[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
מאת בני ציפר
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
חיכיתי וחיכיתי שמישהו אחר יאמר זאת במקומי, אבל מכיוון שאיש לא אמר את זה עד עכשיו, אגיד את זה אני. ובכן, ההשערה שלי בנוגע לדאגה העולמית לבריאותו של אריאל שרון ולפרטנות המגוחכת שבה יוצאים הרופאים לחצר בית החולים - וכמו מכשפים מן האגדות, או כמרים מעלילות מסתורין של ימי הביניים ממלמלים את נוסחאות ההוקום פוקוס שלהם באוזני העם הנבער המאזין להם בפה פעור - והדבר משודר מיד לכל קצוות תבל - ההשערה שלי היא, אם כן, שאין פה שום אהבה פתאומית של העולם לאיש הזה, או לישראל, ושלא נשלה את עצמנו בעניין הזה.

מדובר פה, לדעתי, בהיקסמות הפרימיטיווית ביותר של אנשים למול תופעות כלאיים או מול אנומליות כגון עז בעלת שני ראשים או תאומי סיאם המחוברים בראשם, שבעבר הרחוק היו מציגים אותם בירידים נודדים ועושים מהם כסף. ראש הממשלה - אם אפשר עדיין לקרוא לו כך במצבו הנוכחי - שייך, לדעתי, בתוך הקטיגוריה הכללית של האנומליות המפלצתיות, לסוג של המת-החי, שהיה מאז ומעולם דמות אטרקטיווית בסיפורי אימה: הרי כולם מכירים מהסרטים את הרגע מקפיא הדם הזה, שבו האיש הרע, שכבר חוסל, ונדמה ששום סכנה אינה נשקפת ממנו יותר, מצליח בכוחות עילאיים לשלוח את ידו אט אט אל האקדח, ולירות ירייה אחרונה לפני שיירה שנית, והפעם באופן סופי. בעלילות הקדם זו היתה המפלצת מרובת הראשים, והגיבור המיתולוגי, שבכל פעם שנדמה היה לו שגבר עליה, היא זוקפת לעומתו ראש חדש ויורה עליו אש.

לא נעים לומר, אבל כל הטררם שעושים בימים האחרונים סביב אריאל שרון החולה דומה בכל ליריד כפרי פרימיטיווי מימים עברו, שלהטוטן ממולח הביא אליו, בתוך כלוב גדול, מפלצת בדמות דרקון בעל שבעה ראשים, וקורא: תראו - אני חותך לו ראש אחד, והראשים האחרים עדיין חיים! ותראו - הראש אפילו גדל מחדש! ומישהו מטעמו של הלהטוטן עובר בקהל עם כובע ואוסף מעות.

הייתי יכול להביא דוגמאות אין ספור מהההיקסמות התמימה הזאת - המעורבת תמיד באימה מסוימת - של אנשים למול דמויות של מת-חי. לא פעם, ילדים מביטים בהיקסמות מפוחדת כזאת בגוזל פצוע ומפרכס שנפל מקן, או בחתול שנדרס והמתעוות בייסורים. לא מתוך רצון להציל אלא מתוך פליאה טהורה למול רגע הכלאיים הזה שבין החיים והמוות.

העניין הוא, שכשהילדים התמימים האלה גדלים, הם לא נרפאים לעולם מהמשיכה הבסיסית הזאת למחזות של פרפורי גסיסה. רוצה לומר: המשיכה הפרימיטיווית הזאת אל חצר בית החולים הדסה עין כרם שייכת מהבחינה הפסיכולוגית - צר לי לומר לכם זאת - ליצר המציצני, הפורנוגרפי לגמרי, שלכם, אתם הנהנים לצפות בהוצאות להורג, או בתצלומי אימה מן השואה הנאצית. או בציורו של רמברנדט, "השיעור באנטומיה", שבו עומדת סוללת רופאים חמורי סבר סביב גופה שבותרה לצורכי לימוד, ואבריה הפנימיים נראים לעין.

המשותף לכל המקרים האלה הוא שניתנת פתאום לבריות הרשאה חוקית להיות סוטי מין לרגע, להתפלש לרגע בגועל נפש אסור. אז שלא יספרו לי סיפורים על דאגה לשלומו של האיש מהדסה עין כרם. הסיפור האמיתי שמאחורי ההתחסדות הוא כמו תמיד - פורנוגרפיה.

looopy