין כי זהו ריקוד מולד, שהשלבים המרכיבים אותו הינם תלויי תרבות. בתרבות שלי השלבים הם:
1. קשר עין ונעיצת מבט חודר.
2. קריאת תגר מילולית, כגון: "על מה ת´מסתכל?".
3. סגירת טווח. לעיתים, חבטה (התנגשות) של חזה בחזה.
4. נעיצת אצבע (למשל, באזור החזה) או דחיפת החזה בשתי ידיים.
5. מכת אגרוף מסובבת (מגל) של היד החזקה (כלומר, יד ימין לימניים, וההפך).
חבר קנדי סיפר לי, שבמחוזותיו שלב מספר 4 מתאפיין בהעפת הכובע מעל ראשו של האדם העומד מולך. כפי שאמרתי, השלבים הינם תלויי תרבות…
מספר נקודות חשובות הקשורות לריקוד הקוף:
§ ריקוד הקוף הוא נחלתם הכמעט בלעדית של הגברים (או הזכרים אצל בעלי-החיים), ואינני מכיר את מקבילתו הנשית (או הנקבית אצל בעלי-החיים).
§ רוב אמנויות הלחימה (כמו גם רוב הפנטזיות הקשורות למאבק אצל מתבגרים) מבוססות על מודל ריקוד הקוף. קל הרבה יותר לגבור על הצד השני כחלק מתרחיש המתוכנן-גנטית לא להיות קטלני.
§ כמעט תמיד ניתן להמנע מריקוד הקוף, בין אם על-ידי השפלת המבט תוך כדי התנצלות, ובין אם על-ידי התעלמות מוחלטת תוך כדי שמירה על שפת-גוף רגועה לחלוטין, והתיחסות לקריאת התגר המילולית כאל שאלה רצינית ומעוררת מחשבה.
§ אם בחרת להתחיל בריקוד, ככל הנראה לא תוכל לעצור (אלא אם כן תוכל להתגבר על חמישים מליון שנות התניה… . לתלמידי אני מסביר, כי לא אתה הוא שמוביל בריקוד, אלה הריקוד הוא שמוביל אותך.
§ רוב העימותים נפתרים כאשר אחד הצדדים נסוג לפני שפורצת האלימות. כפי שטען דייב גרוסמן (Dave Grossman) בספרו "על ההריגה", קרבות רבים יותר מסתיימים בניצחון שהושג באמצעות תצוגת הכוח, מאשר בניצחון שהושג באמצעות לחימה.
§ מקצוען יכול לסיים עימות במהירות באמצעות דילוג על שלבים. אם, לדוגמה, הצדדים נמצאים בשלב הראשון, השני או השלישי של הריקוד, והמקצוען נוקט בצעד פיזי החלטי, הצד השני יתפס לא מוכן. זאת משום שבתודעתו הוא מצפה להופעתם של כל שלבי הריקוד לפני שהעימות עובר לפסים פיזיים.
#9688;
חוקים פסיכולוגיים
חוק מספר 1: אינך יודע אם אתה מסוגל לעשות זאת, עד שעשית זאת.
למרות כל גינוני הראווה והדיבורים המתרברבים ("הרעש והצילצולים"), רוב בני האדם "הנורמליים" אינם מסוגלים להרוג את בני מינם. יתכן והם יהיו מסוגלים לעשות זאת "בשלט-רחוק", כלומר, באמצעות פעולה שאין לה קשר בלתי אמצעי להריגה, אך הם לא יהיו מסוגלים להרוג אדם אחר במו ידיהם (היוצאים מן הכלל, בעניין זה הם האנשים שגרוסמן מכנה "סוציופטים אגרסיביים", אשר מהווים, להערכתו, פחות מ2%- מהאוכלוסיה).
בנימה מעט יותר אישית אוכל לספר, כי אחד האירועים המעצבים את דרכו המקצועית של קצין בשירות בתי הסוהר הוא ההתנסות הראשונה שלו בתגרת אסירים. באירוע שכזה ניתן להבחין בשלושה סוגי אנשים: אלה שירוצו אל התגרה, אלה שיתרחקו ממנה, ואלה שיקפאו במקום.
על אף הפנטזיות האישיות, ההתרברבות ואולי, אפילו, הבטחון העצמי האמיתי, איש אינו יודע באיזו משלוש הקטגוריות הוא נמצא עד להתנסות הראשונה שלו (מסיבה זו הוותיקים תמיד צופים בחדשים). ישנה, אגב, גם קטגוריה רביעית של אנשים – אלה המסוגלים לצעוד אל התגרה (לעומת לרוץ אליה, כלומר, אלה המפגינים קור רוח), אך נראה כי זהו, כבר, עניין של נסיון.
חוק מספר 2: מגע בפּנים.
