שלושה פרחים שחורים.
לדנה.
תסלחי לי.
השורות הבאות חיות לי בראש מאז התרחשותן. ניסיתי לשכח אבל זה בלתי אפשרי.
הייתי אז קצת יותר משנה בצבא, יצאנו אז כבר כמה חודשים, מאוהבים, זוכרת את השיחות טלפון לתוך הלילה שבגללם נרדמתי תמיד בתדריכים, ושאבא שלך כמעט תפס אותנו בחדר שלך, את לא יודעת כמה עזרת לי, אם לא את, המכתב הזה היה נכתב מזמן.
אני זוכר את דני יורה כמו משוגע לכל עבר, נשים וילדים מסביב צורחים בשפה לא מובנת.
זה לא היה צריך להיות ככה, היינו צריכים להיכנס בשקט לתפוס אותו ולחזור לבסיס אבל הם היו מוכנים, נכנסנו והם התחילו לירות. אני יכול לתאר לך כל פרט בצריף הקטן הזה באמצע מחנה הפליטים. אני זוכר מה כל אחד לבש, את הריח, את עריסת התינוק בצד, אפילו את צבע השטיחים שכיסו את הרצפה אבל לא את הקרב, וזה גם לא משנה, בסופו נשארנו שלושה, אני דני ואסף. שחר ומיכאל נהרגו.
משהו בלראות חבר מת על הריצפה, חבר שרק אתמול שמעתי אותו מסביר לאמא שלו למה הוא לא חוזר הביתה, בגלל המבצע המזדיין הזה, שינה לכולנו משהו במוח, ואז התחלנו לירות.
אחרי המוות של שחר ומיכאל הרגשנו שכל רגע ייכנס עוד מחבל ויחסל גם אותנו, אני לא יודע מה השאר חשבו אבל אני חשבתי עלייך ועל זה שאולי אני לא אראה אותך יותר, נשברתי.
הרגשתי שכל העולם שלי בסכנה, בדיעבד הוא היה בסכנה ובבחירה שלי מוטטתי אותו.
אנחנו מתחילים לירות בלי אבחנה בחדר כמה שניות, ואז ירי ממוקד. צרחות. אסף מצמיד לאיזה ילד את הרובה לראש ולוחץ על ההדק, צרחה אחת מעפילה על השאר, כנראה אמא של הילד. היא רצה אליו אבל רק בשביל ליפול מדממת על הרצפה מכדור נוסף. אני כל הזמן על הכניסה יורה בכל אישה וילד שמנסים לברוח, בראש שלי הם אשמים במוות של האחרים.
אני לא בן אדם רע, זה היה טירוף, בבקשה תביני.
דני תופס אישה, זורק אותה על מיטה, מרים לה את החצאית ומתחיל לדפוק אותה, כשהיא צורחת צרחות שגורמות לו הנאה שתרדוף אותו עד יום מותו. אסף מוציא מצית ומתחיל לשרוף את הבית, אני ממשיך לירות... צרחות פוחתות ופוחתות, אני ממשיך לירות גם כשאין יותר במי. לא יכול להפסיק.
דני גומר, האישה חצי בוכה חצי צורחת, מכניס מחסנית, טוען ויורה בה.
הבית נשרף, נהייתה דממה שהופרה רק מבכי של תינוק מעריסה בצד החדר, אני מפסיק לירות, הרובה נופל, אני לא יכול לזוז, ההבנה של מה שקרה מתחילה להשתלט על המוח. אסף מנער אותי, צועק שנצא, מחזיר אותי לטירוף.
האש תפסה את העריסה והחלה לאכול בה. אנחנו תופסים את גופותיהן של שחר ומיכאל ויוצאים, כשבכי התינוק מלווה אותנו.
תמיד אמרת שאת רוצה ילדים, אבל אני לא מסוגל לשמוע תינוק בוכה בלי להיזכר.
אנחנו הולכים כמה קילומטרים בשקט, בלי לדבר, עד שאני לוקח את הקשר, ומדווח "תאילנד מבצע, שני פרחים שחורים".
יצאנו משם, שלושה אנשים שמקנאים בגופות שהם סוחבים.
לא שמעת על זה, הצבא טייח את המקרה בזמנו, המשפחות של שחר ומיכאל לא ממש התאוששו מהמוות שלהם וזה רק הופך את מה שאני עושה להרבה יותר קשה.
את לא מכירה את השמות, כי לא ממש שמרנו על קשר, אני מניח שבגלל שלא רצינו, משמועות אני יודע שדני התאבד לפני שנתיים, לא השאיר פתק, אבל אני ידעתי למה, אסף פעם אחרונה ששמעתי, השתגע מאיזו פטרייה בהודו לפני כמה שנים.
אני מניח שזה רק טבעי שתורי מגיע.
ניסיתי, תאמיני לי שניסיתי, אני מקווה שהמכתב יסביר למה לא הצלחתי.
אני מתחנן שתנסי להבין ותזכרי אותי כמו שהכרת, לפני שקראת את המכתב.
סליחה שבזבזת עליי את שבע השנים האחרונות.
את רק בת 25, תמשיכי.
היינו ילדים עם מדים ונשק, שמשחקים במלחמה, אני לא מחפש תירוצים אבל תנסי להבין שזו הייתה תקופה אחרת, מטורפת, לא הייתה לי ברירה... כמו שעכשיו אין לי... .
אני לא יכול להתמודד יותר.
תסלחי לי.
אוהב אותך תמיד. רון.
ראשי
צ'אט
21-09-2005, 11:00
מצב כלאיים
