אז אני חדשה. זהו, מה עוד כבר אני יכולה להגיד. בסך הכל אני מקווה שתיהיה לי אפשרות לקבל תגובות על הפרסומים שלי כאן, כי אני רעבה לתגובות. מכורה לתגובות. זקוקה לדברים האלה.
תגובות על מה?
סיפורים קצרים ושירים שאני כותבת, למשל הינה החלק הראשון של סיפור בשם רוז:

בתחנת הרכבת הישנה המרצפות היו סדוקות ומלוכלכות. הניירות שנזרקו שם נסחפו עם הרוח, והפריעו לאלו שעדיין קנו, מסיבה לא מובנת כלשהי, כרטיסי נסיעה למקום אחר. כולם ידעו שכל המקומות אותו הדבר. כן, אמנם הסיכוי לא לגווע ברעב היה קטן יותר בערים אחרות, אבל הסיכוי שבריונים מקומיים יהרגו תושבים חדשים היה גדול יותר. רק שכבה דקיקה ביותר של אנשים עשירים היו בטוחים בעולם, למעשה כבר לא עולם. לוח משחק של אנשים הבנויים משטרות שעליהם רשומים מספרים מרשימים.

באותה תחנת רכבת ישנה וכמעט ריקה מאדם ישבה נערה. היה קשה לנחש את גילה, שלמעשה רק אדם אחד ידע בביטחון מהו, וזאת לא הייתה היא. הנערה עצמה הניחה שהיא כבר קיימת וסובלת בערך חמש עשרה, או אולי אפילו שש עשרה שנים. היא ישבה על שפת הרציף, רגליה הדקות מתנדנדות מעל המסילה המחלידה, החצאית הקצרה שחשפה רגליים אלה התלכלכה בעוד אבק, והידיים בעלות האצבעות הארוכות והחיוורות שעליהן נשענה, גם הן השחירו קמעה מהזוהמה על הרצפה. היה רק דבר אחד שבו הייתה בטוחה יותר מבכל דבר אחר, ובעולם שבו אנשים לא ידעו את גילם, דברים כאלה היו חשובים. דבר זה אמנם, לא היה באמת חשוב. היה זה שמה, היא ידעה בביטחון מהו שמה הפרטי, רוז.

צפירה ממרחק אמרה לה שעליה לקום, הרכבת מגיעה. היא כבר ראתה את הקטר, הוא לא היה אדום או מבריק, אלא אפור, וכל הסימנים לניסיונות העלובים לנקות אותו נעלמו מזמן. הרכבת החלה להאט, דמותה הדקיקה השתקפה לרגעים בדלתות הקרונות שעברו על פניה, עד שהרכבת נעצרה. אבל כבר רוז כבר לא הייתה שם. היא הלכה, בטבעיות הכי גדולה שיכלה לגייס, אל עבר הקרון האחרון. הכרטיסנים כבר נעמדו במקומם והחלו לבדוק את כרטיסי העולים לרכבת, לא היו הרבה כאלה, דבר שלא מצא חן בעיני רוז. בדרך כלל לא היה לה אכפת כמה אנשים עוזבים את העיר, אבל הפעם זה היה משתנה חשוב בבעיה שלה. ככל שיהיו יותר אנשים שיסיחו את דעת הכרטיסנים, הסיכויים שאלה יבחינו בה יהיו קטנים יותר. המזל לא עמד לצידה, חמישה אנשים, אולי קצת יותר נעמדו ליד הדלתות, מגישים לכרטיסנים את הכרטיסים שלהם. רוז כבר כמעט הגיעה לקרון האחרון, היא הייתה צריכה לרוץ אם היא רצתה להגיע לפני שהרכבת תיסע, אבל זה ימשוך תשומת לב. היא הייתה נתונה בבעיה, והיה עליה לחשוב מהר. המזל בדיוק התייצב במקומו, צלצול מחריש אוזניים נשמע מאחת החנויות שברציף כשילד קטן שבר את חלונה ובזריזות מיומנת חטף מחלון הראווה משהו שרוז לא הבחינה בו, היא הייתה עסוקה בלרוץ מהר ככל שיכלה בזמן שהצלצול מחפה על רקיעות נעליה. היא הגיעה, קפצה אל הקרון האחרון, נאחזה בסולם שהוצמד אליו וקיוותה כמו שמעולם לא קיוותה שאף אחד לא יטרח לבדוק את הסולם. ילדים רבים כמוה נאחזו בסולמות אלה קודם לכן, והכרטיסנים כבר ידעו שתמיד יש סיכוי שנוסע סמוי מסתתר במקום זה. היא עצמה את עיניה ובפעם הראשונה בחייה פנתה אל אלוהים, למרות שלא הייתה בטוחה שהוא קיים. אם הוא קיים, מדוע ילדים כה רבים הסתובבו ברחובות נושאר, רעבים, קפואים, ומפוחדים? מדוע היא הסתובבה כך, יותר חשוב. היא ניסתה להיזכר בהסברים של הנזירות בבית היתומים על אלוהים, ולא הצליחה. איש מעולם לא טרח להקשיב ברצינות, והיא לא הייתה שונה מהשאר. ברגע שחשבה על בית היתומים החלו זיכרונות בלתי נעימים להציף אותה, והיא כלל לא שמה לב לצפירת הרכבת שכבר החלה לנסוע. שיערה הבלונדיני החיוור החל להתעופף ברוח, ורק אז שמה לב שהנוף סביבה זז. היא הידקה את אחיזתה ונשמה לרווחה.

