שלום רב,
האם ניתן להסתמך על החלטת המחוזי בתיק של מר טיומקין נגד עריית ת"א. אני בתהליך של גביית שני דוחות חנייה שהוצאות הגבייה עליהם גבוהים מסך שני הקנסות יחדיו (קנסות: 210 ש"ח, הוצ' גבייה: 217 ש"ח). טענת משרד עורכי הדין שאין חוק שאוסר לגבות הוצ' גבייה בעבור קנסות ושמדובר רק בהחלטה. האם לשלם ? נראה לי שבמידה ואתעקש, אני זה שיצא בנזק הגדול יותר - עיקולים וכו'. מה דעתך ?
תודה רבה,
רן.

ככלל, פסקי דין של בית המשפט המחוזי הינן מנחות ערכאות נמוכות יותר.
אם פסק הדין אכן תומך בגישתך - תוכל בהחלט לעשות בו שימוש.

תשובות משרד עוה"ד של הצד שכנגד משרתות את הלקוח שלהם ולא אותך. לא הייתי לוקח אותן כמובנות מאליהן.

אם תתן את האזכור, אוכל לעיין בפסק הדין ולבחון אותו קצת יותר לעומק

האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי/כלכלי ואין להסתמך על המידע הנמסר בשום דרך.

שוב שלום ותודה על התגובה המהירה ...החבל כבר על הצוואר :-)

השופטת ד"ר ד' פלפל, ת.א. 2328/99 , בש"א 55854/99 .

החלק הראשון דן על תביעה יצוגית של המקרה ובשני התייחסות לחוקיות של הגבייה.

תודה תודה,
רן

לפחות לא במדיה שבה אני שולף פסקי דין/החלטות.

האם יש אפשרות להעלות את ההחלטה הזאת לאתר ?

האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי/כלכלי ואין להסתמך על המידע הנמסר בשום דרך.

האם זה יהיה חכם מצידי לשלם את כל מה שדרשו ורק אח"כ לתבוע את מה שנגבה שלא כדין וזאת כדי להימנע מצעדים חד צדדיים שיפגעו בי כפרט בצורה אנושה אפשר לומר - עיקול חשבון בנק, רכב וכו' ?

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו ת.א. 2328/99

בפני כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל בש"א 55854/99





בעניין:נ חגי טיומקין

המבקש

נ ג ד



עיריית תל-אביב – יפו



המשיבה

החלטה

א. מהות העתירה

זו בקשה לאשר תובענה כתביעת יצוג קבוצתית לפי סעיף 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

נשוא התביעה הוא שניים:ב

1. הוצאות גביה/ אכיפה של ארנונה עירונית שלא שולמה;

2. הוצאות גביה/ אכיפה בגין דוחות חניה שלא שולמו.



ב. עובדות רלבנטיות

המבקש הנו תושב העיר תל-אביב – יפו.

העיריה שלחה למבקש הודעה לתשלום ארנונה כללית למועד 10/97 ואגרת מים למועד 8/97. משלא שילם המבקש שלחה לו העיריה מכתב התראה (נספח א' לבקשה). שם הוסיפה המשיבה גם דרישה לתשלום סכום של 40 ש"ח – "הוצאות בגין אכיפת הגביה". הכוונה היא למשלוח מכתב ההתראה.



המבקש פנה למשיבה בבקשה לבטל את דרישת החוב בגין הוצאות האכיפה (להלן:ו "החוב").כן ביקש המבקש גם לברר מאין שואבת העיריה את סמכותה לגביית החוב, בדרך זו.

בתשובתה, הפנתה העיריה את המבקש לתקנות המסים (גביה) (קביעת הוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה), התשנ"ג – 1993. לטענתה, החוב היה עקב דרישת התשלום שהיא אחד מאמצעי האכיפה; ההוצאה לדרישת התשלום היא בגדר הוצאה ששולמה לצד ג', ועל כן ניתן לגבות תשלום על אותו מכתב התראה אשר קיבל המבקש בגין חוב ארנונה ומים.



