את הסיפור הבא אני כתבתי לבד:















כבר הגיע יום שלישי וקלי, היא עדיין לא חזרה. אני לא יודעת איפה היא. אולי קרה לה משהו,אולי קרה לה משהו נורא. טוב אז אני אדע שאם כן אז היא שלחה לי מכתב ואולי עדיף שאלך לראות אותה בעצמי. נסעתי במונית כ-5 דקות ושרר בה שקט. אני פחדתי, פחדתי מאוד שמשהו קרה לה. אני לא יודעת איך זה קרה לה. "למה רצת בגשם?" שאלתי בכעס. "אני לא רצתי,הלכתי". היא אמרה. "אבל תראי אותך, אפילו לא החלפת את הבגדים". אמרתי בקול כעוס. "טוב אני אנסה." היא החזירה בכעס."לא!" צעקתי. ידעתי שלא הייתי צריכה לכעוס, היא בסך-הכל אחותי והיא שברה את רגלה וחלתה. פחדתי שהיא תמות, זה אפשרי במצבה. אבל לא רציתי להגיד לה שאני מפחדת. לא רציתי שהיא תבכה, כי היא אוהבת אותי. כבר היה לילה, אז ישנתי איתה בבית החולים אבל, לא באמת ישנתי וחשבתי שהיא כן ישנה אבל היא בכתה ושעתי אותה. ממש לא היה לי רעיון מה לעשות: אולי אני אקריא לה ספר, אולי נצא לטיול עם הקביים שלה ואולי, אני אתן לה להמשיך לבכות. בחרתי באפשרות א': אני אקריא לה ספר. בחרתי ב"שלגיה ושבעת הגמדים" - היא אוהבת את הספר הזה. באתי לספר לך את שלגיה ושבעת הגמדים"."טוב".אמרה בבכי. "היה,היה פעם…"לא יכולתי להמשיך כי היא נרדמה אז שכבתי במיטה בלי להוציא הגה. כבר עברו יומיים בבית-החולים ואני עוד לא מאמינה שאני או היא חיה. יש פה לחץ אדיר ואף אחת לא מדברת חוץ מהאחות שמפטפטת כל היום בטלפון. אני חושבת שכשאצא מפה אני אתלונן עליה. "רוצה ללכת מחר לסרט"? שאלתי בנימוס. "אולי". היא עשתה לפרצוף שלילי. "אני חושבת שמחר נוכל לצאת מפה לקצת זמן". אמרתי בהבעה מוזרה. "לא"! הבהירה לי האחות. "רק בעוד חודשיים תצאו מכאן". היא המשיכה. "טוב". זרקתי לה. ליטפתי את שערה הארוך ומלא הבקבוקים של קלי. עבר עוד חודש וקלי נראתה שונה. היו לה מנהגים שקבעה לעצמה ותמיד הייתה מלאת תקווה, שאולי מחר תצא מפה]. היא הייתה בת חמש וחצי והיו לה שפתיים ורודות וריסים ארוכים והיא אהבה לקרוא (היא ידעה לקרוא רק עברית). היא גם כתבה את הספר "המשפחה האדומה שלי", לכבוד אמא שלנו. ביום כיפור תמיד הייתה מפזרת פרחים לבנים וזהובים על המיטה שלי, וביום חול תמיד הייתה הולכת לארגז החול. בגיל שללוש התאהבה בילד מארגז החול. אני זוכרת, זה היה ביום שישי, יום שטוף שמש, וברוב תמימותה שאלה אותי לילי איך קוראים לו. עד היום היא ואני זוכרות אותו. בכל יום היינו באים לארגז החול ופוגשים זה את זו, עד ש… אחיו הגיע, יפה תואר, ואני נעצתי בו מבטים ומאז לא חזרנו לשם. "רוצה גלידה"? שאלתי אותה בחרטה. "כן, מאד"! היא יצאה מהמיטה ודילגה מרוב שמחה – גלידה זה הדבר שהיא הכי אוהבת על פני כדור הארץ. גלידה תות עם אגוזים וקצפת ודובדבן. אך ה"כן" היה לשווא: "לא" אמרה האחות. "היא חולה והיא תהיה יותר חולה". "שתקי ועמדי בצד, מה שהילדה אוהבת היא עכשיו מקבלת", אמרתי בזעם – נמאס לי שהאחות קובעת. יצאנו החוצה וקלי אמרה שהיא מסתנוורת מהשמש אז נסענו באוטובוס לחנות {שזה לקח חצי דקה} ולקחנו טעם תות ושוקולד, ובשבילי וניל ובננה. שאלתי את קלי: "את נהנית?" והיא אמרה, "כן, מאד"! לא ידעתי מה לעשות עכשיו כי ככה הי לא תוכל לרוץ במזרקות, אבל אולי… "את רוצה ללכת לסרט"? שאלתי בחרטה. "כן, ברור, אני תמיד רוצה ללכת לסרט! – היא נשמעה בטוחה בעצמה. "לאיזה סרט?" " בואי נלך ל…" "שר החינוך הגזעי". לא חשבתי על זה שהיא רק בת חמש ולחצי. "מה?" היא לא הבינה. "סליחה, לפינוקיו" תיקנתי. "או קי", היא 'זרקה'. "למה צעקת על האחות?" היא שאלה. "כי היא לא רצתה שאנחנו נהנה ביחד". אמרתי. "באמת?" שאלה בתמימות. " כן!" אמרתי. "לכן צעקתי, אחרת לא הייתי צועקת". הרגשתי שהיא לא יודעת מה להגיד, וגם אני לא אמרתי מילה. את אותו היום עברנו בשתיקה ורק האחות הציפה אותנו במחשבותיה. ביום שלישי לאחר שבועיים הלכנו לגן החיות ולא הקשבנו לאחות לדקה אחת שלמה. אני חושבת שקלי הבינה את דבריי על האחות, וגם האחות נשמעה מפוחדת במקצת. חשבתי לעצמי מה ייקרה כשקלי תהיה אחות פטפטנית ואני אהיה בבית-החולים ולא אכיר אותה ואצעק עליה ומתוך הדמעות שיזלגו מעייניה אבין שזאת היא ואצטער מאוד שצעקתי.

