חמאס
חמאס (حماس
-
חרכת אל-
מקאומה אל-
אסלאמיה (תנועת ההתנגדות האיסלמית) היא תנועה
איסלמית פונדמנטליסטית פלסטינית הנאבקת נגד
ישראל באמצעי
טרור. לחמאס זרוע פוליטית וזרוע צבאית ("גדודי עז א-דין אל-קסאם") הפועלות בדרכי כוח וטרור, כדי להקים
מדינה פלשתינאית (
תיאוקרטיה איסלמית) במקום מדינת ישראל, וזרוע אזרחית שמבצעת פעולות רווחה לתושבים, כגון הפעלת מרפאות, מתן צדקה, חלוקת מזון, וקיום בתי-ספר, ודרך פעולות רווחה אלו מגייסת לה תומכים.
תוכן עניינים
[
הראה]
האידאולוגיה הבסיסית של חמאס
יעדים
יעדי החמאס נגזרים מיעדי "
האחים המוסלמים". החידוש שבתפיסת חמאס הוא שילוב התפיסה המוסלמית במאבק הפלסטיני. חמאס גורסת כי
מדינת ישראל (או כהגדרתה, "היישות הציונית") היא יישות מלאכותית, שהיא פרי של
כיבוש, עושק וגזל. בראיית חמאס, כל אדמת
ארץ ישראל ("מהים עד הנהר") היא אדמה קדושה (
וקף) אסלאמית, אשר צריכה להיות תחת שלטון מוסלמי. נוצרים ויהודים רשאים לחיות כמיעוטים במדינה הפלסטינית האסלאמית רק אם הם יכירו בשלטון האסלאם. יעד חמאס, בקצרה, הוא מדינה אסלאמית פלסטינית על כל שטחי ארץ ישראל.
אמצעי מאבק
לשם השגת יעדה, חמאס דוגלת בשימוש בשני אמצעים עיקריים:
- ג'יהאד – ג'יהאד הוא מושג אסלאמי, שפירושו מאבק בכח על מנת לאסלם את כל הכופרים. הג'יאהד, עם זאת, פוסח על בני "דתות הספר" (יהדות ונצרות), אם הן מכירות בשלטון האסלאם. בפרשנות חמאס להקשר הפלסטיני, ג'יאהד פירושו מאבק אלים כנגד ישראל, או כל כח זר אחר, השולט בשטחי פלסטין. במסגרת הג'יאהד, אנשי הדת של חמאס נותנים הכשר דתי גם למעשים שנחשבים אסורים למוסלמים, כגון פעולות התאבדות, פגיעה באוכלוסיה אזרחית ושימוש בנשים וילדים במלחמה. ההצדקה של חמאס לפעולות אלו היא שהעם הפלסטיני נמצא תחת כיבוש ואין לו כלים אחרים נגד ישראל, שלה אמצעים טכנולוגיים מתקדמים.
- דעוה – בתירגום מילולי לערבית, פירוש המושג הוא קריאה, או הזמנה (לאמונה באללה). בהקשר הפלסטיני, דעוה היא פעילות של צדקה, סיוע סוציאלי וחינוך, אשר מהווים "הכשרת לבבות". חמאס מעוניינת בכך גם לקרב את העם הפלסטיני לאסלאם וגם לקרב אותו להשקפותיה האידיאולוגיות. הדעוה יוצרת, למעשה, אינדוקטריניזציה, ומקנה לחמאס תמיכה עממית. הדעוה משתלבת בשאיפת חמאס ליצור מדינה אסלאמית, משום שחמאס אינה מעוניינת בהפיכה אלימה, הכופה את האסלאם על העם, אלא בשינוי חברתי שיוביל לתמיכה עממית באסלאם - "אבולוציה ולא רבולוציה". בעיניי כמה מהמומחים לטרור, מה שחמאס עושה זוהי בעצם שטיפת מוח של הדור הצעיר והסתתו כנגד ישראל והחילונות וחינוכו לפעול באלימות כנגדם.
