 |
22-12-2005, 16:44
|
 |
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
|
|
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
|
|
|
|
נקמה עכשיו - תגובת ישראל לרצח הספורטאים במינכן
נקמה עכשיו
33 שנים אחרי רצח הספורטאים במינכן, מביא איתן הבר פרטים חדשים על מסע החיסולים שעליו החליטה ממשלת ישראל ב-1972 • מטען הצימוקים שלא התפוצץ, טילי ה'סטרלה' ששקעו בנהר והפילגש שהצילה את רב המחבלים • אבל במסגרת פעולות הנקם גם פלשתינים שלא היו קשורים לטרור שילמו בחייהם • בעקבות גל הטרור העולמי הנוכחי חוזר העולם המערבי אל הפעם הראשונה שבה החליטה ממשלה דמוקרטית להגיב בכל הכוח על פיגוע טראומטי • בעוד חודשיים בסרט של ספילברג
איתן הבר 03.10.05 מוסף ראש השנה
עוד לא נולד המושך בעט, לא הסופר, לא המשורר, לא העיתונאי, שיצליח לתאר במילים את הדממה, את השקט מקפיא הדם, שאפף את נמל התעופה לוד ב-7 בספטמבר 1972. באותו רגע, שרבים לא ישכחו לעולם, דממו מנועיו של מטוס אל-על שהגיע בטיסה ישירה ממינכן. הדלתות טרם נפתחו. הכבש נע באיטיות לעבר דלתות המטוס – ואיש לא הוציא הגה מפיו. רק העיניים, דומעות, עקבו אחרי המראה הנורא: 11 ספורטאים ישראלים, שיצאו ימים אחדים קודם לכן למשחקים האולימפיים בגרמניה, חזרו בארונות. מתים. איש לא ישכח את הדממה, עד שפרצו הזעקות וקולות הבכי של בני המשפחות. באותם רגעים, דרך כבש המטוס, ירדו הניצולים, אלה ששרדו את התופת יומיים קודם לכן. המומים ובוכים התייצבו ליד חבריהם, ששבו בארונות מתים.
ישראל היתה בהלם. רבים לא יצאו לעבודתם, הסתגרו בבתים ועקבו בטלוויזיה אחר המתרחש. תחושה של אין-אונים השתלטה על שרי הממשלה, כמו גם פשוטי עם: שוב נטבחים יהודים, שוב בגרמניה, שוב העולם שותק. המשחקים האולימפיים נמשכים כרגיל.
אחד החוטפים הפלסטינים על מרפסת המעונות האולימפיים במינכן
ב-5 בספטמבר, בשעת בוקר, השתלטו מחבלי ארגון "ספטמבר השחור", שם אחר לארגון הפתח', על בניין המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31, בכפר האולימפי. הם תפסו 11 ספורטאים. שניים נרצחו במשך היום, ותשעת האחרים הובלו בשעות הערב, אחרי יום של מו"מ מייגע, לשדה תעופה צבאי ליד מינכן. עמדו להעלות אותם על מטוס למדינה ערבית, כנראה מצרים, ולהחליפם באסירים פלשתינים הכלואים בישראל.
אלא שהגרמנים, בעידוד ממשלת ישראל, לא התכוונו לשחרר את המחבלים. שוטרים חיכו להם בשדה התעופה, ופתחו עליהם באש. מחבלים וספורטאים נהרגו. רק כעבור שנים יתברר, כי כמעט כולם נהרגו מאש הצלפים הגרמנים. באותו לילה מר היו הכל סבורים שהספורטאים נהרגו מאש הפלשתינים.
מזועזע כמו כולם, ואולי יותר מכולם, היה צביקה זמיר, ראש המוסד. הוא היה, במו עיניו, עד לטבח. ביום החטיפה עוד הספיק להגיע בטיסה לגרמניה, שעה קלה לפני שהחלו היריות, והוא זה שהודיע בטלפון לראש הממשלה, גולדה מאיר: "כולם מתים".
