הכותל כבר ראה הרבה, כולל צנחנים בוכים, אבל המחזה שהתחולל ברחבת התפילה ביום שישי שעבר בהחלט יכול להירשם כחריג: בכיר בצה"ל מגיע למקום להתפלל וסופג גידופים, אבנים ושקיות מים. אותו קצין דווקא היה אמור להיות חביב ביותר על המתפללים, כאחד מחובשי הכיפה הראשונים שטיפסו בסולם הצה"לי עד לדרגת האלוף הנכספת. אבל בימים אלו, של פוסט-התנתקות, גם ראש אכ"א, אלוף אלעזר שטרן, משלם מחיר אישי כבד.
חודשיים מסיום ההתנתקות ולאחר שנה וחצי של התנצחויות תקשורתיות עם רבנים ואנשי ימין, נדמה כי שמו של שטרן מסרב לרדת מהכותרות - אם בשל דרכו ומעשיו, אם בשל התבטאויותיו, ואם בשל ההתנגדות העזה שהוא מעורר בקרב רבים בציבור הדתי-לאומי, דווקא בגלל הכיפה שעל ראשו. "מי שמטיף למנוע מחיילים לעלות לתורה, או לא להעלות אותם לטרמפ בגלל שצה"ל השתתף בהתנתקות - שלא יתפלא אם כתוצאה מכך אנשים נוהגים באלימות ומונעים מחיילים להתפלל בכותל", אומר השבוע שטרן. "אני חושב שהתמונה היא קטסטרופלית. אנשים מאבדים גבולות, ואני מקווה שמי שצריך יעשה את מה שצריך כדי למנוע הישנות מקרים כאלה בעתיד, ושמהרע הזה יצא רק טוב. התקשר אלי חנן פורת ורצה לחזק את ידיי, גם הרב אליהו דיבר איתי אחרי התקרית ואיחל לי שכל הקללות ייהפכו לברכות. אמרתי להם שהם צריכים לומר את הדברים לציבור בשמם, ולא אני זה שצריך להעביר את דבריהם".
יום למחרת התקרית חזר שטרן לכותל בליווי אבטחה והתפלל שוב במקום. "אם היו מבריחים אותי משם, כל חייל שהיה מגיע לכותל היה עובר חוויה דומה. לכן הייתי חייב לחזור ולעמוד מול הבריונות הזו", הוא מסביר.
המערכת הצבאית גדושה בקצינים שריפדו את דרכם לצמרת תוך התחמקות מנושאים בעייתיים וממחלוקות, אך את אלעזר שטרן אי אפשר למנות עם אלו. בכל תפקיד שמילא נטל יוזמה, תכנן מהפכים, עורר סערות, והותיר אחריו חותם עמוק ומגילות ביקורת ארוכות, שבחלקן הפכו עם השנים להתנצלויות.
ראש אכ"א אלוף אלעזר שטרן (50), אב לחמישה, התחיל את דרכו הצבאית כלוחם בחטיבת הצנחנים. הוא מילא שורה של תפקידי פיקוד בחטיבה, ממ"כ ועד למג"ד, ובין היתר שימש גם כמפקד בסיס האימונים של הצנחנים. בשנת 87' השתחרר מצה"ל ופתח בקריירה של מורה – בתיכון חילוני בנצרת דווקא - אולם בתום שנתיים חזר לצבא והתמנה לסמח"ט בעוצבת הגליל. בשנים 93'-96' כיהן בתפקיד היוקרתי של מפקד בית הספר לקצינים, ומאז לא חדל שמו לעלות לכותרות - בדרך כלל כמי שרואה עצמו כמחנך בעל אמירה במגוון תחומים שאינם צבאיים גרידא. בין לבין הספיק שטרן ליטול עם משפחתו חלק בהקמת הישוב מצפה-הושעיה שבגליל המערבי.
