השבת אבדה – דילמות אחדות
"לֹא תִגְנוב" מול "לֹא תַעֲמוד עַל דַּם רֵעֶךָ". שלום רוזנברג על פרשת כי תצא
פרופסור שלום רוזנברג
16/9/2005 1:55

פרשתנו עשירה במצוות ובתכנים. אחת מהן היא מצוות השבת אבידה (כב, א-ג): "לֹא
תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם... וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ
עַד דְּרשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ..."

פשט הכתובים מתייחס לאבדה חומרית, שור, שה או שמלה. חז"ל טענו שהוא כולל יותר:
"אבדת גופו מניין? תלמוד לומר וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ” (סנהדרין עג ע"א). אם על רכושו אתה חייב
בהשבת אבידה, קל וחומר על גופו. 'וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ' החובה לדאוג לאחר, שלא ייפגע בגופו,
ובבריאותו הופכת מתוך כך לקומה הראשונה של מעין פירמידה של חובות. הקומה השנייה
היא: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז) שלפי אבן עזרא, היא הרחבה של הדיבר
הששי: 'לא תרצח'. ב"לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" מצווים אנו לפי הגמרא (סנהדרין עג ע"א)
להציל את חיי האחר, תוך "מיטרח ומיגר אגורי", כלומר תוך שאנו טורחים ונכנסים להוצאות
כספיות. בקומה העליונה מופיע האדם השלישי. על בסיס פסוק בפרשתנו (כב, כז): וְאֵין
מוֹשִׁיעַ לָהּ", לומדים אנו את החובה להציל את האדם מיד רודפו. זאת אפילו תוך פגיעה בגופו
או בחייו של הרודף. דברים אלה מעמידים אותנו בפני דילמות קשות, הן בחיינו הפרטיים, בין
אדם לרעהו, והן במסגרת המדינה.

הדילמה של היינץ
אחת ההתפתחויות המעניינות ביותר בפסיכולוגיה של הדורות האחרונים קשורה לרעיון
ההתפתחות הקוגניטיבית, מהילדות ועד לבגרות. כיצד רוכש הילד את העקרונות
הבסיסיים ביותר של המתמטיקה? שאלות אלו היו בסיס לעבודותיו פורצות הדרך של
Piaget. בדרכו הלך לורנס קולברג (Kohlberg) ע"ה שניסה לשאול אותן שאלות בנוגע
להתפתחותו המוסרית של האדם. התלוויתי לאשתי, שבעקבות מחקריה נפגשה אתו
באוניברסיטת הרוורד.

הכרתי אז חוקר דגול, שהפסיק את לימודיו בתש"ח, כדי להשתתף במאבק לתקומת
ישראל. את מחקריו ערך קולברג בעזרת שורה של דילמות מוסריות שהציג בפני מרואיינים
מכל הגילים. בעקבות ניתוח תשובותיהם פיתח תיאוריה לפיה קיימים שישה (אולי שבעה)
שלבים בהתפתחות המוסרית של האדם. לדאבוני, במסגרת המצומצמת של טור זה לא
אוכל להיכנס להצגת שיטתו, אך התיאוריה שלו נלמדת במסגרות אינספור. מכל מחקריו
רוצה אני להביא כאן את אחת הדילמות בתקווה שתעזרו לי לפתור אותה. היא מוכרת
כדילמה של הַיינְץ. אשתו ל"ע חולה בסרטן. נמצאה תרופה שיכולה לעזור לה, אך הממציא
דורש עבורה 4000 דולר, למרות שמחירה (עם רווח סביר) היא רק 400. הוא מנסה לגייס
כסף אך מצליח לאסוף רק את חצי הסכום. אפשרות אחת בלבד נשארה בידו – גניבת
התרופה. מה עליו לעשות?

במחקריו של קולברג מה שקובע אינה התשובה אלא הטיעונים שעל ידם מנמקים אותה. הם
המצביעים על השלב המוסרי בו מצוי האדם. למרות זאת, נשמעת לפעמים הטענה שבשלב
האחרון של ההתפתחות ניתן להגיע לתשובה הפותרת חד-משמעית את הדילמה. אני מודה
ומתוודה שהתשובה לדילמה קשה לי מנשוא, ודעת הקוראים חשובה לי. הדילמה בנויה בצורה
כזאת שאנו עומדים בפני סתירה בין שני עקרונות מוסריים: "לֹא תִגְנֹב" מול "לֹא תַעֲמֹד עַל
דַּם רֵעֶךָ". הדילמה מסתבכת, מפני שאנו עלולים (עשויים?) לגנוב ממי שמנצל את המצאתו
בצורה לא הוגנת, ואינו מתחשב בסבל האנושי. כדי להבין את המיוחד שבדילמת היינץ ארשה
לעצמי להכניס בה שינויים. מה תהיה תגובתכם [1] אילו המחיר היה הוגן, ולמרות זאת לא יכול
היה היינץ לשלם אותו? [2] אילו, האישה עצמה הייתה שואלת: האם מותר לי לגנוב כדי להישאר
בחיים? ויתירה מכך [3] מה היה על אשתו של היינץ לעשות אם אמנם המחיר הוגן, האם מותר
לה לגנוב?

