 |
29-09-2005, 16:16
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 03.01.05
הודעות: 4,584
|
|
הכתבה :
ציטוט:
החפרפרות מרפיח
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
מאת שלומי אלדר
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
שנים הם היו הסיוט של צה"ל. נערים בני 18-15 חופרים בידיים מטר אחר מטר מתחת לציר פילדלפי. בכל הברחה הם החדירו לרצועה סחורות בחצי מיליון שקל: נשק, חומרי נפץ, סמים, מבוקשים. רק עכשיו, אחרי נסיגת ישראל, אפשר להתחיל להבין מה באמת קרה פה מתחת לרגלי חיילינו. לרגל צאת ספרו "עזה כמוות" נסע העיתונאי שלומי אלדר בשליחות "הארץ" לרפיח, שמע מהחפרפרות האנושיות ג'אבר, דאהוד ומואנס שגם עכשיו לא חסרה עבודה, והפך לישראלי הראשון שנכנס אל המנהרות. מסע אל תוך האדמה
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
עוד בנושא
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
הטעיה בתל סולטן
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
הזקן ה"חמאסי" המפואר המעטר את לחייו מסתיר פנים צעירות מאוד, נעריות. רק המבט בוגר, כמו סותר את התווים הנעריים. ג'אבר הוא בן 18. עיסוקו: חופר מנהרות. כשקיבל אור ירוק ממעסיקו לספר "ליהודי" על מקצועו הייחודי, הוא לא הבין. השתומם. המבט הבוגר נהפך למבט מופתע. שמירת סודיות היא אחד מתנאי הקבלה החשובים ביותר למקצוע שרק רפיח יכלה להמציא למובטליה. נקודת האור הכלכלית בעיר נמצאת בקצה המנהרה.
לצדו של ג'אבר יושבים שני חבריו למקצוע, מואנס ודאהוד. שניהם, כמו ג'אבר, ניחנו בכישורים שרק יחידי סגולה או נואשים במיוחד הצליחו לרכוש לעצמם בהתמדה. שלושתם יכולים לעבוד במשך שעות רבות מתחת לאדמה. כמו חפרפרות עיוורות המפלסות דרכן בעקשנות אל הצד השני. שלושתם מעדיפים את החושך של המנהרה על פני האור של רפיח שלא היטיב עימם מעולם. בסבלנות אין קץ, שקט נפשי מדהים וכוח להתקדם קדימה הם אינם נרתעים מחול, מחנק וממחסור באוויר.
כיצד מסוגל אדם להיות "קבור" במשך שעות בעומק 12 מטרים מתחת לאדמה? לשמע השאלה הם מחייכים חיוך מבויש ועונים כמעט במקהלה. "זה כלום, זה בכלל לא נורא כמו שזה נשמע. קריר שם למטה. אפילו נעים". נעים.
כבר שנים אני מנסה לאתר את חופרי המנהרות ברפיח ואת מעסיקיהם, כדי לראיינם, אך מעולם לא הצלחתי לגעת בקצה החוט שיוביל אותי אליהם. צה"ל ישב על ציר פילדלפי וניהל מלחמה אבודה נגד העסק הרווחי ביותר ברצועה. לאורך הציר נבנתה חומת פלדה חלודה ומכוערת, שבוניה האמינו שאם "יקברו" את יסודותיה בעומק שישה מטרים, ייווצר מחסום קרקעי איתן שיקשה על החופרים לפורצו. ממעל "עגנו" חמישה מוצבי בטון אדירים, "חרדון", "טרמית", "גירית", ג'י-וי-טי ומוצב האלוף. סביב המוצבים ניצבו טנקים, נגמ"חונים ממוגנים, מכשירי תצפית משוכללים, אמצעי ראיית לילה. אך מתחת העמיקו החופרים את המנהרה לתריסר מטרים, והותירו את החומה ואמצעי הההגנה המשוכללים מעליהם, חסרי תועלת או יכולת לעצור את נתיב ההברחות.
