איור: עמוס בידרמן
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
המזגזג הממולח ביותר בפוליטיקה הישראלית
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

מאת גדעון אלון
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

חבריו של אולמרט זוכרים לו את המאבק בפשע המאורגן ובשחיתות בספורט בשנות ה-70. מבקריו אומרים שהוא "כדאיניק" תאב קשרים עם בעלי הון. הוא עצמו אמר בעבר שאין לו בכלל סבלנות לפוליטיקה



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P110106/b.0.1101.1.1.9.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]


אהוד אולמרט העיד על עצמו לא פעם כי מאס בחיים הפוליטיים. "יש צד בחיים הפוליטיים שקשה לי אתו. תמיד אחרי שאני חוזר מישיבות במזכירות המפלגה אני אומר לאשתי שאיני בנוי לפוליטיקה. זה קשה לי. אני מרגיש בזבוז זמן וזה מעצבן אותי. אני עובד בסגנון אחר. במשרד עורכי הדין שלי אני עובד אחרת. יושבים עשרים דקות, מציגים את האלטרנטיבות וחותכים. בפוליטיקה זה אחרת. אני אפילו לא מעמיד פנים שאני רוצה להיות ח"כ כל החיים. אני בהחלט רוצה להגיע לתפקיד ביצועי", אמר אולמרט ב-1988, כשהיה עדיין ח"כ מן השורה, שנים ארוכות לפני שחלם שייכנס בנסיבות קשות לנעליו של ראש הממשלה אריאל שרון.

ההסתייגות משגרת העבודה הפוליטית מצדו של אחד הפוליטיקאים הוותיקים והמשופשפים בישראל היא רק אחת מהסתירות שמאפיינות את דרכו של אולמרט. מצד אחד, הוא מתגאה בהישגיו במיגור בפשע המאורגן ובביעור השחיתות בספורט. מצד אחר, קשריו עם בעלי הון עוררו וממשיכים לעורר שאלות רבות. מצד אחד, הוא ביטא לאורך השנים דעות עצמאיות ולא חשש להתעמת עם אנשי המחנה שלו. מצד שני, הוא ידוע כפוליטיקאי ערמומי, שלא חושש לבצע מהלכים "כדאיניקיים" שמשרתים את האינטרס האישי שלו. וישנו כמובן המהפך בהשקפת עולמו המדינית - מנץ מובהק למי שהעלה ראשון את רעיון ההתנתקות.

אולמרט, בן 60, בן למשפחה רוויזיוניסטית, גדל בנחלת ז'בוטינסקי, ליד בנימינה. אביו מרדכי היה ח"כ מטעם תנועת חרות בכנסות השלישית והרביעית. אולמרט, שהשתבח בהיותו "נסיך", דור שני להנהגת חרות, נכנס לזירה הפוליטית בגיל צעיר מאוד. ביוני 1966, בהיותו בן 21 בלבד, הוא הפתיע את חברי ועידת תנועת חרות כשדרש מיו"ר המפלגה הכל-יכול מנחם בגין להתפטר בשל כישלונותיו להביא להחלפת השלטון בשש מערכות בחירות.

שני מטרים ארוכים

"בגיל 21 נחשבתי למרדן, ובתור שכזה אתה לא עושה חשבונות פוליטיים מורכבים", סיפר אולמרט בראיון מקיף שהעניק ב-1988 לעיתונאי צבי גיל ואשר לא פורסם מעולם (כמעט כל הציטוטים בכתבה נלקחו מהראיון הזה). בהיותו בן 23, לאחר שסיים את לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה, פילוסופיה ומשפטים, החל לשמש יועץ פרלמנטרי של תנועת המרכז החופשי בראשותו של שמואל תמיר. "תמיר שאל אותי אם אני חרוץ. סיפרתי לו שאני מושבניק מנחלת ז'בוטינסקי, ובכל בוקר אנחנו קמים בארבע בבוקר לעבודת הבציר. תמיר אמר לי: אם כך, התקבלת", נזכר אולמרט.

אולמרט המשיך בתפקיד זה עד 1973. בבחירות לכנסת השמינית, בהיותו בן 28 בלבד, נבחר לכנסת במסגרת "המרכז החופשי", שאז כבר היתה חטיבה בתוך הליכוד. בקבלת הפנים שערך נשיא המדינה לח"כים ניגש אליו שמעון פרס ובירך אותו. אולמרט השיב לו: בסך הכל עברתי שני מטרים, מהכוכים (הכוונה למקום מושבם של מזכירי הסיעות בירכתי אולם המליאה) לספסלים האחוריים. "כן, אבל אלה שני מטרים ארוכים מאוד", השיב פרס.

