 |
10-02-2006, 20:03
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 03.03.03
הודעות: 9,292
|
|
|
הקדמה ל"חוות החיות"
קטעים מתוך "חופש העיתונות: הקדמה ל"חוות החיות" - ג'ורג' אורוול
".......אבל כעת בחזרה לספר הזה שלי. התגובה כלפיו מצד רוב
האינטלקטואלים האנגלים תהיה פשוטה: "היה אסור לפרסם אותו".
כמובן, אותם מבקרים המכירים את אמנות ההשמצה לא יתקפו אותו
על בסיס פוליטי אלא על בסיס ספרותי. הם יאמרו שהוא ספר מטופש
ומשעמם, ובזבוז מביש של נייר. אולי זה נכון, אבל ברור שזה לא כל הסיפור.
אדם לא אומר על ספר ש"היה אסור לפרסם אותו" רק משום שהוא ספר גרוע.
אחרי הכול, טונות של זבל מודפסות מדי יום ולאף אחד לא אכפת. אנשי
האינטליגנציה האנגלית, או רובם, יתנגדו לספר הזה כי הוא משמיץ את
"המנהיג" שלהם ומזיק לעניין הקדמה (כפי שהם רואים אותה). אילו היה
עושה את ההפך לא היה להם שום דבר לומר נגדו, גם אילו מגרעותיו הספרותיות
היו משוועות פי עשרה מכפי שהן. ההצלחה של "מועדון הספר השמאלי"[8],
למשל, על פני תקופה של ארבע או חמש שנים מראה עד כמה הם מוכנים
לסבול גם ניבולי פה וגם כתיבה מרושלת, כל עוד היא מספרת להם את מה
שהם רוצים לשמוע.
העניין שעליו מדובר כאן הוא פשוט: האם כל דעה, לא פופולרית ככל
שתהא - מטופשת ככל שתהא, אפילו - ראויה להישמע? הציגו את זה בצורה
הזאת וכמעט כל אינטלקטואל אנגלי יחוש שהוא חייב לומר "כן". אבל תנו
לה צורה קונקרטית, ושאלו: "מה באשר להתקפה עלסטלין? האם גם זה
ראוי להישמע?", והתשובה ברוב הפעמים תהיה "לא". באותו מקרה
יוצא שהאורתודוקסיה הנוכחית מותקפת, ולכן פוקע תוקפו של עקרון חופש הדיבור.
עכשיו, כשתובעים חופש דיבור ועיתונות, לא תובעים חופש מוחלט. תמיד
חייבת להיות, ומכל מקום תמיד תהיה, מידה כלשהי של צנזורה, כל עוד חברות
מאורגנות ימשיכו לשרוד. אבל חירות, כפי שרוזה לוקסמבורג אמרה,
היא "חירות לבן-אדם האחר"[9]. אותו עיקרון טמון במילותיו המפורסמות
של וולטייר: "אני מתעב את מה שאתה אומר; אלחם עד מוות על זכותך לומר
זאת"[10]. אם לחירות האינטלקטואלית, שללא ספק היתה עד כה אחד
ממאפייניה של הציוויליזציה המערבית, יש איזושהי משמעות בכלל,
משמעותה שלכל אחד הזכות לומר ולהדפיס מה שהוא מאמין שהוא
האמת, רק בהנחה שזה לא גורם נזק לשאר הקהילה באיזה אופן ברור
לגמרי....
אחת התופעות המוזרות של ימינו היא "הליברל המומר". מעבר לטענה
המרקסיסטית המוכרת ש"חירות בורגנית" היא אשליה, יש כעת נטייה
רווחת לטעון שאפשר להגן על הדמוקרטיה רק בשיטות טוטליטריות. אם
אוהבים דמוקרטיה, אומר הטיעון, חייבים למחוץ את אויביה, לא
משנה באילו אמצעים. ומי הם אויביה? תמיד נראה שהם לא רק אלה
המתקיפים אותה בגלויובמכוון, אלא אלה ש"באופן אובייקטיבי" מסכנים
אותה בכך שהם מפיצים דוקטרינות מוטעות. במילים אחרות, ההגנה
על הדמוקרטיה כרוכה בחיסול כל עצמאות מחשבתית. בטיעון הזה
השתמשו, למשל, כדי להצדיק את הטיהורים ברוסיה. הרוסופילים
הנלהבים ביותר בקושי האמינו שכל הקורבנות היו אשמים בכל הדברים
שהואשמו בהם: אבל בכך שאחזו בדעות שלכפירה הם "באופן אובייקטיבי"
פגעו במשטר, ולפיכך היה מוצדק בהחלט לא רק לטבוח בהם אלא
גם להעטות עליהם חרפה באמצעות האשמות שקריות. באותו טיעון
נעשה שימוש כדי להצדיק את השקרים המכוונים בהחלט שהופיעו בעיתוני
השמאל על הטרוצקיסטים ועל מיעוטים אחרים במחנה הרפובליקני במלחמת
האזרחים בספרד[11]. ושוב נעשה בו שימוש כסיבה לייבב נגד
"הביאסקורפוס" כאשר מוזלי שוחרר ב-[12]1943.
