22:27 , 26.01.06

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/images/whitespace.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/images/whitespace.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/images/whitespace.gif]


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/images/whitespace.gif]
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3202821,00.html



חשוב לדעת

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer/27690/hendrix_a.jpg]
בן תערובת. הנדריקס צילום: רויטרס



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/images/whitespace.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/images/whitespace.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/images/whitespace.gif]

לרגל צאתם של שני תקליטורים מעולים של הנדריקס מגיש ארי קטורזה תריסר עובדות על נגן הגיטרה החשוב מכולם
ארי קטורזה



שני תקליטורי די.וי.די העוסקים בג'ימי הנדריקס יצאו לאחרונה לחנויות. הראשון הוא הוצאה מחודשת של "סרט אודות ג'ימי הנדרקיס", דיוקן רוקמנטרי מוצלח, שצולם זמן קצר אחרי מותו ב- 1970. הסרט מנסה לפענח את אישיותו המורכבת של הנדריקס, תרומתו למוזיקת הרוק והשפעתו. הסרט עומד בעיקר על הניגוד בין אישיותו המופנמת בחייו הפרטיים לבין האקסטרווגנטיות הבלתי נדלית על הבמה. לשם כך הסרט נעזר בראיונות מקיפים עם חבריו הקרובים, משפחתו והאריסטוקרטיה של הרוק של שנות ה-60. בין המשתתפים: מיק ג'אגר, פיט טאונסנד ("המי"), אריק קלפטון, ליטל ריצ'ארד ואחרים.

הסרט השני, "Live At Woodstock", מביא את כל ההופעה של הנדרקיס ולהקת הצוענים בפסטיבל "וודסטוק" באוגוסט 1969. זהו תקליטור חובה לאוהבי הנדריקס בכלל ולגיטריסטים באשר הם בפרט. למעט תיאור המסע אל ההופעה, המעניין כשלעצמו, התקליטור מציג את הנגינה של הנדריקס בשיאו ועוד בקלוז-אפ. אפשר לעקוב אחר אצבעותיו, אחר הדרך בה הוא לוחץ על פדל הוואה-וואה, מרעיד את ידית ה"ויברטו", כמו הייתם לידו על הבמה. תענוג אמיתי.

רגע לפני שאתם ניגשים לחנות, הנה כמה עובדות שיעזרו למתעניינים חדשים להיכנס לעולמו המופלא של הגיטריסט הפנטסטי הזה:



1. תערובת לבנה, שחורה ואינדיאנית

הנדרקיס נולד ב-27 בנובמבר 1942 בסיאטל, וושינגטון. בן תערובות לבן, שחור ואדום. סבתו היתה מהשבט האינדיאני הצ'ירוקי. למעשה, דם של אומה שלמה זרם בעורקיו. בניגוד לסיפורים שונים ומיתוסים שנקשרו בשמו, הנדריקס נולד בבית נורמלי למדי. אביו היה גנן קשה-יום. אמו מתה כשהיה בן 15. חום ואהבה הוא מצא בעיקר בגיטרה (אביו, אגב, יזכה בירושתו של הנדריקס רק באמצע שנות ה-90, כ-25 שנה לאחר מותו).


2. הגיטרה הראשונה

הנדריקס גילה כשרון מוזיקלי מגיל צעיר. הוא אפילו שר במקהלה של הכנסייה, אך גורש לאחר שהכמרים לא ראו בעין יפה את בגדיו. בגיל 13 אביו הביא לו גיטרה הייוואנית שמצא במקלט של בית בו עבד. הנדריקס החליפה באקוסטית זולה שעלתה 5 דולר בלבד. הגיטרה החשמלית הראשונה שלו הייתה "סילבסטון", הזולה ביותר שניתן היה להשיג. יש לציין כי הוא מעולם לא למד מוזיקה בצורה פורמלית, מה שלא יפריע לו, כפי שאמר אריק ברדון מהאנימלס, "לקחת את הבלוז למאדים".



