|
עוד כתבת תחקיר שפורסמה במעריב והועלתה ע"י עידו403 לפני כמה חודשים ..
הכתבה נערכה מחדש על ידי והורדו ממנה שורות שאין בהם מין המציאות
להשכלתם ולידיעתכם ..תהנו :
הפאודה :
היא פרצה תמיד משומקום,הפאודה.לרוב זה התחיל עם אבן לא גדולה שנזרקה על ידי אחד מנערי מחנות הפליטים שחשד בזוג המסתערבים החוצים את השוק. השניים, עושים עצמם מתעלמים, היו ממשיכים כרגיל. ואז עוד אבן קטנה ליד הרגליים, מצפה לתגובה, בוחנת גבולות. לפעמים הלוחם המחופש היה מסתובב, רועד מפחד בתוכו, ושואג על הילדים בקול מלא ביטחון: "מה בזין שלכם."!? רק לעתים רחוקות היו הילדים המתצפתים קונים את ההצגה. הם הרי למדו מגיל אפס להריח מי באמת אכל ביוב של מחנה פליטים מאז שנולד. כמעט תמיד עלו על הניב הלא מוכר, הישראלי.
שריקה. הרחוב, כמו הסרטים המראים את ניו יורק בהילוך מהיר בבוקר, מתמלא בספיד. צעקות "ג'יש, ג'יש" ")צבא.(" אבנים. גשם של אבנים. בלוקים. מנועי מקררים. דודי שמש. כוח חילוץ מוזעק. יריות לתוך ההמון. נסיעה מטורפת דרך השוק ברכב מאיים להתפרק. סיוט. מוות בעיניים. פאודה.
הפאודה חדרה לסיוטים של לוחמי שמשון. בחלום הכל היה אמיתי. אתה במבצע. מעירים אותך, אתה יוצא לחדר התדריכים, משם לשטח. איציק היה חולם שהוא נתקל בתוך ההמון, מכוון את הנשק והקנה נמס. אי אפשר לירות. ואז היה מתעורר.
מי שחווה פאודה, לא יכול לשכוח אותה. גם שרון לא שוכח. במהלך כוננות קיבלו הוא וחבריו פקודה לצאת למחנה הפליטים אל-בורייג.' באותו יום הוכרזה שביתה במחנה. אף רכב לא נסע ברחוב. הוחלט על כניסה במכונית "מסוערבת." בפתח המחנה תמרנו הלוחמים בין מקררים על הכביש. בפינות הבחינו בקלות בילדים התצפיתנים מחכים לבואם. אחרי כמה דקות הרחוב הראשי התמלא באלפי אנשים. ביניהם רצו רעולי פנים עם גרזנים.
נחשפים בשטח :
'עליכום סלאם.' הוא שותק לרגע, מחליט מה לעשות ואז צורח 'ג'יש!! ג'יש,'!! כמו כלב שחוט הוא צועק. פתאום בבת אחת, אלפי אנשים בצעקות. הלב שלך לא בתחתונים. הוא לא ברגליים. אתה לא מוצא אותו. אין לך מושג איפה הוא. המשכת בלי הלב שלך. נשרפנו.
נסוגים ונערכים מחדש :
"המבוקשים בורחים ונשאר רק העם. הם הכי מפחידים אותי. המסה. אני צריך למלט את עצמי. חותך שמאלה מהרחוב הראשי בלי לדעת איפה אני. מגיע לצומת מואר קטן מלא אנשים. אנחנו צועקים 'הצבא שם, הצבא שם' ומצביעים לכיוון השני. כולם רצים לשם ואנחנו הפוך. מיד קולטים שאנחנו מחרטטים. חבר שלי חוטף בלוק לרגל ואני פתאום מרגיש כאילו מישהו נותן לי נבוט בראש, וחוטף בלוק לפנים. ממשיכים לרוץ כמו כלבים. תוך שנייה שוחטים אותנו. כולם רצים וצועקים בכיוון שלנו. נכנסים לאיזה בית, קופצים לחצר. הכל בוץ. מנסים ליצור קשר עם החילוץ. אין קשר. אני שומע אנשים מגיעים. אנחנו קופצים מעל הגדר והבגדים נקרעים. כמו חיות פצועות. רצים על החיים שלנו. חותכים שמאלה, מנסים למצוא את ציר טנצ'ר. מזל, זכרתי. אנחנו בכיוון היציאה. נעצרים ומתחילים ללכת כרגיל. להיטמע בתא השטח החדש. אני מתחיל להרגיש כאבים מטורפים בפנים."
