 |
17-09-2005, 17:52
|
|
|
|
חבר מתאריך: 16.09.05
הודעות: 106
|
|
|
יש לי עצבת...
היי, אני חדשה.
אני מקווה שיהיה לי כיף להיות פה ולהגיב לאשכולות, אבל קודם אני צריכה לכתוב מה שיש לי על הלב כבר המון זמן (כי אין בן אדם ממשי שאני יכולה לבטוח בו מספיק שאוכל להגיד לו מה עובר עליי).
לפני הכל, זה מאוד ארוך אז אני מקווה שזה לא ישעמם כ"כ ואני גם נורא מתנצלת על האורך.
אז ככה, לפני 3 חודשים סיימתי ללמוד במקום הכי טוב בעולם. בכלל, לסיים ללמוד זאת הרגשת האובדן הכי חזקה שהרגשתי עד היום. המסגרת הלימודית עזרה לי בכ"כ הרבה מובנים, וכ"כ קשה היה לי לעזוב אותה. בכל מקרה, כשסיימתי את הפנימייה שלמדתי בה, היה לי נורא קשה גם מעצם העובדה שאני לא אוכל לראות את החברות שלי בתכיפות כמו שנהגתי לראות אותן (כולן מפוזרות על פני ארץ ישראל).
הרגשתי אבודה לגמריי, שאני לא מסוגלת להמשיך יותר לחיות, שאני לא רוצה יותר לחיות- שאין לי מטרה לחיים שלי. דבר שעזר לי נורא זה שהמדריכה שלי לא ממש אהבה אותי כמו שאני אוהבת אותה, יותר נכון, היא לא אהבה אותי בכלל, ואני הייתי קצת מאוהבת בה, יותר נכון באופי שלה. אני לא לסבית אבל זאת הרגשה מוזרה, הרגשה שאתה נורא רוצה להיות עם מישהו שעושה לך טוב להיות במחיצתו גם אם אתה רק שותק. ככה הרגשתי איתה, נורא רציתי להיות בקרבתה אבל היא לא אהבה אותי אף פעם. זה נורא עזר לי לרצות למות ולא למצוא סיבה לחיות. היא גם היתה עושה הפליות, דבר שגרם לי להרגיש נחותה, השכבה שלי התחלקה לשני חלקים- אלה שהמדריכה אוהבת ואלה שהיא לא. אני הייתי בחלק של אלה שהיא לא אוהבת וזה כ"כ נתן לי להרגיש פחותה ליד אנשים שהיא כן אוהבת, מה יש בהם שאין בי שהיא לא אוהבת אותי ואותם היא נורא אוהבת?!
נתתי לה כ"כ הרבה אהבה שהיא לא רצתה אותה, לא קיבלה אותה. זה נורא פגע בי.
לפני שנה אחי הגדול (הבכור) התחתן, לפני כמה ימים נולדה לו בת. הוא האח היחיד שאני אוהבת מבין כל ה-4 (עם אחד אני לא מדברת כי הוא צעק עליי בגלל החברה המפונקת והמעצבנת שלו, השני כמעט הרג אותי לפני כמה ימים כשבעט לי בכסא של הנהג בזמן נסיעה והעיף אותי על ההגה ואיבדתי שליטה על הרכב לכמה שניות, והשלישי כ"כ מטומטם שהוא לא מוכן להגיד לאבא שלי שזה מה שאחי השני עשה כי הוא פוחד שהוא לא יתן לו לשחק במחשב!!). כשהוא התחתן הייתי הרוסה, זה האח היחיד שאכפת לו ממני שהיה מדבר איתי, מרגיע אותי ועוזר לי בכל מה שקשור אליי... ואז כשהוא התחתן ידעתי שאני אאבד אותו לטובת אשתו, וזה קרה, עכשיו אני מרגישה עוד יותר הרוסה כי נולדה לו ילדה ועכשיו הוא לא יתייחס אליי בכלל.
החברות הכי טובות שלי התגייסו לפני שבוע, לי יש עוד מלא זמן עד שאני מתגייסת ואני שוב מרגישה שאין טעם לחיים שלי, כשעזבנו את הפנימייה התחלנו לדבר בטלפון ובאינטרנט לפחות 3 שעות ביום כל יום. פתאום שאין לי את זה יותר אני עצובה רוב היום, מחכה לדעת את השעות שאפשר לדבר איתן בטירונות. נורא קשה לי להתמודד שאין יותר שיחות לתוך הלילה וצחוקים, ושפתאום יש לי 5 דקות לדבר איתן בשבוע. דיברתי עם אחת מהן לפני כמה ימים והיא אמרה לי שהיא נורא צריכה אותנו (את החברות הטובות שלה) כי נורא קשה לה והיא מרגישה לבד. הבאסה הכי גדולה היא שהיא נמצאת שעה נסיעה ממני ואני לא יכולה ללכת לבקר אותה כי אבא שלי לא נותן לי לנסוע לבד וכי הוא לא מוכן לנסוע "שעתיים מבוזבזות" (ככה הוא אומר), והוא לא נותן לי לנסוע אליה לבד. ואני מרגישה חרא של חברה כי אין לי דרך לראות אותה כי בזמן היחיד שאני יכולה לראות אותה ויש לה חופש, אין לשם אוטובוסים. אני מרגישה שאני זונחת אותה.