לאחר שלוש שנים כמפקד בה"ד 1 יצא שטרן ללימודים בארצות הברית, וכשחזר קיבל את הפיקוד על אוגדת מילואים משוריינת. בשנת 98' מונה לקצין חינוך ראשי, תפקיד אותו מילא במשך שש שנים. בשנים האלה לא חדל שטרן להפגין נוכחות תקשורתית ולספוג התקפות מימין ומשמאל, תוך שהוא נכנס כמעט לכל חזית אפשרית. בין יוזמותיו הבולטות ניתן למנות את הקמת מסלול הגיור הצבאי 'נתיב', את פתיחת פרויקט הסיורים הצבאי בעיר דוד ופרויקט 'ייעוד וייחוד' להגברת הזהות היהודית והציונית בצה"ל, את החדרת הערך 'אהבת המולדת' לקוד האתי של צה"ל, ואת האיסור המתוקשר על הופעת אמנים שלא שירתו בצבא בפני חיילים, במקביל להחזרתן לחיים של הלהקות הצבאיות.
פסיפס המבקרים של שטרן רחב ומגוון: החל מרבנים ואישי ימין שזעמו על 'יישור הקו' שלו עם ההתנתקות, דרך אישי שמאל ואמנים שלא אהבו את הסיורים בעיר דוד ואת הקו הנוקשה שנקט נגד סרבני השמאל, ועד לאסא כשר, מנסח הקוד האתי של צה"ל. עימותים חזיתיים נרשמו לא פעם בין שטרן לבין קודמו בתפקיד ראש אכ"א, האלוף במילואים גיל רגב, סביב כוונתו של רגב לערוך שינויים במבנה צה"ל כך שיהיה פחות 'צבא העם'.
מספר הטלפון הוחלף
במקרה או שלא במקרה זימן הגורל את שטרן דווקא בתקופת ההתנתקות לתפקיד ראש אכ"א, תפקיד שבו עורר עליו את זעמו של הציבור הדתי-לאומי, כור מחצבתו. האלוף הפך בתקופה זו ללוחם העיקרי בקריאות לסירוב פקודה, ויצא לקרב חזיתי כנגד בכירי הרבנים ה'סרוגים'. במקביל יזם מהלך לשינוי אופי השירות של חיילי ישיבות ההסדר באמצעות פירוקן של המחלקות המיוחדות לבני הישיבות ו'פיזורם' במחלקות רגילות. במהלך תקופה זו זכה שטרן למטחי עלבונות וביקורות, ולפני כמה חודשים הוחלף מספר הטלפון בביתו עקב 'ריבוי הפניות'.
הראיון עם ראש אכ"א התקיים בשני חלקים - הראשון בלשכתו בקריה בתל-אביב, כמה ימים לפני התקרית בכותל, והשני טלפונית, בראשית השבוע לאחריה. מקולו ומדבריו של שטרן, ויהיו כאלו שישמחו לשמוע זאת, ניכר כי הוא נפגע ונעלב מאופי ההתקפות נגדו. מנגד הוא מקפיד לשמור על חזות קשוחה, נשמע נחרץ בדעותיו ושלם עם דרכו, ונראה כי ההתקפות נגדו מגבירות דווקא את נחרצותו ואת אמונתו בחשיבות השינויים שהוא מבקש להוביל. את הראיון ל'מקור ראשון' היה חשוב לו לקיים דווקא כדי לנסות ולהסביר כמה מהצעדים שעוררו עליו זעם רב.
נפתח באגוז הקשה מכולם – ההתנתקות: "לא שימחה אותי העובדה שהמשימה הזו הוטלה על צה"ל", אומר אלעזר שטרן בתשובה לשאלה האם חיילים צריכים ליטול חלק בפינוי או גירוש אנשים מבתיהם. "אני לא שמח עכשיו, ואני מקווה שאם בעתיד יחליטו על משימה דומה, היא לא תוטל על הצבא. עם זאת, המדינה צריכה לבצע את החלטותיה. טוב היה אם המשטרה היתה יכולה לבצע את זה בכוחות עצמה, אבל צריך גם לקחת בחשבון שהאלטרנטיבה היא להקים כאן משטרה גדולה.