לנקום!
טבח מינכן הרעיד את אמות הסיפים במערכת הביטחון בישראל, והרחוב תבע נקם. כעבור שבועות אחדים החלו מנהיגים ומחבלים פלשתינים למות ברחבי אירופה.
כ-20 ההרוגים "בנסיבות מסתוריות" הסעירו מאז את דמיונם של כותבי ספרים. עכשיו הגיע תורו של הקולנוע: סרט של סטיבן ספילברג, העוסק במרדף עד מוות אחרי מתכנניו ומבצעיו של טבח מינכן, עומד לעלות על האקרנים בחודש דצמבר. ספילברג עושה כל מאמץ לשמור בסוד את תוכן הסרט, ודווקא בשל כך גואה הסקרנות.
ראש-הממשלה שהורתה "לנקום!" גולדה מאיר
דווקא בעקבות ה-11 בספטמבר ואירועי הטרור הבינלאומיים שבאו בעקבותיו, חוזר ספילברג למינכן 72'. אל הפעם הראשונה שבה ממשלה דמוקרטית במערב החליטה להגיב בכל הכוח על פיגוע טראומטי של ארגון טרור נגד אזרחיה.
בארץ מסתובבים צוותי טלוויזיה מבריטניה, גרמניה וארה"ב, ומכינים סרטים דוקומנטריים על אותם ימים. ספרים ישנים וחדשים יראו אור בשבועות הקרובים. טבח מינכן יחזור אל הכותרות.
בישראל חוששים, שהסרט יפריך את הטענה כאילו כל מי שמצא את מותו המסתורי בחודשים שלאחר הטבח היה אכן מעורב בטבח הנורא, ויוכיח את ההאשמה שבמרדף סיימו את חייהם גם פלשתינים שקראו את הסיפור בעיתון. שכמה מנהיגים פלשתינים נהרגו למען" יראו וייראו".
חשש אחר מסתמך על הפירסום שלפיו הסרט מתבסס על ספר כוזב שכתב סופר אמריקני, אשר התבסס על עדותו של ישראלי בשם יובל אביב שהתחזה כאיש מוסד, והתגלה כמאבטח מטוסים זוטר (למען הגילוי הנאות: הח"מ כתב עם ד"ר מיכאל בר-זהר ספר בנושא – "המרדף אחרי הנסיך האדום").
בספטמבר 1972, הסערה במדינה, בממשלה ובמערכת הביטחון דחפה למעשים. גולדה מאיר, ראש ממשלה, הורתה מיד: לנקום. הורכבה ועדת שרים, שבסמכותה להטיל מה שאפשר להגדיר כ"גזר דין מוות": גולדה, שר הביטחון משה דיין, שר החוץ יגאל אלון וישראל גלילי, שר בלי תיק שהיה בעצם המושך בחוטים. היו שם גם אהרון יריב ואחר כך רחבעם זאבי, כיועצי ראש הממשלה למודיעין. בפני בית" הדין" הופיע תמיד ראש המוסד, צביקה זמיר, שהציג את ההוכחות. למותר לציין, שלא נמצא במקום סניגור.
אבל ההחלטה מצאה את שלוחת המוסד באירופה עם תשתית בלתי מספקת. בעיקר היתה חלשה הזרוע החודרת לתוך הקהילות הערביות ברחבי היבשת. בארץ הוכרז גיוס כללי: מהשב"כ ומיחידה 504 בצה"ל הוזעקו הטובים שבקציני האיסוף, ובהם שמוליק גורן, ברוך כהן, צדוק אופיר, רפי סיטון, גייזי צפריר ורבים אחרים. חבורת הפיקוד מנתה את מייק הררי, ראש "קיסריה", היחידה המבצעית, שמוליק גורן, ראש "קשת", יחידת איסוף המודיעין, ונחום אדמוני, ראש "תבל", הממונה על קשרים עם גורמי המודיעין הזרים.
