האמריקנים חיים בסרט



העיתונאי איתי אנגל שהה שבועיים בעיראק הקרועה והמדממת. הוא הסתובב עם מצלמה בערים פלוג'ה ובגדד, עם הכוחות האמריקנים, שאיתם גם עלה על מטען צד, ועם הצבא העיראקי החדש והאזרחים. המסקנות שהביא מצביעות על עתיד עגום למדינה שאותה מעצב ממשל בוש בתקשורת כ"דמוקרטיה בדרך"
איתי אנגל

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3186147,00.html


אני מתקרב לעשרות האזרחים שמתגודדים בפינת השוק בפלוג'ה. לצורך כך אני עוזב את הכוחות האמריקנים - ומת מפחד.



אני פוחד, כי כמעט כל יום חוטפים פה מישהו. בעיקר זרים ועיתונאים. איזה שינוי ביחס למה שחוויתי בפעם האחרונה שהגעתי לעיראק לפני שנתיים וחצי. אז הייתי בנג'ף עם השיעים, בתיקרית הסונית עם קרובי המשפחה ותומכיו של סדאם. ימים שלמים בלי שום חיילים בסביבה. רק אני והם. ומדברים. הכל היה בסדר. אפילו נעים. היו שיחות טובות. חלק היו שמחים על השינוי בעיראק ועל הפלת סדאם. חלק אחר, מטבע הדברים אלה שזכו לתנאי חיים מועדפים תחת המשטר הקודם, היו בדיכאון גמור. אבל עם כולם אפשר היה לשבת ולדבר. אחרי יום יומיים, לפעמים גם אחרי כמה שעות, גם אפשר היה לספר להם שאני ישראלי וזה היה עובר טוב כי כבר היינו חברים ונידמה היה שלאף אחד אין ממש כח להמשיך לריב. התחושה הדומיננטית הייתה שזהו זה. נגמר. בין אם זה מתאים או לא, אין כבר מה לעשות. נגמר.



איזה נגמר ואיזה נעליים. מהר מאד יתברר שהמלחמה האמיתית הולכת להתנהל פחות על-ידי עיראקים ויותר על ידי זרים. ג'יהאד.

הרעיון של ג'יהאד הוא מלחמת קודש של כל מוסלמי באשר הוא נגד כובש שבא מבחוץ. בתוך פרק זמן קצר זרמו לתוך עיראק קרוב ל-100 אלף לוחמים. מאוד קל להיכנס לעיראק. הגבולות פתוחים. אלפי משאיות חוצות את הגבול מדי יום והן לא עוברות בידוק בטחוני מדוקדק. כל אחד יכול להיכנס. בתוך המדינה עדיין יש מספיק נשק ואמצעי לחימה לכולם. לוחמי הג'יהאד מגיעים בעיקר מסוריה, ערב הסעודית, מצרים, ירדן, צ'צ'ניה, פקיסטן ותימן במטרה להרוג ולהחריב את כל מה שהוא עיראק שתחת הכיבוש האמריקני. כלומר, לא לפגוע אך ורק בחיילים אמריקנים אלא גם בכל עיראקי שמתגייס לצבא או מתנדב למשטרה, לפוצץ צינורות נפט,מים וביוב, בתי קפה ואפילו מסגדים ולהרוג כל עיראקי שמרגיש שיכול להרוויח מהמצב החדש - כשהכוונה היא בעיקר לרוב השיעי. הרעיון העיקרי היה ליצור מציאות יומיומית כה זוועתית, כך שגם מי שתמך בהפלת המשטר ייאלץ כעת להודות ולומר שאפילו תחת סדאם חוסיין חייו היו טובים יותר.

בין המטרות של השיטה הזו סומנו עיתונאים ואזרחים זרים. כמעט מדי שבוע אפשר לראות וידאו ביתי של אזרח חטוף מתחנן על חייו, וברוב המיקרים הודעה מאוחרת שמבשרת על הוצאתו להורג. משום כך לא ממש תכננתי לעזוב את הכוחות האמריקנים. אלא שאם רציתי לנסות לעשות עבודה עיתונאית רצינית יותר, לא הייתה לי ברירה.

