אפס טעויות

כל החלטה שאולמרט מקבל היא תואמת שרון. איש לא יוכל לומר עליו: אריק בחיים לא היה מחליט כך * פרץ לא נאבק על השלטון אלא על הישרדותו האישית ביום שאחרי
מאת יוסי ורטר

את ההחלטה המדינית הראשונה שלו קיבל אהוד אולמרט ביום חמישי שעבר, פחות מ-24 שעות לאחר שהועברו לו סמכויותיו של ראש הממשלה אריאל שרון. הוא נפגש בלשכת שר התמ"ת עם שר הביטחון שאול מופז. תתכוננו לבחירות במזרח ירושלים לפי ההסדר שהיה ב-1996, אמר לו. ההחלטה פורסמה רשמית ביום שלישי האחרון לאחר שממלא המקום "התייעץ" ו"שקל", ולאחר שהודיע על כך בטלפון למזכירת המדינה האמריקאית קונדוליזה רייס. היא הופתעה, אמרו מקורביו של אולמרט. היא לא חשבה שהוא בשל להחלטה כזאת, מהר כל כך.

עוד לפני כן, בלילה הארוך ההוא של יום רביעי שעבר, קיבל אולמרט החלטה נוספת, מכרעת לא פחות - להתאפק. לא לעוט על השלל. לא לחזור על השגיאה של אל הייג, מזכיר המדינה של רונלד רייגן שיצא לצלמים לאחר ההתנקשות בנשיא ב-1981, והודיע שהוא שולט בעניינים, וגם לא על מעשהו של שמעון פרס, שנכנס ללשכתו של יצחק רבין למחרת הרצח. אולמרט לא רצה אפילו לעצור בקומת לשכת ראש הממשלה ביום ראשון, יומה של ישיבת הממשלה. הוא טיפס עוד קומה ונכנס לחדרו של מזכיר הממשלה ישראל מימון. משם הוא טילפן למרית דנון, מנהלת לשכתו של שרון, וביקש ממנה לעלות. כשבאה, חיבק אותה ואמר לה: "צר לי שנאלצתי לקרוא לך, אבל אני לא יכול להיות שם. זו הלשכה של אריק, והיא תישאר שלו, עד שהמצב יתבהר".

אחר כך, בישיבת הממשלה, הוא הקפיד לשבת על כיסאו הקבוע, לצד כיסאו הריק של שרון. לא היתה בכך שום מקריות או החלטה של רגע. הכל תוכנן והוחלט לפני כן. בכך הוא ביקש לשדר אנושיות, הכרה במגבלות עצמו, ענווה. הוא, אולמרט, הפוליטיקאי היהיר, בעל המבט המזלזל והארשת המתנשאת, היודעת כל, ישב שם והביט למצלמות, בעיניים עייפות, לאחר לילה לבן נטול שינה. ובכל זאת, כך הוא מאמין, למרות השבר ותחושת האובדן ואי הוודאות שפקדה את הישראלים, הוא הצליח לטעת בהם ביטחון ורוגע. הוא שידר להם שיש המשכיות. שיש כאן מי שמוכן לקבל אחריות, להכריע, לחתוך, ושהכל ייעשה על פי דרכו של שרון. זהו מבחנו של ממלא המקום, מבחן פוליטי בראש ובראשונה: כל החלטה שיקבל, מדינית, ביטחונית או פוליטית, מוכרחה להיות כה תואמת-שרון, שאיש לא יוכל לומר עליו: שרון בחיים לא היה מחליט כך.