ניתנה "רשות הדיבור לחבר פראבלום", והיום, ממרחק השנים, ניתן כבר לסכם את מבצעי חיסול החשבונות.
שמונה מחבלים השתתפו בטבח. בירי השוטרים הגרמנים נהרגו חמישה. שלושה נתפסו. הם שוחררו באוקטובר 1972, בעקבות חטיפת מטוס "לופטהנזה", הועברו ללוב ומשם לדמשק. מאז, אבדו עקבותיהם. לפי מיטב הידיעות, הם עדיין בחיים.
אנשי טרור אחרים, שאין ספק בצדקת הוצאתם להורג – כאלה שהיה להם "דם על הידיים" או שהכינו מבצעים – מצאו את מותם בדרכים מסתוריות. טבח מינכן היה נקודת מפנה היסטורית. ממשלת ישראל הכריזה מלחמת חורמה בארגוני הטרור, ושלחה את מיטב אנשיה למסעות חיסול ונקם.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.bambili.com/data/news_pic/upload_photo_uploadbgg230935.jpg]
ראש המוסד, צבי זמיר
איש הצימוקים נורה למוות
אחד מראשוני המחוסלים, ש"הרוויחו ביושר" את מותם, היה איש "ספטמבר השחור" שהגיע לאתונה. שמו ונסיבות מותו לא פורסמו עד היום, ולמרות השנים הרבות שחלפו מאז, אפילו כינויו אסור לפירסום עד היום.
משימתו של האיש היתה לשלוח מכולה ובה שני טון חומר נפץ ולפוצץ אותה בנמל חיפה. חומר הנפץ היה עטוף במטען של צימוקים, שהיה אמור להתפוצץ בהפעלה מרחוק, כנראה על-ידי שליח שיימצא בחיפה.
המידע שהגיע למוסד הקפיץ את אנשיו לאתונה. הם חיפשו את האיש בכל חור אפשרי, וחיפשו מסמכים בסוכנויות לעמילות מכס, בנמל, בבתי מלון, אפילו בבתי קפה. לבסוף, עלו על סוכנות המכס שעסקה, בלא ידיעתה, בהעברת המטען. בעקבות המסמכים שנמצאו שם הגיעו אל המחסן, כדי לגלות את "פצצת הצימוקים", אך לא גילו דבר.
לעומת זאת, גילו את האיש שמאחורי המטען. אנשי המוסד עקבו אחריו, חשפו את מהלכיו ושיגרת יומו, ובאחד הלילות חיכו לו ליד דירת מגוריו. הוא נורה ונהרג.
אנשי "ספטמבר השחור" חקרו את המקרה, והגיעו למסקנה – שגויה – שעמילת המכס היא שמסרה למוסד את הפרטים. הם הרגו אותה, אך לא היה לה, כאמור, שום קשר לחשיפת התוכנית.
בזכות התעלסות על השולחן
במסגרת המאמץ ליירט את איש הצימוקים חשפו אנשי המוסד גם את זהותו של ראש סניף הפתח' ביוון. בביתו באתונה, מתחת לשולחן בסלון, הוצמדו מטען נפץ ומיקרופון, כדי לפוצץ את המטען כאשר האיש יעמוד קרוב לשולחן.
אבל בערב המיועד קלט המיקרופון הרגיש נוכחות של אדם נוסף ליד השולחן. זו היתה פילגשו של קצין החבלה, שבחר דווקא בשולחן הסלון כזירה למעשי האהבים.
בזכות האהבה הוא נשאר בחיים, וכעבור ימים, במבצע קצר, פורקו מהשולחן חומר הנפץ והמיקרופון, ועד היום האיש אינו יודע עד כמה היו חייו תלויים לו מנגד.
מנהל התיאטרון מתפוצץ
מוחמד בודייה היה איש טרור של ממש. איש הפל"ן, החזית לשחרור אלג'יריה, שנכלא בצרפת לשלוש שנים, וניהל לאחר שיחרורו תיאטרון קטן בפריז והיה איש של נשים. "כחול הזקן", כינו אותו.