מדיניות
חמאס מתמרנת באמצעות כלים אלו (ג'יאהד ודעוה), תוך קשב מתמיד לקשת הסיכויים ולסיכונים העומדים בפניה. שיטות השימוש בג'יאהד ודעוה משתנות באופן מתמיד, על פי המצב המדיני בו חמאס פועלת. עם זאת, חמאס משתדלת שלא לפגוע בארבעה עקרונות מרכזיים:
- אי-הכרה בישראל, ג'יאהד – בראיית חמאס, מדינת ישראל היא יישות מלאכותית, שנוצרה עקב קולוניאליזם. כתוצאה מכך, חמאס אינה מבצעת צעדים אשר משתמע מהם כי היא משלימה עם קיומה של ישראל או תשלים עם קיומה בעתיד. כתוצאה מעמדה זו, חמאס שואפת תמיד לפעילות של מאבק אלים כנגד ישראל (כולל שימוש בטרור המתאבדים), והיא שוללת את האפשרות של וויתור על "נשק ההתנגדות".
- זיקה לאסלאם – "חמאס: מצעה הוא האסלאם. ממנו היא שואבת את רעיונותיה, את מושגיה והבנתה על היקום, החיים והאדם… ממנו היא שואבת השראה להדריך את צעדיה" (אמנת חמאס). חמאס שואפת תמיד להעניק נופך איסלאמי לפעולותיה, ולקרב את העם הפלסטיני לפירוש שהיא נותנת לאיסלאם. חמאס, לפיכך, לא מקבלת את הרעיון של הקמת מדינה חילונית (המזוהה עם אש"ף ופת"ח), אלא אם מדובר בשלב בדרך להקמת מדינה איסלאמית.
- הימנעות מפתנה (מלחמת אחים) – חמאס שואפת תמיד לפעול מתוך שיתוף עם כוחות הפלסטיניים, אשר בראייתה הם חלק מההתנגדות הפלסטינית. לפיכך, על אף התנגדותה לעמדות התנועות החילוניות (בעיקר הפת"ח, הנוקטת פרגמטיות מדינית ורעיונית), היא רואה בהן שותפות. באמנת חמאס, לדוגמה, מכונה אש"ף (שכבר באותה עת הכיר בהחלטה 242), "האב, האח, שאר הבשר והידיד". ראייה זו מדריכה את חמאס להימנע כמה שיותר מחיכוכים אלימים עם כוחות פלסטיניים אחים.
- לגיטמציה פנימית – חמאס שואפת לשמור תמיד על תדמיתה בעיני העם הפלסטיני, כתנועה נקיית כפיים, אשר אימוץ רעיונותיה יאפשר לפלסטינים להשתחרר מהכיבוש הישראלי. חמאס, בהרבה ממהלכיה, נוקטת ברגישות רבה כלפי דעת הקהל הפנימית, ומשתדלת שלא להתעמת עמה.
במסגרת עקרונות אלה, מתמרנת חמאס בין הגורמים השונים. ניתן לראות מרחבי גמישות רבים של חמאס בכל הקשור לאמצעי מאבקה, אך דוגמטיות מוחלטת ביחס ליעדיה. דוגמה בולטת לנכונותה של חמאס להתפשר היא ההסכמה על ה"
הדנה" במהלך חודשי
יולי-
אוגוסט 2003: אף שלא הכירה בישראל, חמאס הסכימה להפסיק את הפיגועים כלפי ישראל למשך זמן קצוב, תוך שהיא נעזרת בתקדים דתי – הודנה. מהלך זה, שנועד לאפשר לחמאס להתמודד עם הלחץ הפוליטי הפנימי, איפשר לחמאס מספר חודשים של שיקום (במהלכם ישראל צמצמה את פעילותה המבצעית) אשר השתלמו לאחר מכן, לאחר שהסתיימה ההודנה. חמאס ביצעה מהלך דומה בראשית 2005, כאשר הסכימה ל"ת'הדיה", הרגעה, שיזם
מחמוד עבאס, תוך שהיא שומרת, לטענתה, על זכות התגובה.