המבקש שילם את החוב בלית ברירה לאחר שהובהר לו בפניותיו הטלפוניות שאם לא יעשה כן, יופעלו נגדו הליכי אכיפה לרבות ניתוק זרם המים בביתו.

כמו כן פנה למנהלת היחידה לפניות הציבור של העיריה, אולם עמדתה של העיריה בנוגע לסמכותה לגביית החוב לא השתנתה.

בנוסף לחובות ארנונה ומים אלה, היה למבקש גם חוב לעיריה בגין דוחות חניה.

לביתו של המבקש נשלחו גובים מטעם העיריה. הם השאירו בתיבת הדואר הודעה על ביצוע פעולה בכוח. המבקש פנה לאגף לגביית אגרות ודמי שירותים בעיריה וביקש לברר פרטים בעניין החוב. מהבירור עלה כי חוב המבקש בגין דוחות חניה עמד על 1,990 ש"ח, וכי בנוסף חויב בגין "הוצאות גביה" 117 ש"ח. המבקש שילם את חובו בגין דוחות חניה בלבד; נמסר לו מהעיריה כי יימשכו הליכי הגבייה והאכיפה בגין הוצאות הגבייה, אשר עמדו באותה עת על סכום של 211 ש"ח. גם גביה זו, נעשתה לעמדת העיריה מכח סמכותה עפ"י פקודת המסים (גביה) והתקנות לעיל.



הפלוגתאות בין הצדדים



בין הצדדים לא נתגלעה מחלוקת עובדתית.

סלע המחלוקת בבקשה זו מתמצה בפרשנות סעיף 12ה לפקודת המסים (גבייה) (להלן:נ "הפקודה") קרי:ב האם הסעיף מעניק לעיריה סמכות לחייב את האזרח בהוצאות הליכי הגבייה (להלן:ו "הוצאות אכיפה") לענין חובות ארנונה וקנסות תעבורה ולנקוט בהליכי גבייה לגבי אותן הוצאות אכיפה.

כמו כן חלוקים הצדדים בעמדתם אם ניתן לאשר התובענה כתביעת יצוג קבוצתית.



הדין ויישומו



א. כללי

המקרה שבפנינו נוגע לסמכות ולחוקיות שבגבייה שיטתית של כספים המתבצעת כעניין שבשגרה ממספר גדול של תושבים בעיר תל-אביב – יפו לגבי ארנונה, ומאחרים נוספים לענין קנסות.

לתושבים אלו יש עניין בתובענה זו בשל האינטרס הציבורי להחלת שלטון החוק גם על הרשויות, וכפיפותן של אלו לעקרון חוקיות המינהל ולעקרונות מינהליים אחרים.





ב. הסעד

הסעד המבוקש בעתירה זו הנו סעד הצהרתי, דהיינו שלעיריה אין סמכות לגבות "הוצאות אכיפה" מחייבי מסים וקנסות, בהסתמך על סעיף 12ה לפק' המסים (גביה) ותקנותיו. בנוסף מבקש המבקש סעד של השבת סכומי "הוצאות האכיפה" אשר נגבו לטענת המבקש שלא כדין ובהעדר סמכות.



מכאן, שהסעד בתובענה זו הנו סעד אחיד לכל המבקשים, ומכאן שהנושא ראוי להתברר במסגרת תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 (להלן:ו "תקנה 29").

טוענת המשיבה כי מאחר וכספי "הוצאות האכיפה" משתנים מחייב לחייב בהתאם למהות ומספר פעולות האכיפה שנדרשו אין המדובר בסעד זהה לכל המעוניינים, ועל כן לא ניתן לתבוע בתביעת יצוג קבוצתית.

לפרשנות פקודת המיסים (גביה)



קובע סעיף 12ה לפקודת המיסים (גביה) :

"12 ה. אמצעי אכיפה מיוחדים למיסים ששר האוצר ממונה על ביצועם [תיקון: תשמ"א]

(א) לענין סעיף זה-

"חוק מס " - חיקוק הדן בהטלת מס או תשלום חובה ששר האוצר ממונה על ביצועו או על הגביה לפיו;

"מס " - מס המוטל לפי חוק מס;

"אמצעי אכיפה " - אמצעי מינהלי שתכליתו גביית חוב מס.