וכך נותר ראשה של חומת הפלדה תלוי באוויר, רגליה קבורות עמוק באדמה, אך לא עמוק מספיק לעצור את חפרפרות האדמה, שבאמצעים פשוטים לעגו לטכנולוגיה שגויסה לעצרם. חומת פילדלפי נותרה גם היום עוד תוספת מכוערת לנוף המכוער של רפיח, שאין בה תועלת ואין בה הרתעה.
חומת השתיקה
בניסיון קודם לארגן "פגישה" עם "חפרפרות רפיח", אמרו "יודעי דבר" - "השתגעת? מי יסכים לסכן 150 אלף דולר כדי שאתה תכתוב כתבה?" 150 אלף דולר? זו עלות המנהרה?
"לא, חפירת מנהרה היום עולה פחות, הרבה פחות, המחיר ירד", הסבירו. מתברר שהמאבק של צה"ל בחופרים ובבעלי המנהרות השיג בכל זאת תוצאות. הוא הוריד פלאים את הרמה הטכנית של המנהרות, ועלות חפירתן ירדה בהתאם. שלא כבעבר, בעלי המנהרות, "היזמים", הבינו שאין סיכוי לבנות מנהרה שתשרוד לאורך שנים, ולכן עברו לתכנון מנהרת אינסטנט להברחה אחת טובה, מקסימום שתיים, לפני שתיחשף.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P300905/m.0.3009.1.1.9.jpg]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
ראש הצוות, דאהוד, ושלומי אלדר (בעומק המנהרה). חפירת מנהרה נמשכת חצי שנה, בשתי משמרות, כל אחת שמונה שעות עבודה ביום
כשעזבו כוחות צה"ל את הרצועה לא פגה לגמרי אימת "החישוף", אבל המתח ירד פלאים. אם בעבר חשד סביר לאיתור מנהרה הוביל לירי פגז אל המטרה, הרי עכשיו, כשהרשות הפלשתינית אחראית על צד אחד של הציר, יוביל החשד לכל היותר לכמה ימי חקירה ומעצר. הסיכון מצדיק את המחיר האדיר המובטח לאומני המנהרות.
"קצה החוט", שאותו התחייבתי לשמור בסוד, קישר אותי אליהם, בתנאי שלא אצלם את פניהם של "הילדים" ולא אחשוף את "מקום עבודתם" הנוכחי. בפגישה הם שתקו ושתקו ולא היו מסוגלים לפתוח את סגור לבם ולגלות את סודות מקצועם. הצעתי להם לצאת תחילה לסיור היכרות לאורך ציר ההברחות, בתקווה שחומת השתיקה שעמדה בינינו תיפרץ אף היא כפי שפרצו תושבי רפיח פתחים בחומת הפלדה האמיתית, שנהפכה בן יום לתחנת מעבר מאולתרת בין סיני לעזה. ציר ההברחות צף ועלה לימים אחדים מעל פני הקרקע, הוריד בעשרות אחוזים את מחירי ה"מוצרים" המוברחים, והותיר את בעלי המנהרות חרדים שמא איבדו את מקור הכנסתם היקר מפז.
"אל תדאג", הם אומרים לי, "הגבול יישאר סגור כפי שהיה. בעלי המנהרות ידאגו שלא ייפתח לרווחה".
"אם ככה, במקום הסכם עם המצרים ישראל יכלה לעשות הסכם עם בעלי המנהרות ולמנות אתכם לשומרי הגבול הסגור", אני אומר, וכולם צוחקים על הרעיון, שלא נשמע להם מופרך כל כך. מתחת לציר קיימות עשרות מנהרות רדומות, קצתן נהרסו על ידי צה"ל, אך אל דאגה, הם אומרים כמומחים, כל מנהרה אפשר לשקם. אם נהרס פתחה, חופרים פתח מכיוון אחר, מתחברים אל המנהרה באמצע וכך חוסכים מאות מטרים שכבר נחפרו בעמל רב במשך חודשים רבים של עבודה.