עקרון ה'צאבר'
עקרון נוסף, הן באידיאולוגיה והן במדיניות חמאס, הוא ה'צאבר', שפירושו סבלנות, אורך רוח והתמדה. חמאס מבינה שיעדיה הם רחוקים מהשגה בטווח הקרוב, ולכן היא דוגלת במאמץ שהוא מקיף, ארוך-טווח, ומשתנה בשיטותיו בהתאם לכל סיטואציה. חמאס נאחזת בתקדימים היסטוריים כדי להמחיש כי את ישראל ניתן להשמיד בטווח הארוך, כל עוד הפלסטינים יפגינו עמידה איתנה: "גם להסתערות הציונית הנוכחית קדמו פשיטות צלבניות מן המערב ואחרות טטאריות מן המזרח, וכשם שעמדו המוסלמים בפני הפלישות ההן ועיבדו תכניות להילחם בהן ולהביס אותן, כך יש ביכולתם להתייצב בפני הפלישה הציונית ולהביסה. אין הדבר קשה לאללה אם יהיו הכוונות טהורות והנחישות כנה…" [אמנת חמאס]
היסטוריה של חמאס
חמאס הוקמה ב-
1987 על ידי אנשי
האחים המוסלמים בראשות שיח'
אחמד יאסין ו
מוחמד טאהא (
[1]), אחרי שצברו כוח בתחילת שנות ה-80 בעידוד השלטון הצבאי הישראלי שראה בחמאס משקל נגד ל
אש"ף. הארגון גייס את אנשיו באמצעות מערכת ארגוני ה
צדקה שהקים בשנים אלו, ועל תשתית ארגוני
צדקה איסלאמיים נוספים אשר היו מזוהים עם חמאס אידיאולוגית. עם זאת, כארגון פוליטי עם מטרות סדורות, הארגון עלה לבימה רק עם פרוץ
האינתיפאדה הראשונה ושילב בפעם הראשונה אידיאלוגיה לאומית פלסטינית עם אידיאולוגיה איסלמית. בין פעולותיו הבולטות בתקופה זו חטיפת ורציחת החיילים
אבי סספורטס ו
אילן סעדון, בעקבותיהן נשפט ונכלא מנהיג התנועה אחמד יאסין.
ב-
13 בדצמבר 1992 פעילי חמאס חטפו ורצחו את שוטר משמר הגבול נסים טולדנו. אחרי מציאת גופתו החלה ישראל במבצע מעצרים בקרב פעילי חמאס. בבוקר ה-16 בדצמבר החליטה ממשלת
רבין לגרש ל
לבנון עוד באותו יום למעלה מ-400 פעילי חמאס, לתקופה של שנתיים. על ההחלטה הוטל איפול בתקווה שהיא תוכל להתבצע בלי שהדבר יגיע לדיון ב
בג"ץ. אולם ארגוני זכויות אדם גילו על דבר הגירוש ומיהרו להגיש בג"ץ עוד באותו לילה. השופט
אהרן ברק הוציא צו ביניים שמנע את המשך הגירוש, והדיון נערך למחרת. לבסוף בג"ץ אישר את ביצוע הגירוש, וב-
17 בדצמבר גורשו 415 הפעילים אל מרג' א-זוהור, מעבר ל
רצועת הבטחון בדרום לבנון. בלחץ
ארצות הברית, הוחלט בפברואר לקצר את תקופת הגירוש לשנה.
העיכוב ופרסום הגירוש גרם לכך שממשלת לבנון התכוננה מראש, ומנעה מהמגורשים להיכנס לשטח בו היא שלטה, וכך הם הקימו מחנה אוהלים, שמיקד את תשומת לב התקשורת העולמית. במחנה המגורשים בלטו
עבד אל-עזיז רנטיסי ו
מחמוד א-זהאר, שהתקדמו בצמרת התנועה כתוצאה מכך. המגורשים ניצלו את תקופת שהותם בלבנון בשביל ליצור קשרים עם ארגון ה
חיזבאללה וללמוד מהם דרכי פעולה. יש הסוברים שבכך הייתה תרומה חשובה לגל הפיגועים שהחל ב-
1994 אחרי חזרתם של המגורשים.
