|
עכשיו שעברתי - גיבוש צנחנים :)
גם אני רציתי לכתוב מאמר להרגיש מועיל. אז הנה... בלי יותר מדי שטויות מסביב:
הכנה אישית:
אני הייתי בגיבוש בדצמבר 15-16 2005. התחלתי לקראת הגיבוש לרוץ יותר ויותר עד שכמה ימים לפני הגיבוש קיבלתי שברי מאמץ.
בכל מקרה, באתי ביום חמישי בבוקר יצאתי בערך ב5 וחצי בבוקר מגדרה, למרות שזה לא כזה רחוק גדרה, אני לא רוצה לאחר אם יהיו עיכובים של אגד או משהו. יום לפני היה יום נעים וחם, מה לעשות שביום חמישי מסתבר שהחורף התחיל, ואני איך לא, לא הבאתי שום בגד חם כמו אידיוט וחצי מהגיבוש במיוחד בלילה - קפאתי, מזל שהיו מדים.
בקיצור הפואנטה של הפיסקאה הזאת זה בעיקר שאני מפגר, אל תרוצו הרבה לפני תנוחו הרבה לפני, ותקחו בגדים חמים. וגם אם אתם מפגרים כמוני אל תתייאשו גם אני ביש-גדא הצלחתי לעבור איכשהו.
איך צריך להתכונן:
זה באמת הכל מנטלי. האימון הכי טוב זה מה שחבר שלי עשה לי הוא רץ איתי 2000 מטר והסביר לי שאני לא מנצל אפילו 50 אחוז מהיכולת שלי. לקראת סוף ה2000 התחלתי כבר ללכת מרוב עייפות. אבל הוא הסביר לי שאני מוותר כשקשה לי ולא כשבאמת פיזית אני לא יכול וזה שינה אצלי הכל. שיניתי מצב חשיבה ובאימונים איתו תוך כמה ימים עברתי מתוצאה של 12-13 דקות בריצת 2000 לתוצאה של 9 דקות וקצת, זה באמת הכל היה מנטלי. אין מצב שהייתי עובר את הגיבוש לפני זה אבל אחרי האימון הזה באתי לגיבוש בחשיבה של אני לא מוותר לא משנה מה. ובגיבוש לא הפסקתי לרוץ ולזוז גם כשכאב וגם כשהיה קשה וגם כשהייתי בין האחרונים. אז זה האימון הכי חשוב לדעתי.
טקטיקת לוחמה:
חוץ מהבר-אור לא התכוננתי לכלום. באתי בטקטיקה של "אני חומר של צנחנים, יש לי מה שצריך לעבור", וזה עבד מסתבר  . פשוט הייתי אני, ואני חושב שזה מה שכולם צריכים לעשות. היה בחור אחד שכל הזמן ניסה לגרום לכולם
מהבוקר ועד הבר-אור:
הגעתי כבר באיזה 7 וחצי בבוקר, כולם בהתחלה יושבים בכניסה, כולם נראים די מפוחדים ומרוחקים. אני התחלתי לדבר עם זה שלידי בחור נחמד. ככה איזה חצי שעה - שעה בערך. אחר כך באו כמה חיילים וקראו לנו לרחבה, התחילו להסביר קצת ולשאול אותנו מי לא הביא שאלון רפואי, למרות שהיו כמה שלא הביאו, אני כנראה הייתי היחיד שהיה טיפש מספיק להודות מול כולם שלא הבאתי. אחר כך מסתדרים בשורות ארוכות מאוד בשביל להגיע ל2 חיילים נחמדים ג'ובניקים שלוקחים ממך את הטופס של הגיבוש, הטופס הרפואי ותעודת זהות, ונותנים לך למלא טפסים רפואיים. אני ישבתי בצד עם שאר המנודים שלא הביאו טופס רפואי עד שהם הסדירו לנו את העניין(נתנו לנו פקס לשלוח אחרי הגיבוש את הטופס). אחרי זה מקבלים עוד קצת הרצאות, ואז מחלקים אותנו לקבוצות עם מפקד צנחן. לנו היה את ההכי נחמד, איברי או איך שלא קראו לו. בכל מקרה אחרי זה הולכים לרופא, הוא בודק לכם דופק ושואל אם אתם מרגישים בסדר, ואז הולכים לקחת מדים. כדאי שתבחרו מדים שהם למידה שלכם, כי זה למשך כל הגיבוש. אבל בלי לחץ של זמן, הכל שם הולך בסבבה ויש לכם מספיק זמן למדוד, להוריד ולמדוד אחרים עד שתמצאו, וגם לגלות איך מתפעלים את החגורה הצבאית, שזה יותר מסובך ממה שזה נראה ! (תודה לציון מהפורום פה שהראה לי איך בדיוק סוגרים את הדבר הזה ).
האנשים אגב, מעולים. אני ציפיתי לאיכות טובה של אנשים אבל זה עבר את הציפיות שלי. אנשים טובים, מצחיקים וחברותים, וכולם עוזרים לכולם אין משהו שאתה לא יכול לבקש מהשאר. אני לא יודע על כל הסיפורים של הגנבות, אני הבאתי נגן MP3 ופלאפון ולא גנבו לי כלום.
מבחינת כושר, היה מגוון. לא היו שם body builders או משהו, כולם פחות או יותר נורמאלי. היו שם שמנים, היו שם רזים, היו שם שרירנים. כמו כיתה ממוצעת בבית ספר הייתי אומר. מה שכן אני יכול להגיד לכם, זה שהשמנים נפלו רובם בבר-אור. השרירנים יותר נפלו רובם בגיבוש. ובסוף רוב מי שנשאר אלה היו הרזים ואלה שלא נראים יותר מדי משהו. כמו שאמרתי, אני עברתי, ואני לא בכושר מדהים בכלל.
בכל מקרה אחרי המדים, ממלאים שאלון אישי עליכם. במה האחים שלכם היו בצבא, כמה אבא ואמא שלכם מרוויחים, איזה עבודות ובגרויות עשיתם, תכונות אישיות, ועוד דברים כאלה. אני אישית אוהב שאלונים אז נהנתי מאוד !
אחרי זה הולכים לאכול. אני לא יודע מה עשו אלה שלא הייתה להם תורנות מטבח, אני מאמין שעבודות רס"ר אחרות פשוט. אני בכל מקרה הייתי בתורנות מטבח. הצבא אוהב מים ! והרבה ! אם לא ידעתם לאן הכינרת נעלמת, תגלו בצבא. רק להסתובב במטבח שם זה כמו לעשות גיבוש לשייטת 13. אז כמובן שאתם צריכים לנגב, לנקות ולעשות כלים. בהתחלה זה מצחיק וקצת כיף, אחרי כמה שעות זה מתיש. ואין שום מפקד שמסתכל על איך שעבדתם, רוב הזמן המפקד שלכם לא יודע איפה אתם או מי אתם ותראו שהכל פה הולך בבלאגן. כולם אמרו פה תמיד שצריך להתנדב לעבודות רס"ר? אל תתנדבו ואחרי החצי שעה - שעה הראשונה - תחפפו !
אחרי זה נתנו לנו קצת זמן לאכול, והאוכל שם ממש טוב אגב. המבורגרים, ספגטי, שניצלים, אורז, קוסקוס, השמיים הם הגבול.
אחרי הכיף כיף כיף של תורנות מטבח, הולכים לאוהלים, בדרך אפשר לראות את השקים שתסחבו למחרת. כולם ילכו לשם וירימו את השק ויתפלאו כמה שזה כבד וגם אתם תלכו ותעשו את זה ותגידו שאין מצב שאתם סוחבים את זה מחר שעה. אבל איכשהו זה קורה. פיית הגיבושים או משהו.
אחרי מנוחה קצרה הולכים למין סככה גדולה, שם עוד מרצים לכם קצת, ואז מחלקים אותכם לקבוצות לבר-אור ומשם ישר הולכים לבר-אור.
מהבר-אור ועד תחילת הגיבוש:
כולם יתחילו לעשות חימומים, תעשו גם למה לא בכיף זה רק מועיל. בבר-אור אגב(של צנחנים לפחות) ביטלו את הכפיפות בטן ושכיבות סמיכה, והשאירו רק את הריצת 2000, לשמחתי הרבה ! כי כפיפות בטן אני עושה רק בערך 50 ושכיבות סמיכה אולי 20 מקסימום. וזה לא קל במיוחד כשכולם מסביב אומרים "אני לא משהו בשכיבות סמיכה, עושה רק איזה 80". תמותו.
אני כמו שאמרתי עם שברי מאמץ באתי, אבל ברגע שהתחלתי לרוץ התעלמתי מהשברים וגם פחות הרגשתי מרוב האנדרנלין והכל היה בסדר. תשכחו ממה שאומרים לכם "המסלול ארוך פחד" או "תנו ספרינט כי אחר כך אי אפשר לעקוף" או "רוב המסלול זה חול ים". זה שטויות. המסלול סביר, חול נורמאלי לגמרי. רצים בירידה קלה, עלייה קלה, ואז ירידה גדולה, ואז הכל בחזרה. אני לא נתתי ספרינט והייתי דווקא די מאחורה בהתחלה, אחרי הירידה הגדולה מגיעים לחייל ליד האמר, רצים מסביבו לאט בזמן שהוא נותן לכם מכה עם טוש לסמן שהגעתם, וחוזרים. בשלב הזה כבר לא ראיתי מי לפני ומי מאחורי. מה שכן, עקפתי הרבה כי מלא בדרך מתחילים ללכת. הכי חשוב זה לא להפסיק לרוץ ! וגם לא נתתי לאף אחד לעקוף אותי ! זה לא המקום לעזור לאנשים, זה גם יאט אותכם וגם אתם מתחרים מולם והמיקום שלכם משפיע. גם לפי מה שהבנתי אם רואים אותכם מפסיקים לרוץ זה משפיע. יש מסלול שממנו אסור לעקוף, היו אנשים שהתחילו ללכת שם, אני לא הלכתי ורצתי עד הסוף כמו גדול אפילו אחרי ההתחלה של המסלול המשכתי לרוץ עד השער. אני לא יודע כמה עשיתי, בבית ריצת אלפיים אני עושה בסביבות ה9 דקות וקצת. מצד אחד הרגשתי שהלך לי חרא בגלל הרגליים והרגשתי איטי שם, מצד שני המדד הכי טוב היה הנשימה שלי, הרגשתי כאילו אני הולך להקיא דם פשוט נפלתי מעייפות אחרי הריצה, וזה טוב, נתתי הכל ולא הפסקתי לרוץ. זה באמת עניין נפשי.
אחרי זה יש קצת זמן מנוחה, לשתות, לדבר בפלאפון, מה שבא לכם. אחרי זה אוספים אותכם ברחבה, ומתחילים להקריא את מי שלא עבר. זה באמת היה טבח, בערך 20-30 אנשים נפלו(היינו בהתחלה 160). אני שמחתי ששרדתי כי הבר-אור זה כל מה שדאגתי ממנו. אחרי זה מחלקים אותכם לקבוצות שוב, לפי תוצאות הבר-אור, לנו היו 6 קבוצות, אני הייתי בקבוצה מספר 5. יש ויכוח לפי מה הקבוצות מחולקות אז אני לא אכנס לזה, לפי מה שאני ראיתי בשטח, הקבוצות מחולקות לפי רמת כושר.
הבטיחו לנו בתורנות בוקר שבגלל שעשינו מטבח בבוקר לא יהיה לנו שוב בערב בגלל זה שמחנו, אבל לא אמרו לנו שבערב מחלקים את הקבוצות מחדש. אז שוב נדפקתי בתורנות מטבח שהייתה יותר אכזרית ממקודם. גם האוכל בערב פחות שווה מסתבר, הלהיט זה מעדן דני ושוקו שוק. חוץ מזה לא משהו.
אני לא זוכר אם אחרי או לפני האוכל מסבירים לכם על השמירות בלילה, אבל מתישהו מסבירים לכם על השמירות בלילה ! בקיצור כל אחד צריך לקום 20 דקות באמצע הלילה ולשמור. כל קבוצה זה 2 אוהלים אז כולם בדקו בדיוק את מי הם צריכים להעיר ואיפה הוא יושן. אני לא רק מפגר בכלליות מסתבר, אלא גם עצלן רציני. חשבתי מה הבעיה למצוא אותו אחר כך, אני יודע איך הוא נראה. כשהעירו אותי באמצע הלילה, יצאתי עם השמיכה מרוב קור ושמרתי 20 דקות, ואחרי זה ביזבזתי עוד 20 דקות לנסות למצוא את הבא בתור. נכנסתי לאוהל השני אבל חושך מצריים אי אפשר לזהות אותם, פתחתי את הפלאפון בשביל אור לראות את הפנים שלהם, אבל היו כאלה עם שמיכות על הראש מרוב הקור, ואלה שלא היו עם שמיכות על הראש התעצבנו רק כי הארתי להם על הפנים. אף אחד לא מתחשב ב1 בלילה. בסוף כרתתי ברית עם עוד כמה שומרים מסביב שיעזרו לי למצוא את הבא בתור ואחרי שהערנו את כולם באוהל, מצאנו את המנייאק. כבר עבר הזמן שלו לשמור, אז כעונש הוא קם, העיר את הבא בתור וחזר לישון, לא ממש עונש רציני אבל שיהיה.
בקיצור - תבררו את מי אתם צריכים להעיר !
ב3 בבוקר האוהל שלנו כבר קם, ב4 בבוקר אנשים התחילו לצאת בקור לרחבה ולקפוא מקור, ושם השאירו אותנו עד 5 בבוקר בערך. אחרי קצת בלאגן וסידורים כל אחד עם המפקד שלו(מפקדים שונים ממה שהיה לכם ביום הראשון), מקבלים קצת תה חם ועוגה, שזה היה נחמד. סוף סוף אחרי שעה, יצאנו מהשער והתחלנו לרוץ לשטח, אחרי 5 דקות ראשונות כבר לא הרגשתי לא את הקור ולא את השברי מאמץ ולא הרגשתי אותם עד סוף הגיבוש.
הגיבוש:
4 שעות של כיף כיף כיף. בערך.
המסלולים הבאים אני מספר על מה שאני עברתי, לא כל הקבוצות עוברות את אותם מסלולים. יש עוד איזה 2-3 מסלולים שהיו שהקבוצה שלי לא הייתה צריכה לעשות ואולי גם יהיו אצלי מסלולים שהיו שאתם לא תעשו. וגם אצל כל קבוצה גם אותם מסלולים היו מעט שונים באיך שעשו אותם, זה תלוי במפקד שלכם וברמה של הקבוצה בכללי.
מירוץ שקים:
בהתחלה לוקחים את השקים הכבדים האלה, שמים על הכתפיים ככה שכל הגוף שלך תומך בהם, ומתחילים לרוץ סיבוב מסויים שהמפקד אומר לכם לעשות. בגלל שזה הדבר הראשון שעושים, חשוב לזכור לא להוריד את השק אף פעם ! בשום מצב לא להוריד ולא להפסיק לרוץ !. הסיבוב קצר, ולמעשה לא הריצה הייתה הבעייה, אלא העמידה בלי לזוז אחריה ולהסתדר בשלשות, שאז מרגישים את כל הכובד של השק. מתוך 14 אנשים בקבוצה שלי(שהייתה 21 אנשים בהתחלה) שפרשו בגיבוש, 13 מהם פרשו במירוץ שקים. אז תתרכזו בלא להוריד, אחרי זה זה נעשה הרבה הרבה יותר קל. הריצה לא נוחה כי האנשים מולך לא חכמים כל כך, ורצים לאט או עוצרים בלי סיבה, ועם המשקל של השק עלייך לא קל לעשות בלימה והרבה פעמים נתקעים אחד בשני ומקבלים מכות ובלאגן. המפקד יגיד לכם לעשות את הסיבוב הזה מלא פעמים. אני אישית בהתחלה הייתי באמצע-סוף ככה, היה מסלול אחד או שניים שהגעתי בין האחרונים, אבל לקראת הסוף התחלתי להגיע יותר ויותר בין הראשונים ומאז הייתי תמיד בין ה-4 הראשונים. שוב, זה לגמרי לא פיזי, אני לא רץ מהר(זה גם לא סיבולת לב-ריאה) ואני לא רמבו(בקושי יש לי חצי שריר), זה רק בגלל שלא ויתרתי ולא הפסקתי לרוץ בעוד שכולם ויתרו לעייפות. מרוב אנדרנלין לא תשימו לב למי שפורש. בסוף אחרי שהטבח נגמר והשמש עולה רואים את כל תוצאות הקרב ופתאום מגלים שנשארתם בערך 8 אנשים. אחרי זה נותנים לכם לשתות קצת, למלא מים, ויוצאים למסלול הבא.
זחילות:
אם אני זוכר נכון, זחילות זה היה הבא בתור. לוקחים אותכם למגרש מרובע(עם אדמה ואבנים לא מגרש בנוי) שמוקף בחוטים שמסמנים את הגבולות שלו, ועוד חוט אחד שחותך את המגרש באמצע בשביל לסמן את אמצע המגרש. עומדים בשורה, ומה שצריך לעשות זה לזחול בצורה שהמפקד מראה עד אמצע המגרש, ומשם לרוץ בספרינט עד סוף המגרש, להקיף אותו ולחזור לאיפה שעמדנו בשורה ומשם שוב להסתדר לפי סדר הגעה. הזחילות לא נעימות, ואחרי הפעמים הראשונות תהיו מלאים חתכים וחבלות. תזכרו שהם מסתכלים בעיקר על איך שאתם עושים את זה, ותזחלו נכון. אני אישית בזחילות תמיד הגעתי לאמצע המגרש בין האחרונים, אבל איך שהגעתי ישר נתתי ספרינט של החיים מכל הלב ועקפתי תמיד כמה שהלכו במקום לרוץ. מה שכן אני לפעמים לא הכי מתחשב, ועקפתי אנשים בלי בעיות גם בשנייה האחרונה שהבנאדם כבר היה מטר מזה שלפניו והתחיל ללכת נתתי ספרינט ועקפתי אותו. אחד התעצבן עליי ושאל "איך עקפת אותי ?!?!" וחייכתי ועניתי לו "ככה !" ועשיתי את ה"קליק" הזה באצבעות. זה היה די מנייאקי במבט לאחור חחח אני מקווה שהבוחנים לא שמו לב לזה. במרוץ הזה הגעתי לרוב מקום שני, וגם כשלא - תמיד בין ה4 הראשונים. פעם אחת הגעתי מקום חמישי, כשהמפקד אמר "זה הסיבוב האחרון אז תנו את כל מה שיש לכם", ואז פתאום כולם נתנו סופר כוח. כמובן שזה לא היה הסיבוב האחרון. לדעתי - זה שהגעתי מקום חמישי בקטע הזה מאוד עזר לי, כי זה מראה שהם לא נתנו הכל בכל שאר הסיבובים, לעומת זאת אני לא הגדלתי את הכוח שלי בסיבוב הזה כי לא היה לי מאיפה להגדיל אותו, אני נתתי את כל כולי בכל הסיבובים.