כמעט כל המנהרות שהרס צה"ל נמצאות היום בתהליך שיקום. חופרי המנהרות מספרים, שבעלי מנהרות שמנהרותיהם נחשפו ונהרסו מעוניינים עכשיו להציל את ההשקעה הכספית האדירה שירדה לטמיון וכבר מחפשים, או כבר עסוקים בחפירת נתיב חדש שיקשר אותם אל חלק המנהרה שלא נחסם.
"תראה את החפירה הזאת", מצביע ג'אבר ומגחך בקול רם. "את זה הספיקו לעשות היהודים, כאן היתה מנהרה, לא רצינית". לא רצינית, כלומר מנהרה שבנו חובבים. במקום הרגיש, בדיוק מתחת לחומת הפלדה השמורה, היא לא היתה עמוקה מספיק, ונחשפה. הדחפור של צה"ל חשף בכפותיו את מסלולה הפתלתל והותיר מעין ואדי עמוק ועקלקל. השלושה הראו לי את הפתח הסגור, אך אני התקשיתי להבחין בין מהמורת עפר לבין פתחה של מנהרה שעשרות אלפי דולרים הושקעו בהקמתה.
כמה מנהרות עוברות פה למטה?
מואנס צוחק, "הו... הרבה".
כמה? עשרים?
"יותר, אולי מאה לכל אורך הגבול, אבל לא כולן פעילות, במיוחד עכשיו אחרי שירדו המחירים והמצב החדש עם המצרים עוד לא ברור. כולם בהמתנה, מחכים לראות איך מחדשים את העסקים".
שוק ההברחות
להיות בעל מנהרה ברפיח זהו עסק משתלם. בניית מנהרה ממוצעת באורך 800 מטרים, משכונת ברזיל או שכונה קרובה אחרת, עולה כ-30 אלף דולר בממוצע. על זה יש להוסיף תשלום לבעלי הבית שמתחתיו חופרים, עד 30 אלף דולרים נוספים - הרבה כסף במונחים של רצועת עזה, אך טיפה בים בהתחשב ברווחים שעשויה להניב מנהרה טובה כשהרצועה צמאה למוצרי יבוא.
כמו בבורסה, כמו בכל שוק הון רגיל ופעיל, גם כאן יש עליות וירידות במחירי "המוצרים". כשהשוק היה "יבש" ונתיב ההברחות פעל בעצלתיים, מחיר רובה קלצ'ניקוב היה מאמיר ל-600 דולר. בשוק פעיל רגיל ושגרתי, מחירו של רובה נע בין 250 ל-300 דולר; מחיר שכל בר דעת וחפץ חיים בעזה יכול להרשות לעצמו, למען השמירה על ביטחונו וביטחון משפחתו.
כשנפרץ הגבול וההברחות התנהלו באין מפריע, ירד מחירו של רובה קלצ'ניקוב אל מתחת ל-200 דולר, כמעט מחיר הפסד במדד המנהרה. "יזמים" נבונים עצרו כל פעילות תת קרקעית עד שהשוק יתאזן ויחזור לפעול באופן נורמלי.
ביקוש והיצע משפיעים גם על שכר "החפרפרות". בתקופות ה"טובות" השתכר פועל אומן במלאכת החפירה כמעט 50 דינר (325 שקל) ביום. אסיסטנט ראשון ושני לראש הצוות היו משתכרים בין 30 ל-40 דינר, שכר עתק במונחי רפיח ורצועת עזה.