אפילו בדברים הקטנים: כשצצה הבעיה עם שמעון (מעולם לא חיפשתי לי תפקיד) פרס, הוא עשה את מה ששרון היה עושה: שלח את אורי שני לפרס והודיע לו שכל החלטה של שני תהיה כהחלטתו הוא. אחר כך הודיע למועמדי קדימה שיכבד כל התחייבות של שרון. את ציפי לבני, ששרון ייעד לה את תיק החוץ, הפך לשותפת סוד עיקרית, וחזר על הבטחת שרון בעניין תיק החוץ. אולמרט גם מתכוון למנותה לממלאת מקום ראש הממשלה, אם ייבחר. הוא המשיך לעבוד עם יועצי שרון, עם פורום החווה שנהפך לפורום התמ"ת, שם הם נפגשים. והוא שוקל גם לנסוע לוואשינגטון בשבועות הקרובים לפגישה עם הנשיא ג'ורג' בוש, בתנאי שיהיה על מה לדבר ובתנאי שהנסיעה לא תראה מאולצת ומלאכותית. תיתכן גם נסיעה למובארק ואולי גם לרוסיה, בגלל הקול הרוסי. שרון הוא אלילם של הרוסים. את אולמרט הם לא מכירים.

סקר "הארץ"-חדשות ערוץ 10, שנתן לקדימה בראשות אולמרט 44 מנדטים - מספר שיא - והדביק לו את סגולותיו של שרון (אמינות, התאמה לתפקיד ומיקום במרכז המפה הפוליטית) לא הפתיע אותו. הוא, בניגוד לשיר, ידע שהוא כזה עוד לפני שהסוקרים גילו זאת. הרי הוא היה זה שקפץ למים הקרים של ההתנתקות, עוד לפני שרון. הוא זה שסיכן את גורלו הפוליטי בליכוד. הוא זה שנשכב על הגדר למען שרון בלי לעשות חשבון אישי. מה הפלא שבו ברגע שזרקו עליו את גלימת המנהיג הוא מיד נתפש בעיני הציבור כממשיך הטבעי של שרון, יותר מכל אחד אחר.

שלא כמו שרון, שגילם בדמותו את הירח, השמש והכוכבים, אולמרט זקוק לכוורת. יועצי שרון אומרים שהכוורת תהיה מורכבת מפרס, לבני, מופז, מאיר שטרית, חיים רמון ואבי דיכטר. בתשדירי התעמולה אולמרט כמעט לא ייראה לבדו. הוא יהיה מוקף בגברת ובאדונים הללו. הדרך תהיה "דרכו של שרון" וההובלה תהיה של אולמרט, אבל מסביבו תהיה טבעת הדוקה, מגוננת ומחזקת. מה יהיה עליהם לאחר הבחירות? זה סיפור אחר. אולמרט הוא נקמן לא קטן. הוא לא ישכח לפרס את הזובור שזה עשה לו. פרס עוד יישב במשרדו ויקונן על שאינו בלופ, אמר השבוע גורם בכיר בקדימה.

העניבות הצעקניות הכתומות של אולמרט, שאיפשרו לאתר אותו בן רגע בתוך קהל של מאות אנשים, נעלמו. את מקומן תפסו עניבות סולידיות בצבעי כחול ממלכתי ושחור חגיגי. הראיונות המתלהמים שלו בתוכניות הבוקר ברדיו, שבהם נהג להשתלח בארסיות ביריביו של שרון, בעיקר בבנימין נתניהו, הם מעתה פריט ארכיוני. מאוצר התקליטייה. הייתי חייב לעשות זאת, הוא אמר השבוע לידיד, כי אני הייתי האולמרט של אריק. היה צריך להחזיר לביבי, ולא היה מישהו אחר. ומי יהיה האולמרט שלך, הוא נשאל. לא אני, השיב.

אל תהיה אולמרט. אמרו לו השבוע יועצי שרון. תהיה אריק. אם מעליבים אותך, תבלע את זה. אם תוקפים אותך, תחייך חיוך של מונה ליזה ותשתוק. מספיק עם השליפות, די עם היהירות. היו תקופות שאריק היה כמוך. לא לפני זמן רב. הוא היה צורח על כל אחד. מעליב, משתלח. בו ברגע שסיגל לעצמו התנהגות שונה, בהשפעת בניו ואדלר ושני, נסללה דרכו לראשות הממשלה.

