בפרשתנו,יוסף משרת את פוטיפר בנאמנות ואינו מוכן לגזול אותו אפילו בפרוטה,ככתוב "כי אם הלחם אשר הוא אוכל",ונביא מעשה על האיסור לקחת מאחר פרוטה ואפילו שלא במתכוון:
אחד הבחורים המצוינים מישיבת "עץ חיים" בוולוז’ין חלה, בהיותו נזקק לטיפול, ארז חבילותיו ונסע לבית הוריו. . אחד מחבריו בישיבה נתלווה אליו לכל הדרך. לעת ערב הגיעו לאיזו עיירה והחליטו ללון שם באכסניה. . בבוקר נקב בעה"ב את סכום התשלום. מנה הבחור החולה את כספו וראה כי חסר לו מהסכום שבע פרוטות. בעל האכסנייה הצהיר כי הוא מאמין לו שבהזדמנות יפרע לו את החוב הקטן. משם המשיכו בדרכם, עד שהגיעו לבית הורי החולה. . כאן נפרד החבר מהחולה באיחולי רפואה שלמה במהרה.
לפני שנפרד זכר החולה את החוב, נתן ביד החבר סך שבע פרוטות וביקשו כי בחזרה לישיבה לא ישכח לשלם לבעל האכסניה. הלה הבטיחו לפרוע את החוב ונפרדו לשלום. בנתיים התגברה מחלתו של הבחור ולאחר זמן קצר שבק חיים ומת. כשהגיעה הבשורה המעציבה לישיבה ספדוהו ובכו עליו, כי עתיד היה להיות אחד ממאורי הדור.
נהוג היה בישיבת וולוז’ין, כי כל עשרים וארבע שעות היממה, לא פסק קול התורה בהיכל הישיבה, והיו המשמרות מתחלפות במשך כל היממה.
באחד הימים כשרבי חיים מוולוז’ין,הסתובב במסדרוני הישיבה לאחר חצות הלילה, משקיף, משגיח ומעודד את שקידת התורה בהיכל הישיבה, והנה רואה הוא לתדהמתו עין בעין את הבחור הנפטר צועד לקראתו! . . רבי חיים לא נבהל, ושאל את הבחור: מה נשמע בדינך למעלה? כאן גילה לו הבחור הנפטר, כי בהגיעו לפני בי"ד של מעלה, והחלו לערוך זכויותיו מול חובותיו, התברר כי הינו זך ונקי מכל חטא ועוון. בחור זה היה אחד המצוינים בתורתו ויראתו ומעט עוונות היו לו "שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" ונפסק דינו להיכנס ישר לגן עדן.
והנה בהגיעו לשערי הגן, התייצב השטן, חסם את הכניסה בפניו וזעק כי לא ייתן לו להיכנס, היות ועוון גזל בידו. . השטן גילה כי אותו בחור עזב את העולם הזה בהשאירו חוב של שבע פרוטות לבעל האכסניה, ואף כי אינו אשם בעוולה זו, מכיוון שמסר לחברו את הפרוטות ועשה אותו שליח לפרוע את החוב, העיקר הוא שבעל האכסניה נשאר חסר שבע פרוטות, וכי הוא לא ויתר עליהם, אלא האמין שיפרע לו.
עניין זה העסיק את בי"ד של מעלה והחליטו, היות ומצד אחד אין הבחור אשם כלל וכלל, כי עשה את כל מה שבאפשרותו לעשות. אך מאידך גיסא, נשאר בעל האכסניה עשוק שבע פרוטות, לכן, באופן יוצא מן הכלל, ניתנת רשות לבחור הנפטר להיראות כאדם חי,ולהיפגש עם רבו לבקשו לסדר את תשלום החוב. כל אלו דברי הבחור הנפטר אשר סיפר באוזני רבי חיים
רבי חיים הבטיחו שיסדר העניין ולפתע נעלם הבחור, חלף ואיננו. . רבי חיים קרא לחבר והלה אישר כי אכן קיבל את הפרוטות לפורעם, והצטער מאוד ששכח עד עכשיו מתשלום פעוט זה. הוא נסע שוב לבעל האכסניה ופרע לו את החוב ומאז לא נראה יותר הנפטר, כי הגיע למנוחתו בגנזי מרומים.(אור דניאל).

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק

"ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם...לך נא ראה את שלום אחיך" (לז, ב-יד)
לכל אדם יש מעלות וחסרונות, ואנו מצווים לראות בכל אדם את הצד השלם שבו, ולא את חלקו הפגום דווקא.
יוסף הביא דיבת אחיו רעה בפני אביהם, ולכן ציווה עליו יעקב, שיילך לראות את "שלום אחיו", את הצד השלם שבהם ולא את מגרעותיהם. ועל-פי פירוש רש"י, "כל רעה שהיה רואה,היה מגיד לאביו: שהיו אוכלים אבן מן החי, ומזלזלים בבני השפחות לקרותם עבדים, וחשודים על העריות". למרות שכוונתו של יוסף הייתה לטובה, שיעקב אביהם יניא אותם מן העבירות, הזכירה אותו התורה לגנאי כמוציא דיבתם רעה, כיוון שדיבר כ"משגיח מלמעלה", ובמקום לנסות לשכנע אותם בדברים לחדול ממעשיהם הרעים, הלך להתלונן עליהם בפני אביהם.


"וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום" (לז, ד)
"לא יכלו דברו לשלום" – מעיר רבי יהונתן אייבשיץ, שעיקר הצרה הייתה שלא יכלו לדבר אחד עם השני, ואילו נדברו ביניהם – לא מן הנמנע שהיו מוצאים דרך לשיכוך השנאה שאפיינה את היחסים שבין אחי יוסף.
והוסיף רבי יהונתן, כי זו אבן-הנגף של כל מחלוקת, שאין איש נדבר עם רעהו ואין צד אחד מוכן לשמוע את הצד השני ולהבינו. ואם התמונה הייתה שונה – ניתן היה לפתור מחלוקות רבות הנובעות מקנאה ומשנאה – בטוב.

"ויקחוהו וישליכו אותו הבורה,והבור ריק אין בו מים" (לז, כד)
ממשמע שנאמר "והבור ריק" , איני יודע ש "אין בו מים" ?! . אלא מה תלמוד לומר "אין בו מים"? מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו.(מסכת שבת).
מעיר על כך רבי זלמן סורוצקין, בספרו "אזניים לתורה": . לבור שלתוכו השליכו האחים את יוסף הייתה מעלה – שהיה ריק ממים, וכך לא היה חשש שיוסף יטבע בו. אבל היה גם חסרון לבור זה – ששרצו בו נחשים ועקרבים,שסכנתם רבה למי שמצוי בקרבתם.
והנה אנו רואים שהמעלה המצויה בבור זה,מוזכרת בתורה במפורש,ככתוב :"אין בו מים",ואילו על החיסרון שלו-נחשים והעקרבים ששרצו בו-אין התורה מספרת לנו במפורש,וחז"ל מסיקים זאת רק מדיוק בלשון הכתוב.
ואם בבור כך – בבני אדם על אחת כמה וכמה ,שעלינו לספר בשבחו של הזולת בפה מלא ובשפה ברורה. ואם יש הכרח לגלות חסרונו של אדם – עלינו לומר זאת ברמז דק,וחלילה לנו מלגנותו בצורה גלויה ומפורשת.....

"מה בצע כי נהרוג את אחינו לכו ונמכרנו לישמעאלים" (לז, כו)
שואל רבי חיים מוולוז'ין, מדוע משבחים את ראובן שקרא "השליכו אותו אל הבור", בו שכידוע יש בו נחשים ועקרבים, ולעומת זאת מגנים את יהודה שהציע "לכו ונמכרנו לישמעאלים", שלכאורה מסוכן הרבה פחות מהשלכה לבור מלא בנחשים ועקרבים?
ומפרש רבי חיים מוולוז'ין, שמכך אפשר ללמוד, שעדיף לחיות בתוך בור בארץ ישראל, אפילו אם יש בו נחשים ועקרבים (קשיים ביטחוניים וחומריים), מלהיות עבד בבית אדונים בחוץ לארץ.

"ויהי ה' את יוסף, ויהי איש מצליח" (לט,ב)
העיר על כך הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחה: התורה מציינת כאן גודל צדקותו של יוסף,גם בטוב לו,כשהיה "איש מצליח" – לא שכח את מקור מחצבתו ונשאר כל הימים קרוב אל הקב"ה – "ויהי ה' את יוסף"..
בעניין זה אמר פעם רבי ישראל מאיר מראדין,בעל "חפץ חיים", באחת מדרשותיו: . בברכת החודש,שמשמיעים בכל "שבת מברכים",מבקשים אנו מהקב"ה "חיים שיש בהם יראת שמיים ויראת חטא",ושוב אנו חוזרים ומבקשים "חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמיים".
נשאלת השאלה: מפני מה אנו מבקשים על יראת שמיים שתי פעמים רצופות באותה תפילה?
אלא - השיב ה"חפץ חיים" – הטעם לבקשה כפולה זו היא, שלאחר הבקשה הראשונה על יראת שמיים אנו מבקשים "חיים של עושר וכבוד". וכאשר חודרים לד' אמות של אדם העושר והכבוד – שוב לא נותר הרבה מיראת שמים הראשונה שהוענקה לו, והוא צריך לשוב ולבקש "חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמיים".

גרסה להדפסה
https://2005-uploaded.fresh.co.il/2...22/46667906.doc

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק