לפני כחודש בערך סבתא שלי סיפרה לי על חברה שלה שלא ראתה כמעט 60 שנה ונורא התגעגעה אליה.
היא רק ידעה לומר לי שיש לה אח מסויים שלמד במקום מסויים באותה תקופה.
איך קוראים לאח היא לא ידעה
אז אמרתי לה שאקח על עצמי את נסיונות האיתור
ואכן, באמצעות אתר חבר'ה מצאתי מישהו שעונה על התיאור.
בבזק הצלחתי לאתר את מספר הטלפון שלו ונתתי לסבתא שלי את המספר.
הסוף? פסימי- הסתבר שאותה חברה נפטרה לפני כ20 שנה
ואני כל כך רציתי סוף שמח במיוחד שהיום בטלוויזיה הראו שני קרובי משפחה שנפגשו בפעם הראשונה מזה 66 שנה
לפחות אני מתנחם שעשיתי כל מה שיכלתי כדי לאתר
כי מזל שיש אינטרנט היום
אם היינו מתעוררים לפני 20 שנה העבודה באיתור הייתה הרבה יותר קשה (שלא לומר בלתי אפשרית)

במידה מסויימת..

אבל אני שם אותה רגע בצעד...
אני אדם ששונא "ואם ואם ואם ואם"
אבל תכלס, בבמקרה הזה, אם היא במאת היתה חיה עכשיו - לא יהתה מרגיש גיבור?!
אבל איו ה לעושת, סבתא ואתה ואני וכל הועלם כולו צריךלהבין שמוות זה חלק מהחיים, כמה שזה כואב וצורב בלב.

אני מעריך אותך על זה שבכלל ניסית לחפש אותה.
אתהי ודע, סבתא שלך בעוד חודש חודשיים כבר תתרגיש אחרת, היא תדע מה קרה לחברה שלה, ולא תדאג יותר מחיפושים אחריה.


בקיצור, כל הכבוד גבר!

היא ידעה שהסיכוי שהיא חיה לא הכי גבוה

אבל ישר כוח על המאמץ לאיתור, בטוחני שסבתך מאוד מעריכה זאת !

"Beauty is in the eye of the beholder..."