החל מאפריל
1994 החלה חמאס לבצע פיגועי התאבדות. הגל הראשון, אותו ארגן
יחיא עייש ("המהנדס") החל כנקמה על
טבח מערת המכפלה, אולם מרגע שהוכנס השימוש באמצעי זה הוא הפך לדפוס פעולה קבוע. בתחילת
1996 חוסל יחיא עייאש על ידי ישראל, ובתגובה בוצעו ארבעה פגועי התאבדות בירושלים, בתל אביב ובאשקלון. בעקבות פיגועים אלה החלה
הרשות הפלסטינאית לפעול נגד חמאס, ולדכא את פעילותה.
בשנת
1997, לאחר שני פיגועי התאבדות בירושלים, הורה
בנימין נתניהו ל"
מוסד" לחסל את ראש המחלקה המדינית של חמאס,
חאלד משעל, שהתגורר ב
ירדן, באמצעות רעל מיוחד. המבצע הסתבך וסוכני "המוסד" שנשלחו לבצע את הפעולה נתפסו. בתמורה לשחרורם שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל, ושחררה עשרות אסירים פלסטינאים, ובראשם שייח' אחמד יאסין. שחרור זה, וההגברה בפעילות מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, הביאו להפוגה בפיגועי ההתאבדות עד אחרי פרוץ
אינתיפאדת אל-אקצא.
מאז פרוץ
אינתיפאדת אל-אקצא עלה כוחה של חמאס. הן בשל התפוררות שלטון הרשות הפלסטינאית, והן בשל פופולריות מעשי הרצח שלו כנגד ישראל בקרב הציבור הפלסטינאי. למרות העוינות בין חמאס ל
פת"ח ול
רש"פ, קיימו השניים שיתוף פעולה חלקי בהתקפות כנגד ישראל, כאשר
יאסר ערפאת משתמש בחמאס ללחוץ את ישראל ע"י טרור מבלי שהרשות תהיה אחראית לכך. ברצועת עזה,
חמאס ו
גדודי חללי אל-אקצא לקחו אחריות משותפת על מספר רב של פעולות טרור כנגד ישראל.
במהלך האינתיפדה החלה ישראל להפעיל מדיניות חיסול ("
סיכול ממוקד") כנגד פעילי החמאס. בתחילה מדיניות זו הופעלה כנגד פעילים צבאיים שנחשבו כ"פצצות מתקתקות", אך ככל שעבר הזמן הופעלה מדיניות זו גם כנגד אנשי "הזרוע הפוליטית" של הארגון, המפיחים רוח במפרשי "הזרוע הצבאית" (גדודי עז-א-דין אל קסאם). בקיץ 2003 חוסל דובר חמאס ברצועה,
אסמאעיל אבו-שנב, בעוד שבכירי הארגון
עבד אל-עזיז רנטיסי ו
מחמוד א-זהאד ניצלו מניסיונות דומים.
בשנת 2003 הטיל מטוס קרב של חיל האוויר הישראלי פצצה במשקל רבע טון על בית שבו התכנסו בכירים רבים בחמאס:
מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית;
עדנאן אל-רול, המהנדס ברצועה והאחראי על פרויקט הקסאם; השייח
אחמד יאסין, המנהיג הרוחני של החמאס;
אסמאעיל הניה, ראש לשכתו של יאסין;
עבד אל-עזיז רנטיסי, סגנו של השייח יאסין; ו
מחמוד א-זהאר, מראשי החמאס וסגנו של יאסין. הפצצה הורידה רק את הקומה העליונה של הבית.
ב-
22 במרץ 2004 חוסל מנהיג התנועה ומייסד החמאס ה"שייח"
אחמד יאסין. הייתה זו מכה קשה לחמאס ועליית מדרגה בתגובות של ישראל כנגד הארגון. במקומו מונה למנהיג החמאס
חאלד משעל, ראש המחלקה המדינית, וכמנהיג החמאס ב
שטחים כבושים -
עבד אל-עזיז רנטיסי, שחוסל גם הוא ב-
17 באפריל 2004.
על-פי נתונים שפירסמה מערכת הביטחון עם חיסולו של יאסין, בשלוש וחצי שנותיה של אינתיפאדת אל-אקצא ביצע החמאס 425 פיגועים, שבהם נהרגו 377 ישראלים ונפצעו 2,076 אנשים. 52 מפיגועים אלה היו פיגועי התאבדות, שבהם נהרגו 288 ישראלים ונפצעו 1,646. לפי
המרכז למורשת המודיעין ביצע החמאס מאז תחילת העימות 780 פיגועים בהם נהרגו 430 אזרחים ונפצעו 2,260 אזרחים.