החלטתי לקנות לקלי מתנה, דובי, שילווה אותה בהמשך חייה. מתנה צנועה מאחותה הגדולה שבאה להיות איתה בבית-החולים. "האחות הנחמדה שקנתה לי את הדובי במתנה, שצעקה על האחות בבית החולים כדי שנהנה ביחד, האחות הטובה והגדולה שלי". היא תספר כך לכולם.

"שתינו גדלנו" היא הזכירה. "נכון, בייחוד את". אמרתי במתיקות רכה. " לא יודעת לא ראיתי את עצמי הרבה זמן". היא צדקה באמת לא ראינו את עצמנו הרב, אז חשבתי, נלך ללונה-פארק ל"מבוך המראה". ושם אני אקנה לה דובי.

עבר שבוע, ראינו את עצמנו כבר, לקלי יש דובי. רק דבר אחד נותר... לחזור הביתה. ארזנו מזוודות, נסענו במונית שוב. חמש דקות ואגמא שלנו נראתה חיוורת מאוד. אבא הביא לה מגש עם לחם ותה, אך היא לגא אכלה ולא שתתה והיא גם לא ראתה אותנו. התקרבנו אליה ופתאום היא האדימה וכבר לא הייתה חיוורת. היא חיבקה אותנו חזק וסיפרה עד כמה היא דאגה לנו. קלי הראתה לאמא ואבא את הדובי וספרה להם על האחות בבית- החולים שצעקתי עליה.

אבא כמעט בכה כששמע מה עשינו יחד וכמה נהנינו. הוא ידע שזה קישר בינינו קצת יותר. בלילה קלי אמרה לעצמה: בא = אברהם, אמא = סימה, לילי = לילי. כך שמעתי אותה ממלמלת. באתי אליה ואמרתי לה: "קלי הכל נגמר עכשיו הכל יהיה בסדר.אנחנו כבר בבית!" "נכון, אז אני נזכרת איך קוראים לכולם". היא אמרה בתמימות. הלכנו ביחד לסלון ונרדמנו על הספה. ומאז בכל יום חורפי קליל ואני שמות לב איך אנחנו הולכות, כדי שלא לחזור לאחות הפטפטנית.

***

לקח לי כמעט חודש או יותר לכתוב את זה.
אני ממש אשמח אם תשאירו לי תגובות.

סיפור חמוד מאוד אך קשה מעט לקריאה בגלל שאין חלוקה לפסקאות ומרווחי שורות .

אני מניחה שמדובר על סיפור אישי וזה יפה, כל הכבוד

"Beauty is in the eye of the beholder..."

הייתי שמח לקרוא אבל המבנה של הסיפור ממש קשה לקריאה... אולי תפרסם אותו במבנה יותר קריא?