אחרי דימומים(וכולם מדממים. לי גם נקרעו המדים בברכיים ובמרפקים) המפקד נתן לנו לשתות ועבר למשימת מדינת ישראל.
ידע בארץ ישראל:
היינו צריכים לצייר את מדינת ישראל על החול. שאלוהים יברך את הקבוצה שלי, באמת, אנשים טובים, אבל ידע הארץ וגיאוגרפיה זה לא הצד החזק שלהם. חיפה נהפכה לחצי אי, ירושלים איפשהו שם מול טבריה, ומפרץ ענק חדש נוצר בארץ - מפרץ עכו. שלא לדבר על זה שהנגב נהפך לפחות מרבע משטח ישראל. אני בהתחלה ניסיתי לכוון אותם ובסוף התייאשתי ושיעשו מה שהם רוצים.
אחרי זה, המפקד העמיד אותנו בתור ושאל כל אחד מאיפה הוא, ואז שאל אותו שיראה על המפה עיר מסויימת או אזור מסויים(יש לציין שהיו קבוצות שאצלהם הבנתי שלא שאלו בתורות אלא שאלו שאלה לכולם ומי שידע ענה). הקבוצה שלי ממש היית דפוקה בקטע הזה ונשכתי את הלשון לא לצעוק להם "יא מפגרים צפת זה בצפון !!". באמת ! דימונה סומנה לחופי ים המלח, ערד איפשהו שם ברצועת עזה, בית לחם נמצאת ליד הכינרת ועמק החולה עבר לנגב. הכי מפגר היה בחור שהמפקד הצביע על הים התיכון מול האזור של עזה ושאל "עם מה ישראל גובלת פה?" והבחור אמר "מצריים". אגב זה הבחור היחיד שלא אהבתי בגיבוש. וזאת סיבה מספקת למה ! למרות שהיו הרבה סיבות אחרות.
אני כל כך חיכיתי לתורי, אבל המפקד הזה מנייאק. כל מי שמחיפה ותל אביב הוא שאל שאלות קשות שאני יודע, ואותי? הוא שמע שאני מגדרה, ושאל אותי "איפה רמת הגולן" כאילו אני ילד מפגר בן 7. זה עצבן אותי. חבר שלי שהיה בגיבוש יום לפני אמר לי שגם הוא קיבל את המפקד הזה וגם הוא שאל אותו על רמת הגולן אחרי שהוא שמע שהוא מגדרה. ניחא.
בסוף הבחור האחרון אמר שעמק החולה זה בנגב, ניסיתי להצביע לו בשקט שיבין אבל הוא לא ראה. אחרי שהמפקד הלך לחשתי לבחור "אחי, עמק החולה זה בצפון מעל הכינרת", וכשהסתכלתי למעלה ראיתי שאחת הבוחנות חייכה וכתבה משהו עליי. לדעתי זה היה סימן טוב שניסיתי לעזור לבחור הזה אבל לא על חשבונו לא אמרתי את זה מול המפקד. אבל יכול להיות שזה רק הדמיון שלי.
אחרי זה חזרנו למגרש
אלונקה:
הפעם היינו צריכים לרוץ מסביב למגרש, 4 הראשונים שמגיעים מקבלים את העונג לסחוב מסביב למגרש את האלונקה(שיש עליה 3 שקי חול). מי שלא הגיע ראשון היה צריך לעשות סיבוב מסביב למגרש בלי האלונקה סתם בשביל הריגוש שבזה. בקטע הזה אני עשיתי חצי-חצי, פעם לקחתי את האלונקה ופעם לא, חוץ מפעם אחת שהצלחתי לקחת את האלונקה פעמיים ברציפות.
הבחור שאני לא סובל אגב, הוא היה מאלה שכל הזמן נתקעים מאחורה ומעכבים את הקבוצה אבל עושים הרבה רעש וכאילו עוזרים לאחרים. בשלב מסויים כשהיה לנו אלונקה הוא רץ לידנו והתחיל לצעוק "נו קדימה אתם רוצים להיות צנחנים !? תזוזו !" כולם התעצבנו עליו אבל שתקו, אבל אני יש לי פיוזים קצרים וצעקתי עליו שישתוק כי הוא לא עוזר ואם הוא רוצה לעשות את זה מהר אז שיקח את האלונקה הזאת בעצמו. זה השתיק אותו לפחות.