מנהרה פעילה, מתברר, עשויה להניב ליזמיה ושותפיו כמעט חצי מיליון דולר בהברחה אחת. מבריחים כל מה שרק אפשר, כלי נשק, תחמושת, מטעני נפץ, רימוני יד, סמים וסחורות מבוקשות אחרות בשוק של עזה שסוחרי מצרים יכולים להציע בשפע. אבל לא רק סחורות עברו במנהרות. נרדפי החוק במצרים, וישנם לא מעטים כאלה הנמלטים מאימת המוח'בראת, חיפשו ומצאו "מקלט מדיני" בעזה הבטוחה. בעבור עשרים אלף דינר מנהרת ההברחות יכולה להיהפך לנתיב מילוט. בלי דיילות, בלי ארוחה וגם בלי ביטוח נוסעים, "יזמי" רפיח ישמחו להציע כרטיס בכיוון אחד לנמלטים ממצרים, או לחפצים לשוב לעזה שישראל חסמה בפניהם את המעבר.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P300905/m.0.3009.1.2.9.jpg]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
מנהרה שחשף צה"ל במבצע "קשת בענן", מאי 2004. החופרים נעזרים בקומפרסור שמזרים אוויר פנימה
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
/ צילום: רויטרס
סמי אבו סמהדנה, בן למשפחת המבוקשים המפורסמת, הוא אחד מאלה שעברו במסלול הזה. סמהדנה יצא למצרים לטיפול רפואי באישורה של ממשלת ישראל בראשות אהוד ברק. כשהסתיים הטיפול התברר לו שבזמן היעדרו התקיימו בישראל בחירות, אריאל שרון נבחר לראשות הממשלה וסגר לו את הדרך חזרה. לילה אחד הוא נכנס לאחת המנהרות ובבוקר הוא כבר היה בבית. מאז זכה אבו סמהדנה למעמד של "מבוקש".
גאוות יחידה
אנחנו מסיירים ברפיח העיר ובשכונות הפרושות לאורך הגבול. החופרים רצו לבחון אותי, לתהות על קנקני ואמינותי לפני שיראו לי את הדבר האמיתי. "המשחק המקדים" נמשך כמה שעות, שבהן אני למד את סודות המקצוע.
בדירה בשכונת ברזיל ברפיח התיישבנו על מזרנים וכריות והם הכינו קפה ותה לסירוגין. תחילה מוגש הקפה השחור המר, סאדה בלשונם. אחר כך תה מתוק עז, להמתיק את מרירות הסאדה, ולבסוף מגיע הקפה ה"אמיתי". בשתייה בצוותא, אחרי שהשתכנעו שבאתי למטרות עיתונאיות בלבד ולא נשלחתי חלילה על ידי "היאהוד" לאסוף מודיעין עליהם, הם חושפים עוד פן מסודות המקצוע.
לאחר שאותר בית מתאים לפתוח מתחתיו את החפירה, מנהל "היזם" עם בעלי הבית משא ומתן לרכישתו. התנאי היחיד לביצוע העסקה: בני המשפחה כולם יישארו להתגורר בבית וינהלו את חייהם כבשגרה. אפילו לשכנים אסור לדעת. טעות קטנה וכולם בסכנה. בעסקי המנהרות כל טעות היא גורלית, כל טעות היא סכנת חיים.
דאהוד לגם במשיכות קטנות מספל התה, הצית סיגריה והמשיך: "היזם שואל את בעל הבית, כמה עולה הבית? והוא אומר לו, הבית שלי שווה 3,000 דינר. יעני, הגזים במחיר של הבית המחורר מקליעים שפגעו בו בכל שנות האינתיפאדה. אבל הסוחר אינו מתווכח, קח 10,000 במזומן ועוד 10,000 בגמר העבודה", הוא מציע, "בתנאי שתתגוררו כולכם בחדר אחד ולא תוציאו הגה על העבודות. כך נסגר העניין בלחיצת יד ובתקווה שכולם יהנו מהעסקה".
"יש אפשרות גם לשותפות", מוסיף ג'אבר. "אם יש בית גדול, שאפשר למלא בחול את כל החדרים הפנויים במקום להתעסק בפינוי מסוכן, הוא מתמקח עם 'היזם' ודורש להתחלק ברווחים".
"אחרי שנרכש הבית", ממשיך דאהוד, "אנחנו מחכים שבועיים עד חודש לראות איך מתנהגים האנשים. רק אחר כך מתחילים לתכנן את העבודה ומכניסים את כלי העבודה, לאט לאט, בלי שהשכנים יראו או ידעו שמשהו מתרחש בבית השכן. אנחנו מתחילים את העבודה המרעישה, לפעור בור ברצפת הבית. ומשם מתחילים".