(ב) שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, רשאי להתיר את השימוש באמצעי אכיפה שבחוק מס פלוני לגביית חוב מס על פי חוק מס אחר, בשינויים שייקבעו או המחוייבים לפי העניין.

(ג) הוטל עיקול על חשבון הבנק של סרבן, לא תהא לבנק זכות קדימה אלא על סכום החובה שהיה בכלל חשבונות הבנק של הסרבן בעת הטלת העיקול, ובלבד שלגבי חובות שהיו בעת הטלת העיקול ואשר מועד פרעונם טרם הגיע, תחול זכות הקדימה של הבנק ממועד פרעונו של החוב.

(ד) הוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה ישא בהן הסרבן, על אף האמור בסעיפים 3(5 )ו 8(2), גם אם לא נמכר נכס לשם גביית חוב המס; לענין זה, "הוצאות" - כפי שיקבע שר האוצר באישור ועדת הכספים של הכנסת."

האם מכוח סעיף זה ניתן לגבות גם הוצאות אכיפה בגין חוב ארנונה עירונית והוצאות אכיפה בגין חוב קנסות חניה?



מה נלמד מעניין חברת החשמל (הנ"ל) לענייננו?

לעניין הסעד ההצהרתי – הוא אכן הפך לאקדמי לגבי ההווה והעתיד. אין בו ממש שכן העיריה לפי הצהרתה פסקה מלגבות הוצאות גביה בדרך זו.

אמונה עלי העיריה, שתמשיך גם להבא לנהוג בדרך זו.



לגבי סכומי העבר – דעתי שונה מדעת השופט עודד גרשון. אין התובע עותר לפס"ד כספי – פרטני – אלא העתירה היא להשבה. הסעד זהה, אם כי פרטי ההשבה לגבי כל פרט ופרט, קרי: גובה הנזק המושב עשויים להיות שונים.

כיצד מגיעים לתוצאה הסופית? המידע קיים אצל המשיבה, והתחשיב הנו פשוט ולא מסובך מאחר והסכומים אשר נגבו בפועל עבור כל אחת מפעולות האכיפה הזהות בהם נקטה העיריה, הינם זהים. סביר גם להניח כי חברי הקבוצה
המעוניינת לא יתבעו בדרך אחרת את הסכומים המגיעים להם מהעיריה, שכן מדובר בסכומים קטנים שלא כל אחד יטריח עצמו בטיפול בהם.



ע"י הקמת מנגנון בקרה משולב של המשיבה וב"כ המבקש ניתן לגרום לאיתור המידע בדיקתו, ואישור לביצוע סכום ההשבה הנכון.

לרשות, ובענייננו - עירית תל-אביב – יפו, סמכויות המוקנות לה בדין, ובדין בלבד.

קיים אינטרס ציבורי לאשר התובענה כתביעת ייצוג קבוצתית כשמדובר ברשות מקומית, וכשהמקרה מתאים.

יש לחזק את אימון התושבים ברשויות הציבור, ולטעת בהם את האמונה כי צדקם ייעשה, וכי החלטות שרירותיות הניתנות בהעדר סמכות תתבטלנה בפיקוחו של ביהמ"ש.



האמור לעיל מתחזק לאור הלכת בית המשפט העליון בפס"ד אברהם הנ"ל.



עקרון חוקיות המינהל בפרט, ועקרונות המשפט המינהלי בכלל, מצדיקים את אישור התובענה כתביעת ייצוג קבוצתי במקרה זה.



2. הוצאות אכיפת קנסות החניה

לטענת המבקש סעיף 12ה הנ"ל, אשר מכוחו הותקנו תקנות המסים (גביה) (קביעת הוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה) התשנ"ג – 1993 (להלן: "התקנות"), אינו חל על דוחות החניה העירוניים (להלן: "הקנסות"), ועל כן גם גביית הוצאות האכיפה בגינן ע"י העיריה, נעשית שלא כדין.