אמריקה גוּד? שיעופו מכאן

התחושה שקיבלתי כשהסתובבתי עם הצבא האמריקני בבגדד או בפלוג'ה היא שהאמריקנים חיים בסרט. אני לא יודע אם לזלזל בהם או להעריץ אותם, אבל הם באמת משוכנעים שהם המשחררים של עיראק, אנשים שהביאו אור ואושר לאזרחי עיראק, שכולם אוהבים ומתפעלים מהם, ולא פחות חשוב, הם בטוחים שעיראק הזו, שבה סונים, כורדים ושיעים הורגים האחד את השני גם בלי עזרתם של הלוחמים הזרים, תהפוך לדמוקרטיה מערבית.


כשאזרח מפלוג'ה, העיר הסונית שניהלה את הקרב הקשה ביותר נגד הצבא האמריקני, רואה מולו מחלקה של המארינס ולידם עיתונאי ששואל אותו שאלות, הוא מיד יענה: "אמריקה גוּד. אמריקה גוּד". הוא רק ירצה לעבור את זה בשלום. האמריקנים, אגב, בטוחים שתגובתו אותנטית. אחרי שראיתי כמה "אמריקה גוּד" כאלה ואת הבעת הפנים המלאכותית שהתלוותה, הבנתי שכדי לשמוע באמת את אזרחי פלוג'ה צריך לדבר איתם לבד. רק אני והם.



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/01082004/687175/P1010099_wa.jpg]


איתי אנגל בעיראק



כשהגעתי אליהם אמרתי שאני אמריקני, אבל לא חייל, אלא עיתונאי שרוצה לדבר ולשמוע אותם. אחרי כמה בירורים מצידם לגבי, הם התחילו להוציא את זה: "האמריקנים הם חבורה של רוצחים. הורגים בלי הנד עפעף נשים וילדים, מפציצים מסגדים ומשתינים על ספרי קוראן. הם יעופו מעיראק ועד שזה יקרה אנחנו מצידנו נהרוג כמה שיותר מהם".



פלוג'ה הייתה שקטה באותו יום. הייתה לי תחושה שגם אותם אזרחים יותר התלהמו מאשר ביטאו דרך פעולה פרקטית. חמישה ימים אחרי שעזבתי שמעתי את הדיווח על מטען הצד שהתפוצץ בעיר והרג 15 חיילי מארינס. זה היה הפיגוע הבודד הקטלני ביותר נגד כוחות אמריקנים מאז אוגוסט של השנה שעברה.



את מטען הצד "שלי" חטפתי בדרום בגדד. ליתר דיוק רכב ה'האמר' שלפני חטף. כשצילמתי את השניה של הפיצוץ, אגב הרעידות של הרכב בתוכו ישבתי, הייתי בטוח שכל מי שישב ב'האמר' שחטף נהרג. מיד התברר שבמזל, רק חייל אחד נפצע קל שכן המטען הופעל ברגע שהגלגל האחורי הגיע אליו. אם הוא היה מתפוצץ רבע שנייה מוקדם יותר זה היה נגמר רע.



ברגע שהאמריקנים חוטפים מטען הם יוצאים כהרף עין מהסרט שלהם ונכנסים מיד לסרט אחר. בסרט הזה - כולם הרעים. כל הגברים טרוריסטים. כל הנשים מסייעות לטרור. כל הילדים והילדות יודעים מה קורה ומשקרים כי זו התרבות שלהם. על כל אלה צועקים האמריקאים 'פאק', 'מאדר פאקר' ו'פאקינג ביץ'. העיראקים מצידם לעולם לא פותחים את הפה.



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/01082004/687171/P1010094_wa.jpg]


מטען צד. שימו לב לסלולרי של "מוטורולה". צילום: איתי אנגל



מצד אחד, אפשר להבין את התיסכול של האמריקנים. כפי שהמלחמה מתנהלת היום הם לא רואים את האויב שלהם וזה מוציא אותם מדעתם. מטען צד מופעל ממרחק של כמה מאות מטרים, בדרך כלל מכפר שבצד הדרך, ובדקה-שתיים שחולפות עד שהם מגיעים אליו, המפעיל של המטען כבר נפטר מהטלפון הנייד או מהחוטים שהפעילו אותו והספיק לקחת מעדר ולעבוד בנחת בשדה.



במקרה שלי, האמריקנים הוציאו את כל זעמם על הטרקטור שממנו הופעל מטען הצד בשלט רחוק. מדובר בטרקטור, שאם סכין יפנית הייתה חותכת את הגלגל שלו, היה יוצא לגמרי מכלל פעולה. אבל הצבא האמריקני, שכבר נכנס לאמוק, הזניק לאיזור מסוקי אפאצ'י שיורידו עליו טילים שכל אחד מהם עולה כמו מכונית אמריקנית מפוארת במיוחד.



צבא? חכה שהם יעזבו



עיראק שראיתי וצילמתי הייתה בעיקר הזויה.


והזויים במיוחד היו האימונים של מה שקרוי 'הצבא העיראקי החדש'. מתוך השלמה עם העובדה שיום אחד הם יעזבו, מנסים כעת האמריקנים להכשיר צבא עיראקי שימלא את החלל שיווצר. האמריקנים, שוב, או מתוך תמימות או מתוך חזון שלא קלטתי, או במסגרת אותו סרט שבו הם מצויים, משוכנעים שכל עיראקי באשר הוא, ינטוש את שאיפותיו הפנאטיות כשיעי, סוני או כורדי ויתגייס למטרה אחת משותפת שנוסחה בוושינגטון.
רק מלהתבונן באימונים ניתן היה להתרשם עד כמה העסק מסובך, שלא לומר מופרך.
חייל מארינס לימד קבוצה של 30 שיעים איך לירות במא"ג. הוא השתמש לצורך כך במתורגמן עיראקי כורדי. כשהמארינס לא שמעו, סיפרו לי השיעים איך הם לא סובלים את האמריקנים ורק רוצים שיעופו מעיראק. כשהשיעים לא שמעו, סיפר לי המתורגמן הכורדי שהוא מקווה שהחיילים השיעים לא יקלטו את מה שהוא מלמד אותם - כי אם כן, יום אחד הם ישתמשו בזה נגד משפחתו ונגד כל הכורדים

ציטוט:

"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.

אשר יגורנו בא להם (לא שזה חידוש גדול). קל להיכנס קשה לצאת ובעיקר עצוב לראות אותם מגיעים מלאי כוונות טובות ובורות ויוצרים בלגן אלוהים שאיש לא מרוויח ממנו, חוץ מכמה חברות מסחריות ומחרחרי מלחמה מקצועיים.

אבל מאיפה לו שזאת השקפת כל העירקים?
הרי בסופו של דבר,לא משנה מה הדת,בני אדם רוצים בטחון כלכלי וחיים טובים,ולא מלחמה מטומטמת בשם הדת.
אני מקווה שההגיון ידבר פה ולא איזה מטיף מסריח.

הסרט פיתנה - סרט חובה על סכנת האסלאם!
לחצו כאן כדי לצפות בסרטון - מיליוני אנשים כבר צפו בו! העבירו לכל חבריכם!

ציטוט:

במקור נכתב על ידי דג עם מאג אבל מאיפה לו שזאת השקפת כל העירקים? הרי בסופו של דבר,לא משנה מה הדת,בני אדם רוצים בטחון כלכלי וחיים טובים,ולא מלחמה מטומטמת בשם הדת. אני מקווה שההגיון ידבר פה ולא איזה מטיף מסריח.

הרוב. הבחור הסתובב די הרבה בעיראק, וגם כמה פעמים. אי אפשר לטעות באווירה אז אני מניח שהוא יודע על מה הוא מדבר...בכל אופן היום ב"עובדה" נוכל לראות את הכתבה ולהבין יותר.

ציטוט:

"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.

דיבר איזה בריגדיר גנרל על הכנת הכוחות. והוא הזכיר במפורש שאי-אפשר לסמוך בדיוק על מה שאומרים לך, כולל - במפורש - Good.
שמעתי גם קולות נוספים של חיילים אמריקאיים, ולא כולם מטומטמים כמו שאנגל מציג את זה.
השאלה היא,
האם אפשר לסמוך עליו לגבי העיראקים, ומה בדיוק אומרת ההשתתפות הנלהבת של העיראקים בבחירות?

הייתי אומר שהמלחמה בעיראק היא נוסח וייטנאם,שוב אין מטרות ברורות לצבא, הבעלי ברית,לא בידיוק נלהבים לשתף פעולה,והאמריקאים אוכלים אותה. בסופו של דבר הם יסוגו,ולא תיהיה שם שום דמוקרטיה, אני לא רואה ערבים שנלחמים למען דמוקרטיה בארצם, ולכן גם לא ניתן למצוא מדינה ערבית דמוקרטית. סופו של דבר ,תיהיה נסיגה אמריקאית,ואחרי זה דיקטטורה חדשה. ומצעד האיוולת האמריקאי ממשיך,נראה כי הם לא למדו הרבה מאז וייטנאם.

