עם התפרסם הידיעות על מותו הקרוב של היו"ר, התחילו להישמע דיבורים על כך, שתכנית ההתנתקות תשובש. אחד התסריטים הוא, שיורשו של הזכרונו לא לברכה ישאף להגיע להסכם, ויוכל להוות פרטנר לדיונים; אז ממילא לא תוכל להתממש הנסיגה החד צדדית המתוכננת מרצועת עזה ומצפון השומרון.
ולדעתי, הציפיה שהיורש יהיה בר שיח אתנו, היא אשליה נאיבית. יורשו של ערפאת ישאף להוכיח שהוא ראוי להיכנס לנעליו. דמותו של היו"ר בעיני הפלשתינאים מצטיירת בעיקר כמי שלא נכנע לישראלים, לא נשבר מהמצור עליו במוקטעה, ולא הפסיק לרגע לשאוף - כתכנית ביניים עד להשמדת ישראל - למדינה פלשתינאית שבירתה ירושלים.
יורש זה יודע, שרק ע"י היצמדות לערכים האלה, יוכל ללכד את השורות בקרב הפלשתינאים ולהיות מקובל על כל פלגיו. ברור לחלוטין שהקבוצות הקיצוניות יותר, לא יוכלו להשלים עם גישה פייסנית כלפי ה"אוייב" הישראלי. ועובדה זו גם תהיה ברורה ליורש. במיוחד על רקע העובדה, שכל יורש, יהא אשר יהא, תהיה נעדרת ממנו ההילה המנהיגותית והסמכותית שליוותה את ערפאת.

השאיפה של הקצוניים מימין ומשמאל היא שיהיה פרטנר, כדי שתהליך ההתנתקות יתקע. המצב בו יש אנרכיה ברשות מחזק את תומכי ההתנתקות, שנשענת על העובדה שאין פרטנר.