ב-1972 התנדב בודייה לסייע לפלשתינים, ושלח לישראל חבורת מחבלים: אוולין בארג', שהיתה הקופאית של התיאטרון שלו ופילגשו מחוץ לשעות העבודה, האחיות נדיה ומרלין בראדלי, וזוג תמהונים זקנים.
כשהגיעו לשדה התעופה בלוד, לא נמצא במזוודותיהם שום ממצא מחשיד: בגדים, נעליים, כלי רחצה ותחבושות היגייניות. ואולם, החוקרים גילו כי הבגדים, התחבושות, הכל הוספג בחומר נפץ נוזלי שיובש. זוג הזקנים הביא איתו נפצים במקלט רדיו, וחיבורם אל הבגדים המוספגים היה מייצר כמה פצצות. הם התכוונו להניח אותן בבתי מלון בתל-אביב.
בחקירתם הובילו העצורים את החוקרים אל בודייה, והוא הבין כנראה שמחפשים אחריו. כמנהל תיאטרון הוא החליף בזריזות זהויות, בגדים, כתובות. המעקב אחריו היה קשה ביותר.
כשהיו כבר על סף ייאוש, החליטו אנשי המוסד לארוב לבודייה במעברים התת-קרקעיים להולכי רגל, שמתחת לכיכר "אטואל", שער הניצחון. הם ידעו כי הוא נוהג לעבור שם כל בוקר, אך לא ידעו באיזו מ-12 המנהרות יבחר. באותו בוקר הוצבו אנשי מוסד וסטודנטים ישראלים, שגויסו במיוחד, וכולם חיפשו בעיניהם בתוך קהל האלפים את מוחמד בודייה. והלא ייאמן קרה: הוא נמצא. מאותו הרגע, לא הירפו ממנו.
כעבור ימים אחדים התעורר בודייה אצל אחת מפילגשיו, אכל ארוחת בוקר, שתה קפה, התלבש, ירד למכוניתו, התניע אותה – והתפוצץ.
הכל בגלל מטען קטן
בניקוסיה, בירת קפריסין, אותר איש "ספטמבר השחור" בעיצומה של הכנת פיגוע, והוחלט לפעול נגדו בטרם יפעל. אבל התעוררה בעיה: אנשי המוסד מצאו, כי אם יטמינו בחדרו מטען נפץ גדול, שיבטיח את מותו, עלולים להיפגע חפים מפשע – בחדרים הסמוכים, בקומה מעל, בקומה מתחת.
ההחלטה היתה להסתפק במטען קטן, במקום חשוף יחסית. וגם זה עבד: האיש נכנס למיטה בלי להבחין במטען, שהיה אומנם קטן, אך מספיק גדול להביא עליו את הקץ.
שני טילים בעיר הבירה
באותו זמן לערך הגיע מידע בהול: עומדים להפיל מטוס אל-על באמצעות טילי קרקע-אוויר "סטרלה". לפי המידע, הטילים כבר נמצאים בדירה באחת מבירות אירופה, ולמחבלים נותר רק ללחוץ על ההדק.
הזמן דחק. אנשי המוסד יצאו אל הדירה המסומנת, כדי לעקוב אחרי היוצאים והבאים אליה. כעבור שעות אחדות הגיעו למסקנה, שאין שם איש. כיוון שלא ידעו מתי יגיעו האנשים, מתי ייקחו את הטילים, מתי יירו, החליטו להיכנס לדירה בפריצה שקטה.
בחיפוש הראשוני נראה שהחדרים ריקים, ואז, בחדר השירותים התגלה שטיח מגולגל, ובתוכו שני טילי "סטרלה".
התעוררה בעיה קשה: הפורצים אינם מיומנים בטיפול בטילים. אולי הם ממולכדים. אולי יקרה משהו אם יטלטלו אותם. מה עושים? אפשר להזעיק מומחים, אבל זה ייקח זמן. אפשר לקרוא למשטרה המקומית, אבל איך מסבירים מי הם ואיך נכנסו לדירה?