זיין שכל מקצועי וכתב באתר המשחקים איגיימס

האם אי פעם הצליח נסיון להשתית משטר דמוקרטי במדינה אשר נכבשה ע"י ארה"ב (או ע"י כל מדינה אחרת(?
לא נראה לי!
ואם כן אז היכן בדיוק?
באסיה?
אירופה?
אפריקה?

יש לי התחושה שהאמריקאים מלאי הכוונות הטובות לא השכילו להבין שיש פשוט מדינות (ואני בכוונה כותב "מדינות") שמשטר דמוקרטי אינו "מתאים" להן...

ואז (כשאחזור) אסביר למה אני חותר...

יפן, גרמניה, פיליפינים...

אני חושב באופן כללי, שגודל ההצלחה כגודל ההשפלה... אירוני, לא?
אבל אני מסכים - ישנן עמים שלא מסוגלים לעכל דמוקרטיה, לפחות בזמננו אנו.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

ובכן, מדובר לרוב (חוץ מן הפיליפינים שנשלטו כמושבה אמריקאית מ1898 ועד קבלת עצמאות) במדינות מתועשות ומתורבתות, כגון יפן וגרמניה, אשר לציבור שם,לאחר שחזה את משטרי האימים הטוטאליטריים ומלחמה נוראית,הגיע להבנה (וכמובן בגלל טיפול ראוי לשמו מצדם של האמריקאים) כי מדמוקרטיה הם ירוויחו הרבה יותר.
לעומת זאת, עיראק,חברה לא מתקדמת, לא מתועשת ,ואשר נשלטה במהלך ההיסטוריה על ידי דיקטטורים, ניתן לומר כי מבחינת ההתפתחות החברתית שלהם,הםאינם מוכנים לדמוקרטיה, עד אשר הם לא יבינו כי הדמוקרטיה נועדה לסייע להם והיא רק תועיל להם, ולא "מזימה מרושעת של הציונים והמערב" , אין פרספקטיבה לדמוקרטיה . וארה''ב אשר מנסה לכפות דמוקרטיה בדרך כוחנית שכזו, בכך מתחילה עוד מעגל של איוולת מצידה,שייגמר בכישלון, מדיני וצבאי.
אישית הייתי ממליץ לקובעי המדיניות האמריקאים לקרוא את "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן, גם היא היסטוריונית אמריקאית, אולי הם ישכילו במעט.

זיין שכל מקצועי וכתב באתר המשחקים איגיימס

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

באופן עקרוני בדיוק לנקודה הזו התכוונתי להגיע בסופו של דבר ובעיקר בדבריך אלה - ....."לעומת זאת, עיראק,חברה לא מתקדמת, לא מתועשת ,ואשר נשלטה במהלך ההיסטוריה על ידי דיקטטורים, ניתן לומר כי מבחינת ההתפתחות החברתית שלהם,הםאינם מוכנים לדמוקרטיה, עד אשר הם לא יבינו כי הדמוקרטיה נועדה לסייע להם והיא רק תועיל להם, ולא "מזימה מרושעת של הציונים והמערב" , אין פרספקטיבה לדמוקרטיה . וארה''ב אשר מנסה לכפות דמוקרטיה בדרך כוחנית שכזו, בכך מתחילה עוד מעגל של איוולת מצידה,שייגמר בכישלון, מדיני וצבאי."

אני חושב שזו למעשה עובדה שניתן לקבוע כי יש בהחלט עמים מסויימים שפשוט לא מסוגלים/יודעים/רוצים בשלטון דמוקרטי בעוד שמקבלי ההחלטות במערב ובעיקר בארה"ב בטוחים משום מה שזו המתנה הנפלאה ביותר שהם יכולים להעניק להם !

העם העירקי קיבל אפשרות והזדמנות מצויינת לפתוח דף חדש ולשקם את מדינתו וכולנו רואים מה קורה שם עכשיו!
הם פשוט יורקים לאמריקאים בפרצוף.
העמים האלה רגילים לשלטון כוחני ולתרבות של כח !
האם זה מקרי שאין שום מדינה מוסלמית כאן באיזור שיש בה שלטון דמוקרטי? (ואני לא מתכוון לדמוקרטיה נוסח מצרים)...
הרי שלטון שכזה מיד יתפרש אצלם כשלטון חלש ומיד יתחילו שם מאבקים /מלחמת אזרחים בינם לבין עצמם בנסיון להפילו .

צריך להבין ולקבל שכנראה באמת ההגיון שם הוא אחר !