האנשים האלה לא מבינים שאם אתה מעודד שיטות טוטליטריות,
עשוי לבוא זמן שבו ייעשה בהן שימוש נגדך במקום למענך. עשה לך
מנהג לכלוא פשיסטים ללא משפט, וייתכן שהתהליך לא ייעצר בפשיסטים.
קצת אחרי שהתירו שוב להוציא לאור את ה"דיילי וורקר" שנאסר
לפרסום[13], הרציתי במכללת פועלים בדרום לונדון. האנשים בקהל היו
אינטלקטואלים ממעמד הפועלים ומהמעמד הבינוני-הנמוך - אותו סוג קהל
שאפשר היה לפגוש בסניפים של "מועדון הספר השמאלי". ההרצאה
נגעה בחופש העיתונות, ובסיומה, לתדהמתי, קמו כמה שואלים ושאלו אותי:
האם איני סבור שהסרת האיסור על הופעת ה"דיילי וורקר" היתה טעות גדולה?
כשנשאלו מדוע, הם אמרו שזה עיתון שנאמנותו מפוקפקת ושלא צריך
היה להתיר אותו בזמן מלחמה. מצאתי את עצמי מגן עלה"דיילי וורקר",
שיצא מגדרו יותר מפעם אחת כדי להשמיץ אותי. אבל היכן למדו
האנשים האלה את ההשקפה הזאת, הטוטליטרית מיסודה? די בטוח
שהם למדו אותה מהקומוניסטים עצמם! לסובלנות ולהגינות יש
שורשים עמוקים באנגליה, אבל הן לא חסינות מפני הרס, ויש לשמו
ר אותן בחיים גם באמצעות מאמץ מכוון.
אני מכיר היטב את כל הנימוקים נגד חופש המחשבה והדיבור -
הנימוקים שלפיהם הוא לא יכול להתקיים, והנימוקים שלפיהם
אסור לו להתקיים. אני עונה בפשטות שהם לא משכנעים אותי
ושהציוויליזציה שלנו במשך תקופה של ארבע מאות שנה התבססה
על הרעיון ההפוך. במשך כעשר השנים האחרונות סברתי שהמשטר
הרוסי הקיים הוא בעיקרו דבר רע, ואני תובע את הזכות לומר זאת,
חרף העובדה שאנחנו בעלי ברית של ברית המועצות במלחמה שאני מעוניין
שננצח בה. אילו הייתי צריך לבחור טקסט כדי להצדיק את עצמי,
הייתי בוחר את השורה של מילטון: בהתאם לכלליה הידועים של
החירות העתיקה[18]. המילה "עתיקה" מדגישה את העובדה שחופש
אינטלקטואלי הוא מסורת עם שורשים עמוקים שבלעדיה ספק אם
התרבות המערבית האופיינית לנו היתה יכולה להתקיים. מהמסורת הזאת
רבים מהאינטלקטואלים שלנו בבירור מתרחקים. הם קיבלו את העיקרון
שספר צריך לפרסם או לגנוז, לשבח או לגנות, לא על פי הישגיו אלא בהתאם
לכדאיות פוליטית.
אפשר להסביר את הסתירה הזאת רק בדרך אחת: כלומר, בשאיפה פחדנית
לשמור על קשרים טובים עם רוב האינטליגנציה, שהפטריוטיות שלה מכוונת
כלפי ברית המועצות במקום כלפי בריטניה. ידוע לי שלאינטלקטואלים
באנגליה יש נימוקים רבים לפחדנות ולחוסר היושר שלהם, ואכן אני מכיר
בעל-פה את הטיעונים שבאמצעותם הם מצדיקים את עצמם. אבל לפחות
שלא נשמע עוד שטויות על הגנת החירות מפני הפשיזם. אם לחירות יש
איזושהי משמעות בכלל, משמעותה היא הזכות לומר לאנשים מה שהם
לא רוצים לשמוע. האנשים הרגילים עדיין תומכים במעומעם בעיקרון הזה
ונוהגים לפיו. בארצנו - ואין זה כך בכל הארצות: לא כך היה בצרפת
הרפובליקנית, ואין זה כך בארצות הברית היום - הליברלים הם אלו
שמפחדים מחירות והאינטלקטואלים הם שמעוניינים ללכלך על האינטלקט:
כדי להפנות תשומת לב לעובדה זו כתבתי את ההקדמה הזאת.
http://www.text.org.il/index.php?book=0604011#freedom
_____________________________________
חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
