האם מישהו יודע לספק על אופי פעולת האוכלוסיה הדרוזית ברמת הגולן במהלך המלחמה?

האם נקטו עמדה?

האם נטלו חלק בפעילות נגד ישראל?

מה היה אופי הפעילות הזו (אם בכלל)?

האם נעשה נסיון מצד הסורים להיעזר באוכלוסיה הדרוזית לשם איסוף מודיעין או פעילות מקדימה אחרת בעורף האוייב?

ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק

עד היום, רוב רובם של הדרוזים בגולן ללא אזרחות ישראלית כי לא רצו בה והאוכלוסיה שם בהחלט פרו-סורית.
(כנראה מחשש שמא אם הגולן יוחזר, הסוריים יתנקמו בהם...)

עריכה: מצאתי משהו במחשב שלי שיכול להועיל...

ציטוט:

היבט פוליטי – מדיני של יחסי המדינה עם הדרוזים ברמת הגולן האוכלוסיה הדוזית ברמת הגולן מתגוררת בארבעה כפרים למרגלות החרמון: מג'דל שמס, בוקעתה, מסעדה ועין קיניה; והיא מונה כיום כ-17 אלף נפש (בן-דור, 1995). בשנת 1967, עם תום מלחמת ששת הימים, נותרו ארבעת הכפרים ממערך הישובים הדרוזים בסוריה ועברו לשליטת ישראל. משנה זו ועד סוף שנת 1981 הם היו תחת ממשל צבאי ישראלי. שלטונות ישראל ראו בהם גורם חיובי והתייחסו אליהם בהתאם לגישה זו. ואכן, התקופה שבין 1967 ל -1977 נחשבת בעיני הדרוזים והשלטונות גם יחד לתקופת הזוהר של רמת הגולן שבמהלכה הודקו היחסים והאזור ידע תנופת פיתוח ופריחה כלכלית (זבידה, 1988). עד סוף 1973 קיימו מנהיגי הדרוזים בגולן יחסים טובים עם מדינת ישראל אך הם היו ערים למעמדם הרגיש. מלחמת יום הכיפורים הוסיפה למבוכה ולחוסר הוודאות. אמנם סוריה הפסידה במלחמה ואיבדה שטחים נוספים, אולם בשנת 1974 נחתם בינה לבין ישראל הסכם הפרת כוחות, וקו הפסקת האש עבר בתוך אדמות הכפר מג'ל שמס. התושבים הדרוזים שחששו לעתידם התחילו לגלות נטיה גוברת לעבר סוריה, ולעומת זאת איפוק והסתייגות כלפי ישראל. שלטונות ישראל נקטו מספר צעדים שנועדו לשרת את טובת הדרוזים, אך בפועל הם קירבו אותם עוד יותר לסורים. לדרוזים בגולן הותר להפגש עם קרוביהם בסוריה, ולדרוזים ששהו עד אז בסוריה הותר לשוב ולהצטרף לבני משפחותיהם בגולן (סאלח, 1989). למפגשים אלו היתה השפעה שלילית קשה מבחינת ישראל: הם דרבנו את מתנגדי ישראל להמשיך ולפעול, קשריהם עם גורמים סורים אזרחיים וצבאיים הלכו ונתהדקו, וכן זה היה אמצעי נוח להעברת חומר לשימוש המסיתים (וייס, 1981). שלטונות סוריה עשו מאמץ מיוחד לרכוש את ליבם של הדרוזים תושבי הגולן. לאחר שנים רבות בהן נחשדו הדרוזים בשיתוף פעולה עם השלטונות בישראל, נרדפו ואף נידונו בשל כך לתקופות מאסר ממושכות, למוות או לגלות - השתנה היחס, והכלואים הגולים הורשו לשוב לבתיהם (סאלח, 1989). המיעוט הדרוזי ברמת הגולן נקלע למשבר פנימי החל מסוף שנת 1977 וראשית 1978 כאשר התערערה בו לראשונה הרגשת הבטחון לגבי עתידו הפוליטי של האזור בו הוא חי. משבר זה נוצר בעקבות ביקורו של הנשיא סאדאת בישראל בנובמבר 1977, הסכמי קמפ דייויד וחתימת הסכם השלום שבא בעקבותיהם (מרץ 1977), והאפשרות שינהלו משא ומתן דומה עם סוריה שבעקבותיו תיתכן שיבתם של הדרוזים לתחום הריבונות הסורית. כל אלה הביאו לשינוי בעמדותיהם וביחסם האוהד של דרוזים רבים בגולן כלפי ישראל (זבידה, 1988). המנהיגות המסורתית של הדרוזים בגולן