ArmouredDov_D9

ארץ ישראל לעם ישראל - הציונות תנצח!
דף ה-D9 של MathKnight

מחכה לשבוע הבא ....
הבאתי אגב פעם קטע בפורום מסדרה Saber Element המתארת כמה מהמרכיבי "הבוץ העירקי" כמו שאנגלס מתאר אותה בכתבה הנוכחית שלו . בסרטון ההוא מראים את החיילים האמריקאים כאשר הם לא סומכים על אף אחד , רכבי המשטרה העירקית שכנראה היה להם חלק כלשהו בפיגוע נגד השיירה .
מה שראה את הסרט "ארמון תותחנים" , רואים את החייל שמלמד את הצבא העירקי וכמה הוא חש תיסכול שעבודה שלו היא לחינם . לדעתי אנגלס עשה עוול לכמה מהחיילים האמריקאים שמבינים את המצב טוב מאוד , כאשר הוא מדבר על החיילים שחיים בסרט .
בסך הכל כתבה מצוינת לדעתי .

אני לא בטוח שהוא טועה בתיאורו.
הבחנתי בהמון "מאדר פאקר!!! ייפיקאייאי! פאקאם!" ועוד ועוד, בכל משפט ומשפט שנורה לעבר העיראקים שהיו בסביבה.
זה גם לא נשמע כאילו הם התאמצו להיות נחמדים, או רגועים כלפיהם, בלשון המעטה.

בסרט של אנגל ניראו לחוצים מאד
זיעזעה אותי העובדה שלמעלה מ 2100 חיילים אמריקאים כבר נהרגו ועדיין לא רואים
את הסוף (המצב אפילו התדרדר!!).
אתר עם הנתונים הרלוונטיים

http://icasualties.org/oif/

דבר ראשון: כאשר כל שבוע משאית תופת מתפוצצת במרכזים הומי אדם, ישלהציב בטונדות ואפילו לנקוט בצעד חירום האוסר תנועת כלי רכב כבדים ברחובות הערים, כאשר רחובות סואנים במיוחד באנשים יהפכו למדרחובים. כדי לא להרוס לגמרי את חיי המסחר, כל משאית תיצטרך לעבור בידוק במחסום אך לפני כן תצטרך להציג אישור כניסה.

דבר שני: אין להם מספיק חיילים בעיראק ונראה שהם עסוקים בעיקר בלפטרל ולספוג. הם חייבים לתקוף את הטרור וליזום. כלומר: הם צריכים מספיק כוח אדם בשביל שבנוסף לבט"ש הם יוכלו לנהל מבצעים יזומים לניקוי מחוליות טרור. מבצעים כאלה צריכים לכלול כיתור הדק על מקום יישוב (כדי שהמחבלים לא ימלטו) ואז טיהורו.

דבר שלישי: לסגור את הגבול עם סוריה הרמטית. להפעיל לחץ על הסורים באמצעות תקיפת מטרות סוריות לאורך הגבול בתגובה על החדירות.

דבר רביעי: להפציץ את איראן. לדיקטטור רצחני עם שפם שנואם באקסטזה על השמדת היהודים אסור להניח לחיות - זו עובדה היסטורית, והלוואי שלא נחזור על הטעות הזאת פעמיים.

ArmouredDov_D9

ארץ ישראל לעם ישראל - הציונות תנצח!
דף ה-D9 של MathKnight

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ArmouredDov_D9 אין להם מספיק חיילים בעיראק

נראה שהמפקד העליון של צבא ארצות הברית לא מסכים אתך:

צבא קטן ומנצח
מאת עמיאל אונגר
מתוך מקור ראשון 8/12/05
הפתרון לביצה הטובענית בעיראק הוא קיצוץ בכוחות הביטחון תוך העברת נטל הלחימה לממשל המקומי, כפי שמציע בוש, או אולי דווקא שמירה על היקף הכוח כדי להילחם ביעילות בטרור ולמגרו, כמו שמציעים מתנגדיו?