על תשלום קנס חל סעיף 70 לחוק העונשין התשל"ז – 1977, הקובע:

"70. קנס שלא שולם במועדו, יחולו על גבייתו הוראות פקודת המסים (גביה), כאילו היה מס כמשמעותו באותה פקודה" .

לטענת המבקש, קנס אינו חוק מס ובנוסף לפי סעיף 90 לחוק העונשין, שר המשפטים ממונה על ביצוע הוראות פרק ו' לחוק העונשין (בו כלול סעיף 70 שלעיל), ועל כן סעיף זה אינו במסגרת בתחולת סעיף 12ה לפקודה, אשר מפנה רק למסים או לתשלומי חובה ששר האוצר ממונה על ביצועם.



מנגד, עמדת העיריה היא כי יש לדחות את פרשנות התובע לסעיף 12ה לפקודה מבחינה לשונית ומבחינה תכליתית מהטעמים הבאים:



א. מבחינה לשונית:

הגדרת "חוק מס" בסעיף 12ה לפקודה כוללת גם מסים ששר האוצר ממונה על גבייתם. פקודת המסים (גבייה) חלה על גביית המסים העירוניים והקנסות, לכן שר האוצר ממונה



על גבייתם (גם אם לא על ביצועם). אם שר האוצר ממונה על גביית המסים העירוניים הרי שסעיף 12ה חל על מסים אלו ומכאן הסמכות בגביית "הוצאות אכיפה" לפי סעיף 12ה.



ב. תכלית החקיקה וכוונת המחוקק:

משיבה מפנה לדברי ההסבר עת הוסף סעיף 12ה לפקודה: החוק לתיקון פקודת המסים (גביה) (מס' 2), התשמ"א – 1981 (הצעות חוק 1524, עמ' 280). הכוונה היתה לאחד את הטיפול באכיפת חוקי המס השונים. היא נסמכת על לשון הצעת החוק לעניין סעיף 12ה(ב), המורה כי ניתן להשתמש באמצעי אכיפה המופיעים בחוקי מס לגביית חוב מס עפ"י חוק מס אחר וזאת בשנויים המחוייבים. לטענתה מלשון סעיף 12ה(ב) וכן מלשון הצעת החוק עולה כי המחוקק רואה בפקודת המיסים חוק מס ולכן האבחנה שמבקש המבקש ליצור לעניין תחולת סעיף 12ה רק על חובות שמקורם ב"חוקי מס" לבין מיסים ממקור אחר – אין לה על מה לסמוך.



ג. מבחינת מדיניות שיפוטית:

ראוי כי יחול דין זהה לגביית חובות מס ואין להבדיל לעניין זה את החובות העירוניים מיתר המיסים עליהם חל סעיף 12ה לפקודה. באותו אופן ראוי שיחול דין אחד על הוצאות גביית החובות העירוניים כאשר מדובר בהוצאות שהוצאו לצורך מכירת נכס מעוקל והוצאות אחרות שהוצאו לצורך גביית החוב ללא מכירת נכס מעוקל.



ד. פרשנות נאותה:

הלכה היא כי במידה ובשל פרשנות מסויימת מתקבלת תוצאה בלתי סבירה ואבסורדית, חייב ביהמ"ש לסטות מפירוש זה. על כן, ולו רק מטעם זה, ראוי לסטות מהפרשנות המוצעת ע"י המבקש.



ה. איזון זכות הקניין עם חובות התשלום:

זכות הקניין המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, היא זכות יחסית הנסוגה לעיתים בפני זכויות והוראות דין אחרות. לטענת העיריה, את זכות המבקש שלא ייפגע קניינו בכל הנוגע להוצאות האכיפה שגובה העיריה, יש לאזן עם החובות החלות עליו; ושאותן הוא מפר, קרי: תשלום דוחות.
כמו כן, גורסת העיריה כי גביית הוצאות האכיפה נעשית לפי הוראות הפקודה. הפקודה היא "דין", ולכן לפי סעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו המורה על שמירת דינים, ראוי להמשיך ולגבות את הוצאות אכיפת הקנסות.