מגע של מבוגר בפניו של מבוגר אחר אינו נהוג בתרבות שלנו, אלא אם כן מדובר במחווה אינטימית, כגון, בין בני זוג. נפוץ יותר הוא מגע של מבוגר בפניו או בראשו של ילד, ולכן, מגע של מבוגר אחד בפניו של מבוגר אחר (שלא כסימן לקרבה ואינטימיות) מתפרש כסימן ברור ומשמעותי של שליטה – סימן שהמבוגר הנוגע מתיחס אל המבוגר השני כאל ילד. לעיתים, די בכך שאדם יפרע, לכאורה בשובבות, את שערו של אדם אחר, כדי לעורר באחר תחושות קיצוניות של השפלה.
השפלת אדם אחד על-ידי אדם אחר באמצעות מגע אלים בפניו המבטא שליטה ועליונות הפך, בכלא, להתקפה שיטתית הנקראת "סטירה לשָפוּט" . חשוב להבין, כי סטירה לפּנים, שמבוצעת היטב (עם או בלי טכניקה יעודית מתאימה), עלולה להיות הרסנית מבחינה פיזית, וממוטטת מבחינה פסיכולוגית. הסטירה מכניסה את הקורבן להלם, והופכת אותו לילד משותק וכנוע.
סוג זה של תקיפה נחשב לטאבו (איסור) כל כך חמור, עד שפעמים רבות גם התוקף עצמו קופא במקומו כאשר הוא מכה מישהו אחר בפּנים, אפילו במהלך קרבות אימון. זה עשוי לקרות גם לכם…
חוק מספר 3: דיבור.
דיבור ותקיפה אינם הולכים ביחד. מעולם לא ראיתי מישהו נותן מכת אגרוף, אפילו חלשה ולא מקצועית, כשהוא מדבר, בו-זמנית, באופן רגיל. הוא יכול לצעוק, להתנשף או להשתתק בפתאומיות, אבל לא לדבר.
ממש כעת, נסו לדבר אל מסך המחשב שלכם. דברו על מזג האויר. עכשיו, תנו מכת אגרוף באויר מבלי שקולכם יסגיר זאת. אני לא מסוגל לעשות זאת, ומעולם לא פגשתי מישהו שיכול. אולי שווה להתאמן על זה…
את החוק הזה תוכלו לנצל לטובתכם, משום שגם המצב ההפוך הוא נכון. כאשר האדם המאיים עליכם מדבר הוא פותח בפניכם, למעשה, הזדמנות פז לתקיפה, וזאת משום שנראה כי תמיד נדרש מעט זמן על-מנת לעשות את המעבר ממצב של דיבור למצב של הגנה.
חוק מספר 4: טירוף משתולל.
דיברנו על ריקוד הקוף, על שליטה ועל הריטואל ("הטקס") הלא-קטלני, אך זהו המקום להדגיש, כי כל הדיבורים הללו שווים כקליפת השום כאשר במקום על-ידי תוקף יחיד אתה מותקף על-ידי קבוצה. במצב זה אינך מנסה עוד להיות הקוף הגדול יותר משום שהתחרות כבר עברה להתקיים בין חברי הקבוצה התוקפת, המתחרים ביניהם על הגוף שלך.
חוק מספר 5. האלימות של תוקף-טורף.
רוב אמנויות הלחימה מאמנות היטב את העוסקים בהן לקראת ריקוד הקוף, אבל התוקף-טורף האלים הוא חיה מסוג שונה לחלוטין. אם הוא סימן אותך כמטרה, זה משום שהוא רואה בך טרף, ובמטרה לצוד אותך הוא ידאג לכך שכל הנסיבות יהיו לטובתו. אתה תהיה קטן או חלש יותר, פצוע או עייף, דעתך תהיה מוסחת, ולא תהיה מוכן. לא תראה את ההתקפה הראשונה, לא תראה את הנשק, וסביר להניח שתפצע עוד בטרם תהיה מודע לכך שאתה מותקף. ההתקפה תתרחש במקום ובזמן שיבחר התוקף-טורף.
דבר לא יהיה לטובתך, במיוחד בהתחשב בעובדה שההתקפה הפותחת תקפיץ לרוב האנשים את הדופק אל מעבר לגבול ה175- פעימות לב לדקה. כתוצאה מכך, אפשרויות הפעולה היחידות שישארו להם, הן: לחבוט בזעם אך בחוסר שליטה או לרוץ-למעוד בנסיון לברוח.
זו, לדעתי, צריכה להיות הנחת היסוד הבסיסית לצורך אימון אמיתי בהגנה עצמית. מדריכי ומורי אמנויות לחימה חייבים להבין, כי הגנה בפני התקפה של טורף שונה בתכלית מההכנה לקראת האלימות שבריקוד הקוף.
_____________________________________
YoOni =)
|
|
ראשי
צ'אט
בבקשה ספר בקצרה על מה זה
)
מצב כלאיים
