 |
13-01-2006, 21:44
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 04.11.04
הודעות: 6,986
|
|
|
עוד מאמר
"גנבתי" אותו מפורום סדירים של תפוז.
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/m...1029&sc=0&ssc=0
ציטוט:
שברי מאמץ
19/10/2004 יעקב וינברג ו
מאת יעקב וינברג,
מומחה לפתרון בעיות רגליים ומנהל מקצועי במכון "וינברג אורטופדיה",
תל אביב וירושלים 03-5283068
www.footsupport.co.il
העצם היא רקמה פעילה מאד. אף שצורתה החיצונית נשמרת ללא שינוי הרי שבתוכה חלים שינויים מתמידים. כל הזמן העצם נהרסת ונבנית, מלחים נספגים בה ויוצאים ממנה.
היא גמישה וקלה, אך נוקשה במידה הנכונה. כמו כל איבר בגוף האדם, העצם היא מנגנון עדין ומורכב. מנגנון כזה חשוף לפגיעות. אחת מהאפשרויות לפגיעה במנגנון זה הוא שבר מאמץ.
מהו שבר מאמץ?
"שבר מאמץ" (“Stress Fracture, או "שבר עייפות" (“Fatigue Fracture, הוא סוג פציעה. בסלנג הצבאי קיבל את הכינוי "שבר הליכה", משום שהוא נפוץ בקרב טירונים של יחידות חי"ר, ונגרם לרוב ברגליים עקב המסעות המפרכים שהם עוברים.
שבר מאמץ נגרם משחיקת העצם כתוצאה מעומסים רציפים המופעלים עליה בתחום יכולתה. זאת להבדיל משבר רגיל שנגרם מהפעלת כוח חד פעמי שגדול ממה שהעצם מסוגלת לשאת.
שברי מאמץ מופיעים כאשר השרירים עייפים ואינם יכולים לספוג מאמץ נוסף, ואז מעבירים השרירים את העומס לעצם הקרובה שעליה הם נאחזים. העצם לא מצליחה להסתגל לעומס המוטל עליה ונגרמים בה שברים זעירים.
בדרך כלל השבר הוא תולדת מאמץ יתר שנוצר בחיבור שבין הגידים לעצם, בגלל העמסת העצם בציר האורך שלה. השבר הוא שבר אורך, שמוריד שכבה קטנה – שבב – של עצם.
העמסת יתר היא דבר יחסי. העומס שמסוגלות לספוג עצמות של אדם אחד שונה מהעומס שמסוגלות לספוג עצמות של אדם אחר.
אצל אנשים בריאים – שאין להם בריחת סידן, מחלות מטבוליות (של חילוף חומרים) אחרות, או דפורמציות של כף הרגל - נגרם שבר המאמץ כתוצאה מהפעלה מהירה מידי של עומסים גבוהים על העצם. כך שיעור שחיקת העצם גבוה מקצב השיקום והחיזוק שלה על ידי הגוף. שבר המאמץ לא נגרם מעומס סטטי שפועל על הגוף, אלא מהפעלת עומסים בתנועה על משטחים קשים. בלי תנועה, העצם יכולה לשאת עומסים גבוהים מאד – גם של מאות ק"ג. אלמנט התנועה הוא שמחליש את העצם. העצם מתעייפת, נחלשת ונסדקת.
בכל רגע נתון יוצר הגוף רקמת עצם חדשה בכדי להחליף רקמת עצם שנשחקה תחת עומסי הפעילות היומיומית. התהליך הזה בדרך כלל מאוזן ורקמת העצם שנוצרת זהה לזו שנשחקת, אולם כשמפעילים בפתאומיות עומסים גבוהים על העצם וממשיכים לעשות זאת ברציפות, עלול קצב שחיקת העצם לעלות על יכולת הגוף לבנות ולחזק אותה, ואז נוצרים סדקים מיקרוסקופיים במעטפת העצם, שמתפתחים – בהיעדר טיפול ומודעות – לשבר מלא.