מזה זמן רב נדרש הנשיא בוש להוכיח שבידו אסטרטגיה ליציאת ארה"ב מעיראק. הלחץ גובר נוכח האבדות האמריקניות שכבר עברו את מניין 2,100 ההרוגים. בשבוע שעבר הציג בוש את הפתרון האסטרטגי שלו בפני האקדמיה לקציני ים: "רוב האמריקנים דורשים שני דברים - הם רוצים לראות את חיילינו בעיראק מנצחים, והם מבקשים לראות את כוחותינו חוזרים הביתה במהירות האפשרית". איך מיישבים בין שני היעדים הסותרים? הפתרון של בוש מזכיר במידה ניכרת את גישת הנשיא ניקסון בשנת 1968 בוייטנאם; ארה"ב תצמצם את כוחותיה העומדים עכשיו על 160,000 חיילים בהדרגה, בגיבוי אמצעים מיוחדים כגון סיוע אווירי; נטל הלחימה במורדים יעבור אט אט לצבא ולמשטרה העיראקית.

האסטרטגיה הזאת נסמכת על מספר השערות שעשויות להתגלות כאופטימיות מדי. קיימת הנחה המוכרת מהשיח הישראלי, לפיה הנוכחות המאסיבית של החיילים האמריקנים בעיראק היא המזינה את ההתנגדות ויוצרת תדמית של כיבוש. כשייאלצו המורדים להיאבק בכוחות הביטחון של ממשלה עיראקית נבחרת, הם יפסידו הרבה מהלגיטימציה הציבורית שלהם. הממשל בונה על יכולתו להפריד בין גורמים סונים מתונים לבין חסידי סדאם בקרב העדה הסונית, הפרדה שתתרחש ברגע שייווכחו האליטות הסוניות כי לא ייהפכו למיעוט בלתי נחשב במשטר משותף עם הכורדים ועם הרוב השיעי במדינה.

הנחה נוספת היא שתוך זמן קצר ניתן לבנות צבא וכוחות ביטחון עיראקיים המונים 400 אלף איש כדי לספק מענה הולם לבעיות הביטחוניות של עיראק. מדובר בהכפלה של הכוח הקיים העומד על 214,000 איש, תוך החדרת המיומנות והמוטיבציה הדרושות. שר ההגנה, דונלד רמספלד, מביע אמון באפשרות הזו. הוא מזכיר שצבא עיראק גדל פי 24 תוך שנה, ולכן הכפלה איננה משימה בלתי אפשרית. הוא אופטימי גם לגבי איכות הצבא העיראקי: "זה אמנם לא יהיה מושלם, אבל מי שמזלזלים בכוחות הביטחון העיראקיים טועים בגדול. הם עושים עבודה מעולה והם משתפרים מדי יום". קיימת גם שאלת הלכידות של המערכת הביטחונית; החשש הוא שחיילים שיעים, כורדים וסונים, יעדיפו איש איש את האינטרסים העדתיים שלו על פני נאמנות לממשלת עיראק, בדומה לקורה בלבנון. התופעה של מיליציות עדתיות קיימת, והיא עלולה להשפיע על יציבות כוחות הביטחון. יש הטוענים שמערכת הבחירות הנוכחית חשפה כבר את השסעים העדתיים בצבא העיראקי.

מה פתאום קיצוץ?

בין מבקריה של התוכנית הזו, ניתן למצוא את ההוגה הניאו-שמרן רוברט כגן. לדעה זו, הדיבורים החוזרים על קיצוץ במספר הכוחות הם ניסיון לחפות על המחדל המקורי של הקצאת מספר חיילים קטן מדי למשימה; זה אמנם הספיק לסלק את סדאם, אבל לא אפשר השלטת ביטחון.

"במקום לשגע את הציבור ברעיונות על קיצוץ יש להסביר לו שדווקא כוח יציב בתוספת חיזוק הכוחות העיראקיים עשויים להבטיח הצלחה", אומר כגן, השותף להערכתו של הסנטור הרפובליקני ג'ון מק'קיין: "פקידי ממשל וצבא היו אמורים לדאוג לעצירת התפשטותה של האופוזיציה המזוינת. מוטלת עליהם האחריות המוסרית והמעשית לספק ביטחון לאנשים שלתוך מדינתם פלשנו. שינוי האסטרטגיה לגישה של אספקת ביטחון לתושבים במקום מדיניות צבאית אקטיבית של רדיפה וחיפוש המורדים, מצריך דווקא יותר חיילים". פרופ' זביגנייב בז'ז'ינסקי, ששימש יועץ לביטחון לאומי בימי הנשיא קרטר, מסכים עם הצורך בתגבור הכוחות אך אינו רואה כל אפשרות שגישה כזאת תזכה לתמיכה ציבורית בארה"ב. המסקנה שלו היא שארה"ב חייבת דווקא לזרז את הוצאת כוחותיה מעיראק.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il