סיפור קצר - "הליצן העצוב"
הנה סיפור קצר שכתבתי על אושר ועצב, שמעלה את השאלה: "האם עלינו לממש ציפיותיהם של האנשים מעיתנו כל העת?"
הליצן העצוב
הילד המשיך ללכת במשטח האדמה שנפרש עד האופק.
"מעניין אם יש בכלל צמחייה באזור זה?" תהה הילד, והלך לכיוון האופק.
לפתע הבחין בצללית רחוקה, כנראה של אדם לפי צורתה. הילד המשיך ללכת וראה שאכן זהו אדם היושב על ארגז עץ קטן.
"מוזר", חשב לעצמו הילד, "מה עושה אדם ישוב על ארגז באמצע שממה שכזאת?"
הילד התקרב אל הדמות, והבחין שזהו ליצן. לבוש בחליפת ליצן, ומאופר כליצן.
"שלום" אמר הילד, הוא נעצר והביט על הליצן.
"שלום גם לך" אמר הליצן בקול עצוב, נועץ את מבטו בקרקע היבשה, שעה שחיכך שני שברי חרס האחד בשני.
"מדוע אתה עצוב?" שאל הילד בקול מתפלא, "האין זה ליצנים אמורים להיות חייכנים ומצחיקים תמידית?".
"איזו מין שאלה טיפשית זאת?" שאל הליצן בקול כעוס, בלי להרים את ראשו, "האם עליי להיות שמח תמיד, מפני שזה מה שכולם מצפים ממני להיות?".
"איני יודע... האם תרצה לאכזב את האחרים, בכך שאינך שמח?" שאל הילד, תוך כדי התיישבות על הקרקע, מפני שהיה צריך לנוח מעט.
"איני יכול להגשים את ציפיותיהם של כולם" אמר הליצן והסתכל אל עבר האופק.
"ואולי אינך צריך לעשות מאומה, אלא למצוא לעצמך איזו תעסוקה?" הציע הילד, "אם אתה אומלל, סימן שאתה סובל מעודף זמן המאפשר לך לבדוק את מידת אושרך. מצא איזה דבר שתהנה לעסוק לאורך זמן, בתקווה שצערך יישכח".
"כפי שאתה רואה, אני יושב במרכזו של השום מקום... תעסוקה נרחבת לא אמצא כאן..." השיב הליצן וחיכך את שני החרס אחד בשני.
"בזאת אתה צודק, אך מה זה?" אמר הילד לפתע והציץ לצידו של הארגז, "אני רואה שיש לך פה מחברת ועפרון".
"כן" אמר הליצן בעצב ונאנח, "זהו הדבר היחיד, למעט הארגז, שנשאר מאוהל הקרקס...".
"תוכל לכתוב בו את זיכרונותיך מאותו קרקס" הציע הילד, "כך תוכל תמיד לזכור את הימים המאושרים ההם".
"הזיכרונות הטובים ביותר הם אלה ששכחנו..." השיב לו הליצן, "והדברים שאני זוכר, אין בהם כדי להפכני למאושר".
"ליצן חביב, לא תמיד המעשה מביא אושר, אך אין אושר ללא מעשה..." הציע הילד, "אולי בכל זאת זה יעזור לך, לפחות יותר מאשר לשבת פה ולבהות בחלל הריק".
"ואולי אני בכלל רוצה להיות עצוב?" הציע הליצן ברוגז, "מדוע חושב שאתה שכל האנשים חפצים להיות שמחים ומאושרים כל הזמן?".
"אנשים מתלוננים על כך שהם עצובים, ואילו אנשים מאושרים לא. האם אין זו סיבה מספקת?" שאל הילד.
"לפעמים צריך להיות עצוב, בכדי לאסוף את מחשבותיך, ולהבדיל בין העיקר לתפל שבחייך. כאשר אתה מאושר אתה מרוצה מהכול, ולא תמיד זה טוב" הסביר הליצן בעצב.
לאחר דברי הליצן, ישבו שניהם והביטו אל האופק, שרק רעש החיכוך של חתיכות החרס נשמע.
"מוזר לראות ליצן עצוב..." חשב הילד בקול רם, והביט אל הליצן.
"אף אדם אינו נולד כליצן, אתה יודע" העיר הליצן, "כשם שאף אדם אחר לא נולד לתפקיד מסוים. איני יכול כל העת לגרום לאנשים לחייך ולשמוח, למרות שאת זאת הם מצפים ממני... האם בתור ילד קטן, אתה שובב, עליז וסקרן בכל עת, כפי שמצפים מילדים קטנים?".
"לא בדיוק" השיב הילד, "לפעמים אין לי כוח להשתובב, לפעמים אני עצוב ולא עליז ולפעמים נגמרות גם לי השאלות על העולם הזה...".
"רואה אתה כעת? אינך יכול כל העת לממש את צפיותיהם של האנשים. קל לאנשים לצפות דברים ממך, אך מה בדבר לצפות דברים מעצמם? זה הם כמעט לעולם לא יעשו" אמר הליצן תוך כדי כל שניסה להצמיד את שברי החרס, כאילו בשביל לחבר אותם מחדש.
הילד קם על רגליו, הנימה בדיבורו של הליצן החלה לדכא אותו, ויש לו עוד דרך ארוכה להמשיך, הדכדוך רק יפריע לו בהתקדמותו.
"עליי להמשיך בדרכי" אמר הילד אל הליצן העצוב.
"בהצלחה לך" ענה לו הליצן מבלי להביט בו.
"עליך להיות מאושר", אמר לו הילד.
"המשך בדרכך, ילדי" אמר הליצן, מבלי לגרוע עין מן האופק, "החיפוש אחר האושרהוא הסיבה העיקרית לאומללות".
הילד התחיל ללכת לכיוונו של האופק וחשב לעצמו, "ואולי, אני כלל לא צריך לצפות ממנו שיהיה מאושר".
נו, אז אחרי שקראתם, מה דעתכם עליו? 
_____________________________________
נערך לאחרונה ע"י kukilida בתאריך 18-09-2005 בשעה 22:10.
סיבה: רציתי לשנות טיפה את הכותרת
|
ראשי
צ'אט
18-09-2005, 22:08
מצב כלאיים