"כשהמדינה נותנת לצה"ל את מרב המשאבים האנושיים והכלכליים שלה, היא לוקחת בחשבון שהצבא יעמוד לרשותה בהתאם לצורך גם למשימות שאינן צבאיות. בדיעבד טוב שהצבא השתתף במשימה הזו, משתי סיבות: ראשית - ראשי יישובים והאזרחים עצמם ביקשו והעדיפו שחיילים יפנו אותם, ולא שוטרים; ושנית - אם במשך שנים אנחנו מסבירים לאנשים מהשמאל כמה חשוב למלא פקודות מכוח הדמוקרטיה ומעמידים אותם במבחן הזה, בריא לחברה בישראל שגם הצד השני יעמוד באותו מבחן".
אתה מודע לכך שגם האמירה הזו, שמשווה בין עקירת יישובים לשמירה עליהם, תעורר כלפיך זעם מצד רבים?
"שלושים שנה אנשים שמרו על נצרים, למרות שהם לא האמינו בזה. אי אפשר לא להיות ערים לכך שאנשים היו בנצרים, שמרו שם, לא האמינו במה שהם עושים ומתו שם, רק בגלל שככה אמרה להם המדינה. זו נקודה שחשוב להבין, ואני לא בטוח שהציבור שמאיים היום שלא להתגייס ואיים בעבר לסרב פקודה מודע לחשיבותה. המאיימים בהשתמטות לא מסתכלים בעיניים ולא מבינים את המורכבות שבשני הצדדים. באחד מימי הפינוי, כשחזרתי מגוש קטיף, שמעתי ברדיו את אביו של החייל הראשון שנהרג בנצרים עם פרוץ האירועים. הוא אמר שהיה מוכן שייקחו את כל רכושו בשביל שבוע אחד עם הבן שלו. אי אפשר להתעלם מזה".
גם הרחוב מקלקל
הפערים בין תפיסות העולם בציבור הדתי-לאומי לבין ציבורים אחרים במדינה, והניסיון לצמצם פערים אלו, הם גורם מרכזי בגיבוש תפיסת עולמו של שטרן. לכאורה מדובר במגמה מבורכת, אולם השינויים שהוא יוזם נתקלים בעוינות ובחשש רב. הטענה העיקרית נגד שטרן אומרת כי את מרב ביקורתו הוא מפנה דווקא לציבור הדתי, בעוד שבחזיתות אחרות הוא מגלה נחרצות פחותה.
יוזמתו של ראש אכ"א לפרק את מחלקות בני הישיבות עוררה חשש כי הוא מתכוון לסגור כליל את מסלול ההסדר. שטרן עצמו מכחיש כל כוונה שכזו ומסביר את ההיגיון שמאחורי התוכנית: "תפיסת העולם שלי אומרת שמצד אחד טוב למדינת ישראל וטוב לצה"ל שיש מסלול של ישיבות הסדר, שמאפשר לאנשים להתגייס ועדיין לשמור על רצף מסוים של לימוד תורה; מצד שני אני חושב שחובה שלא יהיו מסגרות נפרדות, וזו המטרה גם הפעם. הרעיון שלי לאורך שנים היה ליצור שירות משולב, שבו גלויי ראש וכסויי ראש ישרתו יחד, וזאת מכיוון שאני רואה בשירות בצה"ל סדרת חינוך מתמשכת. צריך לראות כמה רבני 'צוהר' משקיעים כדי שאנשים יבואו ללילה אחד או לכמה ימי לימוד, וכמה הם מצליחים להפיק מהמפגשים האלה, ומכאן להבין מה אפשר לעשות בתקופה ארוכה של שירות משולב.
"נוסף על כך, חשוב שהתורה ועולם הרוח יתפתחו מתוך עולם מחובר, שמכיר ומכבד את החברה ואת כלל הציבור בישראל. יש לחיילי ההסדר הזדמנות להשפיע ולהיות מושפעים. באשר לטענה כי הם צעירים מדי ועלולים להתקלקל - אני אומר שאחרי גן דתי, בית ספר, תיכון וישיבה, הילד עלול להתקלקל גם ברחוב. במאמר מוסגר אני רוצה לציין שאפילו במילה 'יתקלקלו' יש התנשאות מסוימת".