כמה אנשים עובדים?
"תלוי בדחיפות ובאורכה של המנהרה. בדרך כלל אנחנו עובדים שישה אנשים במשך חצי שנה, בשתי משמרות. משש בבוקר עד שתיים בצהריים ואז נכנס ה'שיפט' השני".
שתי משמרות, יום יום, שמונה שעות עבודה למשמרת עם שתי הפסקות לאוכל ולמנוחה. כמו בכל מקום עבודה מסודר. הם דיברו על עבודת החפירה כאילו היו כורים במכרה פחם. אבל כאן אין התארגנות ואין איגודים ואין מאבק על תנאים. כאן זוהי קבוצה מגובשת בעלת גאוות יחידה. עבודת צוות היא תנאי הכרחי להצלחה, אין מקום לאינדיווידואליות או לבטלה. רק כך אפשר לשרוד מתחת לאדמה ואפילו, כהגדרתם, "ליהנות מהעבודה".
ג'אבר, מואנס ודאהוד הם צוות לעניין, קוראים זה את זה בקריצת עין, בהזזת גבה, מבינים זה את רצונותיו של זה. "כשחופרים אין זמן ואין מקום לריב", הם מסבירים. "אם מישהו כועס על מישהו אין לו לאן ללכת, הוא חייב להישאר צמוד אליו עם גב כפוף, אז אנחנו מעדיפים לא לריב".
החול המדברי ואדמת הלס הרכה של רפיח הם "חלומו" של כל חופר. השלושה למדו את תכונותיה ויתרונותיה של האדמה הטובה. דאהוד הוא בדרך כלל המוביל בעבודה. הוא החופר הראשי, ראש הצוות, המצויד במין חרמש קטן שבנה בעצמו לנוחותו. לחבריו יש ציוד כבד יותר, טוריות, מעדר ומריצות ממונעות על כבלים שנמתחים לכל אורך המנהרה.
מואנס (או ג'אבר) ממלא את העגלות הממונעות בחול שמזרים דאהוד בשפע, ושולח אותן לאחור. האחרון בשרשרת מרוקן את החול לתוך שקים שאותם יפנו רק כשהשטח יהיה פנוי. "יש מין מכשיר חפירה חשמלי שמסתובב כמו ונטילטור, אבל הוא לא נוח, הוא עושה הרבה אבק ומעיף חול וזה מקשה לעבוד", אומר דאהוד. גם בעסקי מנהרות, מתברר, עבודת יד יעילה מכל מכשיר מודרני.
מה גובה המנהרה? אתם מצליחים לעמוד בתוכה?
"מה פתאום? מנהרה שאפשר לעמוד בה עולה כפול ומסכנת את פועליה פי עשרים. אתה יודע שממטר מרובע אחד של חפירה אנחנו ממלאים עגלה שלמה של חול? אז למה להסתכן? לא צריך", אומר מואנס.
"גובהה של מנהרה אינו עולה על 80 סנטימטר, זה מאפשר לנו לכרוע על הברכיים ולעבוד בנוחות", מוסיף דאהוד. "כשאני רוצה לנוח, אני חופר בצד מרחב נוסף, כמו מיטה, נח, שם רגל על רגל כמה שצריך, רבע שעה, חצי שעה, ואפילו מעשן סיגריה. כשאני גומר לנוח אני יוצא מהמיטה, מקפל אותה וחוזר לעבודה". מואנס וג'אבר מתפוצצים מצחוק לשמע הדימויים הלקוחים מהחיים למעלה, מיטה מתקפלת ורגל על רגל.
אתם מדברים על העבודה הזאת כאילו זה כיף גדול.
"אתה יודע איזה שקט שם?" אומר ג'אבר ברצינות תהומית.
