שותקת,
עוצמת עיניים
מביטה בשקט הנבזי הזה,
החודר אל חוגי השעון,
יוצר מועקה בלב...
עומדת קטנה וחוששת
מול תריסר רגשות תמימים.
שותקת,
יודעת, שרגע כזה לא יחזור
שוב לעולם.
מצד אחד את מתארת את השקט כנבזי
אבל מצד שני את יודעת שזה לא יחזור על עצמו.
אין סימן אם זה משהו שאת רוצה שלא יחזור לעולם
אבל גם אין סימן להרגשת הקלה שלך שהנה זה נעלם
לא זאת הייתה הכוונה.
מצד שני את בהחלט גם לא צריכה לשקר לעצמך.
קרו דברים שחלקם לא נעימים וצריך לדעת איך להמשיך הלאה במינימום כאב
כי את הכאב לחלוטין אי אפשר למנוע