שטרן מזכיר כי קיומן של ישיבות ההסדר אינו מובן מאליו. רבים יוצאים נגד הרעיון הזה, ולא מבינים מדוע ציבור גדול משרת בצה"ל פחות מחצי מתקופת השירות הרגילה – 16 חודשים במקום 36. "התשובה שלי היא שצבא שיודע לעשות הסדרים מיוחדים עם מוסיקאים וספורטאים מצטיינים, צריך לדעת לעשות הסדרים עם תלמידי הישיבה, לטובת העתודה הרוחנית של עם ישראל. צריך גם לזכור ש-88 אחוזים מתלמידי ההסדר משרתים כלוחמים, לעומת אפס אחוז מהמוסיקאים או הספורטאים. אי אפשר לעשות הפסקה של שלוש שנים ואז לחזור לישיבה, ולכן חשוב שצה"ל ימשיך לאפשר למעוניינים בכך לשלב בין ערך השירות בצבא ללימוד תורה".
אז מה עורר כל כך את זעמם של רבני הישיבות? מה מקור החשש מפניך?
"אני קורא לחשבון נפש, גם בישיבות ההסדר. ישנה עלייה גדולה בכמות ההסדרניקים, ואני יודע שכפי שמדברים בתוך הישיבות, יש אחוז מסוים של תלמידים שמבטלים תורה ועושים דווקא פסיכומטרי. השינוי שאני מציע נוגע לכמות ההסדרניקים שיחזרו לישיבות לאחר תקופת השירות, ולאופי השירות המתבדל הקיים היום. אם היום 85 אחוזים מחיילי ההסדר חוזרים לישיבות ורק 15 אחוזים נשארים בצבא, אני מציע שבערך 65 אחוזים יחזרו ללמוד תורה והשאר יישארו בצבא, כשאת הבחירה יעשו הרבנים. כיום, כשיש 1,200 חיילי הסדר המתגייסים מדי שנה, משמעות ההבדל היא כמאתיים לוחמים. ביחס למחלקות הסגורות, הרי שלדעתי מתפתחת שם תרבות שהיא לא רק קצת מנותקת אלא גם מתנשאת וגורמת לחילול השם. כיוון שאני חושב שהמסגרות האלו חשובות, הדבר כואב לי. ברור לי גם שבניגוד למה שחלק מהרבנים מציירים, המצב בפועל הוא שהמפקדים רבים למי יהיו פחות בני"שים, בני ישיבות. לא רוצים בני"שים. זה נוער מצוין, אלא שהסדר השירות כמו שהוא מוביל לדבר הזה".
טובים וטובים יותר
הפתרון של שטרן הוא לשלב את תלמידי ההסדר כך שבמקום לשרת במחלקות נפרדות בנות 36 חיילים, הם יחולקו לקבוצות של 12 בכל מחלקה. לדבריו, כך גם חיילים שאינם דתיים, או דתיים המשרתים במסלולים אחרים, יוכלו ליהנות מהאפשרות לתפילה במניין. "למה חייל שהלך למכינה צריך לוותר על זכותו למניין? אני יודע, למרות שאני לא רב, שגם בקרב רבני ישיבות ההסדר יש כאלו שחושבים שמניין זה לא הכי חשוב בצבא. בשירות בצה"ל ישנם דברים חשובים יותר, שאתה משיג דווקא כשאתה מפוזר ומעורה ביתר עם ישראל. חבר שהיה איתי בצבא וחזר בתשובה, סיפר לי שלמד מה זה צום תשעה באב לאחר שראה אותי צם במהלך אימון. הוא הסביר לי שלא הכיר את הצום מפני שעל החגים למד בבית הספר, אולם הצום חל תמיד בחופש הגדול".
מדוע להפתיע עם היוזמה לשינוי שירות ההסדר? למה לא ללכת למהלך מתואם?