אחרי כמה סיבובים, המפקד נתן לנו לשתות ועברנו למשימת ויכוח.
דיון קבוצתי:
קיבלנו נושא "בנות בקרבי - בעד או נגד?". רוב האנשים לא דיברו יותר מדי, היו 3 אנשים דומיננטים בויכוח. זה שתמיד הגיע ראשון בכל המסלולים, הוא היה נגד. זה שאני לא סובל, שהוא היה בעד. ואני גם הייתי דומיננטי והייתי בעד, אבל בניגוד אליהם לא סתם צעקתי והתעצבנתי, שאלתי את זה שהיה נגד מה הסיבות שלו וניסיתי להעביר לו את הסיבות שלי, בקיצור ניסיתי לגשר ולשמור על השיחה תרבותית ולא קרב צעקות. אני לא יודע אם זה הרשים אותם אני הייתי עסוק בדיון חחח אפילו אחרי שהמפקד אמר להפסיק לקחתי את הבחור שהיה נגד לצד והסברתי לו בינינו את הסיבות שלי בעד.
אחרי הדיון לקחנו את הציוד, 4 סוחבים את האלונקה עם השקים, ויצאנו למסלול הבא.
מירוץ שקים(שוב):
כן יש 2 פעמים מירוץ שקים. בפעם השנייה זה כבר יותר מתוחכם. יש גבעה, עם עלייה בשיפוע לא נעים. אותו קונספט, לוקחים שקים, ורצים. בשלב הזה גם עקפתי בכל מחיר. פעם אחת עקפתי מישהו אחרי החבית(עד כמה שזכור לי המפקד לא אמר שאסור לעקוף אחרי החבית) והבחור התעצבן(אני חושב שזה אותו אחד שעקפתי בזחילות) ואמר שאחרי החבית אסור לעקוף, לא רציתי לעשות סצנה וויתרתי לו על המקום ומאז לא עקפתי אחרי החבית גם אם אסור וגם אם לא. בכל מקרה הגעתי בין הראשונים כמו בשאר המסלולים. אחרי כמה מירוצים, נתנו לנו מירוצים כפולים, שרק אחרי שעושים את זה פעמיים בודקים תוצאות. לבסוף, המפקד אמר לנו לעשות את זה כמה פעמים שרק נוכל, והשיא הוא "80 פעמים"(כן בטח). אחרי 3 פעמים הגיעה הקבוצה הבאה והייתה צריכה את המקום ובגלל זה המפקד שלנו קיפל אותנו למסלול הבא והרווחנו. שוב עוברים למסלול עם האלונקה+3 שקים וכל הציוד.
10-10-10:
לפני המסלול הזה אגב הוא הריץ אותנו מסביב לעמוד כמה פעמים עד שהגענו לרמה המספקת ורק אז עברנו למסלול, שזה המסלול האחרון. למרות שזה במקום שונה מהמסלול של הזחילות, זה בערך אותו מגרש עם אותו קו באמצע ואותו הכל. ברגע שהמפקד אומר לצאת, צריך לעשות 10 שכיבות סמיכה, ואז לרוץ עד לאמצע המגרש, לעשות 10 כפיפות בטן, לרוץ לסוף המגרש, לעשות 10 דברים מוזרים כאלה קראנצ'ים או מה שזה לא יהיה(זה שטות גמורה להתכופף 10 פעמים בקיצור) ואז לרוץ מסביב למגרש עד לאן שצריך. למרות שזה לא היה מסלול קשה בכלל, זה היה המסלול הכי גרוע שלי ותמיד הגעתי בו מקום אחד לפני האחרון (אומנם מקום שביעי זה לא רע, אבל כשיש 8 אנשים זה גורם לזה להראות פחות טוב). לדעתי גם זה בגלל שאנשים מיהרו ולא עשו ממש 10 מכל דבר, זה מה שהם הכי מסתכלים עליו במסלול הזה, אז כדאי שתעשו 10 מהכל, כל הזמן, לא משנה מה קורה. היו לי פעמים שלא הייתי בטוח אם הראשון שעשיתי נחשב כי זה היה חצי, אז עשיתי 11 ליתר ביטחון.
אחרי המסלול הזה מגיע הסיוט הגדול - מסע אלונקה.
מסע אלונקה:
ת'אמת, נהנתי מכל הגיבוש, מהיום הראשון ועד המסע אלונקה, הכל היה באמת כיף כל הגיבוש גם הזחילות גם השקים אפילו העבודות מטבח נהנתי מכל רגע. אבל במסע אלונקה אין שום דבר כיף.
בעיקרון צריכים 4 אנשים לסחוב את האלונקה, ברגע שמישהו אחד מתעייף - הוא צועק "חילוף" ומי שפנוי בא ומחליף אותו. צריך ללכת כמה ק"מ אחרי המפקד עד הבסיס, אם אנחנו מתרחקים יותר מדי הוא מרים יד ויש לנו 5 שניות להתקרב אליו או שהוא מאריך לנו את המסלול. בתיאוריה זה נשמע כיף. במציאות זה לא. זה התחיל נחמד, אבל אז אנשים התחילו להשחק וכל 20 שניות(במדויק. היה מישהו שמדד 20 שניות עם השעון) צעקו חילוף. אבל מה? אנשים עייפים והכתפיים כואבות ולכל אחד יש רגע שהוא לא מוכן להחליף למרות שהוא פנוי. המפקד בינתיים מתחיל לרוץ, בשלב מסויים הוא גם רץ קדימה ועד שהגענו הוא עצר בינתיים בפינה להשתין, לא יודע אם זה היה במיוחד בשביל להשפיל אותנו, אבל אם כן - זה היה גאוני... אני אהבתי.
בשלב מסויים הוא גם החליט על חוק חדש - אם לא קרובים אליו - אסור לבצע החלפות. הוא נתן את החוק הזה כשהיינו רחוקים ממנו, ובחור אחד, שהוא דווקא היה הכי חזק והוא *בכל* המסלולים תמיד הגיע ראשון תמיד תמיד, הוא פשוט נשבר והתחיל לצעוק החלפה אבל המפקד אסר עלינו להחליף אותו עד שמתקרבים אליו, והבחור פרש. ואז נשארנו 7 במסע אלונקה, זה אומר שאי אפשר לעשות החלפות של 4-4 ומישהו תמיד יעשה זמן כפול.
בכל מקרה זה מתיש והמפקד חזר אחורה מספר פעמים, בערך באמצע הדרך הוא אפילו לקח אותנו כל הדרך בחזרה למגרש והתחיל להקיף איתנו את המגרש עם האלונקה איזה 10 פעמים עד שהתקרבנו אליו כל הדרך. עד שהגענו לשער שוב לא היינו מספיק קרובים בשבילו והוא התחיל להריץ אותנו מול השער עם האלונקה.
אני אישית חושב שהייתי די טוב במסע אלונקה, אומנם היו הרבה פעמים שאמרתי לאחרים שאני לא מוכן להחליף כי אני עייף מדי, היו עוד הרבה שאמרו כל הזמן שהם לא מוכנים להחליף והרבה יותר ממני. אני לא נתתי לעצמי לנוח יותר מדי והשתדלתי לשנות גם צדדים כדי לא להכאיב יותר מדי בכתף אחת. גם השתדלתי לא תמיד לקחת את הצד השמאלי, שהיה הצד הקל יותר אצלנו בגלל שהשקים כנראה נטו קצת ימינה. מה שכן גם הייתי בגיבוש הזה די דומיננטי, יותר ממה שחשבתי שאני יהיה. אנשים אחרים צעקו חילוף ואלה שלידם פשוט עמדו ואמרו "לא אחי אני עייף כרגע הייתי", אני לעומת זאת תפסתי את הבחור שהיה לידי ביד אחת והוא עדיין ממשיך "לא לא אחי אני ממש עייף" ובלי להתייחס פשוט משכתי אותו שמתי אותו מתחת לאלונקה והלכתי. עשיתי את זה כמה פעמים ובכלל לא קלטתי שאני עושה את זה רק אחרי כמה ימים נזכרתי וחשבתי על זה וקלטתי. אבל אני לא חושב שזה הרס לי, אולי אפילו זה עזר לי, הראה מנהיגות או דומיננטיות או מה שלא יהיה. גם היה בחור אחד שנקשרנו יותר במסע אלונקה ואם הוא ממש היה עייף החלפתי אותו וכנ"ל הוא עליי. המסע הזה הכי קשה. אבל צריך לדחוף את עצמך אל מתחת לאלונקה. אין ברירה. אחרי שהגענו לשער היינו אמורים להוריד את האלונקה למצב 2 ואז לרצפה ואז ללכת, במציאות, מרגע שנכנסו לשער כאות מחאה נגד המפקד הצורר הרשע הפלנו את האלונקה ונמלטנו על נפשנו לאוהלים, לא שכולם הגיעו לאוהל בשלום היו ג'ובניקים שהסתובבו בין האוהלים ומדי פעם תפסו כמה גיבושניקים אומללים והכריחו אותם להעמיס ציוד. אותי משום מה תמיד תפסו והרגליים שוב התחלתי להרגיש אותם וסבלתי שם הרבה.