אספקת אוויר
אחרי חמישים מטרים של חפירה במעבה האדמה מתחילה מלאכת הניווט. ג'אבר מראה לי צינור טלסקופי, "מאסורה" בלשונו, המשמש לו כפריסקופ, כמו בצוללת המשגרת עין בוחנת להביט החוצה, לוודא שהעולם שם למעלה עודו קיים. "יש לנו אמנם מצפן, אבל אני לא סומך עליו. אחרי חמישים מטר באופן קבוע אנחנו עוצרים ומתחילים לקדוח חור לגובה. הפרופלור מחובר לגנרטור ומתחיל לחצוב באדמה, כמו מקדח. אז הוא יוצא החוצה ואני מביט ורואה אם לא טעיתי בכיוון. אתה יודע כמה צחוקים היו לנו? כבר היו מנהרות ברפיח שכמעט חזרו לנקודת ההתחלה, עד כדי כך הם היו חובבים".
וכשאמר "חובבים" מילא את ריאותיו כדי להפגין לראווה את מומחיותו במקצוע שרכש.
כמה זמן אתה עוסק במקצוע הזה?
"שלוש שנים, כמעט. גם אחי אחמד עוסק בזה, אבל עכשיו הוא פרש".
דאהוד החל כעוזרו של אחמד, שהכניסו לעסק, עד שהפך לדבריו למומחה גדול ממנו. "יש לדאהוד חוש ריח נפלא", העידו חבריו.
ריח?
"כן, זה חוש חשוב מאוד לאתר סכנות".
מקצוען אמיתי יודע להתחמק מסכנות שטומנת המנהרה לחופריה. הסכנה הגדולה ביותר אלו מי התהום המאיימים להציף את המנהרה ולמוטט את החפירה על חופריה. בצה"ל הבינו את נקודת התורפה הזאת של המנהרות. "היהודים הבני זונות היו מזרימים מים לעומק האדמה כדי שניפגע".
גם עם סכנת ההצפה הם למדו להתמודד. "חוש הריח" המפורסם של דאהוד לא איכזב. "אני מריח מים מרחוק", הוא מתגאה. "אני מריח אותו דרך האצבעות. כשאני חש באצבעות את החול הלח, אני מיד עוצר לחשוב. החיים שלי ושל החברים שלי תלויים בזה. לפעמים, כשהמים פורצים, אני ממהר לפרוש יריעת ניילון שאליה אני מצמיד קרש שסוגר את כל הפתחים. אחרי זה אני חופר לכיוון אחר, כדי לעקוף את המסלול של המים. לפעמים אני צריך לחפור עוד מאה מטרים כדי לעקוף את הרטיבות, אבל אין מה לעשות, זו החוכמה".
לפני כשנתיים נהרגו שלושה חופרים במנהרה שמי תהום הציפוה ומוטטו אותה עליהם. לתאונת העבודה הזאת היתה השפעה גדולה על דאהוד וחבריו, שהבינו שאיש אינו חסין וגם להם זה עלול לקרות. "שלושה ימים עברו עד שפינו את הגופות שלהם, שלושה ימים לא היה אפשר בכלל להוציא אותם מרוב שהכל קרס. היה צריך לתאם עם היהודים כדי להוציא אותם, אנחנו - אפילו כשאנחנו מתים אנחנו צריכים אישור מהיהודים כדי לצאת", צוחק דאהוד.
מה עם אוויר, חמצן? אתם עובדים עם בלונים?
"מה פתאום?" הם עונים יחדיו כאילו פגעתי בכבודם, כאילו אני רואה בהם חובבנים שאינם יודעים לחפור כך שייכנס למנהרה אוויר. "איך אפשר לעבוד עם בלון? צריך לדעת להתנהג שם למטה, לנשום רגיל", אומר ג'אבר. "יש אוויר בשפע, אפשר לנשום בלי שום בעיה. אנחנו מחדירים קומפרסור שמזרים כל הזמן אוויר ואז זה בדיוק כמו להיות מעל האדמה, אין שום הבדל. אמרתי לך שאנחנו אפילו מעשנים סיגריה".