לאחר זמן מה רוז כבר ישבה על קצה גג הרכבת, רגליה שלובות בסולם. העיר שלה, נושאר, כבר הייתה רחוקה למרות שהרכבת נסעה לאט. נושאר לא הייתה שונה מהערים האחרות, גם בה הסמכויות היו חסרות משמעות, והעיר הייתה שייכת למעשה לקבוצת עשירים. רוז שנאה עשירים. לעשירים לא היה אכפת ממה שקורה בערים שלהם, כל עוד הם ממשיכים להתעשר. הם מעולם לא הלכו ברחובות, ומעולם לא ראו את פני כל הילדים האלה שיודעים שאולי בעוד כמה ימים הם ימותו מרעב, או קור, או בגלל איזושהי מחלה. הילדים האחרים, שלא גססו, עבדו תמורת שכר זעום. נערות בגילה (המשוער), ואף קטנות יותר היו זונות. מוכרות את גופן נטול הנשמה ממילא בעבור כסף. הבנים גנבו, לפעמים בעבור אחרים ששילמו להם. לא היו עסקים מהוגנים רבים בנושאר שרצו או יכלו להעסיק את ילדי הרחוב.

רוז לא יכלה להביא את עצמה לידי זנות, היא גנבה את האוכל שלה. לפחות עד שאחת הנזירות של בית היתומים מצאה אותה, ישנה על גג ולקחה אותה אל בית היתומים. שם אולי האכילו אותך, ואולי הייתה לך מיטה, אבל המקום היה שנוא על כל המתגוררים בו. ילדי הרחוב לא אהבו לשמוע את הנזירות מדברות על האל, איזה אל ישאיר את ילדיו למות ככה? לפחד ממבוגרים שיאנסו או ירצחו או יגנבו מהם את פת הלחם שלהם? בבית היתומים של נושאר לא היה חופש. כל ילד הוכרח להתפלל, וכל ילד בז לתפילתו. רבים ברחו מבית היתומים, אלו שבאמת שנאו את גורלם, ושנאו את הנזירות שכמו זרו מלח על פצעיהם, אלו שעוד הייתה להם נשמה, שלא היו מוכנים למכור את עצמם תמורת מזון. רוז זכרה את הבריחה שלה, היא רצה במהירות אל עבר הגדר, גופה הרזה נדחק בקלות בחור שהיה ברשת הברזל, והיא הייתה חופשייה, אם זה נקרא חופש.