נפלה ההחלטה: לוקחים את הטילים. אבל איך? אנשים יירדו במדרגות ויילכו ברחוב עם טילי כתף? בסופו של דבר, באחת המכוניות נמצא קיטבג גדול, והטילים נארזו בתוכו. ועכשיו? הקיטבג נראה כאילו ארוזה בתוכו גופה... בלית ברירה החליטו הסוכנים להסתכן, והעבירו את הקיטבג למכונית. לאן? מה עושים עם שני טילים בלב בירה אירופית? עכשיו הם כבר לא התלבטו: נסעו אל הנהר החוצה את העיר, ובאחת הפינות הנידחות השליכו את המטען למים. במשך דקות ארוכות הקיטבג סירב לשקוע. האם הם ייאלצו לקפוץ לנהר כדי להטביע אותו? לאט לאט החל הקיטבג לשקוע, וייתכן שעד היום שוכבים להם שני טילי סטרלה על קרקעית הנהר הנודע.
תחתונים אדומים בניירובי
המרדף אחרי אנשי הטרור התנהל בשנות השבעים בעיקר באירופה, אך ב-16 בינואר 1976 הגיע מידע דחוף דווקא מאפריקה, על כוונה להפיל מטוס אל" על".
עוד באותו יום יצאו אנשי המוסד לשטח: ליד גדר שדה התעופה הם מצאו עץ, ועליו תלויים תחתוני אישה אדומים. זה היה האות. האנשים ידעו שהגיעו למקום הנכון. ליד העץ הבחינו במשגר טילי "סטרלה". הכל היה מוכן, רק לשגר את הטיל. למחרת בבוקר עמד מטוס נוסעים אל על להמריא מדרום אפריקה, לנחות בקניה, ולהמשיך לישראל.
מיד ניתנה הוראה למטוס שלא להמריא, למורת רוחם של אנשי הצוות, הנוסעים והנהלת "אל על", שלא ידעו כמובן את הסיבה. לאנשי המוסד, רובם לא לוחמים, היה זמן עד הבוקר. הם ביקשו לישון בבית מלון, הרחק מההמון הסואן של ניירובי, מלון שאינו מארח בדרך כלל זרים. בלילה התחבטו בינם לבין עצמם אם לפעול לבדם, ולבסוף החליטו להכניס בסוד הפעולה את המשטרה המקומית. בבוקר ירדו האנשים לחדר האוכל. בין החביתה לסלט הרימו את ראשיהם, ולא האמינו למראה עיניהם: בכניסה עמדו המחבלים שהתכוונו לירות את ה"סטרלה". הם המשיכו לאכול בשקט, ואז יצאו לכיוון העץ עם התחתונים האדומים. המחבלים, כשהם במכונית ואן בדרכם למקום הירי, נתפסו על-ידי שוטרים.
ממשלת קניה הבינה כמעט מיד כי היא מחזיקה תפוח אדום לוהט, וכעבור זמן קצר הועברו המחבלים בחשאי לישראל. ביניהם היו שני גרמנים: תומס רויטר ובריגיטה שולץ, בני 25, שנשאו דרכונים קפריסאיים מזוייפים. קודם לבואם לקניה, הם שהו במחנה אימונים של "החזית העממית", ואף זכו לכינויי מחתרת: סלווה וחסן.
השניים הועמדו לדין צבאי בישראל, ונידונו לעשר שנות מאסר. הרמטכ"ל המתיק את עונשם לחמש שנים, והם שוחררו ב-1980.