מדיניות הסיכולים הממוקדים פגעה קשה בתשתית ההנהגתית והצבאית של חמאס. בשנת
2004 חוסלו רוב המהנדסים הבכירים של החמאס ברצועת ופעילים בכירים בתעשיית ה
קסאם (הבכיר שבהם היה
ענדאן אל-ע'ול). פגיעות קשות אלה הביאו להחלשה בכוחה של חמאס, שגרמה לו להסכים ל"ת'הדייה" (הרגעה) שהכריז
אבו מאזן ב
פסגת שארם א-שייח 2005.
בעקבות
תוכנית ההתנתקות החלה חמאס במאמצים להשתלט על
רצועת עזה ולהפוך ל"בעל הבית" העיקרי ברצועה אחרי נסיגת ישראל. מאמצים אלה כללו ירי קסאם ופצמ"רים על יישובים ישראלים (בכללם
שדרות ויישובי
גוש קטיף) וכן תפיסת הכוח הפוליטי במועצות המקומיות. ב-14 ב
יולי 2005, פרצו עימותים בין אנשי חמאס לאנשי הפת"ח והרש"פ, על רקע נסיון מנגנון "הבטחון הלאומי" למנוע ירי פצמ"רים. במהלך העימותים נהרגו 2 פלשתינים, נפצעו כמה עשרות נוספים והוצתו שריוניות ותחנות משטרה של הרשות הפלשתינית. אף שבמרבית התקריות חמאס הצליחה להתמודד עם כוחות המנגנונים של הרש"פ, מבחינה פוליטית חמאס הפסידה בעימותים אלה, שכן הפופולאריות שלה בציבור דעכה.
הזרוע הצבאית
הזרוע הצבאית של חמאס נקראת
גדודי עז א-דין אל-קסאם (על שמו של שייח
עז א-דין אל-קסאם, אבי ההתנגדות הפלסטינית המודרנית שנהרג בידי הבריטים ב־
1935).
כמו-כן, תאים חמושים של חמאס מכנים עצמם בשמות: "סטודנטים של עייש", "סטודנטים של המהנדס" או "חוליות יחיא עייש", כדי לכבד את זכרו של
יחיא עייש, מהנדס הפצצות האחראי למותם של עשרות ישראלים, שחוסל בידי ישראל בשנת
1996 בעזרת טלפון סלולרי ממולכד.
הזרוע הצבאית של חמאס מפורסמת בעיקר בגלל
פיגועי ההתאבדות ורקטות ה
קסאם שאנשיה יורים אל עבר יישובים ישראלים. על פי הערכות מודיעין, זרוע זו מונה אלפי חמושים.
בעקבות
תוכנית ההתנתקות הכריז החמאס על הקמת "הצבא העממי" או ה"מורביתון" ב
רצועת עזה. ה"מורביתון" אמור לפעול בדומה ל
מליציות של
חיזבאללה ולמעשה להפוך את הרצועה לשטח שנמצא בפועל בשליטתה של החמאס. ה"מורביתון" לא נועד רק כנגד ישראל, אלא גם כדי להרתיע את
הרשות הפלשתינאית מלנקוט פעולות נגד החמאס.
מדינת
ישראל,
ארה"ב,
קנדה ו
האיחוד האירופאי אינם מכירים בחלוקה בין "זרוע מדינית" לבין "זרוע צבאית" ומבחינתן כל ארגון חמאס, על כל זרועותיו, הוא
ארגון טרור.
מפת הדרכים דורשת את פירוק החמאס יחד עם שאר ארגוני הטרור ואילו
הסכמי אוסלו אוסרים עליו לרוץ בבחירות לפרלמנט הפלשתיני.
פעילים בולטים
פעילים חייםפעילים שחוסלו
פעילי חמאס שעברו
סיכול ממוקד או נהרגו תוך כדי לחימה:
- יחיא עיאש ("המהנדס") היה ראש הזרוע הצבאית של החמאס, חוסל בשנת 1996 באמצעות טלפון סלולרי ממולכד.
