 |
28-09-2005, 22:18
|
|
|
|
חבר מתאריך: 28.09.05
הודעות: 13
|
|
|
נצח - קטע כתוב
שלום לכם, גולשי מה שבלב.
זהו לא הניק הרגיל שלי, אבל מטעמי בטיחות (אישית חברתית, כמובן..  ) אני מפרסם בשם בדוי.
זהו משהו שכתבתי, שפשוט הייתי חייב להוריד מהלב, והחלטתי לשתף אתכם בו (צומי שכמותי), מעניינת אותי דעתכם, גם אם היא לא תואמת את שלי.
תודה רבה לכם על זמנכם (אני מסוגל להבין אם לא תקראו עד הסוף, אבל גם להכנס להודעה לוקח זמן.)
נצח.
אני שונא אותך
יותר ממה שתוכלי לדמיין
החיים שלי נעשו שחורים מהרגע שנכנסת.
מיותר להגיד שלא יצאת משם
שישה, שבעה חודשים והזמן עובר.
תגידי, מה את מנסה לעשות לי?
שנינו יודעים הכל. ולא מודים. רק שהכל זה עליי, ולך מה זה בכלל משנה?
אז טיפסת עליי, נו מילא. אבל מי לעזאזל הרשה לך לעלות עם נעליים ולדרוך לי על הכבוד בדרך? זונה.
ועוד מילא דרכת, אני בחור גמיש (לא במובן הפיזי, למרות שגם. אבל לא) אבל לעזוב אותי בשבילו? בשבילם? מי הם בכלל?!
בלעדיי לא היית מכירה אותם. לא את אותו אדון גמיש (שוב, לא במובן הפיזי, למרות שאולי. אבל לא) לא את האוטיסטים (שניהם) ולא את הנחש.
הנחש הבן זונה. שיחכה. אני עוד אמרר לו את החיים.
וגם לך. מה את מחייכת? את חושבת שאני לא מסוגל? את תופתעי.
מה זה משנה איך את נראית? עוד מעט תהיי זקנה. ואז יראו את כל החרא, ואני אהיה שם לצחוק לך בפנים! הא!
אני הראיתי לך את העולם, ואת השארת אותי מאחור. ועכשיו את מתנהגת כאילו כלום. כלום. כלום.
את שמת עליי זין אחד ענק. ועוד בלי בושה. זין בלי בושה זה לא צחוק.
היית באה "כאילו" בהפתעה, לא אליי כמובן, חס וחלילה. סתם במקרה, לבקר את הנחש, או את הפוזלת הכלבה הזאת. או הפוסטמה הענקית.
זה לא משנה, העיקר שלא אליי. והיית אומרת שלום, ולפעמים גם לא. ואני לא פרייאר. גם אני אותו כנ"ל.
אני הייתי כאן בשבילך. ואת ירקת עליי. אז גילית את החולשה שלי (גאונה גדולה..) החולשה שלי אלייך, וניצלת אותה. הו כמה שניצלת אותה.
ואני עשיתי את הכל בשמחה. חשבתי שהתקרבנו.
אבל הוא?! הוא?! תגידי לי את דפוקה בשכל? באמת. כל טיפת כבוד והערכה שהייתה לי נעלמה.
ועכשיו, נשארה רק האהבה חשופה, מסכנה, רועדת וחיוורת. והחברים מצביעים וצוחקים. על האהבה השדופה והמסכנה שלי, שנשארה לבד.
אז למה אני שונא אותך בעצם, את שואלת? לא. לא כי את לא מרגישה מה שאני מרגיש. אלא כי את לא מרגישה, שמה שאני מרגיש מספיק חשוב בשביל לא לפגוע לי ברגשות.
בגלל שהקשר שהיה בינינו מעניין לך את הזין (שאין לך, מה שאומר ש... טוב נראה לי שהבנת) ובגלל שאחרי כל החרא הזה אני נשאר בלעדייך.
אז אני זה שחותך. משחקי אגו קוראים לזה. אני אוהב את הרעיון. ככה אני יוצא מנצח ואת מסכנה, נשארת לחשוב על מה היה אם... או שלא, אבל אני אוהב את הרעיון הזה, שלך יושבת ובוכה.
הוי כמה נהנתי לראות אותך בוכה. אושר עילאי כמעט. כאילו כלום.
ונכון, דווקא אז לא הייתי שם בשבילך, אבל ברגעים של אושר עילאי, בייחוד אושר שנובע משמחה לאיד (כמעט סאדיזם) יותר חשוב להיות שם בשביל עצמך, ולהתענג על הסבל של האחר.
אז בקיצור, מה שאני מנסה להגיד, זה שאני שונא לאהוב אותך, עם כל המרמור והכעס, וכמה שזה כואב והורס ומפיל והורג עכשיו, ניחא, אני עוד אתגבר עלייך, וה"צלקת" בלב (בולשיט, תוך 10 שנים אני לא אזכור איך קראו לך) תירפא, תחלים ותיעלם כלא הייתה, אבל כיעור פנימי, כיעור פנימי זה לנצח. |
|
ראשי
צ'אט
)
מנהל פורום 
מצב כלאיים