דיון

סעיף 70 לחוק העונשין מחיל את הוראות פקודת המסים (גביה) על קנסות. בהעדר הגדרה למונח "קנס" בחוק העונשין יש להבינו כפשוטו בלשון בני אדם או במובנו "המילוני".

כך מגדיר את המונח "קנס" המילון החדש מאת אברהם אבן-שושן (הוצאת קריית ספר בע"מ, ירושלים – 1993) :

"קנס – (ז') 1. עונש-כסף, תשלום בכסף שמחייבים את הנתבע לשלם כעונש על חטאו או כפיצויים על הפרת חוזה וכדומה; 2. [בתלמוד] תשלום שבית הדין מטיל על המזיק כעונש ולא לכיסוי הנזק של הניזוק, להבדיל מן "ממון" שהוא פיצוי הנזק;"



פקודת המסים (גביה) כוללת בחובה מספר ניכר של הוראות גביה ודרכי גביה, המפוזרות בסעיפים 4, 5, 7, 8, 9, 10, 11 ו 12א'-ד'.

נראה שלא תהיה מחלוקת שהוראות ודרכים אלה יחולו, עפ"י הוראת ס' 70 לחוק העונשין, גם על גביית קנס שהוטל מכח חוק זה.

בד בבד, סעיף 12ה' לפקודת המיסים (גביה) דן באמצעי אכיפה מיוחדים, אחרים ושונים.

אמצעי האכיפה בו מתייחסים רק ל"חוק מס" שמוגדר באופן יחודי בס' 12ה(א), כשעל ביצוע אותו חוק מס ממונה שר האוצר.

במילים אחרות, יש צורך בהתמלא שני תנאים מקדמיים, כדי להפעיל את הור' הס' 12ה לפקודת המיסים (גביה);

קיום חוק מס;

ביצוע חוק המס ע"י שר האוצר.

נבחן אם תנאים אלה מתקיימים.

קובעת ההגדרה: "חוק מס – חיקוק הדן בהטלת מס או תשלום חובה ששר האוצר ממונה על ביצועו או על הגביה לפיו".

חוק העונשין – אינו חיקוק הדן בהטלת מס, על זאת מן הסתם לא תהיה מחלוקת. עניינו הסדר הציבורי והענשת עבריינים.

האם קובע חוק העונשין תשלום חובה?

נראה שגם כאן התשובה תהיה שלילית.

בחוק העונשין הקנס, ברוב המקרים הנו בחירה של נאשם שהורשע. רוצה ישלם הקנס, לא רוצה "ימירו" במאסר.
קונסטלציה כזו כמו בחוק העונשין אינה עולה בקנה אחד עם הגדרה מטריאלית של תשלומי חובה, שהרי אדם לא יכול לפטור עצמו מתשלום ארנונה עירונית או מס הכנסה במידה וישב זמן נתון "מוסכם" בבית סוהר. תשלום החובה - , יישאר. מאסר אם יהיה במקרה כזה, יהיה מסיבות שונות ואחרות.



בנוסף, יש לציין שעל ביצוע חוק העונשין ממונה שר המשפטים, ולא שר האוצר. משלא נתקיימו שני תנאים אלה ליישום סעיף 12ה לפקודת המיסים (גביה), הפועל היוצא הוא, שאין ליישם הסעיף לנושא קנסות בדר"כ והוצאות גביית קנסות בפרט.



לעניין שיקולי מדיניות –

במתן פירוש ראוי לחוק יש להתחשב גם בתכלית החקיקה, מדיניות המחוקק (ברוח דברי ההסבר), וההרמוניה החקיקתית והמשפטית שהפרשנות אמורה להעניק.

מאז נחקקו חוקי היסוד החדשים, בשנת 1993, יש לפרש את הדין לאורם, ובאופן הפוגע פחות ככל האפשר בעקרונות החוקתיים.

טוענת העיריה כי ראוי שיחול דין זהה לגבי גביית חובות מסים. לצורך העניין, לטענתה, אין להבחין בין החובות העירוניים לבין יתר המסים.