אולמרט שמע, והפנים. הוא מבין שבינתיים הוא נהנה מאהדת הציבור לשרון. שאנשים אומרים לסוקרים אולמרט, משום שזו דרכם היחידה להביע הזדהות עם המנהיג החולה. כמה מזה יישאר אחרי שיחלפו הימים הדביקים של בית החולים עם הסיפורים הנוגעים ללב? מי יודע. כשהילת שרון כבר לא תהיה שם לסוכך עליו, הוא ייאלץ להתמודד עם מבחנים קשים: גל פיגועים לאחר הבחירות ברשות הפלשתינית עלול להטות את הכף לטובת הליכוד. לא רק אולמרט מבין זאת; גם שרון, ערב אשפוזו השני, אמר בשיחה פרטית שנתניהו, ולא עמיר פרץ, הוא היריב האמיתי.

"בסך הכל", אמר השבוע אחד מראשי קדימה, "אלה היו ימים טובים למפלגה". אחר כך הבין מה אמר. אבל אלה באמת היו ימים טובים כפי שמפלגת העבודה ידעה ימים טובים לאחר רצח יצחק רבין. כל המפלגות לקו בשיתוק. עמיר פרץ, נאיווי שכזה, באמת חשב שבימים כאלה לא עושים פוליטיקה. המטה הצולע שלו, שגם בזמנים כתיקונם לא מורגש כלל, שבת מעבודה. מצד שני בנימין נתניהו. הוא רץ לאולפנו נוטף האמפתיה של יאיר לפיד ולכתב ה"ניו יורק טיימס", והתוודה על אהבתו והערצתו הכמוסה לשרון. ובתווך בין הליכוד לעבודה אנשי קדימה לא ידעו רגע מנוחה: הדיווחים מבית החולים, ההופעות של לבני, דיכטר, רוני בר-און, רונית תירוש ושל מועמדים אחרים היו חלק מהקמפיין שלא נח לרגע. אנשי קדימה ירו ובכו. הם התפלשו בפוליטיקה הבסיסית ביותר תוך שהם מנופפים באצבע לעבר יריביהם הנבוכים וזועקים: הם עושים פוליטיקה! פוליטיקה! בימים כאלה!

ביום רביעי המשחק הזה נגמר. כולם חזרו לעצמם. מה שגרם להם לחזור לעצמם היה הרעיון של ראובן אדלר, חברו ויועצו של שרון, להציב את ראש הממשלה במקום הראשון ברשימת קדימה לכנסת. מרגע שהשימוש המפלגתי בשרון החולה נהפך לבוטה כל כך ניתן האות. נשמעה צפירת הרגעה.

באותו לילה נתניהו התקשר אל ארבעת שרי הליכוד והורה להם, בעצבים, להגיש לאלתר את מכתבי התפטרות שלהם מהממשלה. הוא השתגע מזה שהם שרים והוא ח"כ פשוט. מבחינתו, בצדק. איך אפשר לנהל קמפיין ככה? כמעט חודש שהוא יו"ר הליכוד, עד לבחירות נותרו עוד חודשיים וחצי, ובכל התקופה הזאת ידיו היו כבולות, כי לשריו חמים ונעים בממשלה. בתחילה, היה להם חמים עם שרון האיש שפירק את הליכוד והמיט על התנועה אסון גדול. ובהמשך היה להם נעים עם אולמרט, נביא ההתנתקות, האיש שפרש נפשית מהליכוד הרבה לפני שרון.

אבל הסיבה האמיתית שגרמה להם להישאר שם, זו הנחת העבודה שלהם שב-28 במארס יסתיימו חמש שנות שלטון הליכוד. הסקרים שפורסמו השבוע, נתנו לקדימה של אולמרט יתרון גדול על הליכוד והעבודה, ולאולמרט, כמועמד לראש ממשלה, יתרון גדול על נתניהו ופרץ. שרי הליכוד הסיקו מכך שעם שרון ובלי שרון, תנועתם עומדת לאבד לפחות מחצית מכוחה בכנסת ה-16. נתניהו, הם אומרים, כבר לא יכול להתחבא מאחורי שום תירוץ. זה כבר לא הוא מול שרון, זה הוא מול אולמרט. שני מועמדים שווים, לא ענק מול גמד. אם בעידן שרון דיברו בליכוד על 20 מנדטים כעל הצלחה, בעידן אולמרט גם זה ייחשב לכישלון. הליכוד מעולם לא קיבל פחות מ-32 מנדטים בשיטת בחירות של פתק אחד. נתניהו יצטרך לתת הרבה הסברים אם זה ייגמר סביב 20 מנדטים. לא בטוח שמישהו ירצה לשמוע אותם. לא בטוח שמישהו ירצה לשמוע ממנו.