- מוחי א-דין א-שריף ("המהנדס" 2), תפס את מקומו של יחיא עיאש כמכין המטענים הראשי של החמאס.
- האחים עוודאללה, מפקדי הזרוע הצבאית של החמאס בגדה עד חיסולם ב-1998.
- ג'מאל סלים, מראשי החמאס בגדה, חוסל בירי טילים לעבר משרדו בשכם ב-2001.
- ג'מאל מנסור, מראשי החמאס בגדה, חוסל בירי טילים לעבר משרדו בשכם ב-2001.
- מוחמד אבו-הנוד, מפקד הזרוע הצבאית של החמאס בגדה אחרי חיסול האחים עוודאללה, חוסל בירי ירי טילים למכוניתו בנובמבר 2001.
- קייס עדואן, בכיר בחמאס בשומרון ואחראי לטבח ליל הסדר, נהרג ע"י דחפור די-9 של צה"ל אחרי שכותר עם עוד מחבלים ע"י צה"ל, השב"כ והימ"מ.
- סלאח שחאדה ניהל את הזרוע הצבאית של החמאס ברצועה אחרי ניסיון החיסול הכושל של מוחמד דף ב-2002, חוסל ע"י פצצה במשקל טון שהוטלה על ביתו ושהרגה מלבדו עוד 16 חפים מפשע. פעולה זו גרמה להאשמות מצד גורמי שמאל כנגד מח"א דן חלוץ.
- איבראהים מקאדמה, מראשי החמאס ברצועה ומייסדיו, חוסל בירי טילים לעבר מכוניתו ב-2003.
- איסמאעיל אבו שנב, מראשי החמאס ברצועה, חוסל בירי טילים לעבר מכוניתו ב-2003.
- עבדאללה קוואסמה, בכיר המבוקשים בחברון, נהרג בהיתקלות עם הימ"מ.
- אחמד באדר, יורשו של קוואסמה, נהרג במצור ע"י כוחות צה"ל.
- בסאל קוואסמה, יורשו של באדר, נהרג ע"י דחפור די-9 של צה"ל.
- נאסר עסידה, היה בכיר המבוקשים בשומרון, נהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל.
- עלי עלאן, בכיר המבוקשים בכלל שטחי איו"ש, נהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל.
- אחמד יאסין מייסד וראש החמאס, "המנהיג הרוחני", חוסל בירי טילים לעברו כשיצא ממסגד, במרץ 2004.
- עבד אל-עזיז רנטיסי, ראש החמאס בשטחים לאחר חיסול יאסין(מפקדת הפנים), חוסל בירי טילים לעבר המכונית שבה נסע, באפריל 2004. יחד אתו נהרגו שומר ראשו ונהגו.
- ואאל נסאר, פעיל בכיר בזרוע הצבאית של חמאס ואחראי על פרויקט הקסאם. ועוזרו, מוחמד סרסור שעסק בתכנון פיגועים ובגיוס פעילים לארגון, בטיל שנורה ממסוק חיל האוויר לעבר אופנוע שרכבו עליו ב-30 במאי 2004.
- עדנאן אל רול, נחשב ל"מדען הראשי" של החמאס. אל-רול הוא שמרכז את הידע בתחום שיגור הרקטות, ואחראי לפיתוח ולשיגורי הניסוי של הקסאם, הוא גם הכין את מטעני הגחון שפוצצו טנקים ברצועת עזה. חוסל ע"י צה"ל בירי לעבר מכוניתו באוקטובר 2004.
- סעיד סיאם, אבי מנהרות התופת של החמאס. חוסל בחאן יוניס ב 2005 מירי של צלף ימ"מ.
לקריאה נוספת- שאול משעל ואברהם סלע, זמן חמאס - אלימות ופשרה, הוצאת ידיעות אחרונות, 1999.
קישורים חיצונייםמקור:
http://pedia.walla.co.il/?w=/%D7%97%D7%9E%D7%90%D7%A1
ראשי
צ'אט
26-01-2006, 14:50
מצב כלאיים
