מציאות מדומה...



"אמא,החלטתי להסתכל למציאות בעיניים."
יישרתי את מבטי, ואמרתי את המשפט המנצח.
אימי שלחה לי מבט ריק ושאלה..
"להגיש לך את ארוחת הערב לשולחן?"
"לא!,אמא"השבתי בתרעומת.
את לא מבינה!? לכאורה הבהרתי את עצמי הייטב לפני מספר שניות(מסתבר שלא כך הדבר.).
החלטתי לקחת את התובנות החדשות שלי ולבדוק את אחיזתן במציאות.
זנחתי את אמא במטבח וצעדתי לכיוון חדרי...


החלפתי את בגדי העבודה וחשבתי לקפוץ לאבישג לשאול לדעתו באשר לסוגייה שבערה בעצמותיי,אלא שבדרכי החוצה שוב אותו רפרטואר..


"הרגע נכנסת הבייתה,לאן אתה כבר הולך?"
נמאס לי!!(חשבתי לעצמי.)
"מספיק כבר עם השאלות האלה אני מזמן לא ילד, אני בן 23"
"את לא מבינה שאני לא חייב לתת לך דין וחשבון על כל צעד!!"
אימי השתתקה לפרץ האגרסיות המילולי.

ואילו אני ,שלחתי לעברה מבט ויצאתי את הבית.

לאחר מספר דקות של נסיעה הגעתי לביתו של אבישג,לשם שינוי גם מצאתי מקום חניה בקרבת מקום.
אבישג היה בן גילי, וחי את ה"חלום".
הוא התגורר בדרום העיר בדירה שכורה,זה לא היה הרבה אבל זה הספיק לו.
הוא סיפק את המפלט מההורים לכל החבר`ה,תמיד היה אפשר לעשן אצלו לפגוש אנשים ולהחליף דעות.
כשאיש לא מכתיב לך את סדר היום..
למען האמת קראו לו אבי, אולם מאחר ומידי יום הייתה לו מישהי אחרת קראנו לו בחבר`ה אבישג.

עליתי במעלה המדרגות,וכאשר ניצבתי אל מול הדלת בקע קולו היחודי של Shpongle
חייכתי,והבנתי שבאתי בדיוק בזמן.
דפקתי על הדלת מספר פעמים,ומשלא נענתי חייגתי לאבישג..

"בום בום בוטן!" כך הוא ענה לי,כולו מאושר
"אבישג,יא סטלן.. תפתח ת`דלת שעה אני דופק פה!!"

לאחר מספר רגעים שמעתי את רישרוש המפתח,והנה הוא ניצב מולי במלוא הדרו...
לבוש בוקסר,חולצה קצרה ורסטות..
"קח,תעשן משו.. אתה נראה לי קצת סאחי."אמר והושיט לי ג`ויינט מעושן למחצית.
"בנאדם,תן להכנס קודם כל.. מה קורה איתך יא איש הזוי" אמרתי בחיוך...
נכנסנו לסלון...
עם שאיפה הראשונה מהג`ויינט, והקול המלטף של Shpongle התיישבנו על הספה.


"אתה לא יודע איזה מזל יש לך שאתה גר לבד." הבטתי בריצפה ומלמלתי..
"מזל?!"אמר בהשתהות אבישג.
"תשמע אבישג,אמרתי היום משו לאמא שלי, ואני לא בטוח שהיא הבינה למה התכוונתי."
"אמרתי לה...."הוא קטע אותי והרים את הקול
"עוד פעם סרטים עם אמא שלך בנאדם!?!?,ומה קשור מזל?"
"עזוב,סתם.. לא יודע למה נפלט לי מזל.."
"אבל תקשיב רגע!!!" גערתי בו.
"נו...דבר כבר."
"היום אמרתי לאמא שלי כשחזרתי מהעבודה ..אמא,החלטתי להסתכל למציאות בעיניים."
"ולמה אתה מתכוון בדיוק כשאתה אומר את זה?"הוא שלך אליי מבט מזלזל
"ת`שמע אבי,עד היום הכל היה נראה לי סבבה היה לי קצת כסף עבדתי שם בשליחויות אתה זוכר..?"

"כן,נו.."

"בקיצור פיטרו אותי משם אחרי שנה ומשו שעבדתי שם,קיבלתי פיצויים, בזבזתי אותם והייתה לי תקופה של מינוס בבנק והרגשתי כמו מסכן..."
"הבנתי שאני חייב להתחיל לחשוב איך אני עושה כסף,כי ממשכורת של 4 וחצי אי אפשר לחיות.."
"וואלה,אז מה חדש פה?ו.....`תעביר ת`ג`ויינט יא בונקר.." הוא אמר בקול אפאתי.
"זה חשוב לי בנאדם תקשיב לי רגע!" לקחתי שאחטה והעברתי לו...
"אני לא יכול להמשיך לחיות בבית, ההורים שלי לא מבינים שאני צריך ת`פרטיות שלי.."
"אני רוצה לעשן סיגריה בחדר שלי,הם צועקים עלי שאני מסריח ת`בית.."
"אני מביא בחורה בלילה,פתאום אבא שלי בסלון..זה לא נעים בנאדם"
"ברוך הבא למציאות,למה אתה חושב שאני יצאתי מהבית לפני שלוש שנים.."הוא אמר בטון מתנשא
"יופי,יופי...אני שמח עבורך שאתה כל כך נאור"השבתי בטון מזלזל
"לא נאור,אבל תשמע זה צעד שחייבים לעשות,אף אחד לא אמר שזה פשוט..."