אם כל זה לא מספיק, אני מנסה כבר יותר מחודשיים למצוא עבודה ולא מצליחה למצוא כלום, שוב- משהו שגורם לי לרצות למות ולא להבין מה יש לי לעשות חיה. והבעיה היחידה היא שאין לי אומץ להתאבד, כי אם היה לי אומץ אני חושבת שכבר מזמן הייתי עושה את זה (לכל מי שחושב שלהתאבד זה פחדנות, אני מסכימה לגמריי, אבל אני לא יכולה להתמודד עם החיים, פשוט לא מוצאת מטרה לשמה אני צריכה להמשיך לחיות, אני מוצאת את עצמי חושבת על דרכים למות...).
לפני שנה וקצת קיבלתי את הצו הראשון שלי ויש לי נתונים נורא טובים. כבר לפני 4 שנים הייתי בטוחה שאני ניגשת לעתודה בצבא, וזה מה שעשיתי. אבל עשיתי פסיכומטרי, לא הלך לי כ"כ ולא התקבלתי למה שרציתי. אמרתי לא נורא וניסיתי להתקבל למכינה לעתודה, גם לשם לא התקבלתי בגלל שלא הבנתי מה הקשר בין לצייר ציור לבין הקבלה שלי ללימודים. אמרתי להם שאני לא מבינה מה זה קשור והם לא קיבלו אותי. בינתיים השלמתי עם העובדה שאני אהיה פקידה בצה"ל, והמשכתי הלאה כמה שאפשר... לפני חודש קיבלתי מכתב מיונים לחיל הפענוח במודיעין, נסעתי בהתראה של יום לת"א, וכמובן שלא עברתי את המבחנים ולא התקבלתי. כל זה גורם לי לחשוב שאני טיפשה גמורה, איך לעזאזל הצלחתי שלא להתקבל לכ"כ הרבה דברים?! למה אני כ"כ מטומטמת!?
בכל מקרה, עבר הזמן ושמתי לב למשהו מוזר, וכאן עולה לי שאלה מאוד מעצבנת: צה"ל לוקח את כל המפגרים לתפקידים מובחרים ואת כל המובחרים לתפקידים מפגרים?! מה קורה כאן?!
בשורה התחתונה, נמאס לי מהכל!!! נמאס לי שאבא שלי קובע לי מה לעשות (אני כבר מעל 18), נמאס לי שאני צריכה להיות תלויה במה שאבא שלי אומר שאני צריכה לתת לו סיבה מוצדקת לכל דבר, נמאס לי לבכות, נמאס לי מהכאבי ראש הנורא חזקים שיש לי בגלל המצב הנפשי שלי, נמאס לי לחפש דרכים אפשריות לראות את החברות שלי, נמאס לי לחיות יחד עם המשפחה שלי, נמאס לי שאבא שלי מזלזל בכל מה שקורה לי ולועג לי מול אנשים, נמאס לי לחיות!! כ"כ נמאס לי לחיות!!! (לפני כמה ימים הייתי אצל רופא, והוא אמר שיש לי בעיה עם אחת הבלוטות בגוף, כ"כ קיוויתי שהוא יגיד שהבלוטה הזאת מסרטנת ושיהיה משהו שיהרוג אותי כבר כי אני לא מסוגלת), נמאס לי להתמודד עם כ"כ הרבה בעיות, אני לא מצליחה להבין מה הסיבה להישאר בחיים כי הכל רע לי. אני מרגישה רע בגלל שאני לא יכולה להיות שם בשביל חברה שלי בגלל האבא האידיוט שלי, ואני יודעת שהיא כן היתה עושה את זה בשבילי!! אבל לי אין דרך, אני מרגישה שאני חברה רעה, אני בנאדם טיפש ורע בגלל שאני חושבת כל היום על דרכים למות. בחצי מהיום אני מנסה לחשוב מה פחות יכאב ויהרוג אותי הכי מהר בחצי השני אני חושבת על דרכים לעשות טוב לחברות שלי בלי הצלחה (בגלל שאבא שלי שולט לי על החיים) ובמה שנשאר אני חושבת על העובדה שאני חרא של בנאדם כי יש כ"כ הרבה אנשים שסובלים הרבה יותר ממני והנה אני יושבת ומתבכיינת על מה שקורה לי כאילו זה הדבר הכי גרוע בעולם.
איך מתמודדים עם כל כך הרבה עצב??? |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