בעומסים גבוהים, של מעל 20 ק"ג, וללא הכנה מוקדמת, עלול שבר המאמץ להתפתח בתוך ימים ספורים, ובמקרים קיצוניים תוך יום-יומיים.
ככל שהעצם עברה אימונים במהלך השנים, וככל שהיא מגובה על ידי מערכת שרירים מאומנת עם תיאום בין-שרירי טוב, הסיכויים לשברי מאמץ קטנים יותר. וההפך מתבקש.
לבעלי קשת שטוחה (פלטפוס) וקשת קמורה-גבוהה (הולפוס) יש עומס גדול על עצמות כף הרגל והשוק – הם בסיכון גבוה לקבל שבר מאמץ. כמו כן, גם אנשים בעלי צפיפות עצם נמוכה הם בסיכון.
הכאב מתחיל בפתאומיות – לפתע יש כאב חד בכף הרגל או בקרסול, ישר מעל לנקודה בה נפגעה העצם. הכאב הולך ומתחזק ככל שהפעילות המאומצת נמשכת. שבר בשלב ההתהוות - דהיינו בדרגה 1 - דועך לגמרי, או כמעט לגמרי בזמן מנוחה. ברוב המקרים תיווצר באזור השבר גם נפיחות ובזמן לחיצה נחוש כאב חד. אם הכאב נמשך גם בזמן מנוחה, אז זהו שבר מאמץ מוגמר - דהיינו בדרגה 4.
שבר מאמץ הינו תוצר של:
1. העלאת העומס והתדירות של הפעילות הגופנית מהר מדי וחזק מדי.
2. מאמץ חוזר וממושך של השרירים המחוברים לעצם, שגורם לכיפוף העצם ולשבירת קליפת העצם.
3. יצירת לחץ במינון גבוה על העצם, גם אם עצמתו חלשה – למשל, ריבוי ניתורים.
4. עייפות יתר של האדם ושל האיבר - התעייפות השרירים ואובדן כושר בלימת הזעזועים שלהם, ועקב כך מעבר של כל הלחצים לכיוון העצם.
5. משטח קשיח כמו אספלט, בטון, שטח סלעי ואדמה קשה.
6. משטח לא חלק – למשל, שטח סלעי – שם המאמץ לייצוב הרגל הוא גדול.
7. שינוי פני השטח שעליו מתבצעת הפעילות הגופנית (מעבר מריצה על משטחים רכים כדרכי עפר, לריצה על משטחים קשים ככביש).
8. נעלים לא מתאימות לסוג הפעילות הגופנית, נעליים לא גמישות מספיק, נעליים בלי בלימת זעזועים או בעלי בלימת זעזועים שאינה מספקת.
9. ביצוע מאמצים ללא מדרסים איכותיים המותאמים למאמץ.
10. בעיות הורמונליות, במיוחד אצל נשים. למשל, וסת לא סדירה, הפרעות אכילה, אוסטאופורוזיס.
11. מתח נפשי.
12. היתכנות לחולשה מובנית.
כלומר, הסיכויים שספורטאי או חייל או תרמילאי בטרק, שנמצאים תחת עומס פיסי מוגבר, במידה ולא ניתנו להם מספיק שעות מנוחה להתאוששות, ובמידה שהם נמצאים במתח נפשי – הסיכויים להופעת שברי מאמץ גדולים יותר.
לעניין תזונה – לא ידוע על תזונה כסיבה להופעת שברי מאמץ, אלא במידה שהיא מספיק קיצונית לגרום להחלשה של העצם, או לחילופין לחוסר מנוחה מספקת, כפי שעלול לקרות במצב של צריכת סמים.
כמובן שכדאי לכלול בתזונה סידן שנספג בקלות בגוף, ובויטמינים.
בתיאוריה, שבר מאמץ עלול להיגרם בכל עצם בגוף. בפועל, מרבית שברי המאמץ מופיעים בגפיים תחתונות וכפות הרגליים.