יחד עם אולמרט נבחר אז לכנסת גם ח"כ יוסי שריד. "היינו הח"כים הראשונים שהיו ילידי שנות הארבעים, ולמרות העמדות המנוגדות שהיו לנו בתחום הפוליטי, כמעט בכל נושא ראינו אפשרות לשיתוף פעולה", אמר אולמרט.

אחד הנושאים הראשונים היה המאבק נגד השחיתות בספורט. כחברי ועדת המשנה לענייני ספורט של הכנסת יצאו אולמרט ושריד נגד ראשי הממסד בהתאחדות לכדורגל ובענפי ספורט אחרים וכפו עליהם לבצע שינויים מבניים ולקבוע נורמות חדשות. פעילותם הביאה בין השאר להקפאת הירידות מהליגות בכדורגל - החלטה שאחת מתוצאותיה היתה מניעת ירידתה של בית"ר ירושלים לליגה הארצית.

בית"ר היא בבת עינו של אולמרט. עד למינויו כמ"מ ראש הממשלה בשבוע שעבר, שלאחריו נאלץ בהוראת השב"כ להדיר את רגליו ממשחקי הקבוצה בשל בעיות אבטחה, הוא לא החמיץ משחק של הקבוצה, בירושלים או מחוצה לה. כל השנים היה מעורב גם מאחורי הקלעים, למשל במשא ומתן עם מאמנים וברכישת שחקני רכש. בימים הראשונים לכהונתו כשר אוצר, לפני כמה חודשים, תיווך אולמרט במכירת בית"ר ירושלים לאיל ההון ארקדי גיידמק. חתימת החוזה עם גיידמק נעשתה בלשכתו במשרד האוצר.

באמצע שנות השבעים יצא אולמרט למאבק בפשע המאורגן, מאבק שתיאר כפעולה החשובה ביותר שלו בפעילותו הפרלמנטרית, בשנים 1973-1998. וכך אמר: "זאת היתה הפעם הראשונה שח"כ קם וניצל את כל הכוח שהחסינות הפרלמנטרית מעניקה לו כדי להעלות נושא חשוב על סדר היום הלאומי. זה לא מקרה שבעקבות זאת הוקמה ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את הפשע המאורגן". המאבק בפשע המאורגן, ובעיקר הביקורת שהטיח נגד ח"כ רחבעם זאבי, שהיו לו קשרים עם עבריינים, עוררו נגדו ביקורת חריפה גם בתוך מפלגתו. אפילו בגין ניסה לשכנעו להפסיק לבקר את זאבי. "לא פעם ולא פעמיים בגין קרא לי ואמר לי: 'אייהוד, אייהוד, תחדל מזה, בני'. אמרתי לו שלא אוכל להפסיק ובסופו של דבר היה זה בגין שהקים ועדת חקירה משפטית לבחינת הפשע המאורגן בארץ, שקבעה כי הטענות הבסיסיות שהעליתי היו נכונות", סיפר אולמרט.

כעבור עשרים שנה נאלץ מי שראה את עצמו כלוחם אמיץ בפשע ובשחיתות להתמודד עם כתב אישום חמור. ב-1996, בעת שהיה ראש העיר ירושלים (תפקיד שמילא מ-1993 עד 2003), הוגש נגד אולמרט כתב אישום בפרשת "החשבוניות הפיקטיוויות" בליכוד. הוא הואשם ברישום כוזב במסמכי תאגיד, שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, קבלת דבר במרמה ומסירת הצהרה כוזבת ביודעין. שנה לאחר מכן (בספטמבר 1997) הוא זוכה מכל אשמה. אולמרט לא הסתיר את זעמו. בראיון מאותה תקופה הוא האשים את היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן-יאיר, כי פעל ב"כוונת זדון מתוכננת" והטיח ביקורת קשה בפרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל. "ההחלטה של ביהמ"ש בענייני חייבת לעורר שאלות בדבר שיקול הדעת של הפרקליטות. אני טוען כלפי ארבל והפרקליטות כי נהגו בזדון".