בבחירות כאלה אין לדעת מה ייחשב לכישלון ומה ייחשב להצלחה, אמר בנימה פילוסופית מקורב ליו"ר העבודה פרץ. כך, בעשר מלים, ניסח המקורב את התירוץ של פרץ ביום שאחרי. כך מכינים אליבי. על כל תוצאה קטסטרופלית ככל שתהיה יולבשו הנימוקים הבאים: מה לכל הרוחות רוצים מפרץ? קדימה לקחה 50% מהמצביעים שלנו. פרס ורמון ודליה איציק, ואתם שורה ארוכה של פעילים, נטשו. אהוד ברק לא עזר. 18 מנדטים זה כישלון? אולי זו הצלחה? בואו נמתין עוד שלוש-ארבע שנים. קדימה תתפוגג, ואז נראה לכולם מיהו המנהיג האמיתי.

פרץ לא נאבק על השלטון אלא על הישרדותו האישית ביום שאחרי. גורם פוליטי במפלגתו נידב השבוע את התיאוריה הבאה בנוגע ליו"ר העבודה: "עמיר אומר לעצמו: לפני 10 שנים הייתי סגנו של חיים רמון בהסתדרות. אחר כך הייתי יו"ר ההסתדרות, אחר כך נהפכתי למנהיג סיעה בת שלושה חברים בכנסת, אחר כך השתלטתי על מפלגת העבודה תוך שאני מזיז מדרכי שני ראשי ממשלה לשעבר ובסוף מארס אעמוד בראש סיעה שתמנה 17, 18 אולי 21 ח"כים". מבחינתו של פרץ, הבחירות הללו, גם אם יסתיימו במבוכה גדולה, הן שלב נוסף בדרכו האטית לצמרת. תחנת ביניים בלבד, אמר הגורם.

זה מסביר גם מדוע פרץ לא מתאמץ לצרף את ברק לצמרת הרשימה, אף שבמצבו הנואש הוא זקוק לכל אחד. הוא כבר חושב על ההתמודדות הבאה, שלפי חוקת העבודה חייבת להערך בתוך 14 חודשים מיום הבחירות לכנסת. פרץ לא רוצה את ברק כמספר 2 ברשימה ושר מרכזי לצדו בממשלת אולמרט. אחרי הבחירות הוא יכניס את העבודה לממשלה במחירי סוף עונה: ארבעה-חמישה שרים, שלושה סגני שרים, שלושה ראשי ועדות, והנה, רוב הסיעה מסודרת, ופרץ, בסיוע יורשו בהסתדרות עופר עיני, יוכל לפתוח במפקד חדש שיעניק לו את הניצחון גם בפריימריס הבאים.

לשם השגת המטרה הזאת, נכרתה ברית בין פרץ לבנימין בן אליעזר. איך נודע על קיומה של הברית הזאת? כמה ממקורבי פרץ ששוחחו בזמן האחרון עם אנשי ברק אמרו להם: עמיר כבר מוכן להביא את אהוד, אבל פואד מטיל וטו. הוא, בן אליעזר, לא רוצה את ברק ברשימה כדי שהמשבצת של הביטחוניסט הבכיר לא תיגזל ממנו. מי יודע, אולי לאחר הבחירות פרץ יילך, תיק הביטחון יוצע לעבודה ובן אליעזר, שכבר היה שר ביטחון, יהיה המועמד הטבעי.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...0&itemNo=670078

אך, איזו אינטואיציה.

טוב אז כניראה שטעיתי.

looopy