יחידה - 367
שמשון, המסתערבים של עזה, היתה היחידה הכי מבצעית, הכי מסתכנת, הכי שרוטה בצה"ל. היא אמנם פורקה סופית רק ב,'96- אבל כבר עשר שנים היא למעשה לא קיימת. מאז שביום אחד הכל נפסק, "כשהשלום פרץ," כפי שלוחמי היחידה מתבדחים.
אחרי שהוציאו אותם מלב הרצועה ב,'94- שום דבר כבר לא היה דומה לטירוף המבצעי של שנות האינתיפאדה הראשונה, שנודעה אז פשוט כאינתיפאדה. היום, ארבע שנים בתוך האינתיפאדה השנייה, עם חיסולים מהאוויר, כניסה למחנות בטנקים ונגמ"שים, ושכבות על גבי שכבות של מיגון, קשה לדמיין כיצד העזו לוחמי שמשון לפעול כפי שפעלו.כניסה בזוגות ובשלשות לקני הצרעות של רצועת עזה,חמושים רק באקדח ובשלוש מחסניות, שהוסתרו תחת הגלבייה.
לוחמי צוות נובמבר '91 של שמשון הם שכיבו את האורות בבסיס בחאן יונס. לפני עשור בדיוק השתחררו. היום הם בני 30 פלוס, רובם נשואים. אז, כשהיו בני ,18 התגייסו ליחידה בגלל האקשן, בגלל האגו. גם לכתבת הטלוויזיה שחשפה את יחידות המסתערבים בפעם הראשונה, היתה השפעה על השאיפה להגיע לשמשון. והיו גם סיבות צפויות פחות. איציק, למשל, למד ושיחק בתיאטרון עוד טרם גיוסו. האפשרות ללבוש זהות אחרת, כלוחם מחופש, הציתה את דימיונו.
ללוחמים הללו היתה השפעה משמעותית על הלחימה בפלשתינים. ללחימה היתה השפעה לא פחותה עליהם. סיפורם, מלווה בעדויות לוחמים מתקופות קודמות יותר, הוא סיפורו של ניסיון צבאי, שספק אם יחזור בעתיד הקרוב.
חוטפים מכות :
מכות ב"אושוויץ" והסתערבות בדיזנגוף
סקורניק וורדי, צמד מדריכי קורס הטרור, עינו את מחשבות חיילי צוות נובמבר '91 עוד בטרם ספגו את נחת זרועם של השניים. הם שמעו מצוותים בוגרים על מכות הרצח שהפליאו בהם צמד המדריכים. לסקורניק וורדי היה הסבר לאגרסיביות המוגזמת:
"אתם ילדי שמנת שהחיים חייכו אליכם והיו נוחים," אמרו,
"לא ילדים פלשתינים שמגיל צעיר חיים בזבל. לנו יש חודשיים ללמד אתכם להינעל על אובייקט. לצבור את השנאה שתעמוד לכם מול אלה שצברו אותה כל החיים."
את רצפת אולם האימונים במתקן אדם הכתימו סימני דם, עדות לקרבות קודמים, אבל חזק מכל היה הריח. אולי מקורו היה במגני האשכים והשיניים. אופיר קורא לזה ריח של פחד. "או-קיי," פתח סקורניק, 15" שניות כולם עומדים עם הגב לקיר, אף אחד לא נוגע בדלתות." למרות הדברים והדובר פתח אופיר את אחת משתי הדלתות, כדי שהוא וחבריו יוכלו לעמוד בזמן. "מי נגע בדלת,"? שאל סקורניק את המתנשפים כשחזרו.
סקורניק, חמוש בנעלי הרים, התקרב. "ומה אני אמרתי,"? נבח. מיד אחר כך תפס את שני האנשים שעמדו לצדו של החוצפן מהחולצות, זרק אותם לצדדים והורה לאופיר להרים ידיים. לשנייה כיוון את הברך, הזהיר את החייל להוציא אוויר כשהוא מקבל את המכה, ונעץ את נעל ההרים בסרעפת שמולו. אופיר נפל לאחור מעוצמת המכה. בלילה שאחרי היום הראשון, הוא מספר, שכבו כולם ערים במיטות. אף אחד לא צייץ.