מאחורי יריעה ירוקה
יצאנו לראות מנהרה חדשה בעבודה. דאהוד, ג'אבר ומואנס לא קיבלו אישור להראות לי מנהרה מוכנה, כזאת שעברה כבר לשלב ההברחה. "בעלי הבית פוחדים ואנחנו לא יכולים לסכן אותם", הסביר לי "קצה החוט" שקישר אותי עם השלושה. "יש לנו אחריות כלפיהם ונתנו להם מלה של כבוד". אבל כשחלפנו בנסיעה ליד אחד הבתים, מואנס אמר לנו לעצור במרחק מה בצד וסיפר שבבית ההוא היתה מנהרה פעילה.
"אתה יודע איזה קטע היה שם?" סיפר ג'אבר. "בעל המנהרה, 'היזם', היה בא במרצדס, מחנה אותה בצד, נכנס לבית ויוצא עם טנדר איסוזו לפזר את החול. ככה הוא נחשף. אידיוט".
ואכן, פיזור שקי החול זו המשימה הרגישה ביותר בעסקי המנהרות. "ברפיח לא תמצא אפילו שק ריק אחד. מי המשוגע שיזרוק שק חול לפני כולם כשהזנאנה (מזל"ט) בשמים או כשהרחוב מלא באנשים טובים שירוצו להלשין לסולטה (לרשות)?"
אז איך נפטרים מהחול?
"הכל בח'אן יונס. כל העפר של רפיח עבר לח'אן יונס". כולם משועשעים מהבדיחה.
אבל איך מכניסים את השקים למכונית?
"לא צריך להכניס את השקים, מכניסים את האוטו פנימה, מהחצר לתוך הבית, ושם בשקט מעמיסים ויוצאים בשקט לח'אן יונס. שופכים וחוזרים".
בחישוב גס, משקלו של העפר שיש לפנות מחפירת מנהרה בגודל 80X80 ס"מ ובאורך 800 מטר עולה על 750 טונה.
אנחנו עוצרים על יד בית שחלקו נהרס בכף דחפורים. "כשעברו פה היהודים הם פגעו בבית הזה, אבל זה כלום. אנשים גרים פה". השלושה הובילו אותי אל הבית מסביב, פן יראו הדיירים שזר הגיע עימם.
את החפירה בבית הזה הם מבצעים לא מתוכו, אלא מתחתיו, ליד יסודותיו. מסביב מתחו יריעת ברזנט ירוקה, להסתיר את מעשיהם. אנחנו נכנסים בזהירות, בשקט. אחד אחד. ליד היריעה כבר ממתינים שקי החול לפינוי. עשרות שקים לבנים מלאים בעפר רפיח שהוצא מבטן האדמה ובקרוב יעשה את דרכו לח'אן יונס השכנה.
"'כנס", הם מאיצים בי, "'כנס, אל תפחד".
זחלתי לתוך החפירה, לתוך בטן האדמה, נדהם למחשבה שמישהו מסוגל להגדיר זאת כמקום נעים. אני נזכר בסרט "להיות ג'ון מלקוביץ'" ובאנשים שנאלצו לעבוד במשרד הבנוי מחצי קומה בלבד, בהליכה הכפופה ובתחושת המחנק שאפפה אותם, ברצון הזה להתמתח בשנייה שיצאת מהסרט.
מלווי הבחינו בהבעת החרדה על פני והחלו ללגלג על היהודי הפחדן. "'כנס, אנחנו פה", הרעים בקולו ג'אבר, כדי להחדיר בי ביטחון שאם תקרה תקלה כלשהי, אני נמצא בחברת מומחים להצלה. אני יורד למטה. מסביב הכל חשוך. חושך מצרים. איש לא טרח להביא עמו תאורה וגם הגנרטור לא הופעל למען הסיור הכפוי והלא מתוכנן. מאז התהפכו סדרי החיים, הישראלים יצאו מציר פילדלפי והמצרים באו במקומם, כל עסקי המנהרות נעצרו לזמן מה, מחכים לראות מה יקרה ולאן נושבת הרוח.