3. הצנחן ויד האלוהים

הנדריקס, קשה אולי להאמין, שירת בצבא האמריקני, ועוד היה צנחן. מספרים שזו התקופה בה הוא החל להיות אובססיבי לגיטרה. הוא ביקש להתאמן ברוב שעות היום ואפילו נהג לישון איתה. כשחבריו העלימו אותה בקטע של צחוקים, הנדריקס בכה. בשנת 1962, לאחר שבעה חודשים, הוא השתחרר בגין בעיות גב ורגליים. הנדריקס, כמו רוברט ג'ונסון או דילן, קיבל את כישרונו באופן מיסטי-משהו. הקלטות נדירות שלו בתחילת שנות ה-60 אינן מעידות במאומה על פריחתו לעתיד של פנומן זה. התעצבותו כגיטריסט-על התאפשרה על-ידי אימון סזיפי כמובן, אם כי מעריצים רבים משוכנעים שיד אלוהים (או השטן) היתה בעניין.

4. מאה וחצי של מורשת מוזיקה

למיעוט השחור באמריקה הייתה כידוע השפעה כבירה על עיצובה של המוזיקה

האמריקנית. מאמני בלוז כמו רוברט גו'נסון, מאדי ווטרס ובי.בי.קינג, דרך כוכבי נשמה כג'יימס בראון, סם קוק וריי צ'רלס, וכלה בגאוני ג'אז כלואי ארמסטרונג, צ'רלי פרקר, צ'רלי כריסטיאן וג'ון קולטריין. הנדריקס ביטא בתקליטיו את כל המורשת הזו, שהייתה אז בת 150 שנה ויותר. הוא הציג מקוריות שאינה נופלת מזו של גיטריסט הג'אז צ'רלי כריסטיאן והמשיך את הבלוז של רוברט ג'ונסון מהיכן שזה הפסיק: מפר ההרבעה הגברי ("פוקסי ליידי"), דרך הכישוף של "וודו צ'ייל", ועד הבעל הנבגד והאלים של "היי ג'ו". הוא גם היה פאנקי להפליא ("כרוסטאון טראפיק") והתייחס להקלטותיו באופן דומה להקלטות רוויות אלתורים של חופשיים נוסח הפרי-ג'אז של אורנט קולמן וג'ון קולטריין. את כל אלו הוא עטף בצבעי הפסיכדליה והדימויים הסוריאליסטים א-לה בוב דילן. צומת דרכים מוזיקלית של ממש.



5. גיבור אמריקני בלונדון

הנדריקס היה כאמור אמריקני, אך פרץ בבריטניה. לאחר מספר שנים כנגן הפקות ובמה של ליטל ריצ'ארד, האייזלי בראד'רס ואחרים, הוא החליט לקחת את עצמו בידיים ולעבור לקדמת הבמה. כשהוא מושפע מהפידבקים של היארדבירדס, האלתורים של קולמן, המקצבים של ג'יימס בראון, ההפקות של הביטלס, השירה והמילים של דילן, הנדריקס החל מגבש את הסאונד המיוחד שלו על הבמות בעיר ניו-יורק.

ידידתו לינדה קיתס היתה זו שהביאה את צ'ס צ'נדלר, אז הבאסיסט של להקת "האנימלס" הבריטית לקפה "וואה" על-מנת לחזות בפנומן. צ'נדלר, המום ממה שראה, החליט לפרוש עליו את חסותו ולקח אותו אל תוך הסצינה הפסיכדלית של לונדון. להנדריקס הייתה בקשה אחת בלבד: שיסדרו לו פגישה עם קלפטון וג'ף בק. עם הגיעו ללונדון הוא הצטרף להופעה של הסופרגרופ "קרים" בפני קהל סטודנטים. בקהל עמד סטודנט לארכיטקטורה בשם רוג'ר ווטרס, המנהיג לעתיד של פינק פלויד, שחווה, לדבריו, חוויה רבת עוצמה, מיסטית ממש.



6. החוויה של מונטריי

הנדריקס הוציא ארבעה אלבומים במהלך ארבע שנות פעילות חייו (שלושה תחת "החוויה של הנדריקס" ואחד תחת "להקת הצוענים"), ועוד עשרות לאחר מותו. אולם האירוע שהפך אותו למגה-סטאר היה פסטיבל מונטריי בקיץ 1967 שהציג בפני העולם כולו את מלוא תפארתה של הסצינה ההיפית בסן פרנסיסקו. הנדריקס, שהתווכח עם פיט טאונסנד, מנהיג "המי" על מי יעלה לפני מי לבמה, החליט להעמיד בפני המי אתגר ונתן שם את הופעת חייו. בסופו של דבר, המנצחים הגדולים של הפסטיבל היו הנדריקס, המי וג'ניס ג'ופלין. כולם הפכו לכוכבי על בעקבות הופעתם הפנומנלית באותו אירוע.



