|
לקוח מתוך עלון המידע שלנו:
מדריכי ריוּקיוּ קנפּוֹ הינם מדריכים מוסמכים בעלי רישיונות בתוקף. תעודותיהם נמצאות בהישג יד ומוצגות לקהל הרחב. ריוּקיוּ קנפּוֹהינו נושא רחב ומורכב הכולל מכות ובעיטות, בלימות, תפיסות, נטרול, בריחים, נעילות מפרקים ופריקת מפרקים, לימוד אנטומיה ופיזיולוגיה של גוף האדם, ערוצי אנרגיה (מרידיאנים), ניתוח מעמיק של הקאטה, תרגול כלי נשק, תרגול זוגות, קרבות מגע מלא, בניית האישיות, תרגול מנטלי ופיתוח הערכה עמוקה לאדם ולעולם הסובב אותו. לפיתוח יכולת התקפית מספיקה שנה אחת של אימונים, אולם דרושות מעל עשר שנים לפיתוח יכולת הגנתית. לוחם "התקפי" ינצח בקרבות בשנה הראשונה לאימוניו, אולם לאחר שנתיים הלוחם ה"הגנתי" מתחיל לנצח, ומנקודה זו ואילך הוא רק משתפר, בעוד שהלוחם ההתקפי הגיע לשיא יכולתו. אפילו דבר פשוט כמו מהלומת אגרוף דורש לעתים ירידה לפרטים: אומדן מרחק, תזמון, זווית התקיפה, סיבוב היד, שימוש במשקל הגוף, ניתוח אנטומי של גוף היריב ושחרור אנרגיה (Ki). טוּוי-טה ("תפישת יד", נקרא גם קוּמיטה-ג'וּצוּ הינה הצורה הג'נטלמנית של הגנה עצמית, שכן אפילו קופים יכולים לבעוט ולהכות. שנים של לימוד אנליטי (קנקיוּ ואימון דרושות להבנה וביצוע נכון של הטכניקות. על התלמיד ללמוד טכניקות של אומנויות לחימה אחרות כמו אייקידוֹ וג'וּג'וּצוּ וכיצד להתמודד עמן. מכיוון שכל הטכניקות נמצאות בקאטה (מכות ובלימות נמצאות בקאטה רק ברמה השטחית ביותר, המובנת אפילו לילדים), ניתוח ומחקר של הקאטהמעלה את הריוּקיוּ קנפּוֹ לרמה של אומנות לחימה מדעית – אומנות לחימה יעילה שאפשר יהיה לעסוק בה במשך כל החיים, אפילו בזקנה מופלגת.
עקב אופיו המעשי והבלתי מתפשר, ריוּקיוּ קנפּוֹ קוֹבּוּג'וּצוּ לעולם לא יוכל להיות ספורט
עובדה זו אולי מונעת ממנו להיות פופולרי, אולם היא מאפשרת לשמר את המטרה העיקרית של השיטה: ביטוח חיים לכל החיים.
למרות שלריוּקיוּ קנפּוֹ מודרני יש השפעות סיניות רבות, מקורו טמון בערפל של ההיסטוריה האוקינאווית. אחת הבעיות העיקריות בחקר המקורות נעוצה בעובדה שיש מעט חומר כתוב, והרבה מסורות סותרות. פיסות מידע היסטורי מצביעות על כך שיתכן והתאמנו בשיטה כבר לפני 2000 שנים.
דבר אחד אנחנו יכולים להיות בטוחים בו: בּוֹדהידהארמה (דה-מו, טא-מו, דארומה) לא הביא את אומנויות הלחימה מהודו למנזר שאולין שבסין, ב- 649. המיתוס המודרני הזה התחיל מהרומן הסיני הפופולרי "מסעותיו של לאוֹ-צאן", שיצא לאור לראשונה כמגזין מאוייר בין 1904 – 1907. ברומן מסופר כיצד הדמות של ליוּ ג'ן-פוּ לומד אומנות לחימה מנזיר אותו פגש בהרי אוֹמיי. כאשר הוא שואל את מורו על מקור השיטה, מורו עונה: "שיטת הטאי-דזוּ אותה למדת ממני מקורה בדהארמה." אין כל עדויות היסטוריות המקשרות את בּוֹדהידהארמה לפעילות כלשהי בסין, מלבד הצגת הצ'אן (זן) בודהיזם בסין. שאר הסיפורים הם פשוט זיופים. בנוסף לכך, צריך לדעת שמדי פעם עולה הטענה לקיומו של מנזר שאולין שני בהרי ג'יוּ ליֶאן, פּוּ טיֶאן שֹיֶין, פוּ ז'וֹאוֹ פוּ, במחוז פוּג'יֶאן. אין עדות היסטורית לכך שמנזר זה היה קיים, ובכלל הרי ג'יוּ ליֶאן נמצאים במחוז גוּאנדוֹנג. אקדמאי סיני בשם שֹוּ-קֶה פירסם ב- 1917 עבודה בת 48 כרכים על סיפורי עם ואגדות סיניות תחת הכותרת צִ'ינְג בָּאי לֶיי גָ'אוֹ. מבין הסיפורים ישנם כאלה המספרים על אגודת השמיים והארץ, המתייחסים למנזר שאולין האגדי של מחוז פוּג'יֶאן. למרבה הצער, היסטוריונים של אומנויות הלחימה התייחסו לעבודתו של שֹוּ-קֶה כאל מקור היסטורי.
נראה שההתפתחות של ריוּקיוּ קנפּוֹ הושפעה מהגירה של שבטי סמוראים מובסים מיפן לאוקינאווה (ב- 1185, ושוב ב- 1333), וכן מהקשרים התרבותיים בין אוקינאווה לסין בין המאה ה- 13 ועד המאה ה- 19. באוקינאווה טכניקות של ריוּקיוּ קנפּוֹ נלמדו בסודיות רבה. אומנות הקנפּוֹ היתה נחלתה של האצולה המקומית – התחום של המעמד הלוחם ומשפחותיהם, עד לזמנים מודרנים.
מיתוס שיש צורך להפריך הוא הסיפור על איכרים אוקינאווים שנלחמו בסמוראים היפנים בעזרת שיטות הלחימה המקומיות שלהם. העובדות הן ש: (א) היפנים מעולם לא החזיקו כח צבאי שמנה יותר מכמה עשרות חיילים על האי, (ב) כל המורים הראשונים של ריוּקיוּ קנפּוֹ (וקראטה בכלל) היו, למעשה, משכבת האצולה, או כפי שהיפנים קראו להם – סמוראים, ו(ג) הרבה ממי שהיפנים חשבו לאיכרים, סוחרים ודייגים היו צאצאים של משפחות אצולה שירדו מנכסיהם. הקרבות המדומיינים הנ"ל, מעולם לא קרו.
נערך לאחרונה ע"י kenshinkan בתאריך 26-09-2005 בשעה 19:43.
סיבה: עריכה
|
ראשי
צ'אט
24-09-2005, 14:44
מצב כלאיים