"אני לא הפתעתי אף אחד. כל האמירות שראש אכ"א יצא בהכרזות בלי תיאום הן שקר וכזב. כואב לי שראשי ישיבות ההסדר שותקים. אני יכול לצטט את הרב מוטי אלון ורבנים נוספים, שאמרו שאת מה שאני מציע היו צריכים להציע דווקא הרבנים. הרי זו רוח ישיבות ההסדר וזה הרעיון שלהם. חלק מהביקורת נובעת מכך שבמשך שנים אף אחד לא ירד לשורש העניין. אני רואה את הנזקים של ההסדר הקיים ופועל לתקנם. קרה משהו בעשרים השנים האחרונות, כבר לא מדובר ב-400 חיילים אלא ב-1,200. יש חיילים דתיים בעוד מסגרות בצבא, ואם תלחץ אותי לפינה הרי שחיילי ההסדר הם חיילים טובים, אבל חיילי המכינות הקדם-צבאיות טובים יותר. הבידול הזה לא טוב לכל הצדדים. לצערי גם מאורעות ההתנתקות נתנו חיזוק לתחושה שישיבות ההסדר נמצאות על הכוונת".
איך אתה רואה את ההסדר בעוד עשר שנים?
"קיים, פורח ומשולב בצבא. הייתי שמח לראות חלק גדול יותר מההסדרניקים משתלבים בתפקידי פיקוד או רבנות".
מה ביחס לאורך השירות?
"עכשיו מתחילה יוזמה להקמת ישיבת הסדר במודיעין, שחייליה ישרתו 22 חודשים. אני מקווה שמשך השירות בצבא כולו יקוצר, ואז יכול להיות שאורך השירות של ההסדר לא יהווה בעיה. החברה בישראל וצה"ל צריכים את ישיבות ההסדר, אבל צריך לשמור על ראש פתוח, וגם ראשי הישיבות יודעים שיש לנו מה לשפר".
אתה לא חושש שיהיו חיילים שיפחדו להתגייס, אם לא יינתנו להם תנאים לניהול חיי דת כפי שהם רוצים?
"הנוער הדתי הוא לא נוער שיכול להרשות לעצמו, באופן פנימי וסביבתי, שלא להתגייס. אם זה יקרה ייגרם נזק לצה"ל ולחברה, אבל גם לנוער".
מבוים ומוגזם
בסופו של דבר התברר שהחשש מפני סרבנות המונית בקרב חיילי ישיבות ההסדר התבדה. אולי כל הקמפיין הצה"לי נגד הרבנים היה מוגזם?
"ואולי בזכות האיום לפרק את ההסדר לא היתה סרבנות גורפת? די ברור לי שלמדיניות הטיפול שלנו בסרבנות היה אפקט בצמצום התופעה. אני יודע את זה מאנשים שחזרו בהם. שביעות הרצון מהיעדר הסרבנות צריכה להיות של החברה בישראל בכללותה, ושל הרבנים והמחנכים בפרט.
"אני עובד על נושא ההסדר 11 שנים, שבמהלכן נפגשתי עם שמונים אחוזים מהקצינים בצה"ל, בזכות השיחות שאני מקיים מדי שנה עם צוערי קורס קצינים בנושא דמוקרטיה ויהדות. אני מציע לכולם לראות כיצד הנושא של 'ייעוד וייחוד' או פרויקט הגיור בצה"ל מצליחים בזכות העובדה שהם באים מהרצון לשלב וללכת יחד, ולא לכפות. אי אפשר לעשות את הדברים האלה אם אתה במסגרות נפרדות, ולא מוכן לשלם את המחיר או לקחת את הסיכונים של היחד".
מה צה"ל מתכוון לעשות ביחס לישיבות שקראו לסירוב פקודה?
