27-10-2004, 21:24
|
|
|
חבר מתאריך: 05.04.02
הודעות: 5,400
|
|
לא אחות של יגאל עמיר
לא אחות של יגאל עמיר
לרבקה יפה אין שום כוונה לקחת חלק בטקסי הזיכרון לרבין. היא לא שוכחת ולא סולחת לכל מי שהטיח בה את אשמת הרצח
26/10/2004
הופכת את הדף בלוח השנה, מתבוננת בריבוע של יום הזיכרון לרבין, וחורטת עליו בעצבנות איקס גדול, חושבת שטיפקס היה עדיף. "מה הבעיה שלך עם רבין?" הוא מסתכל על האיקס.
"תגיד זכרונו לברכה", אני עונה במרירות, מתיישבת לחפש תשובה הגיונית לאלרגיה שלי. תחושת מועקה מתפשטת אצלי בבטן, ושדים קטנים מתחילים להתרוצץ מתחת לעור, עושים לי חוסר מנוחה. יום הזיכרון ליצחק רבין מעורר בי חשק לכבות את הרדיו, ולהיות אחרי כל הטקסים והמילים המאשימות שכורכות ביחד את הרצח ואת האדם ואת השקפת עולמו. אילו רק הניחו לי להתאבל על רצח ראש ממשלה ללא קשירת כתרים לדעותיו ואישיותו. אילו רק הניחו לי לזכור בלי להצהיר אמונים למפלגתו.
כשרבין נרצח, הזדעזעתי. כאילו שצריך להגיד. עד אז הבעתי כעס כלפי מנהיגותו המפלגת, ומאותו רגע נדמתי. לילה אחד בלבד הספקתי להרגיש כאב וזעזוע, כי ביום שאחרי, כבר בישרו לי שיגאל עמיר הוא שותף אישי שלי. "תגידי, איך עשית לנו דבר כזה", אלו היו המילים המדויקות של קולגה ותיק בעבודה.
די בכך שאני חובשת פאה וחובבת רבנים ומתנחלות. סומנתי כאויבת, וחל עלי דין רדופה. סוללה של אישים שיפדה אותי בהיכל-התרבות, וסתם ישראלים הטיחו האשמות באוטובוס, ברחוב ובתקשורת. שתקתי, כי הרי מהו העלבון שלי לעומת האובדן שלהם. איך בכלל יכולתי לצייץ משהו על אידיאולוגיה והשקפת עולם ודמוקרטיה אחרי שהעזתי. מעכשיו ולעולם זכותם לגנות, להעליב, להאשים, ולנדות, כי זה כלום לעומת מה שאני עשיתי, "אז תבקשי סליחה ותסתמי". איזה סליחה. לא נשכח ולא נסלח.
תשע שנים החרשתי. מדחיקה את העלבונות והכעסים, לא מנסה בכלל להגיד "זה לא אני", לא מסבירה את ההבדל בין הרצח לאיש ובין הפשע לימין, נמנעת מהבעת דעה שלילית על המנהיג הנרצח ועל מיליון שלטי מע"צ שנושאים את שמו, ושומעת מבעלי שעדיף לגנוז את המאמר הזה.
תשע שנים רואה איך אנשי שמאל ופוליטיקאים הופכים את הרצח לכלי ניגוח ולמכשיר השתקה, מוציאים דיבת רבנים רעה, כופים עלי להעריץ ראש ממשלה שנוי במחלוקת, מדביקים לו בשמי מורשת שמעולם לא היתה, ודורשים שאשתתף בטקסים לזכרו.
ואני שואלת, למה שאשתתף? כדי להאזין שם לנאומים בשבח הנסיגה וההתנתקות? כדי שיוכיחו שיגאל עמיר אחותי? כדי שמקהלת השמאל תשיר באזני שיר לחלום? מתחמקת משם, ושומעת את לחישות הארס מאחורי גבי, "נו בטח, מה איכפת לה מרבין, היא רק הרוויחה מכל העסק". אויה לי. אויה לכולנו. בלי להרגיש, תפחה הטינה ויום הזיכרון הפך לפסטיבל של פילוג. אומרים עצרת זיכרון ממלכתית, ובמיקרופונים מהדהדים סיכומי התביעה.
גם אני שייכת לעם הזה שכואב רצח ראש ממשלה. גם אני שותפה לאבל ולבושה, אבל זה כבר מזמן לא רבין, רק חול ושמאל.
http://www.nrg.co.il/online/11/ART/805/440.html
|