גם יריביו של אולמרט, ויש רבים כאלה, מודים כי אולמרט הוא איש מוכשר ובעל תפישה מהירה. לעומת זאת, רבים טוענים שהוא יהיר ומתנשא, נהנתן שמרבה לטייל בעולם ולהוט אחרי סיגרים טובים ומסעדות פאר. קשריו עם בעלי הון מעוררים שאלות רבות. כמה מיליארדרים סייעו לו במימון מערכות הבחירות לעיריית ירושלים, בהם רון לאודר, ארנון מילצ'ן ויולי עופר. מכריו מעידים עליו כ"כדאיניק" שאינו יודע נאמנות מהי. כשהיה לו נוח הצטרף לשמואל תמיר במרכז החופשי. כשמאס בו, חבר לאליעזר שוסטק בלע"מ. כשיצחק שמיר היה ראש הממשלה, הוא היה בעל בריתו וניצב לצדו בקרבות הפוליטיים נגד אריאל שרון (בין השאר ב"ליל המיקרופונים" במרכז הליכוד). כשנבחר בנימין נתניהו למנהיג הליכוד, הוא עזב את הממשלה והכנסת וכיהן במשך עשר שנים כראש העיר ירושלים. ב-1999 רצה לחזור למרכז הבמה הפוליטית והתייצב להתמודדות מול אריאל שרון על ראשות המפלגה, אבל ספג מכה קשה (הוא קיבל רק 29% מהקולות). ב-2003 חבר לשרון, שהבטיח למנות אותו למ"מ ראש הממשלה ושר התמ"ת אף שנדחק לשולי רשימת הליכוד לכנסת ושובץ רק במקום ה-32.

בפעילותו הפרלמנטרית רבת השנים הוא לא הקדיש זמן רב לחקיקת חוקים (בחלק משנות כהונתו בכנסת הוא המשיך לעבוד כעורך דין פעיל במשרד עצמאי, עד שהוחלט לאסור על ח"כים לעסוק בעבודות נוספות), אבל לא אחת נקט עמדות עצמאיות שלא מצאו חן בעיני ראשי מפלגתו. כך למשל, הוא התנגד למתן חנינה לאסירי ארגון הטרור היהודי, הסתייג מהחלת החוק הישראלי על שטחי יו"ש, התנגד לחקיקת חוק מיהו יהודי (למרות לחצים כבדים שהפעילו עליו חברי מרכז הליכוד) ותמך בחוק לשינוי שיטת הבחירות (בניגוד לעמדת הליכוד).

1987, פגישה עם חוסייני

קשה לקבוע במדויק מה גרם לשינוי הדרמטי בעמדותיו המדיניות של אולמרט. מתי הפך מנץ שהתנגד בתוקף להסכמי קמפ דייוויד ("בעיקר משום שפחדתי מהתקדים של הורדת יישובים") למי שהעלה ראשון, עוד לפני שרון, את רעיון ההתנתקות החד-צדדית ופינוי כל ההתנחלויות מגוש קטיף ומצפון השומרון. יוסי שריד אומר שבכל השנים שבהן שיתף פעולה עם אולמרט בכנסת "הוא היה בעל עמדות נציות בתחום המדיני ולא היו כל סימנים של נכונות מצדו לפשרות טריטוריאליות". גם כראש העיר ירושלים הוא המשיך במדיניות נצית - הוא הקים את השכונה היהודית השנויה במחלוקת הר חומה ופעל לאכלוס השכונה היהודית בראס אל-עמוד. אולמרט גם היה מעורב ב-1996 בהחלטה לפתוח את מנהרת הכותל ופעל לסגירת האוריינט האוס במזרח ירושלים.

לעומת שריד, ד"ר משה עמירב, ראש החוג למדיניות ציבורית במכללת בית ברל, שמכיר את אולמרט מילדות, טוען כי כבר ב-1987 חל שינוי בעמדותיו של אולמרט. באותה שנה הוא הסכים להיפגש בביתו של עמירב עם קבוצת אישים פלשתינאים בראשות פייסל חוסייני. "בתקופתו כראש העיר ירושלים הוא הבין שכקובע מדיניות בעיר ששליש מתושביה הם ערבים, עליו לשנות את המדיניות כלפיהם. אולמרט הוא אדם רציונלי, והמפגש עם המציאות שראה כראש עיר שינה את עמדותיו. הוא החל לדרוש מהאוצר תקציבים כדי לשפר את מצב התשתיות של התושבים הערבים בעיר. הוא העביר להם במהלך חמש שנים יותר תקציבי פיתוח מאשר טדי קולק העביר במשך עשרים שנה". להערכתו של עמירב, אולמרט הוא "האישיות הפרגמטית ביותר בפוליטיקה הישראלית, עם נכונות לוויתורים, כולל שכונות קצה במזרח ירושלים".

כמה ממכריו של אולמרט סבורים שגם לדעות השמאלניות של בני משפחתו היתה השפעה על התמורה בעמדותיו הפוליטיות. אשתו עליזה תמכה בתנועת שלום עכשיו ובנו שאול סירב לשרת בשטחים והזדהה עם תנועת "יש גבול".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

looopy