"הצבא מעולם לא אמר שהוא יסגור ישיבות. זו לא סמכות של הצבא. מאידך, אף גוף בעולם לא היה מקיים הסדר שלא רק שהצד השני לא עומד בו, אלא הוא גם מנצל את ההסכם בשביל לפעול נגד הצד החתום עמו. זה לא אני, צה"ל, שהפר את ההסכם. ההמלצה שלנו היא מצמצמת - אנחנו ממליצים שעם אותו מקום שבו קראו לסירוב, ואכן היו בו מקרים של סירוב, לא יהיה הסדר בעתיד. אין התחשבנות לגבי העבר. אנחנו לא מחפשים את האנשים או שמים מיקרופונים בישיבות, למרות שאני יודע שגם היום יש רבנים שמטיפים לנקמנות כלפי חיילי צה"ל שהשתתפו בהתנתקות. אני מצפה מאותם רבנים שלא יחכו לי, אלא יודיעו מצדם על ביטול ההסדר עם הצבא. צריך לזכור שמתוך עשרות ישיבות הסדר, רק בודדות קראו לסרבנות ורק באחת זה התממש, ולכן אני מקווה שאיתם לא יהיה הסדר בעתיד".
מה ביחס לחיילים שסירבו, נגזר עליהם לשרת שלוש שנים כעובדי רס"ר?
"הוצאנו את החיילים ממסגרות הלחימה, ולאלו שהיו בהסדר ביטלנו את המסלול לגביהם ולמעשה נתנו גושפנקא רשמית להחלטה שלהם להוציא את עצמם מתוכו. יש הרבה תפקידים מכובדים ללא-לוחמים, ואין שום אמירה שתמנע מהם לעשות שירות משמעותי".
אבל לחיל האוויר או למודיעין הם לא יוכלו להגיע.
"תלוי בגופו של עניין, וצריך לקחת בחשבון שהם סרבנים. אם הם יעשו תשובה, נסתכל עליהם כעל מי שעשה תשובה. אבל תשובה היא לא חנינה אוטומטית. אם יהיה תהליך שיבטיח שהופקו לקחים, ואם חייל יגיד שהוא מתחרט - אני לא יכול להגיד מראש כמה ואיפה הוא ישרת, ואני יודע שיש כאלו שישחררו עכשיו הרבה אוויר".
אתה חושש מהשפעת ההתנתקות על המוטיבציה בנוער הדתי-לאומי?
"כרגע אנחנו רק בסוף ההתחלה של השפעות ההתנתקות, ואי אפשר לדעת מה יהיו ההשלכות לטווח הארוך. אני מזהה שחלה התמתנות מהקיצוניות שליוותה את החודשים האחרונים, אבל אני לא חושב שהמוטיבציה תחזור כל כך מהר להיות כפי שהיתה, או שהיא תחזור בכלל למה שהיתה בעבר. אם מישהו לא ירצה להתגייס, ההפסד הוא של צה"ל אבל גם שלו. מבחינה מספרית אנחנו לא מזהים ירידה במוטיבציה. לי כואבת במיוחד העובדה שהרבנים הרבים שמתקשרים לחזק את ידי, עושים זאת רק בטלפון ולא באופן פומבי. יש בציבור הדתי פחד להביע עמדות מסוימות, והסגירות הזו מזיקה יותר מכל לציבור הדתי עצמו. אנשים, אפילו רבנים, מפחדים לנקוט עמדה ששונה ממה שמותר להגיד".
מה היית משנה בהתנהלות שלך או של הצבא ביחס להתנתקות?
"חלק גדול מההכנות שלנו היו מוגזמות. אני חושב שאנחנו צריכים לבדוק את עצמנו ביחס לתרגילי הביום שעשינו בהכנות, ולשאול האם הלכנו רחוק מדי ועשינו עוול לתושבי גוש קטיף, שבאמת הוכיחו בגרות ואחריות. היינו צריכים גם לדבר יותר עם התושבים לגבי היכולת ללכת ולהקים יישובים חדשים. העובדה שציבור שעבר חוויה כזו קשה מוצא את הכוחות לרצות להקים יישובים, מעוררת כבוד והערכה ויכולה להוות עמוד אש לפני המחנה".