הם לא יכולים לטעון שלא ידעו מה מצפה להם. מיד אחרי שסיימו את הטירונות והאימון המתקדם הובאו הצעירים לגבעת חול סמוכה ליחידה. המקום זכה לכינוי "אושוויץ." שם, סמוך לחאן-יונס, מרחק רב מתקנות ומחוקי צה"ל, הוכנו לוחמי שמשון לקורס הטרור. לפני ארוחות צהריים היו עומדים במגרש הספורט וסופגים אגרופים לבטנם, אחר כך, כשהמגרש לוהט מחום, נדרשו לשכיבות סמיכה ממושכות.
שרון, לוחם בצוות בוגר יותר, נזכר באולם הכדורסל שעל קירותיו נתלו מטרות ראש ממוספרות. העיקרון היה ריצה מהירה ככל האפשר למטרה שאת מספרה קורא המדריך. איחרת, חטפת. במקור שימש האולם לתרגילי ירי. בירכתיו עמד חדר שקוף שבו נהגו לחמש את האקדחים. לשם הובאו אחרוני הנוגעים במטרות. המדריכים כינו את המקום "חדר יולדות" על שום גניחות הכאב שהיו משמיעים החיילים הסופגים. בצד עמדו דליים אליהם היה מקיא מי שמעיו התהפכו. "אנחנו ממשיכים את האימון, ושומעים רק את הרעשים," מתאר שרון, שלימים הפך מפקד צוות ביחידה. התרגילים התבצעו לרוב בלילה. "אתה מפחד מהלילה," הוא מתאר, "זה דומה לאונס במשפחה. ביום, האבא בסדר עם הילדה שלו, אבל בלילה, בחושך, הכל משתנה."
בקורס במתקן אדם החוויות היו דומות. גם שם אימוני הכושר ושליפות האקדחים, עד קילוף עור הידיים, היו הכנה חיוורת לצפוי בלילה. בהדרגה החלו הקורסיסטים לוותר על ארוחת הערב. נמאס להם להקיא אותה אחר כך, באימונים. המשפט של המדריך התורן היה קבוע: "מימיות, מגני שיניים, מגני ביצים, שכפ"צים, ולחדר יבשים." כשההוראה ניתנה, מספר אופיר, קרו שני דברים: אחד, היורים באותה עת במטווחים הפסיקו לפגוע, שתיים, החלו קרבות על התור לשירותים. אפקט הפחד.
התרגילים היו מגוונים. באחד מהם הוצבו שני קונוסים במרחק מטר זה מזה. בצד אחד עומד קורסיסט, ובצד השני שאר הצוות. מטרת היחיד היתה לעבור באגרסיביות דרך החברים, מטרת החברים לכסח כמה שיותר. מי שלא עושה זאת טוב מספיק נשלח לקיר. "אתה עומד עם הבטן למדריך והוא פשוט מפוצץ אותך," מסביר גיא, שהוצמד לא פעם, "ברכיים, אגרופים, פנים, בטן, מה שבא לו." בתרגיל אחר נדרשו החניכים להיתלות על המתח. מי שנפל, נשלח לקיר.
"באחד השיעורים הראשונים המדריך הפיל מישהו וקרע לו את הרצועות בברך," אומר משה, "הוא יצא מהקורס הביתה ולא חזר. אחרים שברו פה ושם משהו."
אלו שלא כיסחו חזק מספיק חטפו מהמדריכים. משה: "יום אחד נלחמתי מול מישהו.אחרי כמה דקות המדריך עוצר ואומר: 'אתה לא מתאמץ מספיק.' הוא חשב רגע, ומיד אחר כך הכניס מישהו נוסף נגדי. הם פיצצו אותי. הוא הפסיק את הקרב ואמר 'או-קיי. עכשיו אתה נגד זה שבמקור נלחמת נגדו.' תוך חצי דקה הוא היה כמעט מת. אין בנאדם היום שאני מפחד ממנו, חוץ מהמדריך קרב מגע שלי."