בעיקרון אני מציע לכם בסוף להתחמק כמה שרק אפשר מהאנשים האלה בשביל לא לקבל עבודות רס"ר. עוברות בערך שעתיים-שלוש בין סוף הגיבוש לבין הראיון, אז תעברו ממצב טורף למצב נטרף ותחפשו מחסה.
ראיון:
הראיון הלך לי אישית די סבבה. אני אין לי נתונים פיזים מדהימים או נתונים אישיים מדהימים(הייתי חולה במשך כיתה י"א וחצי י"ב ובגלל זה לא סיימתי בית ספר ואין לי תעודת בגרות. וזה גם בתורו מפיל את הקב"א), אז ראיון אישי פנים מול פנים זה הדבר הכי טוב בשבילי הזדמנות להוכיח מי אני מולם.
היו לי 2 מראיינים. אין בדיוק מה להתכונן לזה, פשוט צריך להיות כנה ולהיות אתה, כי הם מזהים את זה, זה התפקיד שלהם. גם השיחה זורמת עם כל אחד לכיוון אחר וזה תלוי בך ובמראיינים. הם שאלו אותי תכונות טובות, אמרתי שאני כנה וחברותי, ושאני חושב שאני גם חכם, שזה פתח דיון על למה אין לי בגרויות. אחרי זה תכונות רעות, אמרתי שאני עם פתיל קצר(הם ביקשו דוגמה אז נתתי להם את ההתפרצות שלי על הבחור ההוא שאני לא סובל שרץ לידנו בזמן שהיינו עם אלונקה וצעק לנו לרוץ מהר יותר) ושאני פחות או יותר עצלן. תגידו להם את האמת הם לא באמת מצפים שתגידו שאתם אונסים זונות בתל אביב ואז מבתרים אותן לחתיכות ושמים בתיק שלכם למזל ואז הם לא יקבלו אותכם על סמך זה, הם רוצים לראות אם תגידו תכונות שליליות באמת, או תכונות חיוביות בניסיון להרשים(לפחות זה מה שאני הבנתי מאנשים פה, וזה נשמע הגיוני). אחרי השיחה אחד המראיינים אמר לי שהוא גם חושב שאני חכם, אז הייתי מרוצה מהכיוון . גם סיפרתי להם על מה שהיה לי בגיבוש עם המפה של ישראל וכמה שעצבן אותי שכולם לא ידעו כלום ואז שאלו אותי כזאת שאלה מפגרת, אז המראיינים החליטו לבחון אותי וציירו לי מפה של ישראל והתחילו לשאול אותי שאלות. אחרי השאלה הראשונה (איפה צפת. לא קשה כל כך) המראיין תקע לי "איפה ירוחם" וכבר נפלתי, כי כל מה שאני יודע על ירוחם זה שמצנע ראש העיר שלה והמוח שלי אוטומטית מדחיק כל מה שקשור למפלגת העבודה בכלל ומצנע בפרט. כשהם הכריחו אותי לנחש ניחשתי שזה בצפון ("ירוחם" נשמע מקום ירוק כוסאמאק !!). חוץ מזה ידעתי את כל שאר המקומות שהם שאלו אותי גם מקומות קטנים בלי חשיבות והם התרשמו עד כדי כך שהם חשפו בפני את הסוד איפה באמת ממוקמת ירוחם (איפשהו ליד השטחים או משהו). all and all היה לי ראיון טוב אני חושב.
אחרי הגיבוש:
בערך שבוע הכתפיים היו תפוסות לי לגמרי וכאב לי כל נגיעה בהן. כל הכתפיים התמלאו פצעים קטנים. הברכיים, הבטן, הידיים והמרפקים היו לגמרי משופשפים ומוגלדים(יש כזאת מילה?). השברי מאמץ מן הסתם החמירו כמה ימים לא יכלתי כמעט ללכת. עכשיו(חודש וחצי אחרי) הרגליים עדיין כואבות לי קצת בהליכה והרבה בריצה ועכשיו אפילו לא בטוח אם אני הולך לצנחנים זה תלוי אם זה יתרפא בעוד חודש וחצי או לא.
החלק הכי מתיש של הגיבוש זה ללא ספק החודש וחצי אחרי לחכות לתוצאות !
אני עברתי. עכשיו אני מחכה לראות אם יש מצב שהרגליים שלי יחלימו בזמן. נקווה שכן.
מקווה שזה עזר למי שעכשיו הולך לגיבוש. |
ראשי
צ'אט
30-01-2006, 19:59
לא ארוך, לא קצר 
מצב כלאיים