כאלו הן הדילמות הבונות את הפלפול ההלכתי ובייחוד את ספרות השו"ת (השאלות ותשובות).
מהעולם הענקי והקסום הזה, אביא רק את דבריו של המאירי בסוגייה בסנהדרין, בהתבסס על
חז"ל: "מי שראה חברו טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטים באים עליו חייב להשתדל בהצלתו...
בעצמו – אם הוא יכול בלא סכנה – שהרי על אבדת ממונו חייב, על אבדת גופו כל שכן! אלא אף
על ידי אחרים, והוא שישכור שכירים ופועלים ובקיאים באותן הדברים להצילו וחברו פורע לו מן
הדין". לפנינו סכנת נפשות. קודם עלינו לקבל את החולה ולטפל בו, ורק אחר כך לדרוש ממנו
את תעודת הביטוח הרפואי או לשלוח לו את החשבון. אך המאירי מעמיד אותנו בפני השאלה
הבאה: מה לעשות "אם אין לו במה לפרוע"? עיקרון גדול מחייב אותנו: "אסור להציל עצמו"
מסכנת מוות "בממון חבירו" ממון שייקח ממנו ללא רשותו. אולם המאירי מוסיף: "אם אין לו במה
לפרוע, אין לזה [לחברו] לימנע" מלעזור לו, "שאף על פי שאסור להציל עצמו בממון חברו... שלא
מדעת הבעלים, אבל בעלים עצמן חייבין להציל חבריהם. וכל שלא עשה כן עובר משום "לֹא
תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ..." פתרון הדילמות מצוי בשינוי תפיסה של אימפריות התרופות, וכמובן של
המדינה, החייבים לקחת אחריות על מפתח החיים הנמצא בידיהם. החיים קדושים, וצריך להיזהר
במסחר בקדושה.

וְרַפֹּא יְרַפֵּא
בבית מדרשו של רבי ישמעאל למדנו (ברכות ס ע"א): "וְרַפֹּא יְרַפֵּא (שמות כא, יט), מכאן
שניתנה רשות לרופא לרפאות". רבינו אשר, הרא"ש, מתפלא על כך: "למה לא ירפאו
הרופאים", הלוא כתוב " וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ - זהו השבת גופו..." לתשובתו יש הד בדברי בנו ר'
יעקב בעל הטורים (טור יורה דעה, של"ו): "שלא יאמר הקב"ה מוחץ, ואני ארפא?" האמונה
בהשגחה עלולה לפגוע בעמדתנו הרציונלית בפני המחלה, ועלינו להיזהר בכך. הרא"ש מביא
גם את תשובתו של ר' יעקב מאורליינ"ש (לא החדשה כמובן, תבנה ותכונן): "ניתן רשות"
פירושו "שניתן היתר מיוחד לרפא בשכר!". ובהמשך כותב בעל הטורים: "מי שיש לו סממנין
וחבירו חולה וצריך להם אסור להעלות לו בדמיהן יותר מן הראוי", והוא מוסיף, כאילו בתשובה
על דילמת היינץ, "ולא עוד אלא אפי' פסקו לו בדמיהן הרבה מפני... שלא מצאו סממנין אלא
בידו, אין לו אלא דמיהן". אפילו אחרי שהשתמשו בתרופה, אחרי שהסכמנו לקנותו במחיר
המופרז, המחויבות לשלם אותו בטלה. עליו לשלם רק את דמיהן, את המחיר ההוגן.

היינו חייבים להמשיך ולעקוב אחרי המשך הדיון ההלכתי בסוגייה. אני, מבחינתי, מרגיש שאת
הדילמות לא פתרתי. הפתרונות מצויים אצל אותה שכבה של אנשי ציבור, שלא יעמדו בפני
הדילמה של היינץ, בעקבות התנאים הרפואיים המיוחדים להם הם זוכים בחסות החוק, תנאים
שאנו והיינץ, האנשים הקטנים, לא ראויים להם.




מקור: מעריב, המהדורה המודפסת, מוסף שבת / 17.9.2005