לא לכולם זה נראה טבעי. איציק, למשל, הצטרף לחבריו בקורס מיד כשסיים קורס חובשים. באחד הלילות נדרש לטפל באשכיו של אחד החיילים, שהכחילו והתנפחו. החבר ביקש לא לספר על הפגיעה מחשש שידיחו אותו. איציק קנה שתי פחיות קרות ממכונת השתייה והצמיד אותן לאשכיו של הפצוע במשך הלילה. יום למחרת הפגיש הגורל את שניהם לקרב. איציק: "הוא צעק מכאב. הפסקתי. המדריך הוציא אותו החוצה, הכניס שבעה אנשים, והורה לכולם לעלות עלי. החליטו שמנטלית אני לא מתאים. היתה שיחה עם פסיכולוג. המסקנה היתה שזה פתיר. הוחזרתי מאוחר יותר להשלמות. הקרב שאחריו החזירו אותי ליחידה היה כמו סרט של רוקי. היה שם בלונדיני רחב ממני בלפחות כתף, גבוה בראש. המדריך הכניס אותי נגדו. חטפתי מכות רצח וגם החזרתי. איכשהו הצלחתי לסובב לו את מגן הפנים. הוא לא ראה כלום וגם לא יכול היה לנשום. התחרעתי עליו לגמרי. זה נגמר בזה שהרימו אותי מאחורה. לא שמעתי שאמרו להפסיק להילחם. הייתי נעול."
עולים ליחידה :
את קורס הטרור סיימו 13 חיילים, פחות ממחצית מספר הלוחמים שהתחילו.משם המשיכו ללימוד מקצועות ההסתערבות.אחרי קורס איפור, שבו למדו שכחול על הפנים הוא לאו דווקא תוצאת המכות של ורדי וסקורניק, הגיעו לקורס דרמה. הם הסתובבו עם כריות בבטן בניסיון לדמות אישה שמנה, דחפו נעץ לנעל כדי להתאמן על צליעה, הדביקו לעצמם שפמים וציירו צלקות. לקראת סוף הקורס נשלחו לתל אביב ליישם בזוגות את מה שלמדו. אחד מסתובב מחופש, בן הזוג מתצפת ורושם הערות. איציק שיחק אותה שיכור, מאוחר יותר נעצר על ידי המשטרה ונאלץ להסגיר את זהותו האמיתית. תומר, שהוצב בתחנה המרכזית הישנה, עצר שני אוטובוסים והחל להשתין סביב עצמו במעגלים. מיכאל התחפש למפגר ומצא את עצמו באמצע היום במזרקה בכיכר דיזנגוף.
גיל שובץ עם דורון. הוא התחפש לנער קבצן ונכה, ומרח את עצמו בבצל ובשום לקבלת הניחוח המתאים. גיל: "הגעתי לאיזו מסעדה רומנית. נתנו לי כבד קצוץ. מישהו שאל 'של מי הבחור הזה? מישהו מכיר אותו.'? פתאום נכנס איזה גבר קירח, נראה רגיל לחלוטין, מסודר. הוא אומר לשואל 'זה בסדר, הוא איתי.' שואל אותי 'אתה רוצה לאכול.'? אמרתי 'כן, אני רעב.' והוא אומר לי 'בוא איתי, חמוד.' אני הולך איתו והוא נכנס לאיזו סמטה, התחיל לעלות במדרגות. אני לא אמור ללכת עם זה עד הסוף. בשלב מסוים כשהוא פתח את הדלת עשיתי קול של משוגע ויצאתי החוצה. אני לא יודע מה היתה המטרה שלו. אם זה היה סוטה שהיה מנסה לעשות לי משהו, ואני אחרי קורס טרור, הייתי מעיף את הקביים ונכנס בו."
לקראת סיום המסלול החלו הכניסות לרצועה.בהתחלה בלילות, כשהמחנה ריק, בניווטים לפי תצלום אוויר, אחר כך ביום, ברכבים צבאיים רגילים, ולבסוף ברכבים מסוערבים לחלוטין. "הייתי מחופש לאישה," נזכר גיל בכניסה הראשונה שלו, "אתה יושב כשכולך מכונס בתוכך, מרגיש שכולם מסתכלים עליך. תחושה לא נעימה. מצד שני יש בך את האדרנלין. אתה מתחיל לחיות את החוויה."
במסגרת אותם אימונים ראשוניים תרגלו הלוחמים חטיפה של תושב מקומי. אנשי הצוות הצעירים עוד לא הוסמכו כמסתערבים מקצועיים, ולכן ניתנה להם הוראה לחטוף למספר דקות פלשתיני תמים, להכניס אותו לרכב, ולאחר מכן לשחררו. הכל בשם ההכשרה. "אתה חוטף אותו, והוא לא מבין מה נפל עליו," מספר משה, "אחרי חמש דקות, כשהבנאדם חושב שהוא כבר מת, אתה מוריד אותו."