"תשמע,זה לא קשור עכשי..."

"זה מאוד קשור ידידי הצעיר"


"תקשיב,אני רוצה שהם יכבדו את הפרטיות שלי,אני כבר לא ילד ווא.."


"אתה לא ילד אההה.."היה לו מבט ממוקד מטרה עד סכיזופרני והוא התחיל לדבר בשטף.
"תגיד,מתי פעם אחרונה שילמת ארנונה בבית,או חשמל..או קנית מצרכים..אתה יודע מה יותר פשוט מזה,מתי ניקת את האסלה פעם אחרונה..."

שתקתי,הוא תפס אותי לא מוכן..

"תבין,אתה חי במציאות מדומה!"
"אין לך חדר בבית הזה,אתה נטל על ההורים שלך וחוסר הכבוד שאתה מפגין כלפיהם פשוט מבזה"

"אבל זה לא מדוייק... תשמ.."
"אל תתן לי תרוצים עכשיו,כל עוד אתה לא תורם איך בדיו..."
"אתה מוכן להפסיק לקטוע אותי....!!!!!"קטעתי אותו בזעם.
"דבר בנאדם..."הוא השיב בזילזול.
"אני כועס על ההורים שלי,אני כועס על זה שהם לא הציבו לי מטרות שהייתי קטן.."

"אל תבין אותי לא נכון הייתה לי אחלה ילדות לא היה חסר כלום בבית,אבל מה ...אבא שלי היה חוזר הבייתה ב 23 בלילה.."
"אז הוא היה עובד קשה בכדי לפרנס אתכם מה אתה רוצה ממנו?"הוא השיב בהתנשאות אופיינית
"אני רואה אנשים צעירים ממני שלימדו אותם איך לעשות כסף,ואני עכשיו בן 23 ואין לי כלום ביד!!".
"אם אני אתחיל להשלים בגרויות שנה,ועוד פסיכומטרי,ואוניברסיטה..."
"בנאדם אני יהיה בן 28 ,29 ככה גר אצל ההורים ומה עם כסף?"

"מתי אני אראה כסף בנאדם מתי???"

"תשמע,קודם כל זה שההורים שלך נתנו לך בית חם ואוכל במקרר זה כבר הופך אותך לבר מזל מייתר אוכלוסיית העולם אם מחשיבים את אפריקה..."
"ואם הם לא רוצים שתעשן בבית,אז אל תעשן נקודה."
"מה אתה רב עם אמא שלך אז אתה גבר?,מה אתה בן 16?"

שתקתי ידעתי שהוא צודק...

"ותשמע,עצם העובדה שהבנת שאתה חייב להתעורר מהמציאות המדומה שאתה חי בה ולחשוב איך לצבור כסף ולצאת מהבית זו כבר התקדמות..."
"אני זוכר איך לפני שלוש שנים כשאני יצאתי מהבית...."
לא שוב עם הסיפור הזה חשבתי לעצמי..
"...ההורים שלי די דחקו בי לצאת מהב.."
" בא לך תה?"ניסיתי נואשות לשנות נושא
"תגיד.."

"ממ..."
"למה קטעת אותי?"

"חשבתי שאולי תרצה תה..."


"וואלה...סבבה בנאדם.."

"אז מי מכין..?" שאלתי בהתחמקות

"תשמע בנאדם... אני רק גר פה"הוא אמר בגיחוך

הבנתי שאין עם מי לדבר,קמתי וצעדתי לעבר המטבח...


"אבי...."
"אההה..."
"צר לי לבשר לך אבל אזל לך התה..."

"וואלה,נכון התכוונתי לקנות באמת,אבל נזכרתי שאין לי כסף"הוא אמר בחצי חיוך

לפתע מצאתי את עצמי במטבח מביט החוצה ומהרהר בתמורה הנלוזה שאני נותן להורים שלי עבור ההקרבה העצומה שלהם.

שהרי לגדל ילדים במציאות של היום זו משימה לא פשוטה,נניח ועמדתי במשימה בכבוד..
יום יבוא וילדי יגיע לגיל העשרה יתבע את חלקתו בבית שעליו אני עדיין משלם את המשכנתא...
יעשן,יביא חברים באמצע הלילה...ואני יהיה תקוע איתו עד שהוא יעזוב את הבית בגיל 27 במקרה הטוב....!?!?!?!

המשבה עוררה צמרמורות בכל גופי,עיגלי זעה החלו להיווצר בכל הגוף...

הבטתי סביבי,

קולז` צבעים..הכל התערבל ...הרגשתי חלש, הכל השחיר.

זינקתי מהמיטה בבהלה, שטוף זיעה......
נשימות מהירות,דופק מואץ...הבטתי סביב,הייתי בחדרי.
לקחתי מספר נשימות עמוקות וניסיתי להרגע,היה כבר בוקר.

כיבית את השעון,התלבשתי וירדתי במורד המדרגות...

"בוקר טוב ,מותק.. רוצה משהו לאכול לפני העבודה..."הקול הרך שלה שאל
"בטח,למה לא"השבתי.
"תלבש ארוך,קר היום."
"אההה,אתה יודע איזה יום היום מתוק שלי.."
נזכרתי החלומות האלה תמיד פוקדים אותי לקראת...ולפני שהספקתי לסיים את קו המחשבה...

"יום הולדת 40 שמח מתוק שלי"היא חיבקה אותי באהבה חסרת גבולות


הזלתי דמעה,ובתוכי זעקתי ...






"אני אוהב אותך אמא!"

הלוואי והרבה אנשים יקראו ויפנימו