דבר הפעולה והמאסר נשמרו בסוד כמוס, עד שנחטף מטוס "אייר פראנס" לאנטבה, והחוטפים דרשו את שחרור מחבלי קניה. בסופו של דבר, כזכור, לא היה צורך להתמקח. חטופי אנטבה שוחררו על-ידי צה"ל, ומחבלי התחתונים האדומים ריצו את המאסר עד תומו. גם לסיפור הזה יש סוף מטורף: המחבלים חשדו באזרחית גרמנייה, כאילו היא זו שמסרה את המידע לישראל. היא נחטפה, עונתה ונאנסה עשרות פעמים – על לא עוול בכפה. הם פשוט טעו.
גם סלאמה האמיתי מחוסל
עלי חסן סלאמה, בנו של מנהיג כנופיות מימי מלחמת העצמאות, חסן סלאמה, נחשב במוסד כקצין מבצעים בכיר של הפתח' וממקורבי ערפאת. המרדף אחרי סלאמה נחשף ב-1973, כשנתפסה בעיירה לילהאמר שבנורבגיה חוליית מוסד, בעקבות מותו בטעות של מלצר מרוקני, אחמד בושיקי. נטען אז, כי רודפי המוסד טעו בזיהוי, וסברו כי מדובר בעלי חסן סלאמה.
לא ברור אם סלאמה התאבל על מותו של בושיקי, אבל הוא הבין היטב שהוא מהווה יעד, ולא הסתובב מאז באירופה. אבל גם זה לא עזר לו. הוא קנה לעצמו רק כמה שנים נוספות, ונהרג בינואר 1979, בעת שחלף במכוניתו ליד מכונית ממולכדת, באחד מרחובות ביירות. גם אחרי מותו טענו אנשי אש"ף ובני משפחתו שלא עסק בטרור.
הסופר שהיה לדובר
אבל היו גם "המפוקפקים" – אלה שנידונו למוות על-ידי "בית הדין" של גולדה אף שלא היה להם קשר ישיר לטרור בכלל ולמינכן בפרט. היום מודים גם במוסד, עדיין בחצי פה, כי היו כאלה שנפלו קורבן על לא עוול בכפם בעקבות ההחלטה ליצור אווירה של הרתעה ופחד בקהילות הפלשתיניות באירופה.
הבכיר והבולט שבהם היה ע'סאן כנפאני, מהידועים שבין הסופרים הפלשתינים בתקופה שלאחר 1948. במרכז יצירתו עמדה הטרגדיה של הפליטים והאיבה לישראל.
ע'סאן כנפאני
כנפאני, יליד עכו, שהתגורר בביירות, נעשה בסוף שנות השישים הדובר הראשי של "החזית העממית", ארגונו של ג'ורג' חבש. הוא נספה ב-1973 במכוניתו, לאחר שאלמונים התקינו בה פצצה.
טלפון קטלני מבית הקפה
גם ד"ר מחמוד אל-המשארי, נציג אש"ף בצרפת, שילם בחייו את מחיר נקמת מינכן.
המשארי, אינטלקטואל שהתגורר ברחוב אליזה 175 בפריז עם אשתו הצרפתייה ובתו הקטנה, נחשד כמי שהיה מעורב בתיכנון התנקשות בדוד בן-גוריון, בעת שביקר בדנמרק ב-1969, ואחד האחראים לפיצוץ מטוס "סוויסאייר" ב-1970, בו נהרגו 47 הנוסעים ואנשי הצוות.
האנשים שעקבו אחרי המשארי בכוונה להורגו נצטוו חד-משמעית שלא לפגוע באשתו ובבתו, אך במעקב אחריו התברר כי המשארי נשאר לבדו בבית רק בשעות הבוקר, כאשר האשה מוליכה את הילדה לגן. בהיעדרם של בני המשפחה חדרו אנשי המוסד לדירה, והצמידו מטען קל של חומר נפץ מתחת לשולחן הטלפון.
באחד הבקרים, כשהאשה והבת יצאו מהבית, קיבל המשארי טלפון. כשהשיב לצלצול, שקירב אותו אל השולחן ואל מותו, הופעל מבית הקפה הסמוך מטען המוות.