7. הפנדר סטרטוקסטר

הפנדר סטרטוקאסטר זכתה לעדנה בתחילת שנות ה-60 עם מוזיקת הגולשים של דיק דייל והצליל הכה מאופיין של הנק מארווין מ"הצלליות". עם זאת, הביטלס ויתר להקות הפלישה הבריטית קראו תגר על הפנדר בטענה שמדובר בגיטרה ליורמים, והעדיפו להשתמש בגיטרות גרטש. רוב גיבורי הבלוז של לונדון – קלפטון, ג'ימי פייג' ואחרים – היו אז בעניין של גיבסונים למיניהם, שמאמצע העשור, עם המצאת פדל הפאז, התמסרו טוב יותר לדיסטורשן. הנדריקס ניסה גיטרות רבות, ביניהן גיבסונים (האהובה עליו הייתה דגם "הפלייניג וי"), אבל נצמד במהרה לסטראט. הוא אהב את כפתורי השליטה הקרובים, ידית הויברטו האמינה. הוא נהג לעתים להוריד את כיוון המיתרים בטון עד טון וחצי, והוכיח לחברת "פנדר" שהכיוון שעשה לפיק-אפים (מקרופוני הגיטרה) היה האופטימלי. צליל הגיטרה בשיר "היי ג'ו" הציג לעולם צליל שמן כפי שאף גיטרה לא נשמעה עד אז.



8. המגבר

פיט טאונסנד מ"המי", שהציג את הצליל הכי כבד לגיטרה עד לתקופה ההיא, עשה שימוש במגבר ווקס עם ארבעה רמקולים אימתניים. הנדריקס, עם זאת, העדיף ללכת על המארשל. ג'ים מארשל הציג בסוף 66' את המגבר "100 וואט", שינק מהגיטרה, כך מספרים, יותר צליל מכל מגבר אחר (נאמר, פנדר או ווקס). ג'ימי נהג לנגן במקסימום ווליום ולשלוט על עוצמתו דרך משחק בכפתורי הגיטרה. מנקודה זו הוא התחיל במשחקי הפידבק המיתולוגים שלו.

כחודש לפני מותו השיק הנדריקס אולפן חדש, "אלקטריק ליידילנד", על-שם אלבומו השלישי, שהוכתר עם צאתו כמאסטרפיס. הנדריקס לא הספיק לעשות שימוש באולפן, אך הקליטו שם רבים וטובים: בלונדי, אריתה פרנקלין, סטילי דן, פרינס ואחרים.


9. לא משודר ברדיו השחור

למרות שנחשב לאייקון תרבותי שחור בתקופה פוליטית סוערת, הנדריקס לא היה איש פוליטי. הוא גם סירב לתמוך פומבית בפנתרים השחורים והכוח השחור. דווקא המופע האקסטרווגנטי והקרקס הווירטואוזי שנלווה אליו סימלו את הנדריקס בעיני רבים כדוד תום המתחנף לקהל הלבן. כך שבאופן פראדוקסלי, האפרו-אמריקני שנושא עמו מסורת מוזיקלית של אומה שלמה, לא שודר ואינו משודר כיום כלל בתחנות שחורות.



10. ההוצאות אחרי מותו


מכירות אלבומיו של הנדרקיס ב-35 השנים מאז מותו מפיקות 12 מיליון דולר בשנה. תמונות, חולצות וסרטים מפיקים עוד 700 אלף דולר. יותר תקליטים יצאו להנדריקס אחר מותו מאשר במהלך חייו. "הרולינג סטון" הכתירו כ"גיטריסט הרוק הגדול של כל הזמנים". השפעתו על מוזיקאים אחרים היא בלתי מעורערת: המשותף, למשל, לכל חברי להקת קווין בזמן שנפגשו היה אהבתם העזה להנדריקס. הגיטריסטים החדשים ברחבי העולם, שמרבים לגנוב ממנו, נותרו המעניינים ביותר (ג'ון פרושאנטה מהצ'ילי פפרז, למשל). השילובים של העשור האחרון בין רוק לפאנקי והיפ-הופ, נעשו על-ידי הנדרקיס עוד לפני שהומצאה המילה היפ-הופ. ומעל הכל, גדולתו של הנדרקיס אינה נובעת כלל מהטכניקה, אלא בעיקר מהמטען הרגשי שנלווה לנגינתו.


האתר הרשמי של הנדריקס

ציטוט:

"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.