"אצל המצרים אין חוכמות", אומר ג'אבר. "שם, בצד השני, אם תופסים בית שחפרו בו מנהרה, זה עונש מוות לכולם. אין משחקים. אצלם חוק זה חוק ועונש זה עונש. לכן אנחנו בכלל לא נכנסים שם עם המנהרה לתוך בתים, אף משפחה לא תסכים לזה. אנחנו יוצאים בפרדסים ובמטעים, שאותם מסווים בצד השני היטב. יש שם איש קשר שמקבל אלף דולר רק כדי לשמור על הפתח שצריך לפתוח ולסגור שם כשצריך. זאת העבודה שלו. הוא שומר הפתח".
התיישבתי בפתח החפירה, נושם בקושי. אולי בגלל החרדה, אולי משום שאיני מתאים למקצוע חופר מנהרות. ירדתי בקושי שני מטרים, לפני עוד עשרה מטרים לעומק. מי שאינו מבין במה מדובר צריך לדמיין בניין של ארבע קומות, רק מתחת לאדמה.
ג'אבר הסביר בתנועת ידיים את מבנה החפירה - כמו חצי סהר שמתחיל למעלה יורד לנקודת שפל ומשם מתרומם לתוך רפיח המצרית. 800 מטרים, לעתים קצת יותר, שכל מטר מהם מחושב כמו במבנה הנדסי מורכב.
איך נעשה שיתוף הפעולה שם, בצד השני?
"יש לנו חבר'ה, הם מחכים לנו שנגיע מתחת לאדמה ומנווטים אותנו שם, כדי שנעלה לקו הסיום".
בטלפון?
"כן, בטלפון".
"ואתה יודע", הוסיף מואנס, "עכשיו, כשכולם עברו מכאן לשם היו הרבה שרכשו בתים במקומות טובים והם מחכים שיפנו אליהם כדי לחפור אצלם. מאמינים שיעשו קצת כסף מהמצב החדש".
ואיך הרשות הפלשתינית, היא נלחמת במנהרות?
אפשר היה לשמוע את נשימתו של ג'אבר לפני שהשיב. מעין אנחת רווחה על המצב החדש, אבל המלים שהשמיע היו מיועדות כנראה לאוזניו של הישראלי, וממנו הלאה. "הם ממש עובדים ברצינות, הביטחון המסכל, יש להם יחידה שתפקידה לאתר ולהרוס מנהרות. הם רציניים עכשיו יותר מתמיד, הם רוצים להוכיח שהם שולטים במצב".
באותה נשימה הוא מספר איך הביטחון המסכל בעצמו רכש מאות רובים ותחמושת שהוברחו לעזה במנהרות. "לביטחון המסכל אין נשק, הם משתמשים עדיין בנשק הישן ולא היתה להם אפשרות לקנות משהו חדש במחירים הגיוניים. אפשר להגיד שזה שצה"ל עזב, זה הציל אותם מבחינת נשק. זאת היתה ההזדמנות שלה חיכו".
גם "קצה החוט" ניצל את האנרכיה בגבול הפרוץ וסיפר שרכש 50 רימוני יד, במחיר 250 שקל כל אחד, "כי פה בעזה איש אינו יודע מה ילד יום".
קצה החוט
יצאנו מהמנהרה שעוד לא הושלמה וחזרנו אל הדירה לשתות שוב תה וקפה, וחוזר חלילה. "קצה החוט" שאל מה אני מתכוון לכתוב עליהם. עניתי שאכתוב מה שאמרו לי, לא פחות ולא יותר. "רק אל תעשה לנו בעיות עם הסולטה", ביקש. "תכתוב שהם מאה אחוז. פועלים במרץ למנוע את החפירות". *
|
אגב, לפי הכתבה אפשר לחשוב שהכתב זכה לדבר עם חבורת "חסמבה" חביבה, ולא עם חוליית טרור שתוצאות עבודתה גרמו קרוב לוודאי לפגיעה קשה באזרחי המדינה.
נערך לאחרונה ע"י יוסיפון בתאריך 29-09-2005 בשעה 18:17.
|
|
ראשי
צ'אט
ארץ ישראל לעם ישראל - הציונות תנצח! 
מצב כלאיים