אינני סבורה שזו דווקא המדיניות הראוייה.

בפקודת העיריות קיימים מנגנונים מיוחדים אשר נוצרו לשם הקלת האכיפה והגבייה של המסים העירוניים ע"י העיריה. כך, למשל, מפנה פקודת העיריות במספר הוראות לסעיפים מסויימים בפקודת המיסים (גבייה), אבל אין הוראה כדוגמת הוראת סעיף 70 לחוק העונשין, המחילה את כל הפרוצדורה המופיעה בפק' המסים (גבייה) לעניין המסים העירוניים.

כמו כן, יש דווקא טעם באבחנה בין גבית חוב המלווה בעיקול, לבין יתר המקרים.

במקרים בהם מוטל עיקול, העיריה יכולה למכור בעבור הסרבן נכס מנכסיו, ולקבל בעבורו את מחיר השוק. מסכום זה מקזזת הרשות את החוב ואת הוצאות האכיפה.

סביר שמנגנון הפעלת מכירת נכס מעוקל הנו יקר יותר מכתיבת מכתב התראה ומכאן שהוצאות האכיפה במקרים אלו גבוהות יותר. למרות שהמכירה בוצעה בניגוד לרצון בעל הנכס, ניתן לראות בכך "שירות" שנעשה עבורו : הוא קיבל את התמורה עבור הנכס הנמכר וממנה קוזז תשלום שממילא היה חב לרשות. "השירות" הזה הטיל על הרשות הוצאה מסויימת, והוצאה זו מקוזזת בנוסף לגובה החוב עצמו.

לכן שיקולי המדיניות - , אינם מחייבים פרשנות שונה מזו שניתנה ע"י בימ"ש זה לעיל.

הבטים חוקתיים - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

סעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: "שמירת דינים", אינו חל בענייננו, כיון שאין דין כלשהו שעומד בסתירה לזכות הקניין המעוגנת בסעיף 3 לחוק היסוד.

לפיכך אם נידרש לפסקת ההגבלה אשר בסעיף 8 לחוק היסוד, הגבייה תיפסל כבר מהבחינה הראשונה, שכן הפגיעה בזכות הקניין אינה נעשית בחוק או בתקנה. גביית הוצאות האכיפה נעשית ללא סמכות מפורשת בחוק ולכן ודאי וודאי שאין לסעיף 10, המורה על שמירת הדינים שנתקיימו טרם התקבל חוק היסוד, כל תחולה בעניין זה.



זכות הקניין תשמש אותנו במישור הפרשני:

ככלל, בבואנו לבחור בין מספר פרשנויות אפשריות לחקיקה עלינו להתחשב בחוקי היסוד, בזכויות ובעקרונות המעוגנים בהם, ולבחור את הפרשנות המתיישבת עימם באופן הטוב ביותר. לעניין פרשנות חוקי מס יפים דבריה של כב' השופטת שטרסברג-כהן בפסק דין אברהם הנ"ל (בעמ' 708-709):

"…אייחד מילים ספורות לנושא פרשנות חוקי מס. אומר הנשיא ברק בע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70: "... לעיתים עשוי השופט למצוא עצמו במצב, שבו לשון החוק נשארה סתומה, שכן לא עלה בידו לחשוף מתוך החוק ותולדותיו מטרה חקיקתית, שתדריך אותו בהסרת הספק. במקרה זה על השופט לפרש את חוק המס על רקע עקרונותיה הכלליים של השיטה. אחד מאותם עקרונות כלליים, שהוא רלוואנטי לחקיקת מס, הוא השמירה על חופש הפרט ועל הקניין הפרטי וההגנה עליהם מפני התערבות שלטונית. בהניחו עיקרון זה נר לרגליו ובהעדר כוונת מס ספציפית, עשוי השופט להגיע למסקנה, השוללת הטלת מס שיש בו פגיעה בחופש הפרט ובקניין. זאת, לדעתי, המשמעות, שיש ליתן לעיקרון, שחוק מס יש לפרש באופן דווקני".