אגב, בניגוד לפירסומים בעיתונות הצרפתית, לא הופעל המטען באמצעות הטלפון, אלא באלחוט. השיחה נועדה רק להבטיח שייצמד למטען.
אחרי מותו ניסתה רעייתו של המשארי לשחזר את מעשיו בימים האחרונים. היא נזכרה שבעלה נפגש לראיון עם עיתונאי איטלקי בבית קפה קטן, לא הרחק מדירתו. הראיון לא פורסם מעולם, ולדעת האלמנה, בעת השיחה בין "הכתב" להמשארי חדרו אנשי המוסד לדירה, והניחו את המטען הקטלני.
הפרוצה העניקה עוד שעה
דמות נוספת במערך הפלשתיני שייתכן כי מותו היה מיותר הוא באזיל אל-קובייסי. במארס 73' נחת בפריז הפרופסור למשפטים אל-קובייסי, והתאכסן במלון קטן ברחוב ד'סרקאד, בסמוך לכיכר מדליין.
הוא צולם כאשר נפגש עם אנשי טרור, וכך עלה על כוונת המוסד. הטענה העיקרית נגדו היתה שהיה הרוח החיה בהכנת מכונית תופת, שנועדה לחסל את גולדה מאיר בניו-יורק. המכונית הוחנתה ליד מסוף אל" על" בנמל התעופה קנדי, אך התגלתה ופורקה בעוד מועד. נאמר גם שקובייסי היה סגנו של ג'ורג' חבש.
בליל ה-6 באפריל 1973 המתינו אנשי מוסד לקובייסי, שהגיע מפגישה כלשהי ופנה למלון. בעודם עוקבים אחריו, עצרה לידו מכונית, והנהגת, פרוצה פריזאית, הזמינה אותו ל"סיבוב". קובייסי נענה, נכנס למכונית ונעלם.
האם לבטל את המבצע? נראה שכך היה צריך לנהוג, אבל המפקד גרס אחרת: הוא הניח שהפרוצה תחזיר את קובייסי למקום שממנו אספה אותו, והורה לאנשיו להמתין בסבלנות. ואומנם, קובייסי חזר אחרי זמן מה. כשראה מולו שני נושאי אקדחים הספיק לצעוק, אך נורה למוות. השניים זינקו למכונית שהמתינה להם.
המחיר
אי אפשר שלא להזכיר במסגרת זו גם את מחיר המלחמה. במדריד נרצח איש המוסד ברוך כהן. כהן נפגש עם פלשתיני בבית קפה, ובצאתו נורה על-ידי פלשתיני אחר, שארב לו. מחליפו, אגב, היה גדעון עזרא, היום השר לביטחון פנים.
בבריסל נפצע קשה, גם הוא בבית קפה, צדוק אופיר (טרבלסי) בעת שפגש "מקור" שהוגדר כבעייתי.
ובאוסלו נעצרו אנשי החוליה שהרגו בטעות בלילהאמר את המלצר אחמד בושיקי. השישייה – דן ארבל, מריאנה גלדניקוף, סילביה רפאל, אברהם גמר, צבי שטיינברג ומיכאל דורף – הועמדו לדין ונדונו למאסר, אך שוחררו לאחר כשליש מהתקופות שנגזרו עליהם. סילביה רפאל נפטרה לפני חודשים אחדים.
סוף דבר: היתה זו מלחמת מוחות ואקדחים, כאשר לוחמי המוסד מדלגים אחרי המחבלים מארץ לארץ. עכשיו, המלחמה ההיא היא נחלת ההיסטוריה, ותורה של תעשיית הספרים והסרטים. •
הערך "מבצע זעם האל בוויקיפדיה
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il
נערך לאחרונה ע"י יוסיפון בתאריך 27-12-2005 בשעה 22:03.
|
|
ראשי
צ'אט
). כמו-כן שפילברג מנסה להראות בסרט שהמחבלים לא רצו לפגוע בבני-ערובה אלא רק לעשות "הד עולמי".
מצב כלאיים