הפגיעות הנפוצות של שברי המאמץ הן:
1. כחמישית מהפציעות הן בעצמות השניה והשלישית של כף הרגל (אלה העצמות שמובילות מאיזור הקרסול ועד לתחילת האצבעות. ניתן לחוש בעצמות אלה כשנוגעים בגב כף הרגל. מדובר בעצמות שמובילות לאצבע שליד הבוהן ולאצבע האמצעית) – בשפה המקצועית נקראות עצמות המטטרסל 2, 3. גם בעצם המטטרסל 4 ניתן להיפגע. הפגיעה בעצמות כף הרגל אופיינית לטירונים בצבא, ולהם קוראים "שברי הליכה".
2. כחצי מהפציעות הן בעצם השוקה – הטיביה, שזו העצם הגדולה בשוק. הפגיעה בעצם השוקה היא הסוג הפחות סימפטי של שבר מאמץ, וידועה בתור "סינדרום שבר המאמץ של אמצע הטיביה". במקרה הזה לרוב לא מדובר בשבר ממשי, אלא בדלקת חריפה של הקורטקס (מעטפת העצם), כחמישה עד עשרה ס"מ מעל לקרסול.
3. 12% מהפציעות הן בעצם השוקית – הפיבולה – היא העצם הקטנה בשוק - בשליש התחתון שלה.
4. בעצם הירך.
5. עצם העקב עלולה להיפגע משבר מאמץ לעתים נדירות.
מי עלול להיפגע
האוכלוסיות שעלולות להיפגע משברי מאמץ, הן אלה שעושות מאמצים קיצוניים:
1. חיילים – המאמצים שעוברים החיילים, בעיקר בשלב הטירונות, הם גדולים מאד, ועם משקלים של עשרות ק"ג. לפני שפיתחו בצה"ל מודעות לשברי מאמץ עמד אחוז הנפגעים על כרבע מהטירונים. כיום, עם הטמעת סרגל המאמצים ירד אחוז הנפגעים לכעשרה אחוזים – שזה עדיין הרבה.
2. ספורטאים – הספורטאי עוסק במאמצים גדולים, ובדרך כלל שואף לשפר את ביצועיו. שיפור ביצועים משמעו שכל פעם הביצוע הוא יותר טוב. כדי להגיע לכך, חייב הספורטאי להתאמץ. הוא מעוניין להגיע במקסימום של המאמצים שלו ליותר. אם העליה תהיה לא מדורגת מספיק – הוא עלול לחשוף עצמו לפגיעה.
סוגי הספורט בהם שכיח ביותר שבר המאמץ:
• מרוצי שדה – רצים למרחקים ארוכים
• כדורגל
• כדורסל
• טניס
• התעמלות
• רקדנים, בעיקר בשלב הראשון של אימוני מחול
3. תרמילאים – מי שיוצא לטיול עם תרמיל גדול וכבד על הגב, מעמיס אף הוא מאמצים על הגוף. מי שיוצא לטרק – מסע רצוף של מספר ימים בהרים – חשוף אף הוא לשברי מאמץ.
* עבודות מחקר מראות כי נשים סובלות יותר מאשר גברים משברי מאמץ, במיוחד עקב הירידה במסת העצם המגדילה את הסיכון לשברי מאמץ.
בעייתם של הספורטאים וחיילים בעלי מוטיבציה גבוהה להצליח היא, שהם אינם מפסיקים את האימון לצורך מנוחה זמנית, גם כשהם חשים את סימני ההתפתחות הראשוניים של שבר המאמץ. בדרך כלל הם פונים לטיפול כשהכאב קשה מנשוא ואיננו חולף, שהוא השלב שבו לא ניתן כבר למנוע את התפתחות השבר.
טיפול בשבר המאמץ
זיהוי הבעיה וטיפול הולם יחזירו את הספורטאי, חייל או התרמילאי לפעילות רגילה במהירות. זה קריטי לזהות סימפטומים ראשונים של שבר מאמץ ולהתחיל בריפוי עוד לפני שהכאב ממשיך גם בזמן מנוחה.