בכניסות הראשונות לשטח זוהו החלשים. אלו שקיבלו שיתוק מהפחד. "באוטו אתה אמור לדבר אחד עם השני, ואתה רואה שהבנאדם יושב בקומה," מספר אופיר, "כל הסיטואציה הזו מוזרה לו, מפחידה לו. יש אנשים שלא עמדו בזה והודחו. מי שלא מעשן מתחיל לעשן כדי שיהיה לו מה לעשות עם הידיים העצבניות."
קצין ואב :
באחד הימים התקבל מידע על מבוקש בדיר אל-בלאח, אזור כמעט בלתי אפשרי לכניסה מסוערבת רגילה
המשימה יצאה לדרך בפיקודו של רס"ן אורי אזולאי ז"ל 
שאילתר וחיפש אפשרות הגעה מהירה של הרכב עד ביתו של המבוקש. הוחלט על דרך פעולה: נכנסים בטרנספורטר מסוערב. אזולאי נוהג, איציק מחופש לידו וכל השאר מוחבאים מאחור בלבוש צבאי. כשהגיע הצוות ליעד יצאו הלוחמים מהרכב והקיפו את בית המבוקש. הוא נתפס בפנים, חמוש ברימון ובאקדח, ונכנע.
בפעמים אחרות היו הפתרונות יצירתיים פחות. באחד הימים התקבלה ידיעה על מבוקש שמסתתר בספריית וידאו בחאן-יונס. הלוחמים נכנסו בשלושה רכבים. בתוך הספרייה לא הצליח אופיר להפוך את המבוקש ששכב על בטנו בידיים מאוגרפות לחזה. אחד הלוחמים תקע את שתי אצבעותיו בעיניו של המבוקש. תוך שניות הוציא המנוקר את ידיו והסגיר אקדח.
דבקות במשימה ונחישות :
בין הלוחמים היו כאלה ששמם נודע כשוחרי מגע בכל מחיר, על גבול חוסר האחריות. באחת הפעמים בחאן-יונס הצטרף גיל אל קצין כזה, עם שלושה לוחמים נוספים. הקצין קלט רכב חשוד שניסה לברוח. החשוד יצא מגבול הגזרה שאליה הורשו הלוחמים להיכנס. הם נכנסו בכל זאת. תוך כדי נסיעה איבדו הבורחים שליטה על הרכב. שניים קפצו ממנו, התגלגלו על הקרקע וירו. שני לוחמים קפצו אליהם מהרכב, ושניים נוספים המשיכו לירות על הרכב הנוסע. כשהגיע הרכב הבורח לצומת התנגשה בו משאית מקומית שהעיפה אותו באוויר. החלה פאודה.
במקרה אחר היו ההתמהמהות וחוסר הביטחון לרועץ. התקבל מידע שחמישה מבוקשים בכירים מסתובבים ברכב בחאן-יונס. הכניסה היתה ברכב מסוערב, שבתוכו מתחבאים לוחמים. אחרי מספר שעות של המתנה בתוך תחנת הדלק הגיע הרכב המבוקש.המפק"ץ, שחשש מקרב יריות בתוך התחנה, סירב להורות על "פעל." רק אחרי שהרכב המבוקש יצא מהתחנה ניתנה הפקודה. זה היה מאוחר מדי. כשהלוחמים פרקו התברר שהמבוקשים הספיקו להתכונן לקראתם. איציק: "ירו עלינו מארבעה כיוונים. צלבו אותנו. היה מטורף.בתחנה היה חול על הרצפה,ואתה רואה אותו קופץ לך ליד הרגל מהכדורים. אתה לא יודע אם זה יפגע בך או לא. בסוף יצאנו מזה
חילוץ לאחור :
במהלך הפעילויות נשענו לוחמי שמשון על כוח חילוץ חיצוני. ההעדפה היתה כוח של מג"ב. היתרון היה שלא משנה לאיזה בור חרא נפלת, המג"בניקים היו מגיעים לחלץ. הצרה איתם היתה בעיות המוסר התכופות. איציק, שהיה נציג שמשון באחד מכוחות החילוץ, נקלע לעימות שכמעט התפתח לתגרה, כשהעיר לחבורה של מג"בניקים שהתעללה בעצור כפות ומכוסה עיניים. מיכאל הציל ממוות ילד פלשתיני שבלע לשון לאחר שכמה לוחמי מג"ב הפליאו בו את מכותיהם והמשיכו למיידים אחרים. הכוח הפחות מועדף לחילוץ היו המילואמיניקים, שנחשבו למהססים בכניסות לאזורים חמים. במקרה כזה, כשהחילוץ התמהמה, נאלצו לוחמי שמשון להגדיר לעצמם את הוראות הפתיחה באש.