היתה נתונה במשך עשרות שנים בידי משפחת כנג' אבו צאלח, ובראשה עמד מאז 1963 השיח' סלמאן כנג' אבו צאלח. ראשות המנהיגות הרוחנית ברמת הגולן היתה נתונה אף היא בידי אחד מבניה של משפחת אבו צאלח והוא השיח' סלמאן טאהר אבו צאלח. שלטונות ישראל מאז 1967 העדיפו לטפח את משפחת אבו צאלח. במהלך שנת 1978, לאחר מינויו של מושל צבאי חדש והתבססות הליכוד בשלטון, חלה תפנית במדיניות המנהל הישראלי כלפי המנהיגות המקומית. הדבר התבטא בשינוי יחס הממשל הצבאי אל סלימאן כנג' והחלפתו באחר, שלא נמנה עם הגרעין המרכזי של משפחת אבו-צאלח. פגיעה זו במעמדו של שיח' סלימאן כמנהיגה הבלתי מעורער של העדה הדרוזית בגולן ליכדה את רוב תושבי הגולן בתמיכתם האיתנה במנהיגם מחד גיסא ובהתנגדות לשלטונות מאידך גיסא. מצב זה גרם למתיחות רבה בין המנהיגות המסורתית בגולן לבין הממשל (סאלאח, 1989; זבידה, 1988). בנסיבות אלו כאשר עלה לראשונה נושא תעודות הזהות הישראליות בשנת 1978 החלו להיווצר הבקיעים הראשונים בעדה הדרוזית בגולן: חלק תמך בקבלת האזרחות ותעודות הזהות הישראליות וחלק התנגד לצעד זה. מצב זה נמשך עד שנת 1979, כאשר הקרע בעדה הלך והעמיק ככל שגגדלה אי הבהירות הפוליטית לגבי עתיד האזור. על פי זבידה (1988) ההתנגדות לצעד זה נבעה מארבעה שיקולים מרכזיים: 1. החשש האמיתי שעלולים דרוזים להפגע אם וכאשר יחזרו לשטח סוריה. 2. החשש לפגיעה בקרובי משפחה וברכוש שיש לדרוזים רבים מרמת הגולן בסוריה. 3. חששם של הדרוזים כי הצעדים המנהליים והצבאיים בהם נקטו שלטונות ישראל עלולים להרע לתנאי חייהם ולמעמדם. 4. לחצם הכבד של הסורים על הדרוזים בגולן. תנועת ההתנגדות ל'קבלת אזרחות ישראלית צברה תנופה חזקה בתקופה זו וביום ה-16 בינואר 1979 פורסם ברמת הגולן "מנשר לאומי" על ידי 237 ראשי בית אב (כ-1,200 איש) רובם ממג'דל שמס וביניהם אנשי דת, הדוחה בתוקף קבלת תעודות זהות ישראליות ומביע תקווה לביטול הכיבוש הצבאי של רמת הגולן ולשיבה מהירה למולדת הסורית. זו היתה למעשה הפעם הראשונה בתולדות הדרוזים בגולן שהדת גויסה למאבק פוליטי. ביום 18 לאוגוסט 1980 התקבל בכנסת התיקון לחוק האזרחות שחל גם על הדרוזים ברמת הגולן, חוק זה אפשר לדרוזים בגולן לקבל תעודות זהות ישראליות בתנאי שקודם לכן יקבלו אזרחות ישראלית. פעולות ההתנגדות לתעודות הזהות הלכו והתרחבו והגיעו לשיאם ביום ה-25 למרס 1981 בפרסומה של "האמנה הלאומית". זהו המסמך החריף ביותר שפורסם ברמת הגולן נגד מדינת ישראל, ובו הוחלט להטיל חרם דתי על כל מי שקיבל אזרחות ישראלית. ההחלטה על החרם הדתי התקבלה בחי'לווה (בית תפילה) במג'דל שמס ופורסמה בשם אנשי הדת. החרם הדתי והחברתי כלל נידוי המתאזרחים מכלל העדה ואיסור מוחלט על קיום קשר עימם. הלחץ היה קשה מנשוא. בהיות מרבית הדרוזים בגולן אנשים דתיים ומאמינים מיהרו רבים להחזיר את התעודות. ביום 14 בדצמבר 1981 התקבל בכנסת חוק להחלת המשפט, השיפוט והמנהל הישראלי על רמת הגולן. הדרוזים היו חייבים עתה לציית לחוק ולקבל תעודות זהות ישראליות. הממשל הפעיל לחצים על הדרוזים לקבלת תעודות הזהות והמשטרה הונחתה להכביד ידיה על חסרי תעודות זהות וקיצוניים למיניהם. הקונפליקט שנוצר בין הדרוזים