24-12-2005, 21:40
|
|
|
|
חבר מתאריך: 25.07.03
הודעות: 6,051
|
|
|
אלו באמת תמונות יפהפיות -של המוסטנגים
אבל אני מקווה שלא את כל היופי הטכנולוגיה דוחה הצידה.
אספר לך סיפור קצר, בעצם שניים.
בזמנו כשהייתי אחראית לפינת החיי בקיבוצי,
כל בוקר בשעה מוקדמת הייתי באה לעבודה.
הראשונה שראתה אותי והודיע ליתר החבורה בצהלה גדולה שאני מגיעה,
הייתה הפונית, שהיא שהייתה בהריון, וראתה אותי מתקרבת,
כי המכלאה שלה הייתה במקום מוגבה.
היא הייתה אמורה להמליט בסוף פברואר, תחילת מרץ.
בוקר אחד אני באה לעבודה ולא שומעת ולא לא רואה אותה.
מיד הייתה לי תחושה לא טובה, שמשהו קרה.
כשניכנסתי בשער, פתאום היא יצא מהמכלאה ורצה אלי לגדר.
מיד מסתובבה ורצה בחזרה.
היא הספיקה לעשות את זה פעמיים, עד שאני נכנסתי לחצר שלה
ובאתי לראות למה היא קוראת לי לבוא אחריה.
כי הבנתי שזה מה שהיא רצתה.
והנה על הריצפה מצאתי את הולד שלה מת. ואותו היא רצתה שאני אראה.
כנראה הייתה המלטה מוקדמת, ובגלל זה הסיח לא היה מספיק מפותח.
הסיפור שני קרה לי עם הפוני הזכר,
שגידלתי אותו גם כן כמה שנים בפינה.
אחרי שנים רבות כשסיימתי את עבודתי בפינת החי,
חלו שם הרבה שינויים, ואני לא ביקרתי שם.
יום אחד אני עמדתי ליד הכל-בו שלנו, ודיברתי עם חברה,
כאשר פתאום מאחורי הגב שלי אני שומעת צהלה גדולה.
מאחורינו היה האורווה של המשק, וקיר נמוך הפריד בינינו,
ומעליו הציץ ראש חמוד של פוני.
זה היה הפוני הזכר שלי, שכבר לפחות שנתיים לא ראיתי אותו,
גם לא ידעתי שהעבירו אותו לאורווה של הסוסים הגדולים.
בכל אופן הוא הכיר אותי, את הקול שלי,
וקרא לי לבוא אליו.
כשבאתי לקיר כדי ללטף אותו הוא נעמד לרגע נתן לי ללטף אותו,
אחרי זה התחיל לרוץ מסביב,
וכל פעם בא אלי לליטוף חדש.
מה אגיד לכם, אני לא מתביישת עמדו לי דמעות בעיניים מרוב התרגשות.
זה נקרא נאמנות.
הסיפורים אולי לא שייכים לנושא שפתחנו , אבל שייכים לסוסים שאני אוהבת אותם מאוד 
אני מקווה שלא שיעממתי אותכם. 
_____________________________________
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