"היו לנו הוראות פתיחה באש מאוד ליברליות,"
ככל שהביטחון העצמי עלה, כך התרבו המקרים שבהם ניצבו הלוחמים בפני סכנת מוות ממשית. במקרה אחד הצטרף אופיר לכוח שחיפש את זכאריה, מבוקש מהחמאס. אחרי פריצה ל15- דירות, בתפר שבין בניין אחד לאחר, יצא המבוקש מהשיחים וריסס צרור עם הקלאץ' מעל הלוחמים. הם התעשתו, רוקנו עליו מחסניות וחיסלו אותו. הדרך להתמודדות עם האירוע היתה אופיינית לימים ולרוח היחידה. היום היא נשמעת הזויה. כששבו מהאירוע למגורים ב11- בלילה הורה מפקד הצוות ללוחמים "לעלות על ג'ינסים." אופיר: "היינו גמורים מעייפות, אבל לקחנו רכב ויצאנו מהרצועה בוואנדורה לפאב בתל אביב. השתכרנו באותו לילה כמו חזירים. זה היה משחרר."
באחת הפעמים ניצל גם מיכאל ממוות בטוח. כמה לוחמים עמדו לצאת לפעילות. ברכב היה מקום מוגבל. את מיכאל, שהיה גבוה מהשאר, החליט המפק"ץ להשאיר ביחידה מחשש שיבלוט. במקומו יצא לוחם נמוך יותר. כשחזר הרכב מהפעילות, הראה הלוחם הנמוך למיכאל שני חורי קליעים במשענת הראש שעליה היה אמור להישען.
באחד הימים נכנסו חמישה לוחמים למחנה אל-בורייג.' היתה שעת לילה. מתוך ההמון, שכרגיל התפרע, זיהו המסתערבים רעול פנים רץ לעבר קיר לצייר כתובות גרפיטי, מעשה שנחשב אז בעיניים ישראליות לבלתי נסלח. שרון: "ישבתי ליד הנהג עם סיגריה. אמרתי לו: 'סע לתוך האנשים,'! הוא נתן גז. כולם ברחו לצדדים. עצרנו ליד הרעול פנים, תפסנו אותו במשולש שנוצר בין דלתות הרכב והחומה. שלפנו אותו מתוך המאות שעמדו סביבו. העמסנו אותו לתוך הרכב וישבנו עליו. אמרתי לנהג: 'סע רוורס כי עכשיו מתחיל הבלגן.' פתאום, תוך שנייה, בלוקים, ואנחנו כבר מחכים למקררים ולדודי שמש. שמתי שלושה כדורים באוויר כדי להרחיק את האנשים. האוטו נוסע על הבריקדות וכמעט מתפרק, ומאחורה אני שומע את הרעול מנסה להתחמק והם נותנים לו מכות שישתוק. הגענו. פתאום אני מסתכל ואני קולט את הסיגריה עדיין ביד."
הפעילות התכופה, המתח המבצעי הרצוף והצורך בהחלפה תמידית של זהויות הובילו גם ללא מעט מצבים קומיים. באחת הפעילויות התחבא מיכאל, מחופש לאישה, בתא המטען של המכונית המסוערבת (נוהל שהיה שגור אז.( הוא ירד סמוך לבית המבוקש. תפקידו היה לשחק אישה לכמה דקות, עד שהרכב יגיע לצד השני ושאר הלוחמים יתפסו את מקומותיהם. לבוש שמלה הוא זינק על החומה ונעצר מול חלון פתוח. בחדר ישבו חמש נשים פלשתיניות שבררו אורז. מיכאל: "הבנות בפה פעור לא מבינות מה זו אשת העטלף הזו שנפלה להן מהשמים. הן היו בהלם. אחרי זה התחילו לצחוק. הסתכלתי וראיתי שמהשמלה משתלשלים לי אמצעי לחימה כמו לרמבו. צחקתי יחד איתן. זה היה סוריאליסטי לגמרי."
