כולם קראו לו "אבי הטירן"
ארקדי תימור, לוחם בצבא האדום, קולט טנקי השלל בצה"ל, 1921-2005
מאת אורי דרומי

ארקדי (קצבמן) תימור נולד בדובוסארי שעל גדות הדנייסטר שבאוקראינה. הוא למד באקדמיה הצבאית לשריון וביוני 1941, כשפלשו הגרמנים לברית המועצות, הוא נלחם בהם בחירוף נפש ארבע שנים רצופות, עד שנכנס עם הטנק שלו לברלין הכבושה. הוא השתתף בין היתר בהגנת מוסקווה ובקרב הנורא על לנינגרד הנצורה, ונפצע כמה פעמים. כל משפחתו הושמדה בידי הנאצים, אך כשהגיע לברלין הורה לטפל בילדי המקום. "הנקמה שלי היא שנותרתי בחיים", אמר.

ב-1948 הוא רצה, עם 14 קצינים נוספים מהצבא האדום, להתנדב לעזרת צה"ל. אך אשתו גלינה החביאה את טופסי הבקשה וכך הצילה את חייו: 14 הקצינים האחרים נעלמו כלא היו. אך למרות זאת, ב-1955 הוא נשפט למאסר ולעבודות כפייה על פעילותו למען ישראל. ב-1960 ארקדי השתחרר ועלה עם גלינה ובנו בוריס לארץ. הוא החל לעבוד כאזרח עובד צה"ל בחיל החימוש. בעיצומה של מלחמת ששת הימים נקרא ללשכת הרמטכ"ל, יצחק רבין. "האם כדאי להסב טנקי שלל לשימוש צה"לי?" שאל רבין. ארקדי השיב בחיוב, וכך נפתח פרק חדש בחייו.

אלוף (במיל') יעקב לפידות, חברו הקרוב, מספר איך התרוצץ ארקדי עם הג'יפ שלו בין הסדנה לשטחי האימונים, בוחן את הטנקים לא רק כמהנדס אלא גם בעיני לוחם. "הוא עשה דבר שלא היה כדוגמתו בעולם", אמר לפידות. "הוא העמיד לרשות צה"ל אוגדת שלמה מטנקי ונגמ"שי שלל".

לפידות פיקד על אותה אוגדה (אוגדת ה"טירנים"), כמו, לפניו, תא"ל (במיל') ברוך הראל (פינקו), שב-1969 פשט עם הכלים אל מעבר לתעלת סואץ (מבצע "רביב"). פינקו מספר איך פעלו כל הכלים ללא דופי, ואיך חיכה ארקדי קצר רוח בראס סודר לחזרת בני טיפוחיו מטבילת האש. בין מסמכי השלל שנלקחו מגוויות המצרים והיועצים הרוסים שלהם גילה ארקדי תעודה של גנרל שהיה חברו באקדמיה הצבאית. "ארקדי היה המורה והמדריך שלנו", אמר אלוף (במיל') ישראל טל, "לא רק בטנקים סובייטיים אלא גם בציונות". כולם קראו לו "אבי הטירן".

באותה מסירות פעל ארקדי להנציח את זכרם של הלוחמים היהודים בשורות הצבא האדום. בספרו "חבריי לקרב" (מערכות, 1971) הוא גולל את סיפורי הגבורה של "ולדימיר אורמן, שדמו האדים את אבני ברלין; טייס המפציץ גריגורי ליטמנוביץ, הוא גרישה העשוי לבלי חת, שצלל במצולות הים הבאלטי הקר והזועף; הטנקיסט יוסף גרין, שעיני ראו במותו, אולם בלבי הוא חי".

ארקדי היה גם העורך הצבאי של הספר "מול האויב הנאצי" שיצא מטעם ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים. יו"ר הארגון, אברהם כהן, מספר איך עמל על "דבר נכי המלחמה", כתב עת שהופץ בכל העולם. עוזרתו במפעל זה, ינינה קוגוסוב, מספרת על הגיליון שלא זכה להשלים, שבו רצה להתגאות בהצלחתם של הלוחמים הללו בהתערות בישראל. במשך שנים היה ארקדי הפרשן הצבאי בשידורי קול ישראל ברוסית, ודורית גולנדר, מנהלת רדיו רק"ע, מספרת על ההצלחה של תוכניתו "דרכים בוערות, גורלות ואחוות".

תמר קטקו, מחברת הספר "הלוחם היהודי" בעריכת אסא כשר, שבו פרק על ארקדי, מספרת איך פגשה איש עם "כובע של פעם", שביקש לצייר לה טנק, "שתביני מי אני... הטנק הוא הבית שלי... הוא חלק מגופי". הד"ר בוריס פיכמן, שטיפל בו במסירות כשנפל למשכב, מספר עד כמה היתה חשובה משפחתו בעיניו. אל"מ (במיל') שאול נגר, מעמותת יד לשריון בלטרון שארקדי היה פעיל בה, אמר ש"בין כתליו של בית צנוע בקרית אונו גרו שלושה גיבורים, ארקדי, גלינה ובנם הנכה בוריס. מהשבוע נותרו שניים".

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0

http://misc.kitreview.com/armourrev...1reviewsp_1.htm

עם כל הכבוד, איני רואה כל קשר בין אדם יקר שהלך לעולמו לבין הקישור שהבאת כאן. אנא ממך: כבד את האשכול והגב בהקשר מתאים!

carpe scrotum : תפוס את החיים בביצים

מתוך כבוד והערכה לאיש ופועלו, בוני דגמים יכולים להקדיש לזכרו דגם שיוצג בתערוכות.