…הגישה הפרשנית הראויה בעיני לסעיפים2 ו-11 א(1 ) לפקודת המסים, היא זו המפרשת אותם פירוש דווקני על רקע עקרונותיה הכלליים של השיטה, הרלוונטיים לחקיקת מס. בענייננו מדובר בשמירה על זכות הקניין של הפרט ואי העדפת הנושה הציבורי על הנושה הפרטי, ככל שהדבר איננו מתחייב מן החוק."



במקרה שבפנינו, הפרשנות הרחבה לסעיף 12ה, אותה מציעה העיריה, איננה עולה בקנה אחד עם זכות הקניין שקיבלה מעמד חוקתי בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

זכות הקניין, כיתר הזכויות המנויות בחוק היסוד אמנם זכות יחסית היא, ולעתים קיימות נסיבות המצדיקות את הפגיעה בה, אולם פגיעה זו תעשה באופן מפורש. בהעדר מקור מפורש לכך בחוק לא יכולה ליטול לעצמה רשות מקומית את הסמכות להחליט מכח פרשנות מרחיבה כי ראוי שתפגע זכות הקניין בנסיבות מסויימות.
במידה וסבור המחוקק כי ראוי, מכל הטעמים שמנתה העיריה, להחיל את סעיף 12ה גם לעניין הוצאות לצורך גביית מסים עירוניים וקנסות, הרי שמחובתו לומר זאת מפורשות בחוק, בדומה לפירוט שבהגדרת "מס" בסעיף 1 לפקודה. משלא עשה כן, יש להעדיף את הפרשנות ה"חוקתית" ביותר מבין הפרשנויות המוצעות.



מכל הטעמים לעיל, אני מחליטה לאשר את התובענה כתביעת ייצוג קבוצתית גם לעניין הוצאות האכיפה הנגבים ע"י המשיבה בגין חובות דוחות החנייה.



לסיכום

לעניין גביית הוצאות גביה/ אכיפה בהקשר לארנונה עירונית :

יש מקום לתביעת יצוג קבוצתית לעניין השבת סכומים ששולמו או מחיקת סכומים כאלה בספרי העיריה, כל זאת בדיעבד והחל מסכומים ששולמו בתאריך 16.9.1992.



לעניין גביית הוצאות גביה/ אכיפה בהקשר לתשלום קנסות חניה :

יש מקום לתביעת יצוג קבוצתית הן לעניין מתן פס"ד הצהרתי, והן להשבת חובות העבר או מחיקתם, כל זאת החל מ- 16.9.1992.

המבקש יפרסם הודעה מתאימה על חשבונו, ב- 3 עיתונים יומיים תוך 10 ימים מהיום לפי נוסח נספח "א" המצ"ב ומהווה חלק בלתי נפרד מההחלטה.







ניתן והודע היום 14/5/2000, במעמד ________________

ד"ר פלפל דרורה, שופטת

קראתי בחטף.

כמו שאני רואה את הדברים, אין כאן הלכה פסוקה. יש כאן אישור להגיש את התובענה בעניין זה כתובענה ייצוגית.
מכל מקום, אני סבור שיש פסיקה (לפחות של השלום) בעניין אי חוקיות בדרישת הוצאות גביה, שאותו נוהגות העיריות לדרוש כלאחר יד. לצערי, איני זוכר אזכור מפורש לעניין.

כל זמן שאינך משלם את הסכומים הנדרשים - מתווסף להם שיעור גבוה של ריבית והצמדה.
אם תבחר לשלם בכל זאת, אני מציע שלפני זה - נסה להוריד את הסכומים האלה ושנית - שלם את הסכום תחת מחאה ותוך שמירה על מלוא זכויותיך לעניין זה.

האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי/כלכלי ואין להסתמך על המידע הנמסר בשום דרך.

זכותך לתבוע או לדרוש את הוצאות הגבייה שנגבו, לדעתך (וגם לדעתי) שלא כדין.

תוכל לנסח מכתב בנושא ולעמוד על זכויותיך.

האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי/כלכלי ואין להסתמך על המידע הנמסר בשום דרך.