מי שכן יוצא באופן פומבי להגנתו של שטרן הוא הרב רפי פרץ, סא"ל במיל' וראש המכינה הקדם-צבאית בעצמונה, שפונתה במסגרת ההתנתקות. "זה לא עניין אישי שלי, ההתקפות הבוטות נגד שטרן הן משהו שאני כואב בהיבט הלאומי", אומר הרב פרץ, שמכיר את שטרן זה שנים רבות, מאז לימודיהם המשותפים בישיבה התיכונית 'נתיב מאיר'. "ראיתי הרבה נוצרים שביקרו בכותל ולא עשו להם דבר, אז לנהוג ככה כלפי אדם רב-זכויות בעם ישראל כמו אלעזר שטרן? זה רשע שאין כדוגמתו. גם אם לא מסכימים עם דרכו, זו פשוט בושה שבאים לאדם כזה מסור ומתייחסים אליו כך".
להתמודד מול תרבות נוצרית
במסגרת תפקידו אחראי שטרן גם על תחנת הרדיו של גלי צה"ל, הזוכה לביקורת רבה בשל נטייתם הפוליטית השמאלית של בכירי התחנה. גם בתחום הזה מציע ראש אכ"א לציבור להתאזר בסבלנות ולא לצפות למהפכות מיידיות.
"אני חושב שבקרב קוראי 'מקור ראשון' גלי צה"ל היא התחנה המועדפת היום, גם אם אי אפשר להתכחש לדימוי השמאלני של חלק מהמגישים הבכירים. אני חושב שחלק מאלו שיכלו לשנות זאת לא רצו, ולאחרים זה לוקח זמן. גל"צ עומדת היום במקום אחר מזה שבו עמדה לפני שבע שנים, מקום הרבה פחות שינקינאי והרבה יותר ציוני וישראלי. זה חשוב לי, ואני חושב שהתקדמנו רבות, בעיקר בזכות מפקד התחנה ואנשיה. בעוד עשר שנים זה ייראה טוב עוד יותר".
על קיר לשכתו בקריה, לצד תמונות וכתבות מהעיתונות, תלוי דף מנוילן המציג את מספרם של החיילים העולים שהתגיירו עד עתה במסגרת פרויקט 'נתיב', המאפשר לחיילים לבצע באופן קצר ואינטנסיבי את תהליך הגיור. נכון לעכשיו, 1,137 חיילים סיימו את המסלול, הכולל חודשיים רצופים של לימודי יהדות וציונות, חזרה ליחידות הצבאיות, כמה שבועות לימוד נוספים המפוצלים לאורך השירות, ולאחר מכן פגישה עם בית הדין הרבני. לאחר שהחל בהילוך נמוך, צבר הפרויקט תאוצה בשנתיים האחרונות, ובחודשים הקרובים צפויים להשלים את גיורם כ-700 חיילים נוספים. נדמה כי מפעל זה הוא עיקר גאוותו של שטרן, והביקורת שספג כשיצא עם התוכנית, מול השבחים לה היא זוכה כיום, מאפשרת לו לעמוד כנגד המתקפות העכשוויות.
"יש רבנים שאומרים לי להתחיל בנושא ההסדר, כמו עם הגיור, לאט ובהדרגה. כך כולם מתרצים. אני יכול לטפוח לעצמי על השכם ולומר: כל הכבוד, 1,137, התחלנו לאט והצלחנו. אבל אני שואל שתי שאלות: למה התחלתי עם 36 חיילים בשנה הראשונה ולא עם 500, ולמה התחלתי לפני ארבע שנים ולא לפני שבע? יש כנסיות באריאל, התפתחות של תרבות נוצרית בארץ, ואני חושב שאנשים לא מבינים את האתגר העצום הזה, ושהצבא הוא המקום שנותן את ההזדמנות הטובה ביותר לפתור את הבעיות האלה. לא רק דרך הגיור, אלא גם באמצעות חיזוק הזהות של אלו שרשומים כיהודים. לכן חשוב השילוב בתוך היחידות. מה שלמדתי מ'נתיב' זה לא רק ההצלחה אלא גם המחיר של הזמן שעובר. אחר כך יגיעו 'צוהר' וינסו לתקן וזה יפה, אבל הפוטנציאל בצבא הוא אדיר, וכל מחלקה שמשתחררת בלי שילוב היא מחלקה מפוספסת".
ראשי
צ'אט
03-11-2005, 16:36
מצב כלאיים