רקע ומעט "שבירת שיגרה "
יחידת שמשון, במעט שנותיה, היתה הילדה המפונקת של אוגדת עזה ופיקוד דרום. מה שרצתה, קיבלה. אלוף פיקוד הדרום דאז, מתן וילנאי, העניק ליחידה יחס אישי. הוא נכח לעתים תדירות בתחקירים ובתדריכים. לפעמים נכנס מסוערב לשטח בגלבייה, נבוט ביד וזקן מודבק, עם שני לוחמים סמלים.
הבסיס שמוקם על דיונה רחבה בין חאן-יונס לגוש קטיף נראה בתקופות הסוערות כמו כוורת. צוותים נכנסו לשטח ויצאו ממנו למסדרונות המגורים,בעוד אחרים נרגעים בחדרים לקראת יציאה או סירנה שתקפיץ אותם. אלו שחזרו היו צריכים לפרוק את האדרנלין. לוחמים ביחידה מספרים על לוחם שחנק את עצמו בסוודר עד לעילפון, כדי לבדוק כמה זמן הוא יכול להחזיק. היו גם משחקי קלפים שהזוכים בהם קיבלו כדורי אקדח.מפקד צוות שכונה אינדיאנה ג'ונס, הסתובב ביחידה בכובע בוקרים וסכין בין השיניים, והפחיד עוברים ושבים בקפיצות מאחור.
החיילים שהכירו בסיכון האדיר שלו היו חשופים, הרשו לעצמם פינוקים שונים. ביחידה, כפוף כמובן למידת ההקפדה של מפקד זה או אחר, שרר חופש משמעתי, לעתים מוגזם. בשבתות חפרו בריכות ומילאו אותן מים, לפעמים היו משתזפים עירומים על הגגות, תכופות פסחו על ארוחות צבאיות בחדר אוכל לטובת מנגל צוותי, שיחקו כדורעף, אלתרו גלשני גלים והפכו אותם לגלשני חול על הדיונות, צדו חולדות עם אקדחים, יצאו לפאב של קיבוץ נחל עוז, או כשאפשר היה, ירדו עם בנות היחידה לחוף נוה דקלים. באחת מאותן ירידות לחוף התפשטו לוחמים ונכנסו עירומים למים. את הנשקים השאירו בג'יפ על החוף. לרוע המזל הגיע מפקד היחידה וגילה את המחדל. הלוחמים נשפטו.
השילוב בין לוחמים עטורי תהילה ובנות, שנחשבו מובחרות כשלעצמן בזכות העובדה שהגיעו לשמשון, הוליד לא מעט רומנים ומין. "זה קרה גם כשהלכנו לחטיבות אחרות באוגדה לתפוס כוננות למבצעים," מספר לוחם. "היית משמשון וישר קיבלת שפיץ יהלום." בשם הרעות, החיילים הרשו לעצמם להשתעשע. אחת הבנות ביחידה לא יודעת עד היום שכשעשתה מה שעשתה עם לוחם ביחידה, חבריו לצוות צפו בהם בעניין, בעזרת אמצעי ראיית לילה צבאיים. חופית קנופ, חיילת ששירתה ביחידה, זוכרת שנים נפלאות ללא חריגות בתחום שבינו לבינה. קנופ: "מקסימום מישהו שהתחפש לבחורה ועמד להיכנס לשטח, ביקש מאיתנו חזייה."
לא תמיד היה מדובר בקונדסות חביבה. האלימות והאגרסיביות שהיו לחם חוקם של הלוחמים, לצד הורמונים משפריצים, הולידו גם מקרים קשים.בחורה ששירתה ביחידה בתחילת שנות התשעים מספרת שהיתה באולם האימונים עם מפקד צוות פופולרי ואנשיו. "פתאום היתה הפסקת חשמל והוא הצמיד אותי לקיר והתחיל לגעת בי ולדחוף לי ידיים לאיברים אינטימיים. החבר'ה מסביב צחקו, זה היה קטע בשבילם." החיילת השתחררה מהאחיזה רק אחרי שהרימה ברך בין רגליו.