בגולן לשלטונות ישראל הלך וגדל, וביום 14 בפברואר 1982 פתחו הדרוזים בשביתה כללית כצעד מחאה לחוק שפורסם חודשיים קודם לכן. הקונפליקט החריף בעקבות עליית הצבא והטלת הסגר על כפרי הדרוזים בגולן. השביתה והסגר נמשכו תקופה ארוכה והסתיימו ביום 20 ביולי 1982, עם פרוץ המלחמה בלבנון. רעיון תעודות הזהות הישראליות התקבל בקרב הדרוזים בגליל ובכרמל ללא תגובות שליליות, גם נושא הענקת האזרחות הישראלית לא עורר בעיה מיוחדת. אך עם הטלת החרם הדתי על המתאזרחים הדרוזים בגולן החלה התעוררות בקרב הדרוזים בישראל ובראשם שיח' אמין טריף (אשר לא ראו בעין יפה הכנסת נושאים פוליטיים לענייני דת) לביטולו. אי קבלת דעתו של שיח' אמין טריף ליכדה את העדה בישראל סביב מנהיגה הרוחני ונגד מנהיגי העדה בגולן. הקערה התהפכה על פיה כאשר נאסרו כמה ממנהיגי העדה לאחר הטלת הסגר הצבאי על כפרי הדרוזים. אז החלה התערבות מסיבית של הדרוזים בישראל בקונפליקט, חילוקי הדעות בנושא החרם הדתי נשכחו ובני העדה בארץ התלכדו כדי לסייע לאחיהם. מנהיגי העדה מישראל החלו להפעיל לחץ כבד על השלטונות להסרת המצור מעל כפרי הדרוזים בגולן. מצב זה גרם לליכוד הדרוזים ברמת הגולן והדרוזים תושבי ישראל בתוך הקו הירוק (זבידה, 1988). למרחב הגיאוגרפי של אזור הגולן היושב בגבול בין שתי מדינות היתה השפעה רבה על אופי היחסים שנוצרו בין הממשל למעוט הדרוזי. כמו כן, הפעילות המוסדית הישראלית נעשתה ביד רכה ולא החלטית ויצרה מציאות שהמשיכה את הקרע. מאז 1982 המצב נשאר כשהיה – אין מנצח. הקרע בעדה הדרוזית בין מחזיקי תעודות זהות ישראליות ובין המתנגדים להם עדיין קיים. מחזיקי תעודות זהות ישראלית הם מיעוט בעדה שמתנכלים לו. למרות שהמתנכלים הם מיעוט, קולם נשמע והם נותני הטון בדעת הקהל המקומית. לפני כשלוש שנים (פברואר 1997) כשההסכם עם סוריה נראה קרוב גברו ההתנכלויות כלפי מחזיקי תעודות הזהות הישראליות. אותן משפחחות בחנו, בדיסקרטיות, את האפשרות המעשית של הקמת ישוב דרוזי חדש בתחומי הקו הירוק, באזור רמות נפתלי או לחילופין על הארבל סמוך לקבר יתרו (אתר המקודש לדרוזים) במקרה של נסיגה ישראלית מרמת הגולן. הנסיון נשאר בגדר דיונים חשאיים ולא יצא אל הפועל. כמו כן, דרוזים בעלי אזרחות ישראלית הקימו לפני כשנה עמותה וניסחו פניה מסודרת לבג"צ לביטול האזרחות הישראלית שלטענתם נכפתה עליהם או לחילופין ניתנה להם תמרות הקלות בתחומי החיים השונים (הארץ 5.2.1997). הדרוזים בגולן הם עדה שמרנית וחוששים משינויים כלשהם לרעה במעמדם ובתנאי חייהם (חרדה הנובעת מנסיון בן שנים של חיים באמצע הדרך בין שתי דמינות עוינות). המציאות הראתה כי כל פעם שהשלטונות ניסו לערוך שינויים במעמדם של הדרוזים בגולן (מתן אזרחות ישראלית, גביית מיסים נוספים, מניעת הטבות שנתנו קודם לכן וכו'), כן הקשיחו הדרושזים את עמדתם והגבירו את התנגדותם לשליטונות. התנגדות זו באה לידי ביטוי בין היתר בהפקגנות, עצומות והצהרות שונות של מנהיגי העדה. כן מצב אוכלוסיית הדרוזים נשאר כשהיה כאשר הם נהנים משני העולמות, השלטון הישראלי הנוהג ביד רכה וסובלנות ולא פוגע באמצעי מחייתם, ובסוריה – שם הם נחשבים גיבורים לאומיים בגלל ההתנגדות לשלטון הישראלי.