שבר מאמץ בתחילתו, דורש לצורך ההחלמה לפחות שבוע של מנוחה וטיפולים. זה נשמע נורא, אבל אם לא מזהים שמתחיל השבר, עלולים להגיע למצב שצריך יהיה לקחת מנוחה ארוכה באמת. מהסימפטומים הראשונים של שבר מאמץ ועד לשבר מוגמר זה עניין של חמש שעות. זאת אומרת, בחמש שעות עלולים לגרום לגוף נזק שלוקח לתקן 12 שבועות.
אם שבר המאמץ אובחן בשלב מוקדם, ניתן להבריא תוך שבועיים. אם השבר מוגמר והדלקת חריפה, צריך חודשיים וחצי עד שלושה חודשים להחלמה מלאה.
שבר המאמץ הוא שבר ללא תזוזה ועל כן אין צורך לקבע אותו בגבס.
בשבר שאובחן בתחילתו חשוב להפסיק ללכת במשך שבוע עם עומס. אפשר להפעיל לחץ על הרגל הפגועה, אבל חשוב להימנע מתנועות דפיקה של הרגל – כמו ריצה, קפיצה, טיפוס מדרגות וכו´. רכיבה על אופניים, חדר כושר עם סטפר - אלה פעילויות חיוביות שתורמות לחיזוק הרגל מבלי לפגוע בעצם הבעייתית. במהלך שבוע המנוחה חשוב לטפל בפציעה כאילו הייתה פציעת שריר, כלומר לקרר את איזור הפציעה (20 דקות בשעה), לחבוש אותו בלחיצה ולהרים הרגל הפצועה.
בשבוע השני, אפשר להתחיל בהליכה ללא משקל. משך ההליכה צריך להיות מדורג.
בשבוע השלישי ניתן לחזור להליכה עם עומס.
במקרה של שבר מאמץ חמור, כף הרגל צריכה להיות במנוחה מוחלטת. בשלב הראשוני משתמשים בקרח ובהרמת הרגל. אחר כך, רטיות חמות וקרות לסירוגין. יש לעסות את המקום עיסוי קל מאד, ובין הטיפולים לשים תחבושת אלסטית לוחצת (התחבושת האלסטית רק במצב של שבר בשוק). כדאי להתייעץ עם פיזיותרפיסט בקשר לתרגילים לחיזוק השרירים ולגמישות.
החזרה צריכה להיות הדרגתית. כדאי לבצע אימוני כוח, גמישות וכושר המתאימים לסוג הפעילות.
חשוב להשתמש במדרסים איכותיים בטכניקה של חבישת הרגל בתחבושות גבס (E.F.S), והעשויים כולם מחומר בולם זעזועים.
דרכי מניעת החמרת שבר מאמץ מומלצות:
1. עם הופעת כאב, הפסקת הפעילות הגופנית ופניה לאורטופד או רופא ספורט לזיהוי הבעיה וטיפולה.
2. חשוב לחזור לפעילות הגופנית – ניתן לעשות פעילות גופנית שאינה דורשת לחץ על הרגל, כמו מכשירים בחדר כושר, משקולות בישיבה. אחר כך ניתן לרכב על אופניים – כי זו פעילות שלא גורמת זעזועים. חזרה מוקדמת מדי לריצה עלולה להחמיר את מצב השבר ולהאריך את זמן ההחלמה.
3. הגברת עומסי ותדירות פעילות גופנית חדשה בהדרגה. כיוון שהשבר נגרם מעומסים גבוהים על הרגליים ללא מוכנות טובה שלהן, חשובה הפעלה מדורגת של העומסים.
4. תזונה נכונה ועשירה בסידן.
5. שימוש במדרסים טובים ומתאימים לפעילות בעת המאמצים הראשוניים עשוי להקטין את הסיכוי לשברי מאמץ. שימוש במדרסים לאחר שברי מאמץ עשוי לקצר את משך ההחלמה והחזרה לפעילות.
חשוב לזכור שאם תכירו את הסימנים לפציעה ותטפלו נכון ובזמן תוכלו לחזור לפעילות ברמה שאליה הייתם רגילים.
|
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