מעשי "קונדס" :
הלוחמים נהגו לקצר את הדרך הביתה בנסיעה בתוך מחנות הפליטים, כשהם משתמשים ברכבים מסוערבים. באחת הפעמים יצאו מהבסיס שתי בנות מהיחידה עם צוות לוחמים ותיק. "לפרוק,"! צעק לפתע המפק"ץ באמצע הנסיעה. הבנות נותרו לבדן בלב מחנה הפליטים. אחרי כמה דקות חזרו הלוחמים מיוזעים, הם הכו שלושה פלשתינים שעבדו בצד הדרך. הסיבה: אחד מהם הרים אצבע משולשת מול פרצופו של הקצין.
הבנות רצו לספר. המפק"ץ היה אמור לקבל אז צל"ש, לוחמיו חששו שהאות יישלל ממנו. בלילה, אחרי שחזרו מחופשת השבת, זרקו החיילים נחש לחדרה של אחת הבנות. לילה למחרת הופיע מולה הקצין. הוא אחז בבחורה בחוזקה, והחל לחנוק אותה. "אם תעזי לדבר, אני אהרוג אותך במכות," הטיח בה. למרות האיומים סיפרה הכל למפקד הפלגה. המפל"ג עימת את הקצין עם העובדות. הוא הודה. את הצל"ש קיבל.
שיגרה בקיבוץ כיסופים :
הסכמי אוסלו תפסו את לוחמי שמשון בשיא אונם המבצעי. באחד הלילות נקלעו הלוחמים לקרב יריות עם מבוקשים ברפיח.
מיד אחר כך, ביוני ,'94 פונתה היחידה מהרצועה. מיקומה החדש היה קיבוץ כיסופים. מגוף מובחר, מתוקשר, כזה שהכל מגיע לו, הפכה שמשון ליחידה לחיפוש תעסוקה. הלוחמים נדהמו מהילדים הפלשתינים שנופפו להם לשלום ברצועה. החל חשש ממשי לפירוק היחידה.
היו שראו בתקופת המעבר לקיבוץ הזדמנות להתארגנות מחדש. ניסיון זמני שהצבא נותן לעזתים, שבקרוב יסתיים כששמשון תיקרא מחדש לדגל. הקיבוץ, על נשותיו (המקומיות והמתנדבות) והפאב שלו, סיפק תחליפים לאקשן של סימטאות הרצועה. המפקדים ניסו לשווא לשמור על מתח מבצעי ואסרו על שתיית אלכוהול בפאב הקיבוץ. הלוחמים הוותיקים הגיעו להסכם ידידותי עם הברמן. את הקולה הוא מהל, כמעט מדי ערב, בהרבה בירה. יום אחד הגיעה משטרה צבאית לכיסופים לערוך בדיקת סמים. הלוחמים המשועממים החליטו להשתעשע עם השוטרים. הם הכינו שורות מקמח, דמויות קוקאין, על שולחן אחד החדרים, לקחו מהמרפאה גלולות וצבעו אותן באדום וכחול והוציאו לוחם עם חסם ורידים, מתחנן למזרק, שהזמין את השוטרים לחדר.
תו"ל "מתהיידת " :
כשמתח הפעילות ירד נולד שיגעון חדש: "מתייהדים." לוחמי שמשון נדרשו להתחפש למתנחלים ונסעו על הצירים בתקווה שייספגו ירי שידרוש תגובה. מיכאל: "שנאתי את זה. פתאום שמו אותי כברווז מטרה. היה לנו ויכוח אדיר עם מפקד היחידה בעניין. זה הגיע כמעט עד מרי. אבל היינו חיילים ומילאנו פקודות. שמנו כיפה, ציציות, מדבקות של מתנחלים ויצאנו לציר."
-----------------------------
זהו .פחות או יותר ככה הדברים היו נראים ..
באמצע 96 הגיעו מ"ס אלופים ונפרדו מאיתנו סופית
כול אחד לקח איתו משהו לחיים ולצערי מספר מועט לקחו את זה לחייהם באופן מוגזם
עדיין נפגשים אחת לשנה בטקס שמוגדר כערב לוחמי היחידה ..וכמובן מילואים ששרידים רבים מאיתנו מצויים שם {כחלק מהסכם "הנישואין" עם המקום זה אף פעם לא נגמר }
בימים אלו מדברים אבל רק מדברים בשלב זה על פתיחה מחודשת של היחידה לשרות סדיר ..לא ברור איפה זה עומד ולאן זה מתקדם אם בכלל
_____________________________________
נערך לאחרונה ע"י u-367 בתאריך 16-09-2005 בשעה 08:36.
|
ראשי
צ'אט
14-09-2005, 20:53
מצב כלאיים
